בְּרָהָם-הילד מילדי אוסלו-אברהם לוי
בְּרָהָם-אברהם לוי
תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.
"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"
הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.
סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.
אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.
בְּרָהָם-אברהם לוי
הקדמה
במשך זמן רב רציתי להעלות על הכתב את מסלול חיי. מהמלאח במקנס ועד הגעתי לקיבוץ הזורע, שלא עזבתי אותו יום אחד.
הרצון להעלות על הכתב את סיפור חיי, דרש ממני לחפש כל מקור שיכולתי להיעזר בו לשיחזור תקופת הילדות שלי. וכל זאת מנקודת מבטו של נער בן שתים־עשרה. פגשתי אנשים, התכתבתי עם המוסדות, אבל את העזרה הגדולה ביותר לאימות הפרטים קיבלתי מדודתי שושנה (ז״ל). לצערי, שושנה נפטרה לפני שהספר שכל כך רצתה לקרוא, יצא לאור.
עצה שקיבלתי לכתיבה: אל תדפיס את הספר בסיום הכתיבה. כמו עוגה שאתה אופה בתנור, שים את הספר במגירה (בתנור) ותן לו להתבשל. תראה שעם הזמן יגיעו פרטים נוספים, וכך היה. בזמן שהספר עבר לעריכה בהוצאה לאור, קיבלתי מהמוזיאון אשר בעיירה "Grefsrud״ בנורבגיה את סיפור בניית המחנה לקליטת הילדים מצפון אפריקה.
כילד שרצה לשמור על הדת, עליה גדל והאמין בחשיבותה לחיים, בניגוד לרצוני נשלחתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ״הזורע״. לשאלתי איפה בית הכנסת? התשובה שאין כאן בית כנסת הדהימה אותי.
הייתכן שבארץ ישראל אין בית כנסת? בעיה לא קטנה עבורי בראשית דרכי בקיבוץ החילוני.
היה לי חשוב לכתוב בקצרה על יהדות מרוקו, בדגש על עירי ״מקנס״ בה נולדתי.
בסיפור חיי עסקתי כאמור בשנותיי במרוקו. על ניסיון העלייה הבלתי לגלית הכושלת שעברנו דרך אלגייר שבסופה חזרנו לעירנו מקנס.
בניסיון השני להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל הפקידו בידי את אחי הצעיר גבריאל ואנחנו יצאנו לדרך, בה התגלה לנו עולם שלא הכרנו. דרכנו המתפתלת הביאה אותנו לצרפת ומשם לארץ המושלגת – נורבגיה. לאחר מכן הקליטה בארץ, ועד לגיוסי לצבא והקמת משפחתי הענפה.
זיכרונותיי מהילדות רבים, ומהצד השני ודאי כבר לא תמיד מדויקים ממרחק השנים.
תהליך הכתיבה עבורי היה מסע חשוב ומרגש, ואני מקווה שיהיה מלא עניין גם עבור הקוראים.
תודה מיוחדת לאשתי האהובה על התמיכה, ללא עזרתה לא הייתי מגיע לרגע זה.
יהדות מרוקו
ראשית התיישבות היהודים בצפון אפריקה לוטה בערפל. בין יהודי הרי האטלס רווחת מסורת שאבותיהם הגיעו מארץ ישראל לפני חורבן בית ראשון, ובבית הכנסת העתיק של יהודי האי ג׳רבה בתוניס, מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה עם הגולים מירושלים.
מצב היהודים, שלומם וביטחונם היו רצופים עליות וירידות, והיו נתונים לשרירות ליבם של השליטים: רדיפות, מעשי רצח ואונס, התעללות, מיסים כבדים, המרת דת בכפייה (אנוסים) היו מנת חלקם של היהודים בעת התרופפות השלטון המרכזי, או כאשר השלטון היה עוין ליהודים. זאת בנוסף למגפות, רעב, שריפות ושאר מרעין בישין, אשר חישבו לכלות את הקהילה היהודית במרוקו ולהכחידה.
בשנת 1146, כדי לא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל־מוואחידון שהשתלטה על מרוקו, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות, למות או להתאסלם. היו שבחרו בדרך שלישית להיות ״אנוסים״. הרמב״ם ממקום מושבו בפס, כתב את ״איגרת השמד״ על מנת להגן על היהודים שהתאסלמו מאונס והמשיכו לקיים מצוות בסתר, מפני היהודים הקנאים שראו בהם כופרים ללא תקנה.
ב״איגרת השמד״ מחזק הרמב״ם את ידי האנוסים, ומוכיח על סמך ראיות מהמקורות, כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות. יתר על כן, אדם כזה שעשה מצווה: ״הקב״ה מכפיל שכרו. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם ייוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. ״איגרת השמד״ של הרמב״ם העניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם. הרמב״ם מייעץ בעת הזאת למי שיכול, לקום ולעבור למקום אחר. יהודים רבים בעת הזו יצאו והיגרו ממרוקו.
קשרים עם ארץ ישראל
הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל גם הוא עתיק יומין. שליחים מהארץ הגיעו למרוקו בכל התקופות והתקבלו בכבוד רב. כמו כן, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל התקיימה לאורך כל הדורות. עוד לפני גרוש ספרד, ישבו בירושלים כשלוש מאות משפחות יהודיות ממרוקו וכמספר הזה בצפת.
מקום נכבד תופסים יהודי מרוקו בתולדות ירושלים. ב-1218 מספר ר׳ יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים (יוצאי ״המגרב״, כינוי למרוקו בערבית) קהילה חשובה וטובה״. בשנת 1541 כותב יצחק בר מוסא, תושב ירושלים ממוצא מרוקאי, איגרת המתארת את חיי היהודים בעיר: ״ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים ׳המערביים׳ בירושלים טובה מכל שכונות היהודים״.
יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו, במושבות הראשונות ובתל אביב. משפחות שלוש, מויאל ואמזלג ואחרות עסקו במסחר ובצורכי ציבור ביפו ובסביבתה באמצע המאה שעברה ובראשית המאה העשרים. בשנת 1882 הגיעה ארצה חבורת ״ביל״ו״. יחיאל בריל אחד מאנשי בילו מספר בזיכרונותיו על קשיים שהציב הממשל הטורקי לפני החבורה, וכיצד חילץ אותם יוסף מויאל, ראש העדה המרוקאית ביפו, והעלה את כולם בשלום לחוף.
סדרי הקהילה
יהודי מרוקו פיתחו תרבות ייחודית ואורח חיים יוצא דופן. הלחץ החיצוני גרם להם להסתגר ולא להפגין עושר חיצוני. אך חיי המשפחה והקהילה היו עשירי תוכן, והמראה החיצוני המדכא של שכונת היהודים לא תמיד שיקף את חיי הרוח המגוונים הרוחשים בין הבתים הצפופים. הדאגה למשפחה, מנהגי חג ומועד, לימוד התורה, כל אלה חיפו על הסבל שבחיי גלות מעיקים. סדרי הקהילה נקבעו סופית עם בואם של מגורשי ספרד. גירוש ספרד נצרב בזיכרון היהודי כאסון. לפליטים היהודים לא חיכתה מדינה לקליטתם. יוצא מהכלל היה המלך מוחמר אל-שיח׳, מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה והתיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית ויצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בראש הקהילה עמד הנגיד, עליו עוד ארחיב בהמשך, ולצידו שבעת טובי העיר. הנגיד היה ממונה על הקשרים מול השלטונות. רבני הקהילה דאגו לשמור על מצבה הדתי והמוסרי, ופעמים רבות אף חירפו נפשם בהיחלצם להגן על שלמות הקהילה.
חלוציות זו של יהודי מרוקו ביישוב ארץ ישראל לא פסקה לאורך הדורות כי אם להפך, עם קום המדינה התרוקנה מרוקו מיהודיה שעלו ארצה והתיישבו לאורכה ולרוחבה של א״י. בין חלוצי היישוב העברי ראוי לציין במיוחד את חיים בן יוסף אמזלג, בן למשפחה מרוקאית שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה-18. חיים אמזלג היה סוחר עתיר נכסים שעסק ביבוא ויצוא. בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהלכות עולם הוא נתמנה לסגן הקונסול הבריטי ביפו. מעמדו היה ככלי לעזרה ליישוב העברי בראשיתו, ולנגישות לשלטון הטורקי.
בין העולים לארץ לפני המאה ה-20 היו רבנים שרצו לקיים את מצוות העלייה לא״י. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו בתקופה מוקדמת זו. מתוך 65 המשפחות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 רובן עלו ממרוקו. משפחות אלו סייעו בהובלת יוזמות להקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו, לימים העיר תל אביב. חיים אמזלג היה מבין מייסדי נווה צדק, מבין רוכשי האדמות שלימים תיקרא ראשון לציון וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של ״אם המושבות״, פתח תקווה. שתי משפחות עשירות שעלו לא״י ממרוקו, משפחת מויאל ומשפחת שלוש, התיישבו ביפו ולקחו חלק משמעותי בהנהגת היישוב היהודי בעיר ובפיתוח השכונות הראשונות של תל אביב. העלייה בימים אלה התבצעה ברובה דרך תוניסיה ומשם באוניות ובספינות קטנות לארץ.
בְּרָהָם-אברהם לוי
עמוד 15