מורשת יהדות מרוקו

עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה

מאבקי הדמים בין הנוצרים והמוסלמים על אדמת צפון אפריקה השאירו תמיד קהילות ישראל שדודות ומתבוססות בדמם. הרב וידאל צרפתי רמז על כך וז״ל: … ומשנאינו שסו למו … עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו…

הספרדים והפורטוגאלים היו הראשונים, בימי הביניים, אשר לטשו עינים לארצות אפריקה, ולכל מקום שם הגיעו הכובשים הללו, הם רמסו והתעללו באוכלוסיה היהודית חסרת המגן. לפורטוגאלים היתה מגמה של השתלטות על נקודות יישוב לאורך החוף המערבי של מרוקו, ולספרדים היתה יד חפשית לכבוש ערי החוף מטנג׳יר בצפון מרוקו ועד לוב.

תבוסת הנוצרים, משום כך היתה לגבי היהודים ענין של הצלה, לא פחות ולא יותר, מטבח אכזרי ויחס לא אנושי. מועד נפילת הכובש נקבע ליום שמחה והודיה לה', הוא יום פורים קטן. הרשב״ש דוראן מבטא היטב תחושת היהודים מול חיילים נוצרים, קרי ספרדים או פורטוגאלים, וז״ל: … מה יעשה הדיוט כמוני היום אשר שמועות רעות ממזרח וממערב הבהילוני… והעולה על כולנה פחד חיילות הנוצרים אשר חמתם שותה נפשי והרבו כחשי עד שהוצרכתי לכתת נפשי מעיר לכפר…

הרב אברהם גבישון מספר על אכזריות הספרדים ליהודי העיר תלמסאן, וז״ל:… בעת שנלכדה תלמסאן בידי עכו״ם שנת ותפול שב״ה ונהרגו ונשבו יהודים כמו ט״ו מאות נשמות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהל הקדוש פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה לרוב הכמות והאיכות ר״ל לריבוי השבויים וליוקר המעות יותר מכדי שוויון וקצת מהשבויים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו נפשם ונלכדו אחרי כן…

אנדרלמוסיה של ממש עברה על יהודי תלמסאן בימי הקרבות הרבים שידעה העיר כאשר נכבשה על ידי הספרדים, וזמן מה אחרי כן נכבשה על ידי התורכים.

ר׳ יוסף הכהן מספר את מעללי הקיסר קרל החמישי ביהודי תוניס בשנת 1535: … וילך קרלו הקיסר להלחם בטוניס … וילכדנה … ותצא מטוניס כל הדרה בעת ההיא והיהודים אשר נמצאו שם לרוב מהם ברחו המדברה ברעב ובצמא ובחוסר כל … ומהם הוכו לפי חרב בבא הערלים העירה ומהם הלכו שבי לפני צר … וימכרום לעבדים ולשפחות בארבעת כנפות הארץ…

נביאי ישראל גילו לנו שבמקום הרשע והרשעות שם הנקם והמשפט, כלל זה התקיים בקרלו הקיסר על אדמת אפריקה הצפונית שם התעללו הוא ואנשיו ביהודים ושם הוא ספג מפלה מצלצלת ! בשנת 1541 הקים הקיסר צי אדיר ויצא למסע כיבוש, אשר לו היה מסתיים בהצלחה, היה מכתיר את הקיסר כמגן ולוחם ראשון נגד האויב המוסלמי. ר׳ יוסף הכהן מתאר את המבצע: … ויואל הקיסר להלחם באלג׳יר ויאסוף אנשי חיל וצי אדיר לרוב וירד הימה … ובשנים ועשרים בו הגיעו אלג׳ירה ביום השבת … ויצאו אנשי הקיסר אל היבשה … ותבואנה אניות ספרד לעת ערב ועליהן חיל גדול … וכלי מלחמה …וסוסים לרוב מאד ובני האלים המנגחים ויהינו לעלות ההרה אשר אצל אלג׳יר וילכדוהו וירוצו עד החומות ויחנו על העיר סביב וישפכו עליה סוללות ותבא העיר במצור ותהי סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ויראו היהודים אשר בתוכה יראה גדולה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים ולא אבה השחיתם … בלילה ההוא נדדה שנת המלך … ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה … ויגער בים ויהמו גליו… וינועו אנשי הקיסר כשכור … ותשברנה חמשה עשרה מהמשוטטות ושתים מהגדולות ולאניות הבינוניות אין מספר גם בנשארות היתה יד ה׳… וינוסו מעליהן כאלף איש … ואשר ברחו אל היבשה הוכו לפי חרב … וגם מאנשי החיל אשר ביבשה היתה המגרעת ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים מפני הרוח והמטר אשר המטיר ה׳ ולא יכלו עמוד על רגליהם מקור ומרעה ומחוסר כל בעת ההיא ותהי צעקה גדולה בים וביבשה ביום ההוא אשר כמוה לא נהיתה מאז היתה אלג׳יר לגוי… וילחמו הישמעאלים את אנשי הקיסר אשר ביבשה דבר יום ביומו… וירא הקיסר כי מן השמים נלחמו… ויצר לו מאד … ויאמר בלבו עד מתי תהיה העיר הזאת אלינו למוקש אלכה אל ארצי לעת כזאת … ולמתים בים וביבשה אין מספר… אז ישירו יושבי אלג׳יר לאמר אשירה לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים ..

הקיסר ספרדי-גרמני מפורסם היה ביחסו העמלקי ליהודים ומשום כך תבוסת הנוצרי נתפסה בעיני יהודי אלג׳יר כישועה בעלת תוצאות מועילות לעם ישראל, והם צדקו מאוד, כי, מהיום ההוא, התנפץ לרסיסים החלום הספרדי לכבוש ארצות המגרב. יום התבוסה, ד׳ מר חשון שנת ש״ב לסדר "ברן יחד כוכבי בקר״, ״נקבע ליום פורים קטן הנקרא "פורים אנצארא״ או פורים הנוצרים.

באלג׳יר נהגו לציין ביום ד׳ מר חשון בשיר ובשמחה על ״אשר הצילם האל מיד אויביהם פעמים ושלש פעם ראשונה היתה שנת ער״ו ופעם שנית שנת עז״ר פעם שלישית שנת בק״ר אשר קמו עליהם צריהם …!

השתלטות פורטוגאל על נקודות יישוב בחוף האטלאנטי של מרוקו באה לקיצה, וזה קרה בשנת של״ח, לסדר ״מי של״ח ידו במשיח ה׳ ונקה״? מלך פורטוגאל דון סבסטיאן ובן בריתו המרוקאי מולאי מוחמר ערכו מלחמה נגד מלך מרוקו מולאי עבד אל מליק. צבא מרוקו ניצח וחיילי פורטוגאל נסו לכל עבר, שלושת המלכים נהרגו במלחמה.

יהודי מרוקו, אשר ידעו לאיזה סכנה היו נקלעים לו המלך הנוצרי היה מנצח, חגגו, וקבעו לזכר ההצלה יום פורים קטן הנקרא פורים סבסטיאנוס או פורים די לוס קריסטיאנוס.

יהודי טנג׳יר, טיטוואן, פאס ועוד מציינים יום זה, א׳ אלול בשירים ותשבחות וגם בשביתת מלאכה. השמועה בדבר מות סבסטיאן מלך פורטוגאל נפוצה בעולם היהודי והגיעה עד לצפת וקושטא, הרב יוסף מטראני מספר על כך: שנת השל״ט נראה כוכב יוצא זנב במערב ארבעים יום והיתה שוהה בשעה וחצי ושוקעת והיה הסימן לאיבוד מלך פורטוגאל שמו באסטייאן בהלחמו באפריקה. (תשובות ופסקי מהרי״ט החדשים, ירושלים תשל״ח עמי כ״ב).

תבוסת מלכי ספרד ופורטוגאל במקומות שם נקלטו צאצאי המגורשים היתה בעלת משמעות דתית גבוהה בקרב יהודי ספרד אשר התנסו, פעמים אין ספור, עם אויב אכזר וצמא לדם יהודי. הרב יהודה עייאש, רבה של אלג׳יר, סיפר על תחושת יהודי עירו לשמע בואם של חיילי ספרד:… בשנת התצ״ב היה בלבול גדול מחמת שמועות רעות שהיו רבים אומרים כי המלך של צפאנייא רוצה לבוא להלחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה אין די באר רוב ההכנות שהכין לו כלי מות ומחמת כך בעוונות הרבים הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא …

רבה של אלג׳יר לא הסתיר דעתו על הספרדים: …והורו לי כמה צדדי סכנה יש, סכנת הפסד ממון בלבד כי אם גם סכנת נפשות … ובפרט אלו הספניולים דהם צרים אכזרים כנודע ואף אם ננצל בדרך נס עדיין קרוב הוא ליפול ברשת השבי וקיימא לן דשבי קשה מכולם …

הסכנה מצד שודדי ים נוצרים בלב ים לא הרתיעה את הרב, אשר זכה לעלות לירושלים ולחיות בה. תקופה קצרה לאחר מכן ניסו שוב הספרדים את כחם ובשנת תקל״ה-1775 שמו מצור ימי על אלג׳יר, וכמו בנסיונות הקודמים מטרתם לא הושגה, הכח הספרדי נכשל אחר שהוכה קשות. יום י״א תמוז נקבע על ידי רבני אלג׳יר לפורים קטן נוסף וז״ל הרב אליהו ג׳יג: נהגו ביום י״א לחודש תמוז יה״ל עושין אותו יום פורים והוא משום מעשה נסים שעשה להם הי״ת על מה שקמו עליהם צריהם ביום הלז שנת קהל״ת כדי לעשות בהם ב״מ נקמה להשמיד ולהרוג ולאבד והיו בוכים אנשים ונשים וטף ומתפללים בדמעות שליש עד שריחם עליהם השי״ת והצילם מידם, ברוך פודה ומציל …

ימי פורים קטן בצפון אפריקה

בשנת תק״ף-1830 התחילו פעולות הכיבוש של אלג׳יריא, ומוסלמים רבים חשדו ביהודים שהם מושיטים סיוע לכובש הצרפתי. בימי כיבוש העיר ווהראן זממו המוסלמים לטבוח ביהודים, הדבר נודע ליהודים אשר הכריזו על תענית צבור כללי, והנה בלילה בו עמדו הצרפתים לכבוש העיר נמלטו המוסלמים מווהראן עוד לפני שהספיקו לפגוע ביהודים. מאז חוגגים יהודי העיר יום פורים קטן הנקרא פורים ווהראן.

שנים מעטות אחרי כיבוש אלג׳יריא עזבו כמאתים משפחות יהודיות את אלג׳יריא ועלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר בצפון הארץ. יש הרואים בצעד זה של יהודי אלג׳יריא סירוב לחיים משותפים עם הכופרים הנוצרים. אחרי כיבוש אלג׳יריא התחזק גל הגירת יהודים ממרוקו כאשר מאות משפחות עזבו מרוקו וחלק גדול מהם עלו לארץ והתיישבו בירושלים, בטבריה וביפו. שמועות הגיעו למרוקו בדבר כיבושה הקרוב על ידי הצרפתים. הפצצות הערים טנג׳יר ומוגאדור ע״י הצרפתים, בשנת 1844, הגבירה חששות יהודי מרוקו ממעשי איבה בין צרפתים ומרוקאים והדבר חיזק זרם יציאת היהודים ממרוקו.

בטנג׳יר נהגו לציין יום פורים קטן נוסף הנקרא פורים די לאס בומבאס (פורים של הפצצות), זכר להפצצת העיר ע״י אוניות צרפת בשנת 1844, ושכונת היהודים לא ניזוקה כלל .

בטיטוואן נהגו לציין עוד שני ימי פורים קטן : פורים קטן לזכר מותו של המלך האכזר מולאי יזיד צורר היהודים אשר הרג יהודים רבים בטיטוואן, ובמות המלך התקינו חכמי הקהל יום הודיה לה', כמו כן מציינים יהודי טיטוואן יום בריחת התושבים המוסלמים מן העיר בשנת 1860, כאשר צבאות ספרד כבשו את העיר .

בפאס ובמקנאס ציינו ימי פורים קטן מקומיים קשורים למאורעות בם מעורבים בעקיפין הצרפתים. בפאס בשנת תקצ״א מרדו בני שבט לאודאייא במלכות והשתמשו בשכונת היהודים כמקום התבצרות. יום פורים קטן זה נקרא פורים "דל קור״(הפצצות) והוא חל יום כ״ב כסלו.

בשנת תרכ״ב היה מרד בשלטון המלך, העומד בראש המרד היה פילאלי אל מעגאז, מוסלמי קנאי, ואנשי המורד התבצרו באיזור מקנאס. הם תכננו לפגוע ביהודי מקנאס אם וכאשר יבקשו עיר המלכות. בתקופת הכנת המתקפה, נרצח המורד, אנשיו התפזרו בכל הסביבה ויהודי מקנאס נשמו לרווחה. חכמי העיר קבעו יום י״ג באדר לפורים קטן הנקרא פורים דלמעגאז .

ר׳ יוסף בן נאיים כתב על יום ביטול מלאכה הנהוג בפאס, וגם עושים אותו מעין יום טוב מפני הנס שנעשה ליהודי פאס בשנת תרמ״ו, יום ההודיה הזה נקבע ליום ל״ג בעומר . צאצאי המגורשים מעיר סאראגוסה בספרד מציינים בתוניס, ביום י״ז שבט, את פורים סאראגוסה לזכר הנס שנעשה לאבותיהם בסאראגוסה כאשר זמם פקיד המלך להפיל בפח כל בני הקהל. המאורע התרחש בשנת ק״ץ-1420 .

בטריפולי מציינים יהודי לוב את פורים שריף ע״ש צורר היהודים ושמו חיל, איש צבא מתוניסיא, אשר בקש לכבוש העיר ולהחרימה מאיש ועד בהמה. המזימה לא עלתה יפה ויהודי טריפולי ניצלו מהרג – זה קרה בשנת תס״ה – 1705, ומציינים את הנס ביום כ״ג טבת, פורים קטן ע״ש שריף נקרא גם פורים כדבנא (פורים בשקר, לעומת פורים אסתר), כן מציינים יהודי טריפולי יום פורים בורגל לזכר הנס של יום כ״ט תקנ״ג-1793).

במצרים מציינים יהודי קהיר יום פורים קטן לזכר הנס של שנת רפ״ד-1524 כאשר מושל מצרים חשב לפגוע ביהודי קהיר .

יום פורים קטן האחרון, נקבע בקזבלנקה ביום כ״ב כסלו תש״ד, והוא לזכר הרחקת הסכנה הגרמנית מעל היהודים .

רוב ימי פורים קטן שנהגו לציין יהודי צפון אפריקה הם לזכר תבוסת ספרד ופורטוגאל בפרט, והנוצרים בכלל. הרב שמואל אבן דנאן ערך סדר השבח וההודאה ליום פורים קטן של שנת של״ח-1578 והוא מדגיש בסיפור המאורע את הצלת היהודים ממזימות סבאסטיאן מלך פורטוגאל וז״ל: …ובאותו יום מתו ג׳ מלכים מולאי עבד אלמאליק … ומולאי מחמד … ושאבשטייאן מלך ליזבואה שלול, והי״ש הצילנו מידו… , וההצלה היתה מידי המלך הנוצרי!

הרב העורך סדר ההודאה הדגיש זאת גם באמירת הפסוקים הקשורים למפלת בני אדום, וז״ל:… חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ … מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי … מי נתני עד אדום. באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו… כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום … ולא יהיה שריד לבית עשו… ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל…

רגשות הנקם באויב הנוצרי מצויים בסדרי ההודאה לימי פורים קטן בצפון אפריקה, וזאת לפני בא יום הגדול אז יעלו מושיעים לשפוט את הר עשו.

עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה–אליהו רפאל מרציאנו

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

נשאלתי מכמה תלמידי הישיבה שנוסעים השנה לבקר באירופה ובתוכם ספרד, היות שמקובל שיש חרם קדמונים מעת גירוש ספרד שלא להתיישב שם, אם החרם חל גם לבקר בארץ ספרד, או האיסור רק על להתיישב בקביעות, אבל לא בתור ביקור. וחוץ מזה איפה נזכר בספרי היסטוריה שהיה חרם כזה.

הנה כדי לברר ענין זה אתחיל מדברי קדוש ישראל הגאון האמתי האלקי אור עולם נזר ישראל ותפארתו מרן ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל.

והנה בספרו אגרות ראיה חלק ב׳ סי׳ תרל״ב וז״ל: על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים, שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור, עכ״ל.

ולפי דעתו מותר לנסוע לבקר בארץ ספרד רק הקביעות אסורה. ולפי זה תמוה מה שבשנים האחרונות נתיסדו קהלות של אחינו בני ישראל בברצילונה ובמדריד ואין פוצה פה ומצפצף שיש איסור כזה ועוברים על הרם קדמונים.

והנה בחרם יריחו כתב במשך הכמה בפרשת ראה: דיריחו כיון שנבנית שוב אם תחרב מותר לבנותה, ובירושלמי סנהדרין סוף פרק חלק כיון שנבנית מותר לישב בה. ובמפרשי הירושלמי מפרשים דברי הירושלמי באופן אחר, שזה הולך על מה שנאמר בירושלמי: תני רבי שמעון בן אלעזר אומר ולא אותה בנו אלא עיר אחרת בנו, והירושלמי מפרש להלן ר׳ יהושע בן קרחה אומר מה ת״ל ובנה את העיר הזאת את יריחו, שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו׳ יריחו ויקרא שמה שם אחרת. ודוקא באינו יריחו רק בקריאת השם אסור, בזה כיון שנבנית מותר לישב בה, אבל אם בנו יריחו ממש אסור ליישב בה אפילו אם תחרב אסור לבנותה. אבל המשך חכמה לא פירש כן, רק שהאיסור והחרם היה רק לבנות את העיר בפעם ראשונה אבל אם תחרב מותר לבנותה עוד הפעם, ואם כן לענין ספרד אולי החרם היה על בני ישראל שלא לבנות קהלה יהודית בספרד, אבל אם עברו ובנו קהלות בספרד אזי מותר כבר לכל יחיד עכשיו אפילו להתישב שם, כיון שנבנית ויש שם כבר קהלות של בני ישראל. אבל היות שנוסח החרם לא ידוע אי אפשר לדון מכח סברא על הנוסח שלא ידוע לנו. ועוד נאריך בנקודה זו לקמן.

וכן חידש בעל משך חכמה עוד חידוש בענין חרם יריחו וז״ל: ונ״ל דאמר יהושע ארור האיש, ודייק האיש ולא ציבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה, וכמו דאמרינן על חייבי כריתות בספרי ונכרתה הנפש ולא הציבור, כן כאן שהצבור אינם בכלל זה, ואולי היו מותרין לכתחילה לעשות כן. ולפי זה גם כן בחרם קדמונים על התישבות בספרד היה רק יחיד שלא יריחו בין לבנות העיר עצמה בין לקרוא עיר אחרת בשמה יש הבדל, דיריחו עצמה לבנותה יש איסור על הבניה, אבל לגור בבית אין זה בכלל החרם, ועיר אחרת לקרא בשם יריחו האיסור רק קריאת שם אבל עצם הבנין מותר.

בכל זאת יוצא שביריחו לא היה החרם לגור בה רק על בנינה, אם כן אולי היה בספרד החרם רק לא לבנות קהלות יהודיות בארץ זאת, אבל כשנמצא כבר קהלה יהודית ויש שם קיבוץ של בני ישראל אין איסור על יחיד לשבת בארץ הזאת.

יוצא לנו לפי זה בענין חרם קדמונים על ארץ ספרד לא לשבת בה, לפי דברי הרמב״ם יש להתיר החרם ע״י בית דין של ג׳ ומותר לישב בה, ולפי הגאון וה־ראב״ד אין היתר ע״י התרה כי בעינן שיהיה גדול כמו הבית דין שגזר את החרם במנין ובחשיבות, ואין לנו כיום הזה בית דין גדול כמו חכמי ספרד שגזרו על זה. והיות שבשו״ע סימן של״ד הובאו שתי הדעות, יש לסמוך על הרמב״ם בזה׳ ורק הספק השני של אחרונים אם הדורות הבאים יכולים להתיר חרם קדמונים מאבו­תיהם בזה יש מחלוקת האחרונים, כמו שהבאתי לעיל.

והיות שיש מן גדולי האחרונים הסוברים שחרם שלא היה על ידי כל ישראל ומלך וסנהדרין אינו אלא מדרבנן, יש לסמוך על שיטות המקילין בזה, ועל ידי התרה של בית דין מותר ללכת שמה, ובפרט שלדברי הגאון החסיד קדוש עליון ר׳ אברהם יצחק הכהן זצ״ל שפוסק שרק לשבת בקביעות היה החרם ולא דרך ביקור ודעתו לחזור, ועוד צע״ג בזה.

והנה בשו״ת המבי״ט חלק א׳ סי׳ ש״ז משמע שהיה כן איזה איסור וחרם לא לשוב לספרד, וז״ל באמצע דבריו: אבל בין קהל איטיילא לארגון הוא ידוע כי לעולם לא יבא שום איטליינא שהלך לארגון ונולד שם הוא ואביו׳ כי אין שם יהודי בארגון זה שבעים שנה ״ואנו בטוחים שלא יהל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב וכו״, עכ״ל.

אף שלא נזכר חרם בפירוש בתשובה זו, בכל זאת מהלשון ״שאנו בטוחים שלא יהל שם יהודי״, משמע שהיה איסור בדבר זה, וצ״ע בזה.

ולפי זה בחרם של ספרד כיון שבדקו בית דין היום ורואים שלא נתקבלה אצל כולם, ויש קהלות בספרד, ורוב ספרדים אינם מחזיקים החרם, יכולים להתיר את החרם אפילו ע״י בית דין קטן שאינו גדול בחשיבות ובמנין כהבית דין שגזר החרם.

וזה ממש כמו גזירת שמן שעמדה שנים רבות ודמו שפשטה ואח״כ נתברר שלא פשטה אצל הקהלה הספרדית ואצל ישראל. ותיכף כשהממשלה הספרדית החליפה את חוקיה בנוגע להגירה יהודית שם התישבו שם יהודים ובנו בית הכנסת, ולפיכך אפשר להוריד החרם ע״י התרה של בית דין שלשה. אבל בתוס׳ גיטין לו, ב, כתבו: ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסוו־ בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא, כההיא דפרק כל הבשר (חולין קי) דרב איקלע לטטלפוש דאמר בקעה מצא  וגדר בה גדר ואסר להו כחל, וכן כל הני דפרק תולין, שבת קלט, דשלחו בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה, גדול יבול להתיר ולא קטן, ע״כ.

ולפי התוספות יש לעיין על מי גזרו חרם גולי ספרד בזמן הגירוש, אם רק על קהלתם או על כל ישראל, אם זה היה רק על קהלת ספרד אזי צריכים גדול להתיר להם, ואם על כל ישראל ולא התפשטה הגזירה בישראל אחרי בדיקה של ימים רבים לא חלה הגזירה, ובית דין קטן יכול להתיר בזה, והיות שכל החרם הוא מעורפל, יש לסמוך ולהתיר על ידי בית דין של שלשה אפילו הם קטנים מאלה שגזרו את החרם.

והנה דרך אגב מצאתי בספר עבודת עבודה להגאון ר׳ שלמת קלוגר על מס׳ ע״ז כתב דבר חדש, דמה דתליא מילתא דפשטה הוראתו ברוב ישראל או לא פשטה, היינו כשיש כבר זמן רב כשנגזרה הגזירה וכבר נודע מסתמא לרבים הגזירה, ואע״פ כן לא קבלוהו, מזה מוכח שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ולא ניחא להו בזה לכך לא חלה הגזירה ואף קטן ממנו יכול לבטלה, אבל אם בקרב הימים נתחדשה הגזרה בזה אפשר דלכך לא פשטה הו­ראתו ברוב ישראל מכח דלא נודע להם עדיין לכך לא נהגו בה, ואם הוה ידעו או יוודע להם אחר כך גם הם יקבלוהו, לכך בזה אין קטן יכול לבטלה, כיון דאם יוודע אח״כ יתפשט הוראתו ברוב ישראל וכו', אבל היכא דהוה גזירה חדשה ועדי? לא הוה שהות להתפשט ברוב יש­ראל׳ בזה קטן אין יכול לבטל כי? דעתה לא פשטה עדיין וכו'. אבל הגזירה והחרם של ספרד אנו רואים שלא פשט ברוב ישראל כיון שקהלות אחרי רשות שלטון שם התישבו ובנו קהלות, ולפיכך יכול בית דין קטן לבטל ולהתיר החרם.

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

עמוד 59

פרקים מזכרונותי

מאת א. ש. יהודה

א). על מקור החרם נגד ספרד

ענין החרם נגד ספרד היה מחדש לשאלה ״בוערת״ אשר העסיקה את הרבנים והחרדים, בפרט בפולניה ובהונגריה, כאשר הזמינה הממשלה הספרדית הרפובליקאנית, בשנת 1934, את הקהלות היהודיות להשתתף בחגיגה לכבוד הרמב״ם לזכרון שמונה מאות שנה להולדתו בקורדובה. כאשר נקראתי לספרד בשנת 1913 להרצות על גדולי ספרד במדע, בשירה, בהנהלת המדינה ובכלכלה לכל ענפיה, ואח״כ כאשר נוסדה בשבילי בשנת 1915 קתדרה לספרות ישראל בספרד‘), רב היה מספר השואלים אותי על מקור החרם, ואם בכלל היה חרם על ספרד. רבנים אחדים הוכיחוני על קבלי משרה כזו באמרם, כי אם גם צריך להודות שיש ״קדוש השם״ גדול בכוונתה הטובה של ממשלת ספרד בחזרה בתשובה, בכל זאת אין לזלזל בגזרה שגזרו חכמים, ועלי לבקש מהממשלה שתכריז בפומבי, שבטלה את האסור אשר אסרו פרדיננד ואיזאבעל על היהודים בנשתוון הגרוש Edict בשנת 1492 להתגורר בספרד.

והנה בנוגע לבטול האיסור די לאמר, שאיסור זה נתבטל מאליו, מכיון שהממשלה בעצמה הזמינה את היהודים ממוצא ספרד, לשוב ולהתישב בארץ בלי שום מעצור, וגם הרשתה על פי בקשתי לפתוח בתי כנסיות לעדות אשר יסדתי במדריד ובברצולונה בשנת 1917. אבל לעצם שאלת החרם יגעתי למצא איזה דבר אצל גולי ספרד ולא מצאתי אף רמז לחרם, לא אצל ר׳ יצחק אברבנאל ולא ר^, יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק, ולא אצל ר' יוסף קארו בשלהן ערוך, ולא אצל ר׳ משה אלשיך וגם לא אצל יתר הרבנים משאלוניקי, קושטה ואיזמיר. שאלתי את הרבנים במארוקו אשר בידיהם מסורות רבות מזמן הגירוש, ולא יכלו לאמר לי דברים ברורים. אמנם רבה של טיטוואן ר׳ יונה, שהיה אז (בשנת 1914) בן תשעים ומעלה, והיה גדול בתורה ובקי בשו״ת הספרדים, אמר לי שזוכר הוא מימי ילדותו, שלא היתה דעת הרבנים נוחה ממי שהלך לספרד לשם מסחר! אבל אח״כ, כאשר הרשתה הממשלה ליהודים ממארוקו בשנת 1860, כאשר בקשו מפלט מהשחיטות של המוסלמים בטיטוואן ובטאנגיר, וניתנה להם הרשות להתישב בסיוויליה, לא שמע שום התנגדות מצד הרבנים. למרות כל זאת לא נתישבה עלי דעתי, וההתנגדות של רבני מארוקו לנסיעות היהודים לספרד, נתנה לי מקום לחשוב שאמנם יש רגלים לדבר.

1) שם הקתדרה היה ״קאטידרה די לינגווה אי לימיראטורה רביניקאס״ כלו׳ לשפה ולספרות הרבנים, כי בספרד קראו לספרותנו מימי הcינים ״ספרות רבנית״.

במקרה זה ראיתי עוד הפעם, עד כמה אמתיים הדברים שצריך לחזור תמיד למקורות הראשונים למצא פתרונים לשאלות סתומות. שבתי וקראתי את נשוותן הגירוש של פרננדו ואיזאבעל ויאורו עיני ואראה נכוחה. שם כתוב בפירוש: ״ובכן אנחנו גוזרים ומצווים שכל איש ואשה, גדול או קטן, אשר ישא שם ישראל, יגורשו מכל המקומות אשר הם גרים שם… וכל אשר ימרה את פינו, לבלתי עזוב בתוך הזמן הקבוע, וימצא אח״כ באיזה מקום תחת ממשלתנו, תהיה אחת דתו למות בהתלותו על עץ, או להמיר את אמונתו ולהיות לנוצרי״. ובכן נתברר לי שמעולם לא היה חרם נגד ספרד, אלא שעצם האיסור לבוא לספרד חל על כל יהודי, מחמת שהיה עליו להתחפש כנוצרי, כדי שלא יתפש כיהודי והעמיד את עצמו בפני הבחירה להתלות או להתנצר, מפני טעם זה לא ראו הרבנים גולי ספרד שום הכרח להכריז חרם נגד ספרד, כי הצווי ״ימות ואל יעבור״ היה הרבה יותר חמור וחזק מכל חרם שבעולם. והנה כל זמן שהאינקויזיציה שלטה בארץ, היה האיסור לבוא לספרד קיים בכל תוקף: אולם כאשר השתחרר העם הספרדי מכבלי האינקויזיציה, בשנת 1837, ויורידוה שאולה, היא וכל המונה, לבלי שוב עוד לארץ החיים, לא נשאר עוד שום טעם לאסור את הכניסה לספרד, בהיות שכל יהודי היה רשאי לבא שם בגלוי בלי שום סכנה.

היוצא לנו מכל זה הוא: א). שמעולם לא הוכרז חרם על ספרד. ב).שאסור היה ליהודים לבוא לספרד מפני שהוברחו להתחפש כנוצרים, פן יתפשו כיהודים והסתכנו בנפשם: ג). שמיום שבטלה האינקויזיציה לא היה עוד שום חשש לבא לספרד והאיסור בוטל מאליו. על המסקנות הללו הסכימו כל הרבנים אשר באו בכתובים אתי ור״ש וורטהיימר דן בענין זה בשו״ת שלו, שנדפסו בירושלים בשנת תרצ״ב, ופסק הלכה כמותן.

פרקים מזכרונותי -מאת א. ש. יהודה-על מקור החרם נגד ספרד

עמוד 63

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג

מכל זה תוסבר לנו העובדה, שמשהתחילה שואת קנ״א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומאיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרב התיכון, כלומר באותו איזור הקרוי כעת אלג׳יריה. רבים מהם התיישבו באלג׳יר העיר, ומאז מתחילה פריחתה הכלכלית והתפתחותה כמרכז מינהלי, שהעלוה למעמד של עיר־בירה במאה השש־עשרה. אחרים נקלטו בעריה של ממלכת בני זיאן, שעברה עליה אז תקופת־שגשוג קצרה.

אמנם, לא בכל האיזור ולא במשך כל הזמן קיימים היו תנאים נוחים לקליטתם של המגורשים. על מדינת בני מרין התחילו עוברים אז זעזועים קשים בשל ירי­דתה של השושלת וההתקפות של ספרד ולאחר־מכן של פורטוגאל, שראו שעת־ כושר לדחוק את רגליהם של אלה שהיו להם למכשול בהשגת מטרותיהם המדיניות בחופי אפריקה הצפונית הקרובים לארצותיהם.

ב׳שבט יהודה׳ ניתנת תמונה עגומה של קבלת־פנים שלה זכו מגורשי קנ״א באפריקה: ׳אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם בתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה…׳ ונראה כי הכוונה למארוקו.

ידוע לנו על ר׳ אפרים אנקאווה, שעשה זמן־מה במראכש ונתנסה שם נסיונות, עד שעבר להוניין ומצא מנוח באגאדיר, פרבר של תלמסאן. אבל מלבד זאת לא הגיעו אלינו ידיעות על סבל שנגרם למגורשים מיד האוכלוסיה המוסלמית. אמנם ר׳ יצחק בר ששת מזכיר את הימים הקשים של המצור על אלג׳יר בשנת 1393 וכי­בושה, באחד הסכסוכים המזויינים בין השושלות היריבות. אולם היתה זו צרת רבים.

מגהירתם של מגורשי קנ״א לאזורים מסוימים והימנעותם בדרך־כלל מהתיישב בשטחים אחרים נרמז לנו המצב המדיני הכללי באותם אזורים, אם יציב היה אם רעוע, וכן אנו יכולים ללמוד מכך על תנאי־החיים של היהודים באותו חבל. מבחינה זו מאלפת ההשוואה אל דרכם של גולי רנ״ב. אלה מהם שפנו אז לצפון־אפריקה התיישבו דווקא במארוקו, שעליה פסח גל־ההגירה הגדול של קנ״א, ולא ירדו לחופי אלג׳יריה ותוניסיה, בשל המצב הרעוע בפנים הארץ באותו זמן וחשש התקפות מבחוץ.

מתוך אחת מתשובותיו של ר׳ יצחק בר ששת יש להסיק, כי דווקא יחסם של היהודים תושבי־הארץ הוותיקים כלפי פליטי השמד לא תמיד היה הוגן. והרי הסיפור בלשונו: ׳יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה. והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת, כי היה לוקח מהם כפולה לגולגולת אשר פלוני היה סבת זה החק. כי מתחלה היו נכנסים חנם והאל־קדי בן מחר״ז גער במקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה, ואמר להם: חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים, וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם. הלא על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם! וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה׳.

לכתחילה הירשה אפוא שר־העיר המוסלמי לפליטים לעלות לחוף חינם אין כסף, ורק בהסתתו של פלוני יהודי קובע הוא מם־כניסה בגובה של דינר כפול לגול­גולת, כנראה כדי להכביד כניסתם. הקאדי נוזף במוסלמים, שבאו לטעון על האמרת המחירים עקב ריבוי הפליטים, והיהודי מנסה לשדל את הקהל שישפיעו על השר למנוע הצלת המגורשים. אולי לא למותר לציין, כי גם המוסלמים שגורשו מספרד בבואם למגרב נתקלו ביחס עוין מצד בני־דתם.

בתנס זכו המגורשים להנחה בתשלום כסף־הגולגולת וה׳כרגא דמלכא׳, ודבר זה עורר את רוגזם של האזרחים היציבים בארץ. לפי המסורת בפי העם התיר מלך תלמסאן, לאחר בואו של ר׳ אפרים אנקאווה, את ישיבתם של היהודים בעיר־בירתו, כאות־הוקרה לאותו מופלא בנסים; עד אז ישבו היהודים בפרבר ששמו אגאדיר.

המגורשים התפזרו בארץ, נאחזו והשתקעו בעריה והתחילו להתארגן _ ליד התושבים הוותיקים — לפעמים כעדה נפרדת. לפי כל מה שידוע לנו נוסדה רק במקום אחד — תלמסאן — קהילה חדשה, ואף זו אין לראותה כחדשה מכול־ וכול, אלא כהמשך של אגאדיר הסמוכה. בעיקר מוצאים אנו את המגורשים מת­יישבים לאורך החוף החל בהוניין במערב ועבור על פני והראן, מוסתגאנם, תנם, ברשך, אלג׳יר, בג׳איה, תוניס; רבים התיישבו בבירת הארץ, היא תלמסאן, ובערי־ שפילה אחרות כגון מליאנה, מדיאה, קונסטאנטין. על חבלי־הקליטה של המהגרים בסביבה היהודית והלא־יהודית, על הבעיות החברתיות הרבות שנתעוררו בקשר לעברם בארצות השמד ואונס הדת, נרחיב עוד את הדיבור. וכן ניתן את דעתנו ונייחד את המקום לדיון המקיף בחשיבותה של הגירה זו להכרת תפוצתן הגיאגראפית של הקהילות, שהיו קיימות כאן מזמן, מבנן האירגוני והחברתי ואורח־ חייהם של ה׳תושבים/ שהחזיקו ביהדותם בתנאים הקשים ביותר של דיכוי מבחוץ וניתוק הקשרים עם תפוצות אחרות. מבחינה זו נחקרו עד כה רק קובצי התשובות של ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בן צמח דוראן, שני גדולי־הדור מבין מגורשי קנ״א, שהתיישבו באלג׳יר׳ בעוד שיתר חיבוריו של ר׳ שמעון וכן המקורות של־ אחר־מכן לא זכו לתשומת־הלב הראויה.

היו בין המגורשים, שהצליחו לבצר את עמדתם גם בחצר בני זיאן, ובכך להטיל את מרותם על אחיהם. על ר׳ אברהם ששפורטש, מגולי מאיורקה, אומר ר׳ שמעון בן צמח דוראן: ׳להיות יד ר׳ אברהם תקיפה… באמצעות אנשי חצר המלכות/ ור׳ יצחק בן ששת מבקש את השתדלותו, כדי לשחרר ממכסי האוצר את ספריו, שהציל מספרד. מלבדו נודעו עוד אנשים, שהיו להם קשרים עם החצרנים בתלמסאן, כגון אברהם מנדיל, ר׳ ישועה בן משה ועוד. על ר׳ משה גבאי, תלמיד־הכם חשוב שהתיישב בהוניין, ידוע, כי שמר על דרכונו האראגוני, ובשנת 1394 הלך למארוקו בשליחות ג׳ואן הראשון. גם בדור הבא היו ביניהם עשירים ובעלי־השפעה, כאותו ר׳ בוניט, שהמלך קנסו באלף דינר זהב. גם משפחת שולאל (או שלאל), שמוצאה ממאיורקה, זוכה למעמד מכובד, ומצאצאיה בא הנגיד האחרון במצרים, לפני הכיבוש העותמאני. אולם אף אחד מהם לא זכה למעמד שיעניק לו השפעה מכרעת וקובעת בין בחיי העדה היהודית ובין בחצר השליטים בתלמסאן. על־כל־פנים לא מצאנו שום רמז לכך במקורותינו או במקורות ערביים.

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה צפונית-כרך א'

עמוד 287