מורשת יהדות מרוקו

 ככלל, משמעותי הדבר, שלהוציא את ספרד ואת חצי־האי ערב, המשטרים המוסלמיים היו סובלניים יותר במרכז מאשר בפריפריה, ונעשו מדכאים יותר ככל שהיו מרוחקים יותר מארצות הליבה של התרבות המוסלמית. חיי הלא־מוסלמים היו בדרך כלל טובים יותר במצרים או בתורכיה, בסוריה או בעיראק, מאשר בצפון אפריקה ובאסיה התיכונה.

אפשר שהסימן הברור ביותר לתפיסת הד'מים כבעלי מעמד נחות ונכנע הוא השימוש שעושים בהם כמופת להפליה ולנחיתות. מחבר שיעי האשים את הח׳ליף עֻמר בכך שהוא הנהיג הפליה גזעית בין מוסלמים ערבים ללא־ערבים בענייני נישואים; ובאשר הוא מגביל את זכויותיהם של אלה האחרונים, הוא מתייחם אליהם ״כמו אל יהודים או נוצרים״. היסטוריון סורי, בציינו שהצפון אפריקנים, שכבשו את מצרים במאה העשירית, נהגו להפלות לרעה את החיילים שמוצאם מזרחי(לא צפון אפריקני), מעיר: ״ביניהם, אחינו המזרחיים היו כמו הד'מים בין המוסלמים׳. דמשקאי מן המאה השמונה־ עשרה מספר ביומנו על מקרה שבו היֶניצֶ׳רים עצרו שַריף מוסלמי, מצאצא הנביא, והתעללו בו, ומעיר, שנהגו בו ״כמו היה אחד היהודים…״. אותה תפיסה עצמה משתקפת בנוסחת שבועה נפוצה: ״[אם דברי אינם אמת] מי יתן ואיהפך ליהודי…״.

ליד הצד השלילי קיים גם צד חיובי. היחסים בין העדות הללו והמדינה המוסלמית הוסדרו בחוק, על־ידי הד׳מה, ונתפסו כיחסים חוזיים. גם הקֻראן וגם החדית׳ מדגישים את קדושתם של חוזים ואת הצורך בכיבוד חייהם ורכושם של אנשים או קבוצות  הידועים בשם מֻעַאהַד, שעימם נכרת חוזה (עַהְד). לפחות אחדים מבין המשפטנים הראשונים סברו שהד׳מה הוא סוג של חוזה, שחלים עליו הכללים הללו. מכתב המיוחס למשפטן הערבי־סורי המפורסם אל־אַוְזַאעי (מת 774) מאלף מבחינה זאת. המושל הערבי של לבנון דיכא מרד של נוצרים, ואל־אוזאעי מאשים אותו שנהג באכזריות ללא הבחנה. לטענתו, גירש המושל מהר הלבנון דמים שלא היה להם כל חלק במרד: ״הרגת אחדים, אחרים שלחת חזרה לכפריהם. איך אתה יכול להעניש רבים בעבור עוונותיהם של מעטים ולשלול מהם את בתיהם ורכושם, שעה שאלוהים ציווה ׳ולא תשא [נפש] נושאת משא [נפש] אחרת׳(קראן, ו 164 – תרגום ריבלין). הדרך הטובה ביותר שיש לנהוג בה היא כעצתו של הנביא… שאמר: ׳מי שמדכא מעאהד ומטיל עליו עול מעבר למה שהוא יכול לשאת, אני עצמי אתבע אותו על כך [ביום הדין]׳״.

בהקשר הזה המונח מֻעַאהַד כולל בבירור את הד׳מי. חיבורים מאוחרים יותר מייחסים פחות חשיבות לאופיה החוזי והדו־צדדי של הד'מה, הנתפסת יותר בבחינת זכות מיוחדת, שהעניקה המדינה המוסלמית לקבוצה שהיא שולטת עליה. בתורת שכזאת היא עדיין חלק מן החוק הקדוש של האסלאם, וכל מוסלמי טוב חייב לכבדה ולהגן עליה. החוק הקדוש העניק מעמד מסוים למאמיני הדתות הללו, והם זכאים איפוא למעמד הזה על פי משפט אלוהים.

אם החוק אוסר עליהם להתעלות מעל למעמד הזה, הוא גם אוסר על המוסלמים להשפילם מתחת לו, ומעת לעת חזרו ואישרו במפורש עיקרון זה. מסופר שבראשית המאה האחת־עשרה הח׳ליף הפַאטמי אל־טַ׳אהִר.

פירסם צו… שהוקרא באוזני העם, ובו הביע את כוונותיו הטובות כלפי הכל ואישר מחדש, שכל מי שבידיהם הופקדה סמכות בשירות המדינה ובעיית משפט חייבים להישען על היושר, לרדוף צדק בכל הבא בפניהם ונוגע להם, להגן על השלווים והישרים, ולרדוף את עושי העוול והמהומות. כמו־כן הוא אומר, שהוא שמע על החשש בין בני דתות החסות, הנוצרים והיהודים, שמא יאולצו לעבור לדת האסלאם, ועל טרונייתם על־כן, מכיוון שאין אונס בדת (קראן, ב 256).

הוא אומר, שעליהם להסיר פחדים דמיוניים אלה מלבם ומבטיח להם שייהנו מהגנה ומדאגה, וישמרו על מעמדם כעדות חסות. מי מביניהם המבקש להיכנס לדת האסלאם מתוך בחירת לבו ובחסד אלוהים, ולא במטרה לקדם ולרומם את עצמו, יכול לעשות זאת ויבורך על כך; מי שמעדיף להישאר בדתו, אך לא זה החוזר לסורו, ניתנות לו חסות והגנה, ומחובתם של כל בני העדה [המוסלמית] לשמור ולהגן עליו.

במאה הבאה, היא תקופת מסעי הצלב, פסק משפטן בשאלה, אם מותר לשליט מוסלמי להגלות את נתיניו הד׳מים. התשובה היא שמותר לו, אך רק אם יש לכך סיבה מוצדקת, בין אם הדבר נעשה להגנתם שלהם ובין אם לשם הביטחון של המוסלמים:

אם האִמאם מבקש להעביר את בני דתות החסות [אהל אל־ד׳מה] מאדמתם, אין זה חוקי שיעשה זאת ללא הצדקה, אך הדבר חוקי אם קיימת הצדקה. ההצדקה בימינו היא, שהאמאם עלול לחשוש לבטחונם של בני דתות החסות מידי האויב הכופר [אַהְל אל־חַרְבּ], מכיוון שהם חסרי אונים ואין בהם עוצמה, או שהוא חושש לבטחונם של המוסלמים מידיהם, שמא ימסרו לאויב את נקודות התורפד של המוסלמים.

פִרמַאן עות׳מאני, שפירסם הסלטאן מחמד השלישי במארס 1602, קובע בצורה ברורה ביותר את חובותיה של המדינה המוסלמית כלפי הד׳מים. התחלתו היא:

באשר, בהתאם למה שאלוהים הכל יכול אדוני העולם ציווה בספר התגלותו בנוגע לעדות היהודים והנוצרים שהם עמי הד'מה, הגנתם ושמירתם והבטחת חייהם ונכסיהם הן חובה תמידית וקיבוצית על כל המוסלמים, ואחריות חיונית המוטלת על כל מלכי האסלאם ושליטיו הנכבדים,

לכן, הכרחי וחשוב, שדאגתי הגעלה, שהשראתה בדת, תתפנה להבטיח שבהתאם לשַרִיעַה האצילה, כל אחת משתי העדות הללו, המשלמות לי מסים תחיה בשלווה ובשלום ללא חשש בימי מדינתי המלכותית ובתקופת ח׳ליפותי מוקפת האושר, ויעסקו בענייניהם, מבלי שאיש יפריעם בכך, ומבלי שאיש יפגע בהם בגופם או בנכסיהם בניגוד למצוות האל ומתוך הפרת החוק הקדוש של הנביא.

הצורך בשמירה על החוק הקדוש, שעליו מבוסם ומובטח מעמד הד׳מי, היה מדאגתם המתמדת של המשפטנים המוסלמים או של השליטים. בתקופה העות׳מאנית, שאנו יודעים עליה יותר הודות לארכיוניה שנשתמרו, יש דוגמאות למכביר על פניות מוצלחות של בני המיעוטים לרשויות המשפט והסדר בבקשה להגן עליהם מפני אלימות ההמון. לפעמים אין הסכמה מלאה בין הרשות המשפטית לבין הרשות המופקדת עי הסדר, ויש שמיעוטים מבקשים מפלט אצל האחת מפני האחרת. במרכז פלך עות׳מאני היה מופקד על המשפט הקאדי, הוא השופט, ועל הסדר הוַאלי, הוא המושל. הראשן שנשען על העֻלַמַא, והשני על כוחות הצבא. בזמנים שונים אנו מוצאים בני מיעוטים המבקשים עזרה משופט ישר כנגד מושל עושק, ובזמנים אחרים הם פונים למושל הוגן שיצילם מהסתתם של העֻלַמַא הקנאים. ואולם, בין אלה האחרונים נמנו רק לעתים רחוקות בעלי מינוי ממשילתי כקַאדי, ובמרבית המקרים יכלו הדמים לסמוך על תמיכת הרשויות המינהליות והדתיות גם יחד. הפורענויות התרגשו – ובמאות השנים האחרונות בתדירות גוברת – כאשר הרשויות האלה עצמן היו חסרות אונים ולא יכלו לשמור על הסדר ולאכוף את החוק.

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ'-47