מורשת יהדות מרוקו

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

לדאגה זאת יש אפילו הד בביטויים ספרותיים אלימים ועוינים לד'מים. מאלף במיוחד ב1~א הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אַבּוּ אִסְחָאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שעליו נאמר שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות ־משמעותיות הבאות:

אַל תִּרְאֶה בַּהֲרִיגָתָם הֲפָרַת אֵמוּן
הֲפָרַת אֵמוּן הִיא לְהַנִּיחַ לָהֶם לְהַמְשִׁיךְ.
הֵם הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתֵנוּ עִמָּם
כֵּיצַד תְּחַשֵּׁבו לָאֲשֵׁמִים כְּלַפֵּי מִפְּרִי הַבְּרִית?
כֵּיצַד יוּכְלוּ לִהְיוֹת בַּעֲלֵי בְּרִית
כְּשֶׁאָנוּ עֲלוּמִים וְהֵם בּוֹלְטִים?
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְרוּדִים לְעֻמָּתָם
כְּאִלּוּ אָנוּ הַטּוֹעִים וְהֵם הַצּוֹדְקִים!
אַל תִּסְבְּלוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כְּלַפֵּינוּ
כִּי אַתֶּם הָעֲרֵבִים לְמַעֲשֵׂיהֶם
אֱלוֹהִים שׁוֹמֵר עַל נֶאֱמָנָיו
וְנֶאֶמְנֵי אֱלֹהִים יְנַצְּחוּ.

תחושת עלבון ועוול היא הנושא השליט בשיר. אולם בניגוד בולט לאנטישמיות הנוצרית, אבו אסחאק, אפילו בעלבונו, אינו מונע מן היהודים את הזכות לחיים, לפרנסה ולשמירת דתם. כמשפטן הוא מודע לעובדה, שזכויות אלה מובטחות בחוק הקדוש וכלולות בך׳מה, שהוא חוזה משפטי מחייב. אבו אסחאק אינו מבקש לשלול את החוזה ואף לא להמעיט בערכו. להיפך; הוא אף מתאמץ להרגיע את שומעיו, וללא ספק גם את עצמו, באומרו שבשעה שהם שודדים והורגים יהודים, אין הם נוהגים בניגוד לחוק, כלומר, שבכך הם אינם מפרים את תנאי החוזה שהונהג ונתקדש בחוק המוסלמי הקדוש, דבר שהיה מסכן את נשמתם בעולם הבא. לטענתו, היהודים הם אלה אשר הפרו את החוזה, והוא חדל איפוא לחייב את המוסלמים. המוסלמים ושליטיהם פטורים מהתחייבויותיהם על״פי הד'מה והם חופשיים איפוא לתקוף, להרוג ולנשל את היהודים ללא הפרת חוק, ופירושו של דבר – ללא חטא.

התפרצויות נאצה כמו זו של אבו אסחאק וטבח כמו זה שהתרחש בגרנדה ב־1066 הם נדירים בהיסטוריה המוסלמית. בדרך כלל הורשו הד'מים לקיים את דתם, לעסוק במלאכתם ולחיות את חייהם, כל עוד היו מוכנים לשמור על הכללים. משמעותי הדבר, שההתנגשויות האלימות והרצחניות ביותר התרחשו במאות התשע־עשרה והעשרים, כאשר הד'מים לא היו עוד נכונים לקבל את הכללים או לכבדם.

אולם גם בתקופות קודמות, שעה שהכללים היו מובנים ומקובלים על שני הצדדים, התעוררו לפעמים קשיים. לעתים הובילו אלה לאלימות, למה שצד אחד כינה רדיפות ואילו האחר – הענשה. אלימות כזאת היתה נדירה. נפוץ יותר היה הידוק כללי המשחק – אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות, שקודם לכן התרשלו בה, ואף הטלתן של הגבלות חדשות. מיונם, ואולי אף טיפולוגיה של מעשי דיכוי אלה, או לפחות של הטענות שהושמעו בצד המוסלמי להצדקתם או להבהרתם, עשויים לזרות אור כלשהו על הבעיה הרחבה יותר של דרך הבנתה והגשמתה של הסובלנות.

המקרה הנפוץ ביותר הוא של השליט האדוק והקפדן, המתקן את טעויות קודמיו החוטאים והמתרשלים, ומחזיר את העדה לדרך המוסלמית המקורית. מופת לשליט כזה הוא הח׳ליף הַאֻמַּיִ עֻמַר השני, שתולדות חייו, כפי שהיסטוריונים מאוחרים יותר מספרים אותן, כוללות את מה שיהיו ברבות הימים הנושאים הטיפוסיים להתחדשות אסלאמית. בפרקי זמן חוזרים בהיסטוריה המוסלמית קמו תנועות או שליטים, שהנהיגו תקופות של אורתודוקסיה קפדנית ולוחמת. בזמנים כאלה קיימת הדגשה על טיהור האסלאם, על הצורך בסילוק גידולי הפרא והחידושים, שהשחיתו וסילפו את האמונה במרוצת הדורות, ובשובה אל האסלאם האמיתי והנכון של הנביא וחבריו. הכנעתו הנאותה של הכופר ואכיפה חמורה של ההגבלות שהוטלו עליו הן חלק מובן מאליו בכל התחדשות דתית מעין זאת. הדבר אינו מחייב רדיפה של הכופר; להיפך, ביוגרפים והיסטוריונים של שליטים אדוקים מדגישים בדרך כלל את ההגינות והצדק שבהם נהגו בד׳מים. אך הצדק דורש שהם יוחזקו במקום שהחוק מועיד להם ולא יורשו לחרוג ממנו.

לזכותו של עמר השני זוקפים אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות הכספיות והאחרות שהוטלו על לא־מוסלמים ונקיטת אמצעים לסילוקם מעמדות כוח והשפעה, שהורשו לתפוס בימי קודמיו. לא מן הנמנע, שעמר השני היה אחראי להנהגתן של הגבלות מסוימות, שהמסורת מייחסת לעמר הראשון. הגבלת זכויותיהם של הדמים נעשתה בד בבד עם הרחבת זכויותיהם של מתאסלמים לא־ערבים, שזכו עתה במידה רבה בשיוויון שתבעו לעצמם, ושקודם לכן האריסטוקרטיה הערבית מנעה מהם.

הנסיבות ההיסטוריות לתיקוניו של עֻמַר השני הן משמעותיות. חיל משלוח ערבי עצום, ימי וצבאי, שנשלח לכבוש את קונסטנטינופול, נחל כישלון חרוץ, והאימפריה האמיית ניצבה בפני משבר. המלחמה הטילה מעמסה כלכלית חדשה וכבדה; השמדת הצבא הערבי לפני חומותיה של קונסטנטיגופול שללה מהממשלה את האמצעי לכפות את רצונה בכוח. השלטון האמיי, שבכל הזמנים עורר התנגדות אצל מוסלמים אדוקים ואחרים, נמצא עתה בסכנה של מיגור. כאשר מת הח׳ליף סלימאן(717-175), שיזם את המסע הצבאי, בחרה המשפחה האמיית, שנחונה מאז ומתמיד בחוש פוליטי, ליורש בנסיך האמיי האחד, שהיה ידוע באדיקותו ובידו היה לעורר את דעת הקהל המוסלמית לתמיכה בשושלת, תוך ניהול מדיניות שהיתה קרובה לאמונותיה.

שיקולים דומים ייתכן שהדריכו את הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל (861-847). בהיסטוריוגרפיה המוסלמית נזקפים לזכותו ביטול שליטתה של האסכולה המעתזלית הסוטה והנוגשת, שהיתה אהודה על הח׳ליפים הקודמים, ושיבה להלכה ולנוהג המוסלמי האמיתי. ייתכן שלשינויים הללו היה קשר לצורך בגיוס תמיכה עממית נגד משמר הארמון שלו, שאיים על שלטונו ואף על גופו. בצו שפורסם בשנת 850 אנו קוראים:

"הובא לידיעתו של נגיד המאמינים, שאנשים חסרי שיקול דעת ובינה מבקשים עזרתם של ד'מים בעבודתם, מאמצים אותם לאנשי סודם ומעדיפים אותם על־פני מוסלמים, ונותנים בידיהם סמכות על הנתינים. והם מדכאים אותם, ומושיטים ידיהם נגדם בעריצות, במרמה ובאיבה. נגיד המאמינים, באשר הוא מייחם חשיבות רבה לעניין, מגנה אותו ודוחה אותו. מרצונו לשאת חן בפני אלוהים על־ ידי מניעת הדבר ואיסורו, החליט לכתוב לקציניו במחוזות ובערים ולמושלים בערי הגבול ובמחוזותיו, שיחדלו להעסיק ד'מים בכל עבודותיהם ועסקיהם, ולאמץ אותם כשותפים באמון ובסמכות, שהוענקה להם מידי נגיד המאמינים וניתנה בידיהם…"

ועל־כן, אל תבקשו עזרתם של עובדי אלילים, והגבילו את בני דתות החסות למעמד שאלוהים הועיד להם. דאגו לכך, שמכתב נגיד המאמינים יוקרא ברבים לתושבי מחוזכם ופרסמו אותו ביניהם, לבל ייוודע לנגיד המאמינים שאתם, או מי מבין פקידיכם או עוזריכם, מעסיקים מישהו מבני דתות החסות בענייני האסלאם.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 49

מטרתם העיקרית של האמצעים הללו ודומיהם נראה שהיתה לצמצם את חדירתם של לא־מוסלמים לרשויות המדינה המוסלמית ואת תפיסתם שלא כדין של סמכויות, שבדין שייכות למוסלמים בלבד. באותה עת, אל־מֻתַוַכִּל [אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה (מילולית: הנסמך על האל, בערבית: المتوكل على الله) היה שם שלטונם של מספר ח'ליפים מבית עבאס.]

ציווה שהנוצרים והדמים בכלל יידרשו לחבוש מצנפות ולחגור אבנטים בצבע דבש; לרכוב באוכפים בעלי ארכופי עץ ושני כדורים תלויים מאחור; להצמיד שני כפתורים לכיפותיהם של אלה החובשים אותן, ולחבוש כיפות בצבע השונה מאלה של המוסלמים; להצמיד שני טלאים לבגדי העבדים שלהם בצבע שונה מצבע הבגד שאליו הם צמודים, אחד לפנים על החזה ואחד על הגב, כל טלאי ברוחב ארבע אצבעות ושניהם בצבע דבש. אם נשותיהם יוצאות מביתן ומופיעות בפומבי, עליהן להופיע בצעיפים בצבע דבש. הוא ציווה, שעבדיהם יחגרו אבנטים ואסר עליהם לחגור חגורות. הוא ציווה להרוס כל כנסייה שבנייתה חדשה, ולהחרים עשירית מבתיהם. אם המקום גדול דיו, יש להפוך אותו למסגד; אם אינו מתאים למסגד, יהיה למגרש פתוח. הוא ציווה, שצלמיות עץ של שדים ייקבעו במסמרים לדלתות בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים. הוא אסר על העסקתם במשרדי ממשלה ובעניינים רשמיים, שבהם תהיה להם סמכות על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם לבקר בבתי ספר מוסלמיים, או שמוסלמי כלשהו ילמד אותם. הוא אסר להציג בפומבי את צלביהם ביום א׳ של לולבים ועריכת פולחנים יהודיים ברחובות. הוא ציווה, שקבריהם יהיו בגובה הקרקע, כך שלא ידמו לקברות המוסלמים.

אין עדות לרדיפות אלימות כלשהן של לא־מוסלמים בימי אל־מתוכל, ואף לא ברור עד כמה, באיזו מידה ולכמה זמן נאכפו ההגבלות הללו. התלונות החסודות התכופות על התעלמות מהן ונסיונות חסודים ארעיים להטילן מחדש מעלים את הסברה, שיישומן בפועל היה על־פי־רוב רופף ומקוטע.

מאוחר יותר היו שליטים רבים, שהלכו בעקבותיו של עמר השני. אחד מהם היה הסלטאן העות׳מאני באיזיד השני (1512-1481), שתקופת שלטונו הצטיינה במעין ריאקציה נגד מדיניותו של אביו וקודמו מחמד הכובש. מחמד פתח, במובן מסוים, אשנב למערב. הוא הפגין אהדה ליוונים וליהודים כאחד, ואפילו נתן חסות לאומנים ולמלומדים מאירופה הנוצרית. באיזיד, שהיה ידוע באדיקותו הרבה ונתון להשפעת העלמא, שינה כל זאת. הציורים שאביו אסף בארמון סולקו ונמכרו, ואילו החצרנים והפקידים הנוצרים והיהודים שולחו לדרכם. לפי מקור יהודי, ציווה הסלטאן לסגור בתי כנסת שנבנו באסתאנבול אחרי כיבושה על־ידי התורכים, כלומר כאלה שהוקמו תוך הפרת החוק הקדוש, שהתיר לדמים לשמור רק על אותם מקומות פולחן שהיו להם לפני הכיבוש, ואסר עליהם לבנות חדשים. ייתכן שהדבר קשור לנקיטת אמצעים מיוחדים, שעליהם מדברים המקורות המוסלמיים, כתוצאה משינויים דמוגרפיים. אזורים מסוימים, שהיו לפני מיושבים בעיקר על־ידי לא־מוסלמים, יושבו בצפיפות על־ידי מוסלמים. באחדים מן האזורים הללו, כנסיות ובתי כנסת שנסבלו לפנים, נראו עתה כפוגעים ברוב החדש, וננקטו צעדים בכדי לסגור אותם או להעבירם למקום אחר. במקרים הללו, כמו במקרים דומים, פעולה לקיצוץ חוצפתם של הרמים זכתה לשבחים מפי כרוניקאים חסודים. ואולם מפליא הדבר, שאותו סלטאן ביאזיד השני עצמו הרשה ואף עודד, בשנת 1492 ולאחריה, למספר גדול של יהודים מספרד ומפורטוגל להתיישב ברחבי האימפריה העות׳מאנית ולשקם את חייהם אחרי גירושם מארצות מולדתם.

הסתירה היא למראית עין בלבד. אכיפתם הקפדנית של חוקי השריעה הטילה הגבלות מסוימות על העדות הלא־מוסלמיות והגבילה או אסרה את השתתפותם בהליכי המימשל. אך היא לא תבעה – ובעצם לא התירה – שירדפו אותם על־ידי־כך שימנעו מהם לקיים את דתם, לחיות על־פי מנהגיהם או להתפרנס. ובאמת, בתקופת שלטונו של באיזיד השני, המחמיר והקפדן, אך גם ההוגן והמאמין, חלה ההגירה היהודית הגדולה ביותר לתחומי המדינה העות׳מאנית.

וגם הפעם ניתן לציין שחומרותיו של הסלטאן באיזיד אירעו בתקופה של סכנות גדולות לשלטונו מבית ומחוץ. אחיו ג׳ם, שהיה טוען לכתר שנכשל, נמלט לאירופה, שם ניסו להשתמש בו האפיפיור ואחדים ממלכי הנוצרים בהתקפה משותפת על השטחים העות׳מאניים ועל כיסא המלוכה העות׳מאני. יחסיו עם שני שכניו המוסלמים היו גרועים. היו לו סכסוכים עם הסלטאנים הממלוכים, ששלטו במצרים ובסוריה, ובמזרח השושלת השיעית הלוחמת באיראן איימה על באיזיד, ולא רק במלחמה על הגבול אלא אף בהתקוממות ומהומות בין נתיניו המוסלמים. כנגד האיום הכפול של מסעי צלב נוצריים מן המערב וחתרנות שיעית מן המזרח, נזקק באיזיד לגמול על אמונתו האדוקה מידי שמים ומידי אדם כאחד.

בימי שלטונם של יורשי באזיד השתפר מצבן של העדות המשועבדות, אולם הסכנה התחדשה בימי שלטונו של מראד השלישי(1595-1574). הדגם המקובל שוב חזר על עצמו: שליט קודם, שנראה שהיה נוח יתר על המידה לדמים; בעיות דתיות וצבאיות מבית ומחוץ; צעדים כנגד כמה דמים, שנראו כעשירים או חזקים מדי; צווים לסגירת מקומות פולחן בלתי מורשים; והנהגתן מחדש של התקנות הישנות ביחס ללבוש ולכיסויי הראש. על־פי דיווח של פקיד ונציאני החליט הסלטאן ברגע מסוים להרוג תחילה את כל היהודים ולאחר מכן את כל הנוצרים שבממלכתו, אולם אמו והוזיר הגדול הצליחו למנוע אותו מכך. לסיפור זה אין אישור במקורות היהודיים או במקורות התורכיים ואינו מתקבל על הדעת מיסודו.

ואולם, מה שמתועד היטב הוא הדגם הנפוץ של פרקי זמן המאופיינים על־ידי החמרה דתית – ההגבלות על לבוש מפואר, ההוראות על כיסוי ראש מיוחד, סגירת בתי תפילה חדשים, שנחשבו בלתי חוקיים, וכדומה.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 52