מורשת יהדות מרוקו

הקדמה: כדי להשאיר עקבות בזמן

וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

'דברים פרק לאי פסוק יט

על פי הנחיית התורה, לכתב, ללמד, ולשמר, כמו שירה, אני כותב את מורשת יהדות סאפי כדי שהבאים אחרינו ילמדו, יכירו ויטפחו אותה עבור הדורות הבאים.

אני שייך לדור שהכיר ולמד את מורשת העבר, בעוד שבנותיי, נכדיי ונכדותיי וצעירים רבים כמותם, רואים בדורי ובתקופתי עולם ארכאי ומיושן. לכן, התפניתי מענייני היום יום, 'לפני רדת המסך,' כדי להעלות את סיפורי ואת סיפור קהילת סאפי על הכתב ובכך להשאיר עקבות בזמן.

כתיבת ספר אינה מלאכה פשוטה. היא דורשת להעלות זיכרונות מהעבר, זיכרונות שעוברים דרך פילטר הראייה של העיניים בהווה, אחרי עשרות שנים, עם תובנות לגבי העבר.

נולדתי, גדלתי וחייתי בעיר סאפי שבמרוקו והייתי בשר מבשרה של הקהילה עד לסיום הפרק היהודי, העיקרי שלה, בסוף שנות השבעים.

מעבר לרצון ולצורך לכתוב את קורות חיי, רציתי לתעד ולספר לדורות הבאים את עברה של קהילת יהדות סאפי במחצית השניה של המאה העשרים. חוט היסטורי בל ינותק. רציתי לספר, מכלי ראשון, את סיפורה של קהילת סאפי שבמרוקו, קהילה שנמוגה אחרי שש מאות שנים של חיים קהילתיים עשירים. קהילה שהייתה תוססת, מלוכדת ומתפקדת לעילא מבחינה חברתית, דתית, חינוכית, ציבורית וקהילתית, בעלת מוסדות אוטונומיים שניהלו אותה לאורך כל השנים.

במאות ה-19 וה-20 נהנתה הקהילה מחופש דתי, מיציבות, מקידמה ומחינוך מודרני וזאת הודות לכניסתה של רשת אליאנס, "כל ישראל חברים", לעיר. בעלי המלאכה ובעלי עסקים נהנו מפריחה ומרווחה כלכלית, תוך קיום יחסי ידידות חמים עם המוסלמים, שאיתם ובתוכם חיה הקהילה.

בספר זה אני נוגע בשורשיה העמוקים של הקהילה מאז גירוש ספרד ופורטוגל ועד להתבססותה בעיר נמל קטנה, דרומית לקזבלנקה על החוף האטלנטי. מגורשי ספרד, היהודים, השפיעו מאוד על הרכב הקהילה, על רווחתה, יוקרתה ותלמודה. היתה זו הגירה יהודית איכותית, משכילה, מיומנת ומוכשרת בעלת קשרים ענפים ויוזמות בתחום המסחר, הדיפלומטיה, העסקים והקשרים הבינלאומיים.

עד היום, "אולאד בן־זמירו" (בני בן־זמירו), מצאצאי מגורשי ספרד, נותרו הקדושים של יהדות סאפי. היו להם זכויות רבות בפיתוח העיר ובצמיחת חכמיה, כפי שמתואר בספר. מגורשי ספרד הסבו כבוד ורווחה לבני קהילתם, אם כיועצי המלכים המרוקנים, ואם כיזמים שהקימו את העיר א-סאווירה במאה ה- 18 בעשיריה הראשונה כמקורבים של עשירי המלך "טוג'אר אל סולטן".

ההווי המשפחתי של משפחת עזרן משקף נאמנה את מנהגי הקהילה, ההווי היהודי, והמסורות שהתקבעו מדוד לדור, ומתוארים באירועים משפחתיים כפי שאני חוויתי אותם. תפילתי היא שהקורא יספוג דרכי את חייה של קהילת סאפי. ההווי היה מתובל במסורות של ההילולות, ולמרות שלא הבנו, אז, את הרקע שלהן ואת חשיבותן, למדנו שאלו מחוות של כבוד והוקרה לחכמי מרוקו, על הרבנים והמלומדים הגדולים, הגאונים, ענקי הרוח והקבליסטים שפעלו גם במקומות נדחים. הם לימדו תורה, תלמוד, קבלה, מדרש וחשיבה יהודית מקורית, והעבירו ידע וחכמה מדור לדור כשהותירו אחריהם ספרי עיון, פרשנות, הלכה ומוסר מעמיקים.

כאמור, החשיפה לעולם המודרני והמתקדם, באמצעות מוסדות "אליאנס", חיזקה את קהילת סאפי ואפשרה לבניה נגישות למקצועות שונים בפקידות הבכירה של מרוקו, ברפואה, במשפטים, בהוראה, בבנקאות ובעולם המסחר.

החינוך המודרני המערבי במאה ה-20, בקרב ילדי סאפי, היה דבר מובן מאליו. במרוקו, החינוך בבתי ספר יהודיים, היה צרפתי לכל דבר ועניין, עם זיקה קלה ליהדות וללימוד השפה העברית. בו-זמנית, הלכו ודעכו מוסדות הלימוד היהודיים המסורתיים כמעט לחלוטין.

במקום לימודי קודש בחדר, התקיימו עתה, לימודים כלליים עיוניים, טכנולוגיים או מקצועיים, ואלה החליפו את לימודי הרבי. השפה הצרפתית הייתה מקובלת, נגישה ונהירה לכל.

בספר זה אני עומד גם על תרומתן של תנועת הצופים ותנועת הדאג' באירגונם של בני הנוער היהודי במרוקו. תשתית מאורגנת, פעילה וחיובית זו, הייתה הרקע לצמיחתן ולפעילותן של התנועות הציוניות, שהיוו אחרי קום המדינה את המנוע לעלייה המונית של יהדות מרוקו לישראל.

יהדות סאפי האמינה ש״בשנה הבאה בירושלים…" ובכל ערב פסח התפללה שהגאולה תתקיים בימיה. וכך היה.

להערכתי, מעל לשמונים אחוזים מכלל משפחות קהילת סאפי עלו ארצה. השאר היגרו לצרפת או לקנדה, אולם נשארו קשורים בלבם ובנפשם לעיר בה נולדו, לעמם ולישראל.

כיום, בכתיבת ספר (שנת 2023), לא נותר אף יהודי בעיר. בעזרת המדיה החברתית והקשרים שאחי, סולי עזרן, יצר בעיר, נחשפנו לאינטלקטואלים מוסלמים תושבי סאפי, כמו ברהים קריידה, או מר סי־טאהר אידריסי אל-חסני, עבד-אלעזיז מודדין, הכותבים, מספרים ומשמרים את העבר היהודי של סאפי.

מוסלמים רבים נוספים הם שותפים לאחווה מיוחדת זו וזוכים, כמובן, לתודת כל בני הקהילה וישמחו לחזור ולחדש את האחווה והידידות בין הדתות.

דו-קיום מופלא זה, יהודי־מוסלמי במרוקו, ובפרט בעיר סאפי שבה לא היה קיים מלאח יהודי, הוא מודל ייחודי של סובלנות אמיתית, קרבה ורצון הדדי לחזק ולטפח אותו. "הסכמי אברהם״, שמרוקו לקחה בהם חלק, ביססו וחיזקו את הקשר העמוק וההיסטורי איתה.

יהדות סאפי עברה במאה הקודמת מהפך, מקהילה מסורתית לקהילה מודרנית ומתקדמת, פתוחה לעולם המערבי וכזו שספגה את ערכיו הליברליים ולא הגיעה לארץ חסרת כל השכלה.

זכיתי, עם עלייתי לארץ, להיות בין מובילי ההשכלה, לרכוש תארים גבוהים, כך גם פלורנס אשתי ושנינו יחד, ציונים נלהבים ומחויבים לעמנו, לשגשוגו, לרווחתו ולתפארתו, ובאותה מידה מחויבים למורשת מבית אבא.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן

עמוד 12

בין מדינות, בין עצמאות

ערב שבת בעיר סאפי במרוקו. המון מתאסף ליד קולנוע סנטרל במרכז העיר. ברברים הגיעו מרחבי המדבר לחזק את תנועת המרד נגד צרפת. קבוצות של צעירים הלכו בשבילי המרכז כשהם צועקים: "מוות לצרפת! תחי מרוקו!" "מוות לסוכנים של צרפת!", "יחי המלר מוחמר החמישי!", "תחי מרוקו החדשה!" חלקם משולהבים יותר חלקם צועדים רק כדי להיות חלק ממשהו גדול, לכאורה, וחלקם פשוט היו נוכחים במקום, מחוסר עניין אחר לעסוק בו.

המובילים המשיכו וחלפו על פני הקולנוע והגיעו אל חנות החייטות הצנועה של אבי, שהיה אומן בתחומו, חנות שממנה התפרנס בכבוד. "לשרוף, את החנות של היהודי-צרפתי! תחי מרוקו! לשרוף!" צעק אחד הפורעים. לפיד הושלר וניפץ את שמשת חלון הראווה. הלפיד הבא חדר אל תור החלל ואש אחזה בבדים ובכל מה שנותר בחנות.

למזלנו, חזה אבי את הנולד. אירועי הפרעות היו איום שדובר בו ורבים חששו מפניו. אלפי ברברים הגיעו מהמדבר לעיר סאפי לחזק את הצעירים כדי לבצע פעולות מחאה אלימות נגד השלטון הצרפתי ולהבהיר מי באמת בעל הבית במדינה. סאפי היתה עיר נמל מרכזית לחוף האוקיאנוס האטלנטי, שוקקת מסחר ותרבות, עיר יפה שהיוותה מוקד חשוב עבור פעולות המחאה. התארגנות הצעירים המרוקנים נתנה את אותותיה ימים קודם לכן. אבי, בחושיו החדים, הבין שכל דבר בעל סממן צרפתי ישמש מטרה לפגיעה. אתה יודע, הוא חשב, כיצד דברים מתחילים, אך אינך יודע כיצד יסתיימו. האם הצרפתים יכילו אותם, או ישתמשו במלוא עוצמת הכוח נגדם? עד לאן ירחיקו הברברים והצעירים בסאפי כנגד כל סממן צרפתי, מה יהיה על היהודים? עד כמה תרחיק ההתקוממות? שאלות רבות ריחפו ונותרו באוויר.

העם המרוקני דרש עצמאות, כמו מדינות אחרות במזרח התיכון וצפון אפריקה. הם ראו כיצד שבטים קטנים מקבלים חבלי ארץ והופכים למדינות, כמו ירדן ערב הסעודית וצפון אפריקה.

אבי, רפאל, סימל בעיניהם את צרפת. לקוחות צרפתים ששהו בסאפי נהגו לתפור אצלו את חליפותיהם, הוא גם נהג לשחק רוגבי עם הצרפתים והיה מוכשר בכך בזכות גופו החסון ויכולותיו האתלטיות. ואם לא די בכך, רבים כבר ידעו שמשפחתנו שהתה בישראל ושבה למרוקו, כפי שיסופר בהמשך. אבי לא הסתיר את החזון הציוני בו האמין. יהודי, חברם של הצרפתים, ציוני, כל אלה היו יותר מדי עבור ההמון המשתלהב. החנות של אבי הייתה מטרה ברורה למעשה הפוגרום הצפוי.

"רפאל ידידי, אני דואג לך. מספרים, ואל תעז להגיד שאני אמרתי, שאלפי ברברים מהמדבר מתכוונים להגיע לכאן ולפשוט על סאפי. הסולטן, המלך מוחמד החמישי, מבין שזה הזמן שלו, שאללה איתו, אינשאללה יחזור המלך למרוקו. אבל, ידידי, בשבת כדאי שתסתגרו בבית. תחסום היטב את הכניסה, אין יוצא ואין בא, שמור על הילדים. חס ושלום שלא יעשו בהם לינץ'." כך הסביר אחד מידידיו של אבי שהיה מעורב בנעשה ברחבי הארץ והרבה בנסיעות.

מוחמד החמישי היה צאצא לשושלת המלכים המרוקנים- העלאווים. כבר בשנת 1953 דרש מהצרפתים להשיב לו את מלכותו ולהעניק עצמאות למרוקו. כתשובה לדרישתו הגלו אותו הצרפתים לקורסיקה יחד עם משפחתו. במקומו הומלך "מלך־ בובה’. דודו, מוחמד אבן עראפה שהיה עושה דבריהם של הצרפתים וכונה בוגד על ידי העם. תנועת 'האיסתיקלל', החירות, דרשה עצמאות והחלה בפעולות מחאה שכללו ביזה, שריפת חנויות, עצרות מחאה ואף מעשי רצח.

אבי הבין שאלפי אנשים עומדים להגיע לסאפי מהמדבר. ברברים שבאים להתסיס מדינה שלמה נגד השלטון הצרפתי. באותו לילה הם פשטו על סאפי ועל ערים אחרות ברחבי המדינה, רצחו אנשי מפתח צרפתים, מהנדסים, אנשי שלטון, אש הוצתה בכל ערי מרוקו המרכזיות ורבים נרצחו, כולל מרוקנים שהיו ידועים כמשתפי פעולה עם השלטון הצרפתי.

התהלוכות בסאפי המשיכו וחנויות נוספות ומקומות שסימלו את צרפת בעיני המפגינים נפגעו או הוצתו.

המצב בסאפי היה סובלני יחסית, לפרעות בערים מרכזיות אחרות במרוקו כמו קזבלנקה בהם פגעו פיזית ביהודים רבים. המרוקנים לא סלחו על תמיכת יהודי מרוקו בצרפת ועל נאמנותם לשלטון הצרפתי.

במהלך השבת ישבנו ספונים בביתנו חוששים לצאת, ממתינים שהזעם יחלוף. מתח רב שרר בבית אולם הוריי לא הראו כלפי חוץ סימני חרדה או לחץ.

ברחבי הבית אוחסנו הבדים הרבים היקרים, שאבי הספיק להוציא מהחנות מבעוד מועד. הגב הצעיר שלי עדיין לא התאושש מכאבי השרירים שנגרמו לאחר סחיבת הבדים שנשאתי שוב ושוב על גבי מהחנות הביתה.

ימים אחדים לפני כן האיץ בי אבי, כבן הבכור בבית, לסייע לו בהעברת הבדים. לא הבנתי מדוע הוא מקשה עלי בדרישה להרים ולסחוב את הבדים מהחנות הביתה. אבא ביקש שאעשה זאת בכל מספר שעות, בשקט מבלי לעורר סימני שאלה מיותרים או חשד של הציבור המוסלמי שעובר במרכז. לא שאלתי שאלות. בדרך כלל לא העזתי לשאול שלא לצורך. כבדתי אותו. הוא דאג להשאיר בחנות מספר בדים נטולי כל חשיבות, הציב על המעמד בחלון הראווה גיקט ישן שכלל לא נועד למכירה, הותיר לצעירים שיבואו ויתפרעו, להרגיש שהם מכלים את זעמם בחנות בעלת סממן צרפתי שבעליה הוא יהודי ציוני.

כפי שציפו כולם, החל מערב שבת הגיע ההמון הברברי לסאפי. שמענו את קולותיהם ברחבי העיר, צעקות וקריאות קצובות. דלת הכניסה לבית חוזקה במוט ברזל ונחסמה ברהיטים רבים. התכוננו כמו למלחמה בתקווה שהחפצים בכניסה ימנעו מההמון המשולהב להתנכל לנו, או להיכנס הביתה.

אבא הלך אנה ואנה בוחן מה עוד ניתן לעשות כדי להגן על הבית. "קח גיק, ראש טוחן מברזל, תחזיק ביד. אם חס וחלילה ינסו להיכנס, נלחם בהם. בוא סולי, אתה תהיה אתנו. נשאר בקומה התחתונה."

לאחר מכן צעד אבי לעבר אמי, הניח את ידו על כתפה ואמר לה: "סול יפה שלי, קחי את הבנות ותהיו למעלה. אל תישארו בקומה הזו. אסור שידעו או יראו שיש נשים בבית."

אמא התנהגה בקור רוח: "אל תדאגו! הם רוצים לעשות מהומות לצרפתים ולקבל עצמאות. לנו, הם לא יעשו כלום. בואו, בנות, שמעתן את אבא. לעלות. נהיה בחדר, בפינה, ונסגור את הדלת."

מרחוק נשמעו צעקות רמות נגד הצרפתים. אלפים צעדו ברחובות סאפי, מקללים את הצרפתים. יריות נורו לעברם, זעקות של פצועים, שוב מטח יריות. הלגיון הצרפתי ניסה לפזר אותם ולהרחיקם. על אף שהבית היה סגור, ניתן היה להריח את אבק השריפה.

לפתע רץ סולי במדרגות למעלה, "בוא! נראה את היריות."

קרא לי. אבא זעם. "שלא תעז. רד מיד! שלא יראו אותך. מה אתה עושה?!" לרגע ראה סולי את רשף היריות ומיד חזר למטה. "אבא! חיילים צרפתים יורים עליהם, אבל לא אכפת להם. האנשים ממשיכים ללכת קדימה והצרפתים מתרחקים לאחור." תיאר את המצב.

אבא הביט בנו ופניו הרצינו. הצעקות היו ממש קרובות לביתנו. הבית עמד במקום מרכזי, והיה ברור שיעברו דרכו. לא רחוק מאיתנו נמצא בית זונות יוקרתי, שנקרא:" לה מיזון דה-סוליי" ”La maison du soleil“ ובו ביקרו מלחים ופקידים שהיו מרוחקים מביתם בצרפת. שמענו את רקיעות הרגליים ליד הדלת. המתח היה בשיאו. האם יעזו לנסות להתפרץ פנימה? כיצד נוכל לעמוד מול המון כזה? מאחורי הדלת אבא, אני, בן אחת עשרה ואחי סולי הצעיר ממני. חשבתי לעצמי מה נוכל לעשות להם, לכל אותם אלפים? והתפללתי שלא ישימו לב לדלת ביתנו. שיפסחו. שמעתי את רגליהם פוסעות וממשיכות הלאה תוך כדי צעקות רמות.

בחלוף השעות הלכו הצעקות ושככו. אלפי הצעירים שחלפו על פני דלתנו, המשיכו בדרכם. ביום ראשון חזר השקט לעיר. נותרנו בבית, ממתינים לבחון האם עברה חמת הזעם מהרחוב. מרוקו הייתה על סף עצמאות היסטורית. התנחלנו במתח בבית, הבנו שנערכו פרעות קשים ברחוב. אמא אמרה: ״ברור לי שהמוסלמים במרוקו לא יפגעו ביהודים. לא כמו הערבים בישראל שרוצים לרצוח את היהודים, פה זה מקום אחר. אנחנו שכנים שלהם כבר מאות שנים." הרגיעה אותנו אמא.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 19

אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."

הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.

יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.

אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.

לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,

לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.

הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.

עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.

אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.

"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"

שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."

משפחת חזיזה בסאפי

משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.

סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.

שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?

סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?

הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"

"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.

מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.

שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.

מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.

שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.

רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.

שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף^',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.

הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.

הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.

בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.

שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.

סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.

באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 24

עד לימיו האחרונים באשדוד, ידע דודי אהרון, בגיל תשעים ומעלה, לדקלם במפגשים המשפחתיים, את סיפורי לה-פונטין La Fontaine שלמדנו בבית הספר היסודי. הוא חזר עליהם ברהיטות ובאינטונציה מתאימה, כאילו למד אותם אתמול.

מסיפורי

le corbeau et le renard, La cigalle et la fourmi, etc

מדלן, הצעירה באחים, התקבלה לבית הספר אליאנס. היא ספרה לי שהמצב הכלכלי בבית היה קשה, ושלא הייתה לה אפילו מחברת. כדי לכתוב את השיעורים, אספה עטיפות של אריזות קמח העשויות מנייר וכתבה על גביהן. ואם זכתה שיקנו לה מחברת, כי אז הייתה זו עבורה חגיגה גדולה.

מצבה הדל של משפחת אמי לא אפשר לכולם ללמוד. אחיה של אמי ניסו להשתכר אפילו בעבודות בהן השכר היה זעום, רק כדי שיוכלו לשרוד.

דוד התחיל לעבוד אצל לה-סיגון(La Cigogne) בהפצת ארגזי בירה ולימונדה שיוצרו במפעל בעיר, אותם העמיס על עגלה רתומה לסוס. כך היה עובר עם העגלה ומחלק את ארגזי השתייה בין בתי הקפה שבעיר. העגלה עם הסוס הייתה בעיני אטרקציה גדולה שמשכה את ליבי. כצעיר בגיל שש או שבע, הייתי רץ לעברו כאשר עבר ברחוב הראשי וקורא לו: "דוד! דוד!" בהתלהבות גדולה הייתי נתלה על העגלה ונוסע איתו כברת דרך.

משה, אחיה השני של אמי, למד חייטות אצל תופר ספרדי בשם Clara, בהמשך, העסיק אותו אבי, רפאל בחנותו הגדולה, מול המבצר הפורטוגזי.

בגיל שתים עשרה הלך דודי מרדכי לנמל בסאפי והתחנן לקבל עבודה, כדי לסייע למשפחה. הוא נדחק בין הסוורים והעובדים שאף הם ביקשו לעבוד שם. "עבודה! עבודה!" הוא קרא בקולו הצעיר כדי לזכות ביום עבודה ולפרוק אוניה שעגנה בנמל, או כל עבודה אחרת שיכלה להתאים לו.

אדם בשם רזון הבחין בנער הקטן והחרוץ שביקש להתפרנס והוקסם ממנו. "ילד, בוא לכאן! למה לא תלמד מקצוע שתוכל הילד מסאפי להתפרנס ממנו?" הציע לו.

הביט בו מרדכי ותחילה לא הבין מה רצונו.

"יש מקצוע מתפתח והוא חשוב מאוד. מכונאות אוניות. תלמד את העבודה תחילה כנער עוזר וכך תהיה לך עבודה מדי יום." הציע לו.

מרדכי הסכים ובלבד להתחיל לעבוד. הוא הביט ברזון כבמלאך שבא להושיעו.

כך החל דוד מרדכי לעבוד בתחום מכונאות אוניות ועשה כל מה שהתבקש בחריצות רבה ובמסירות. מר רזון ראה שהנער נאמן, חרוץ ורוצה להתפרנס.

"שמע מרדכי, אני רואה שאתה ילד טוב. שאתה באמת רוצה לעבוד ויש לי רעיון. אכניס אותך לעבוד במוסך למכוניות. תלמד מכונאות ואני אלמד אותך גם לנהוג."

מרדכי שמח מאוד וכמובן, לקח את ההזדמנות בשתי ידיו. בגיל שמונה עשרה'הוציא' רישיון נהיגה והתחיל לנהוג במשאית של מר רזון. הוא הוביל מזון, חיטה וסוכר עבור משפחת סיבוני, בעלת עסק בתחום הזה. באותם ימים נהג משאית היה צריך לדעת לתפעל גם תקלות מכאניות שאירעו בדרך, לתקן תיקונים קלים כמו החלפת גלגל, ולהיות בעל ידע במכונאות. מרדכי שהיה חרוץ מאוד ומיומן ידע לתחזק היטב את המשאית ולהתמודד עם תקלות שקרו בדרך.

סיבוני פגש את מרדכי בכל עת שהביא אליו את הסחורה והוקסם מחריצותו ומאישיותו.

"יש לי הצעה טובה בשבילך, מרדכי. מדוע שתמשיך לעבוד בשביל מר רזון? לנהוג לתקן את המשאית ולקבל מעט כסף?" שאל סיכוני.

"זאת העבודה שלי ועל כך אני מודה לו." השיב מרדכי. "נכון, אבל אם המשאית הייתה שלך, יכולת להרוויח הרבה יותר."

נאנח מרדכי ואמר: "אם ואם… מאין אמצא כסף למשאית?

כל שכרי נחוץ למשפחתי. אני מעביר אליהם את מלוא הכסף." הסביר.

"אתה לא צריך כסף. אני מציע לך שותפות במשאית שאותה נקנה ביחד." הסביר לו סיבוני.

"אבל איך אשלם את החלק שלי ואין לי כסף?" מקשה מרדכי.

"אני לא מבקש ממך כסף. אשלם גם את חלקך ואפחית אותו בהדרגה, תוך כדי העבודה, מהרווח שיהיה לנו." הסביר סיבוני.

מרדכי שמע את ההצעה ונדהם. באותם ימים, כל נער היה בוגר ואחראי לעצמו. ההורים היו טרודים במירוץ החיים וצורכי המשפחה היומיומיים. מרדכי הסכים והשניים קנו משאית שתשמש להעברת סחורות. מרדכי עזב את רזון ויחד עם סיבוני, הם עבדו והרוויחו כסף רב. סיבוני הציע למרדכי שייקח גם את חלקו, ישלם עליו וכך עברה המשאית לבעלותו הבלעדית של דודי מרדכי. ראה מרדכי שפרנסה רבה יש בעבודת המשאית, והציע גם לאחיו אהרון להצטרף אליו וללמוד את המקצוע. שש שנים ארכו לימודי המכונאות עד לקבלת תעודת הסמכה. בהמשך צרפו גם את אחיהם חיים, ומרדכי קנה משאית נוספת, ועוד אחת. כך הרחיב והרחיב את העסק. דוד מרדכי ראה שיש ביקוש גבוה להובלת שמן עבור מפעלי הסרדינים הפורחים בעיר, והשקיע במשאיות הובלה של 15 טון, יחסית קטנות, זולות יותר ועונות על הצרכים. סוף מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מרעיפים את התבואה והשפע שלהם במרוקו. דוד מרדכי זיהה את רצון האמריקאים להחדיר את עושרם וסחורותיהם. הצטרף למאמץ שלהם בהובלות ורכישת סחורות בזול והפצתן אצל סוחרים גדולים, וכך הגדיל עוד יותר את עושרו ונכסיו הרבים.

מרדכי הציל את משפחתו מחיי עוני ודלות אותם חוו לאורך השנים. אמי זכתה בשמלה חדשה, בבגדים חגיגיים, בנעליים אלגנטיות, בשמים מרעננים, תיק יד ואביזרי איפור וקישוט שהעצימו את יופייה.

כך, בזכות יושרה, חריצות ותעוזה הפך אחד האחים לבעל עסק מכובד ורווחי ש'הרים׳ את כל המשפחה.

אמי החלה ללמוד תפירה אצל שכנה שתפרה שמלות, ביגוד לנשים, וילונות, מפות וכיסויים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

אהבה ברחוב ללא מוצא.

משפחת עזרן ממרקש

ברחוב צר בשם "דריבה" בעיר העתיקה של סאפי, גרו משפחות יהודיות זו לצד זו. משפחת שושנה, משפחת בן־יאיר ועוד משפחות אחדות. בקצה הרחוב, גרו הדודים שלי. בקומה התחתונה של אותו בית, גר דודי, דוד חזיזה, אשתו שמחה וילדיו, אלי וסמי. בחדר סמוך, גר דוד משה, חנה אשתו וילדיו. סבתי-חנה התגוררה לא רחוק משם, ב'דרב למה', רחוב המים.

בבית הדודים, הייתה קומה שנייה וקומת גג. הקומה השנייה אוכלסה על ידי משפחות אחרות ובקומה העליונה, בעליית גג, השכירו חדרון לרפאל אבי.

אבי, רפאל עזרן, הגיע מהעיר מרקש. זוהי עיר מחוז גדולה בדרום מרוקו, בה התמקם השלטון המרכזי, ושם נמצא מושל המחוז הדרומי של מרוקו. העיר מנתה מעל עשרות אלפי יהודים, והייתה להם מסורת יהודית בולטת. רפאל היה בן למשפחת תופרי אוהלים שעבדו עבור "שלוחים" בדרום מרוקו, בעיקר ברברים. אביו, יצחק, היה בעל מלאכה ועבד בחצר ביתו. חצר משותפת, בה גרו המשפחות והילדים. הוא היה גוזר את הבד ומחלק את העבודה בין הבנים ובנות הבית. דודי מרדכי, מצד אבי, סיפר לי, שסבתי רחל, הייתה לוקחת ממנו מדי פעם, בהסתר, בדים, ותופרת בגדים לנזקקים יהודים. לאבי היו ששה אחים ואחיות.

המשפחה המלוכדת התגוררה במרקש במלאה היהודי, בשכונת 'ברימה׳ לא רחוק מבית העלמין היהודי. למרות התנאים הקשים, שמרו בני המשפחה תמיד על אופטימיות ועל מצב רוח מרומם, גם בזמנים קשים של מחסור ודלות. הבנים ובנות המשפחה למדו בבית ספר אליאנס וגם לימודי תורה בחדר.

אחיו הבכור של אבי, יוסף, היה דמות מרתקת. הוא גר בשיכון l'habitat. זה היה מעין דיור משופר, לעומת המלאח. יוסף, עבד אז בדואר והיה גם מאמן כדורגל של הקבוצות היהודיות במרקש. לאחר שעלה לארץ, בתחילת שנות השישים, לבאר שבע, השתלב מייד בענף הספורט שבעיר

אבי רפאל למד חייטות אצל הספרדים. כבעל מקצוע עם ידע רב בתחומו הוא חיפש את מזלו בחייט בעיר אחרת. עזב את מרקש בגיל שבע עשרה, אולי שמונה עשרה והשתקע בסאפי. הוא היה בעל מלאכה מעולה והכיר את רזי המקצוע. את הבדים, החוטים, מכונות התפירה, הגזירה, והקפיד על ניצול מקסימלי של הבד כדי להוציא ממנו את המירב בתפירת מכנסיים, מעיל או חליפה. מלבד מומחיותו, הוא היה איש שיח חביב, היטיב לספר בדיחות וסיפורים, וכך משך אליו לקוחות מכל שדרות האוכלוסייה. יהודים, ערבים, צרפתים וספרדים.

אבי הגיע לסאפי וחיפש מקום קטן וזול שבו יוכל להתאכסן.

כך מצא את החדר בעליית הגג בבית משפחת אמי. בבית זה, ב״דריבה", ברחוב הצר, הכיר את משפחתה של אמי, משפחת חזיזה. הוריי לא נהגו לדבר ולספר על היכרותם. בכל אופן, דומני שהכירו כאשר ביקרה אמי אצל האחים שלה בבית זה. אבי חיזר אחריה ונראה כי נפגשו גם במסיבות ריקודים. דודתי מדלן, אחותה של אמי, סיפרה לי שהיו לאימי מחזרים רבים, מבוססים ומפנקים אך משום מה, התאהבה דווקא באבי, החייט הפשוט, חסר האמצעים ונוצר ביניהם קשר אמיץ לכל חייהם. הוא העריץ את יופייה ועל אף שלא הייתה בעלת השכלה, הקרינה אצילות בדיבורה ובהתנהגותה. היא נענתה לחיזוריו והם נישאו בחתונה צנועה, שמחה ורבת משתתפים מצד שתי המשפחות. כפי שאני מכיר את משפחת אבי, אני בטוח שאחיותיו ואחיו הרעיפו עליזות ופרגון רב על כל האורחים, הקרובים והרחוקים.

לאחר נישואיהם גרו הוריי במשך שנתיים אצל משפחת אמי בצפיפות רבה. לאחר מכן עברו להתגורר בבית ברחוב 'בין המיצרים', מול חומת העיר הפורטוגזית שהקיפה את העיר העתיקה. זה היה בית מרווח, בעל שלוש קומות. בשתי הקומות הראשונות גרה משפחתנו ובקומה השלישית התגוררה משפחת כהן, גיוזף ואסטרליה עם ילדיהם פרלה ורירי. הייתה לבית עליית גג שאפשרה לנו לעלות דרכה לגג הבית, לעמוד ולהשקיף אל מעבר לחומה ולראות את הים ואת הבתים הסמוכים. בבית זה גרנו שנים רבות. בקומת הכניסה הייתה מבואה לדירה והייתה גם חצר פנימית מרובעת, עם באר מים בקיר מול הכניסה, שירותים ומקלחון, מטבח צר בו אחסנה אמי את כלי הבית ובישלה. חדר נוסף היה חדר אוכל משפחתי ששימש גם כחדר שינה לסבתי חנה, שהיה לה קשר הדוק מאוד אל אמי שתפקדה אז כיד ימינה בבית.

על אף נדודינו בארצות חוץ וישראל, לבסוף חזרנו לסאפי לאותו הבית.. הילדים שוכנו בשני חדרי שינה קטנים, מי ישן על מזרן רצפתי ומי על מיטה. היה תענוג לא רגיל להתכרבל זה עם זה ולספר סיפורים. ה'חגיגה^, הגדולה ביותר הייתה כאשר אחת הדודות מצד אבא, דודה פרחה, או דודה מסעודה, התארחו אצלנו וישנו אתנו באותו חדר. אז, סיפורי אלף לילה ולילה התחילו, ולא הסתיימו עד שכולנו נרדמנו מאושרים ומוקסמים מהעלילות ומסיפורי הדודות.

בבית זה נולדו אחי. הבכורה רשל, אחריה גיקי, סולי, בבר, אילנה וסימונה. מרטין, רותי, ובני, אחי זיכהו לברכה, נולדו מאוחר יותר בבית אחר, ברחוב האג' תהאמי.

אבי השתכר באופן מכובד ממקצועו, חוג הלקוחות שבנה התרחב ועבודתו האיכותית גרמה לכך שלא חסר לנו בבית מאום ואף התאפשר להוריי לאמץ באופן קבוע יתומים שגדלו אצלנו וקיבלו את חסותנו.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.אהבה ברחוב ללא מוצא.-משפחת עזרן ממרקש

עמוד 32

.

תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

במשפחתנו תשעה ילדים. חמש בנות וארבעה בנים. אחיותיי הן רשל, אילנה, סימונה, מרטין ורותי. אני בכור הבנים, אחרי סולי, בבר ובני ז״ל. רשל וסולי אחי היו קרובים אלי בילדותי. עם רשל רבתי לא פעם, התקוטטתי כמו כל ילד קטן, בעת משחקים, לעומת זאת, עם אחי סולי, הלכנו ביחד לבית הרב ללמוד תורה, ולכן בילינו ימים שלמים יחדיו. ככל שהתבגרנו, נפרדו דרכינו. אני, הייתי שקוע יותר בלימוד, וסולי אחי, משום מה, השתחרר ממשימה זו בקלילות. הורינו הלבישו אותנו תמיד בבגדים ובנעליים תואמים. ביגוד זהה, חדיש ואופנתי שאמא תפרה לנו במו ידיה. אני זוכר עד היום את חליפות הבד הלבן, האיכותי, שאמא עיצבה ותפרה לנו. חולצה ומכנסיים לבנים, נעליים איכותיות וגרביים לבנים. היא אהבה לראות אותנו כדוגמנים קטנים. לאחר שנכנסנו לבית ספר יסודי של אליאנס, סולי ואני מצאנו כל אחד חברים בני גילו. אבא דאג תמיד להעיר אותנו לתפילות שבת, אבל סולי, רב הזמן, התחמק ומצא לו סיבות לא להגיע, או לאחר ולבוא לקראת סיום התפילה. אבא נזף בו והשמיע קולות לא ברורים של כעס וזעם בגרונו על האיחור הבלתי נסלח. טקס זה חזר על עצמו מדי שבת. אבא כעס וסולי המשיך לאחר.

היו הפרשי גילאים ביני לבין אחיותיי ואחי הקטנים ולכן, גם תחומי העניין שלנו היו שונים. יחד עם זאת, תמיד חיינו באהבה ובחיבה, כמנהג אחים. לא זכור לי ש'חינכנו' את הצעירים אבל, שמשנו, או לפחות השתדלנו לשמש להם דוגמא.

הבנות עזרו לאמא במשימות הבית הקטנות, כמו קילוף ירקות, או קניות בחנויות הסמוכות לבית. העבודות הקשות היו מוטלות על עוזרת בית ערבייה, שגרה אתנו, ועל עוזרים אחרים שנוספו לבית, כמו בני ובנות דודים ממרקש, או נער שאומץ אלינו לבית בגלל המצב המשפחתי שלו בעיר. הבנות, ככל שבגרו, למדו בבית ספר אליאנס והיו תלמידות טובות.

אחותי רשל שלקתה בשמיעתה, למדה מספר שנים בבית ספר אליאנס בסאפי, ועברה לבית ספר לחרשים בקזבלנקה, כאשר הוריי הבינו שלא יימצא לה פתרון רפואי. אמי דאגה כל העת לרשל שהייתה כמוה יפה מאוד. היא חששה, מה יהיה כשתגדל? איך יימצא חתן ראוי לבת חרשת? אכן זו הייתה דאגה שהוריי נשאו בליבם במשך כל שנות נעוריה.

בבר אחי, סבל מגיל צעיר ממחלת פרקים שגרמה לו סבל רב. היו שבועות בהם לא הלך לבית הספר דודתי מדלן התלוותה לאמי כדי לקחת אותו לרופאים שונים, חלקם מקומיים, חלקם מחוץ לעיר, כמו בקזבלנקה, כדי לטפל במחלתו. עקב היעדרויות רבות מהלימודים בבית ספר, הוא החסיר ימי לימוד רבים, וכך צבר פיגור בחומר הנלמד. כשהגיע לגיל שתים עשרה, החליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד מקצוע טכני בתנאי פנימייה, באורט קזבלנקה. שם למד שרטוט בנייה, ובשנה הראשונה, למד גם חריטה, מכונות וחשמל, עד לעלייתו לארץ. הוא עדיין זוכר לטובה תקופת לימודים זו, שתרמה לו את החוש הטכני הטוב.

אילנה אחותי נולדה בשנת 1950 עם חזרתנו מישראל למרוקו. היא נקראה על שם חברתה של אימי מהיכרותן בארץ.

סימונה ,שנולדה אחריה בבית זה, הייתה ילדה יפה וחיננית ונקראה על שם חברתה החדשה של אימי ושכנתה ברחוב, מדאם סימון. צרפתייה חביבה שהתקרבה לאימי ופינקה אותה במתנות ובשמים צרפתיים.

מרטין נקראה על שם שחקנית קולנוע מפורסמת וחביבה על אמא, מרטין קרול. היא אהבה את סרטיה וצפתה בהם בכל מוצאי שבת.

רותי כבר נולדה בדירה הבאה ברחי חאג' תהמי, וגם אחינו הצעיר, בנימין אברהם בני ז״ל, שנקרא על שם בנימין לוב. דודתי פרחה ששהתה אצלנו באותה תקופה, אמרה: "האורח הראשון שיכנס בבית לברית מילה, הנולד יקרא על שמו." כך זכה בנימין לוב, שהיה שכן שלנו מפולין וניצול שואה, להנצחת שמו על הוריי. רותי, מרטין ובני, אחיי הקטנים, היו חביבים עלינו ביותר, בזבות תלתלי הזהב של השיער שלהם, עורם הבוהק והעובדה שתמיד היו לבושים יפה ומסודרים. אהבנו לחבק וללטף אותם, כמו צעצועים פרטיים.

כפי שסיפרתי, הפרשי הגילאים בין האחים גרמו לקרבה חברתית נמוכה בינינו. אולם, סולי ואני נשארנו קרובים מאוד. מדי פעם, כאשר ההורים ביקשו מאתנו, הוצאנו את הצעירים לטיול בגן הציבורי. משחקי חברה היו, רובם, בחצר הבית או ברחוב. שיחקנו בחבל, ב'ריבועים' (קלאס), בכדורי זכוכית, ברזל, גוגואים, קלפים ודמקה. כל דבר בעתו ובזמנו. הבילוי המהנה ביותר היה הליכה לסרט או לים. הבנות הצטרפו גם הן לתנועת הנוער היהודי וביקרו במועדון הנוער של הצופים היהודים, בו לקחו חלק בפעילות צעירים. הפעילות כללה יציאות למחנות ־טיולים בסביבה הכפרית של סאפי.

כאשר עזבתי את העיר כדי ללמוד בקזבלנקה, העוגן שנותר לי בסאפי היה אחי סולי שבגר. הוא למד בתיכון, הכיר חברים וחברות, הצטרף למסיבות ודאג, בחזרתי לסאפי, להכיר לי חברות וחידושים בעיר. הוא למד להתלבש כנער מתבגר, אופנתי, והרחיב את מעגל ההיכרויות שלנו. הוא העריך אותי מאוד וחיכה בכל פעם שאשוב כדי לקשר אותי לצעירים יהודים וצרפתים בעיר וכדי לבלות ביחד.

באותה תקופה, מסלול החינוך והלימודים היה נהיר לכולם, הורים וילדים. אנחנו הבוגרים סימנו לאחים הצעירים לאן לצעוד, והם עקבו אחרינו. לדאבוני, עקב העליה לארץ, השתבש מסלול ההשכלה בחלקו, בקרב האחים, והגיע למיצויו המלא והמוצלח רק בדור הנכדים.

חשיבות ההשכלה הנחלנו, אחיי ואחיותי ואני לילדינו. רובם המכריע של אחייני סיימו תארים בהנדסה, בהיי-טק, במדעי הטבע, ברפואה, בכספים ופיננסים, בהוראה וחינוך, ובריאות. כל אחד ותרומתו הייחודית למדינת ישראל.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

בני חסות כבני בית

בבית נותר עמרן. נער מאומץ שנאסף לביתנו כדי לתת לו קורת גג. עמרן הגיע אלינו אחרי שמספר נערים בוגרים חיו אתנו לפניו ונשלחו לארץ כעולים צעירים. אמי הכינה לו רשימה, איתה היה אמור ללכת לשוק כדי לרכוש מצרכים להכנת ארוחת הצהרים. ביתנו היה פתוח לרווחה לילדים שהיה צורך לאמצם. כמו אותו ילד, שאביו נפטר ואימו לא יכלה לפרנס את כל ילדיה. אבי שמע את הסיפור בבית הכנסת והציע שיביאו את הילד אלינו. למחרת בבוקר עמד בפתח הבית שלנו ילד די גבוה ורזה ובידו צרור בגדים בלויים. אמי הכניסה אותו מיד פנימה ושלחה אותו לרחוץ את גופו. בסבלנות רבה הסבירה לו את נוהל רחיצת הגוף והשימוש בסבון. כמו שמלמדים תינוק, החלה ללמדו את הלכות החיים, נימוסים והתנהגות. כיצד לדבר, לא לצעוק, לא להתפרץ. באהבה רבה ובסבלנות נהגה, כך שהילד שאומץ, יוכל לגבש דפוסי התנהגות בדיוק כפי שספגנו אנחנו. התייחסנו אליו כאל אחד מבני הבית, כמו אל אח גדול. במשך היום היה עוזר לאמי, מבצע שליחויות עבור אבי בחנות ובחלק מהזמן היה לומד את המקצוע שאבי הקנה לו באהבה גדולה, להיות חייט. כך הצילו הוריי יתומים, או ילדים שהיו במצוקה אחרת, ואספו אותם אל ביתנו. איש לא שילם להם על כך ולא תמך בהתנדבות זו. שניהם ראו בכך מצווה גדולה. "ילדים הם מלאכי השם," והוריי ראו חובה לעצמם בסיוע למלאכים הקטנים הללו למצוא את דרכם.

'המאומצים; שהיו כל העת חלק מהבית, הנחילו לנו הבנה והרגשה שבית הוא מקום פתוח, מכניס אורחים, ושעלינו לנהוג ברוחב לב כלפי האחר, במיוחד לזה שידו אינה משגת או שהגורל הפנה לו עורף. אימי מעולם לא אמרה לנו לנהוג כך. במעשיה שמשה דוגמה ולימדה אותנו להיות כאלה. זה התחיל בשתי בנות דודות ממשפחתו של אבא שהיה צורך למצוא להן מקום והוריי אימצו אותן לביתנו. לאחר שבגרו ועזבו, המשיכו אבי ואמי, ואימצו בכל פעם ילד אחר. זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה.

בכל פעם היו אבי או אמי מתוודעים למקרה של ילד יהודי שזקוק לעזרה והיו פותחים את ביתם ואת ליבם באהבה גדולה על אף המאמץ שהיה כרוך בכך. הקושי לחנכו מחדש, להכיל את הבעיות שעימן הגיע, ולהתמודד עם החוויות הנפשיות מהעבר. התיחסנו אליהם כאל אחים בוגרים. אהבנו אותם, שיחקנו אתם, הקשבנו לצרותיהם, ולפעמים אף הגנו עליהם מפני גערות ההורים לתקן את התנהוגתם. היינו להם לאוזן, לפה ולעין טובה בכל, עד שבגרו. הבית היה עולם של עשיה מבוקר ועד לילה. לאחר שיצאנו לבית הספר אליאנס החלו העבודות השונות. עוזרת בית מוסלמית שגרה איתנו עבדה בניקיון ובכביסות ועזרה בהכנת הארוחות. אימי יצאה לשוק וקנתה מכל מצרף או ירק יותר ממה שהיה נחוץ לה וכמובן את האיכותי והטרי ביותר. קנתה גם לחם פתה, לחם ערבי-מרוקני, שטעמו היה מנחם להפליא.

המטבח היה מתמלא בכל טוב. ארוחת צהרים וערב היו בדרך כלל בשריות מלוות בתוספות של ירקות או תפוחי אדמה, לעיתים רחוקות גם אורז. רק בשבת בסכינה (חמין מרוקאי) הוסיפו אורז עם בשר טחון ועשבי תיבול. לא תבשילים לרוב, גריל טרי של בשר או דגים טריים מטוגנים. בארוחות הערב הוגש בדרך כלל מרק עשיר ולעתים גם בשר. האוכל הוגש בשפע והיו גם קינוחים ומתוקים כמו עוגיות מרוקאיות, שבקייה, מרציפן, עוגיות מאגוזי מלך רכים שאותן מאוד אהבתי. האוכל הרב שנותר ניתן לאחר מכן לשכנים ולאחרים שהיו זקוקים לכך.

לפני חג הפסח וראש השנה התרעננה המלתחה. אמא קנתה לנו, כמובן, בגדים חדשים ואיכותיים. הבגדים הישנים היו נשלחים לבני משפחה אחרים במתנה, כדרכה של אמי, כל העת לתת ולתרום לאחרים. אבי העריץ את אמי, את יופייה הרב, את היותה אצילית שמתלבשת, תמיד, באופן נאה ביותר ומוקפד כאילו הייתה גברת מפריז^,. אמי הייתה מבורכת בחכמת חיים ובעיקר, היה לה לב ענק מלא באהבה וביכולת נתינה.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

עמוד 39

החינוך מבית רבי ליהו

אחת החוויות המיוחדות הזכורות לי כילד, בדומה לילדים אחרים בערי מרוקו, היה הרב המלמד.

בכל שכונה, או רחוב בו התרכזו יהודים היה בית כנסת ובין היתר לימד שם מלמד, רב ללימודי תורה, קריאה ושינון. זכורים לי רחובות מסוימים בהם התקיימו בין ארבעה לחמישה בתי כנסת. כמו ברחוב "דרב אל-יהוד" או"דרב אל-חבס", בהם כל יהודי המכבד את עצמו, הקים בית כנסת על שמו או על שם משפחתו. "סלאת קבסה"," סלאת מרציאנו", "סלאת בן־שבת" ועוד. בתי הכנסת היו תמיד מלאי מתפללים. גם ובעיקר בשבתות ובחגים.

כדי לחזק הקשר היהודי, הביאו המשפחות היהודיות את ילדיהם לרב ששימש יותר כ'גנן', מבוקר עד ערב. שכרו היה זעום. לא תמיד שילמו לו וכדי להפעיל לחץ על מנת לקבל את שכרו, היה שולח את הילד בחזרה לביתו, שיביא כסף, עבור שכר טרחתו.

בגיל שנתיים וחצי נשלחתי ללמוד אצל הרב אליהו ריבוח, או כפי שכינינו אותו"רבי ליהו". חדר הלימוד היה בביתו הפרטי. תחילה ליווה אותי נער לבית הרב. כאשר סולי, אחי, הגיע לגיל שנתיים, הצטרף אלי ושנינו הלכנו לבית הרב יד ביד. חדר הלימוד היה לא רחוק מביתנו, בתוך סמטה חשוכה. החדר היה בקומה ראשונה אליה הגענו במעלה מדרגות תלולות.

פעוט הייתי ובקושי הבנתי מה רוצים ממני. ישבתי מול לוח האותיות נפעם. 'הלוחה' היתה טבלה עשויה מעץ עבה. רוחב הטבלה היה עשרה סנטימטרים ואורכה כחמישה עשר סנטימטרים, עליה הדביק הרב דף בו כתב את האלף־בית העברי, כולל ניקוד. היו מספר טבלאות בהתאם להתקדמות הלימוד. למתחילים ולמתקדמים עם פסוקים מהתורה.

"הלוחה" שימשה גם ככלי עזר נוסף, להכות בראשו של הילד המתקשה ללמוד, לשנן, או בשביל להעיר ילד שנרדם במהלך לימודיו. זאת בנוסף לשוט שעשוי מזנב שור יבש ו״הפלאקה", שהיא מקל עץ, ברוחב מספיק להכיל את שתי רגלי הפעוטות, עם חבל משני צדדיו כדי להכניס את רגלי הפעוט בתוכו ולקשור אותם שלא יזוזו. ואז, היה הרב מרים את השוט ומכה בילד הסורר או ה'לא חכם דיו', שלא השקיע בלימודו. יש לומר שמחזה נדיר של מלקות, או ענישה, היווה עבורנו, מחזה מרתיע ומאיים ודרבן אותנו להשקיע בלימוד ובריכוז אל מול דברי הרב.

"לשבת ולא לזוז" דרש רבי ליהו, "אתם רואים את הלוח? היום נלמד מא' עד ד'."

על אף שהייתי פעוט ישבתי ושיננתי את האותיות. מדי פעם נתן הרב מכה לילד ועל ראשי החליק בחביבות, "ישתבח השם לשמוע את הקול שלך קורא את האותיות״, שיבח אותי והמשיך.

בתום שעות הלימוד היה רומז לנו, "לא לשכוח לומר להורים שרבי ליהו מחכה לשכר, ולא לשלוח קמח. כמה קמח אניח בבית?"

ההורים היו משלמים לו פרוטות על עבודתו ואני למדתי כך לקרוא ולכתוב בעברית ולאחר גיל שלוש כבר ידעתי את כל האותיות ואפילו לקרוא בספר תורה מילים ומשפטים. מגיל רך זרעו בי את ערכי החינוך והתרבות, פלפול ומחשבה ותורת ישראל ששומרת על העם בגולה.

רבי ליהו נראה לי, אז, כמו משה רבנו שנגלה אלינו ובא ללמד אותנו. זקנו הלבן והארוך שיורד על מלבוש מכותנה לבנה נראה לי כקדוש. עיניו קטנות ודומעות הוסיפו לו הדר. "הסאסייה" השחורה, כיפה שחורה של רבני מרוקו, בה כיסה את ראשו ואת שיערו הלבן, הבוהק, נראתה בעיניי כמתוך תמונה חיה של הצייר רובנס.

לימים הגיעו מישראל חוברות לימוד והלוחות המסורתיים שבעזרתם לימד רבי ליהו כבר לא היו נחוצים. מאות שנים של היסטוריה חינוכית פינו את מקומן לחוברות דקות מארץ ישראל. רבי ליהו שהיה ציוני כמו אבי, עודד אותנו ללמוד מהחוברות של ארץ ישראל: "אלה חוברת מארץ הקודש ילדים, מי שילמד מהן, חכמה תאיר עליו למשך כל חייו״ אמר ועיניו אורו.

בקלות קראתי בלוחות של רבי ליהו, לא השתבשו בעיניי המילים כפי שאירע לי כעבור זמן בדיסלקציה. כנראה שהלוחות הללו עשויות להוות פתרון מתאים לדיסלקטים. משום שהייתי תלמיד חכם, מעולם לא היכה אותי הרב.

לאחר גיל שלוש, עברו שיעוריו של רבי ליהו מביתו, שהיה לא רחוק מביתנו, לבית הכנסת שהיה בקצה רחוב היהודים, "דרב אל-יהוד". היינו שמונה, עשרה דרדקים לכל היותר. הייתה תחרות בין המלמדים־רבנים, מי ישיג תלמידים רבים ומי הרב הפופולרי ביותר. אבא היה ונשאר נאמן לרבי ליהו ולא הזיז אותנו מבית מדרשו.

עברתי ללמוד בבית הכנסת. כל פסוק קראנו ושרנו בניגון המתאים עד כדי שלמות. הלימוד היה מחזורי ומותאם לקריאה השבועית בתורה, או לחגי ישראל הקרבים ובאים. לקראת פורים למדנו לקרוא את מגילת אסתר בלחן ובמנגינה המתאימה לקרוא בה. מיד לאחר חג הפורים הוצאנו את הגדות הפסח כדי ללמוד לקרוא בהן, בלחן, במנגינה ובטעם המתאים לחג פסח ובעיקר לשנן ולדעת את ארבעת הקושיות בעל פה.

בתשעה באב, קראנו בספר איוב והלימוד בו התנהל על מחצלות רצפה כאות אבל לעם היהודי שגלה מארצו. במקביל למדתי את ההפטרות השבועיות שאבא שאף בכל ליבו שאעלה ואקרא אותן בציבור, ביום שבת. הייתי פעוט, בקושי הגעתי לגובה התיבה של החזן. צריכים היו להעמיד אותי על כיסא גבוה כדי שיראו וישמעו אותי.

בצהרים נשלחה ארוחת הצהרים. צלחת קטנה לילד וצלחת עמוקה לרב כך שתשביע את רעבונו. מדי יום שילמה אמי בארוחה לרב, זאת בנוסף לכסף שהעביר לו אבי. לאחר שאכל היה מתנמנם מעט.

"רבי ליהו נרדם, תהיו בשקט, נעשה הפסקה", עודדנו את עצמנו כילדים וכך זכינו להפסקה בלימוד.

הילד הראשון היה אוזר אומץ, רץ והיינו רצים בעקבותיו בבית הכנסת סביב הכיסאות. אם הרעשנו יתר על המידה, היה רבי ליהו מתעורר זועם וזועף, רץ אחרנו ומכה. שיעור הלימוד הפך לשיעור ספורט שמסתיים תמיד באופן לא נעים.

תפקידו של רבי ליהו בקהילה היה חשוב. הוא היה גם חזן בבית הכנסת וקיבל תרומות זעומות ומצומצמות מהמתפללים בעליה לתורה. עם השנים כשהחלה העלייה לארץ ולא נותרו בסאפי יהודים רבים, התרוקן תפקידו מתוכן ומעט מאוד ילדים באו ללמוד אצל רבי ליהו.

לחגיגות משפחתיות דאג אבי להזמינו ולהושיבו אחר כבוד, בכך סמלו הורי את הכבוד שיש להעניק לחינוך, להשכלה וללימוד. מבלי שאמרו מילה אלא רק ביראת הכבוד שהפגינו כלפי מי שייצג אותם בעיניהם. משחדרה ההשכלה הצרפתית לערי מרוקו, התמעטו כמעט לחלוטין 'חדרי הרבי׳ שנחשבו כבר לפחות יעילים ולא מתקדמים.

על אף שיש הרואים את שיטת הרבי כמיושנת, בוודאי עם סטיגמת המכות, אני, בכל אופן הפקתי ממנה רבות. זכיתי ללמוד בגיל צעיר מאוד, והשיטה הייתה טובה לדיסלקציה, שהתגלתה אצלי מאוחר מדי. לחינוך יש פנים רבות ואין שיטה מתקדמת מהשנייה אלא שיטה שונה שמתאימה לכל ילד.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. החינוך מבית רבי ליהו

עמוד 44