סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות-כללי העליה- ירושלים תשט"ז ־ 1955
זיבה חריפה וכרונית – הטפול ינתן לפני העליה.
פילריאזיס
מועמדים המראים סמנים קליניים בולטים שלא, Elephantiasis יקבע כשר עליתם כמקובל לגבי נכים או חולים כרוניים.
אין צורך בבדיקת דם שגרתית למיקרופילריה אצל מועמדים לעליה מארצות נגועות במחלה זו. הבדיקה תיעשה בארץ.
אין צורך למתן טפול למועמדים אשר ידוע שחם נושאי מיקרופילריה, אולם יש לציין בברור את הממצא בכרטיס הבריאות; הטפול ינתן בארץ.
בילהרציה. באזורים הנגועים בבילהרציה תבוצע בדיקת השתן לביצי Schistosoma והממצא – בין אם הוא שליל ובין אם הוא חיובי – יצוין בכרטיס הבריאות. ממצא חיובי אינו מהווה סיבה לעכוב העליה.
עולים חוזרים. לא ינתן אישור רפואי לעליה חוזרת של אדם, אלא;לאחר שרופא האמון בארץ המוצא יקבל ידיעה ממשרד הבריאות בירושלים, על עברו הבריאותי של המועמד לעליה בתקופת שהותו בארץ.
כפרי חסול. כל כללי העליה בטלים ומבוטלים כשהמדובר בתושבי כפר שהוכרז עליו כעל ״כפר הסול" ע״י המוסד לתיאום,פרם להגבלות הבאות:
לא יאושרו לעליה:
- משפחות שיש בהן חולים כרוניים או נכים ואין בהן אף מפרנס אחד.
2.משפחות שיש בהן חולי רוח;
- 3. משפחות שיש בהן חולי שחפת פתוחה או צרעת, אלא אם כן הובטח לחולים מקום אשפוז בארץ.
משרד הבריאות בירושלים יודיע במישרין לרופאי האמון בכל פעם שיוכרז על כפר כעל ״כפר חסול". .
בדיקות רפואיות
בדיקה רפואית של המועמדים לעליה תיעשה ע״י רופאי -אימון של משרד הבריאות או רופאים ומוסדות רפואיים שהוסמכו לכך ע״י רופא האימון בשם משדד הבריאות.
רופא האימון הוא הרשות המוסמכת הבלעדית שבסמכותו לאשר, לפסול או לדחות עלית המועמדים לעליה מבחינה רפואית בהתאם לכללי העליה הרפואיים ולפי הוראות,משרד הבריאות.
רופא האמון של המועמדים יעמוד על טיב הבדיקות הרפואיות ע״י בדיקות בקורת . הוא מוסמך לדרוש בדיקות נוספות אם יראה צורך לכך.
רופא האמון יעמוד על כשרותו של המועמד לעליה אך ורק על סמך נמוקים רפואיים, אולם במקרה שאין מניעה לעליה מטעמים רפואיים, אלא שלפי דעת הרופא עלול המועמד להוות בעיה סוציאלית. יציין הרופא בכרטיס הבריאות שקיימת בעית קליטה. המוסדות האחראים לעליה יפעלו במקרים אלה בהתאם לכללים שהותוו ע״י המוסד לתיאום.
בכל מקרה של ספק בדבר כשרותו של המועמד לעליה, יפנה הרופא למשרד הבריאות בירושלים להכרעה.
המוסדות רשאיים לערער על החלטת רופא האמון והרשות בידם לדרוש מהרופא; להעביר את התיק למשרד הבריאות בירושלים, להכרעה.
טיפול רפואי
מחלקת העליה של הסוכנות היהודית תדאג למתן טפול רפואי למועמדים לעליה בחוץ לארץ. הטפול ייעשה לפי שיטות וסטנדרטים אשד יקבעו מזמן לזמן על ידי משרד הבריאות.
סוף נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.
באדיבותה של המחברת התלמידה טל רוסט…..ועל כך אני מודה לה מאוד
אני נרגש להביא בפניכם את העבודה הנפלאה, פרי עטה ומחקרה של טל רוסט
היא מביאה מבט אחר על ושא הסלקציה, למרות שהיא בכלל לא חוותה את זה וגם לא מהעדה שסבלה מהסלקציה שהונהגה בזמנו על ידי השלטון דאז.
קריאה מומלצת
מבוא
"…זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל אם מפני שהוא עשוק-זכויות בנכר, אם מפני שהוא איננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפני שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו ואם מפני אהבתו למסורת העברית, לתרבות העברית ולקוממיות הישראלית." (דוד בן-גוריון בדיון בכנסת לאישור חוק השבות, 5.7.1950).
"ממרוקו – לא חולים ולא זקנים." (דוד בן-גוריון במוסד לתיאום בין הממשלה לסוכנות היהודית, 9.7.1950).
בשני הציטוטים המובאים לעיל (שנאמרו בהפרש של ארבעה ימים זה מזה) ניתן למצוא את הדילמה המרכזית בה מתמקדת עבודה זו, העוסקת במדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל כלפי עליית יהודי מרוקו בימי ראשית המדינה.
סב אמי, זאב חקלאי, נשלח בתחילת שנות ה-50 מטעם הסוכנות היהודית למרוקו כראש שלוחת מחלקת העלייה שם. באותה תקופה התמודדה מדינת ישראל עם עלייה המונית מכל העולם, והתקשתה לספק לעולים את צרכיהם הבסיסיים. משום כך הוחלט על עריכת סלקציה במסגרתה נפסלה עליית חלק מהעולים על בסיס של בריאות, גיל, יכולת התפרנסות וגורמים נוספים. אלא שתהליך זה התבצע באופן שיטתי רק כלפי יהודי צפון אפריקה (ולא כלפי עולי מדינות אירופה). תהליך הקליטה של יהודי מרוקו נתקל בבעיה – תוצר של תופעת "כור ההיתוך" – יחס מזלזל ומתנשא כלפי העולים על רקע מוצאם – גם משום שהאליטה האשכנזית בארץ היא שהכתיבה את התרבות השוררת בה.
שאלת המחקר שלי היא, מה היו הסיבות למדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל כלפי יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה האם בבסיס הסלקציה עמדו גם השקפות מתנשאות. במיוחד אברר מה היו הסיבות לשינוי עמדתו של שליח הסוכנות, זאב חקלאי (אשר בעצמו היה איש האליטה הפוליטית האשכנזית) מתמיכה בסלקציה להתנגדות לה, ובאילו דרכים נקט למען ביטוי התנגדותו זו.
החלטתי להתמקד בנושא עבודה זה בעקבות אירוע משפחתי לציון 100 שנים להולדתו של זאב חקלאי, לפני כשנתיים. באירוע הוצגו תמונות, סופרו סיפורים ואף הוקראו מכתבים ממקורות ראשוניים (כולל הקדשה מרגשת לזאב מיהודי תושב מרוקו אשר טופל על ידו). לאחר מכן התחלתי להתעניין בנושא הכללי ובסוגייה העיקרית, אשר היוותה עבורי מוקד לעניין ולהתעמקות – עלייה המונית מול סלקציה, וכך קיבלתי את ההחלטה לכתיבת העבודה בנושא זה.
במהלך עבודתי השתמשתי בעיקר במקורות ראשוניים: מסמכים מהארכיון הפרטי של זאב חקלאי (הנשמר אצל בתו בירושלים); מסמכים מהארכיון הציוני המרכזי (ירושלים); ראיונות שנעשו על-ידי עם בנו אורי, וכמו כן במחקרים שכבר נעשו בתחום ומקורות נוספים, כמו עיתוני התקופה.
אחת הבעיות שנוצרה אצלי כתוצאה מהשימוש במקורות הראשוניים היא מחסור בחומר במקרים מסוימים. בעיה זו צצה בעיקר כאשר כתבתי את הפרק על זאב חקלאי ופעולותיו, אותו כתבתי על סמך ההתכתבויות של זאב חקלאי, ממכתבים שהיו ברשותי. במקרים מסוימים החומר הראשוני לא היה כוללני ולא תמיד אפשר להרכיב את התמונה בשלמותה.
בעיה נוספת, אשר נוצרה במהלך כתיבת העבודה היא בעיית הסובייקטיביות. היה לי קשה להישאר אובייקטיבית בסוגיית הסלקציה, גם בגלל הקשר המשפחתי, ומכיוון שנחשפתי אליה דרך העיניים של זאב ומכתביו, אשר ביטאו עמדה של התנגדות לה. גם מרבית המחקרים שהשתמשתי בהם ביטאו התנגדות רבה לסלקציה. ראוי לציין, שאמנם לכאורה "נפלתי בפח" ונקטתי עמדה במהלך העבודה, אך זאת לאחר שניגשתי אליה ללא דעות קדומות, חקרתי עמוקות את הנושא ודנתי בהיבטיו השונים.
במהלך כתיבת עבודת המחקר, המתמקדת בדמותו של זאב חקלאי, מצאתי את עצמי משתמשת בשמו בחוסר אחידות, כאשר לפעמים כיניתי אותו "זאב" ולפעמים "חקלאי". הסיבה לכך היא, שלכנות אותו "חקלאי" במשך כל העבודה ביטא מבחינתי סוג של ריחוק, אולם העבודה נכתבה בעקבות קרבה. לעומת זאת, לכנות אותו "זאב" היה עלול לבטא חוסר רשמיות, וזאת הסיבה שהחלטתי לשלב ביניהם.
עבודתי מחולקת לארבעה נושאים עיקריים: הראשון הוא פרק רקע המספר על העלייה הגדולה לאחר קום המדינה. השני מתמקד ביהודי מרוקו ומאפייניהם העיקריים. השלישי עוסק במדיניות הסלקציה של ממשלת ישראל, בכלל, וכלפי יהודי מרוקו, בפרט. הפרק הרביעי והעיקרי מתמקד בדמותו של שליח העלייה ממרוקו מטעם הסוכנות היהודית – זאב חקלאי. הפרק האחרון הינו הסיכום והמסקנות אשר הפקתי במהלך העבודה.
מפורסם בקטגוריה "הסלקציה"
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט
פרק ראשון:
רקע היסטורי – העלייה הגדולה לאחר קום מדינת ישראל
התמונה תולמה על ידי זאב חלקאי, שליח הסוכנות למרוקו
מיד עם קום המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה לא מוגבלת של יהודים, והמוני בני אדם – גברים, נשים וילדים – החלו לזרום אליה. בסך הכל הגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה יותר מ-900,000 עולים, מ-52 ארצות שונות. שום מדינה קולטת הגירה בעולם לא התמודדה עם מספר כה גדול של עולים, ביחס לאוכלוסייה הקולטת, ועם קצב גידול אוכלוסייה כה מהיר. זרם זה כונה בדיעבד "העלייה ההמונית", ואת העשור הראשון כולו נהוג לכנות תקופת "העלייה ההמונית". יש לציין, שבסך הכל גדלה אוכלוסיית המדינה בשמונה עשר החודשים הראשונים ביותר מ-50 אחוזים. עוד יש לציין, כי קצב העלייה בעשור הראשון לא היה אחיד, והיא הגיעה גלים גלים.
מאבקם של מנהיגי היישוב היהודי למען עלייה חופשית של יהודים לארץ-ישראל הכשיר את הקרקע מבחינה אידיאולוגית, לקליטת מאות אלפי יהודים לאחר הקמת המדינה. במגילת העצמאות נכתב: "[…] מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות." בנוסף, בשנת 1950 נחקק חוק השבות, שהוא הבסיס החוקי לעלייתם ולקליטתם של יהודים במדינת ישראל, ובו נקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה." הכוונה שזכות היהודים לעלות היא זכות המוקנית להם בתוקף היותם יהודים, וכאשר יהודי מבצע עלייה הוא יהיה לתושב בעל אזרחות ישראלית ובעל זכויות מלאות בדומה לתושבי המדינה הוותיקים. במובן זה שונה מדינת ישראל מארצות קולטות הגירה אחרות, המגבילות את ההגירה אליהן ומתנות אותה בקבלת היתרים ואשרות. ארצות אלה מבכרות מהגרים צעירים, בריאים ובעלי מקצועות נדרשים. אמנם מתאפשרת מניעת עליית יהודים במקרים חריגים על-ידי סייגים המצוינים בחוק השבות, באמצעות שר הפנים, אם הוכח שהמבקשים לעלות פועלים נגד העם היהודי, מסכנים את ביטחון המדינה או את בריאות הציבור.
בדיון שהתקיים בכנסת לקראת אשרור החוק, עמד ראש-הממשלה לאותה תקופה, דוד בן-גוריון על יחסה המיוחד של מדינת ישראל לעלייה: "שלטונה מצומצם בתחומי תושביה, אבל שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית רק באשר היהודים הם רוב תושביה. זוהי מדינה ליהודים באשר הם, ולכל יהודי הרוצה בה."
חוק השבות היווה אולי את בסיס הטענה התומכת בעלייה החופשית, בוויכוח שתחילתו עוד בתקופת היישוב, בין מי שצידדו בעלייה חופשית זו ושאפו לקבץ את כל יהודי הגולה במדינה היהודית לבין מי שדגלו בעלייה המבוקרת, בהתאם לאפשרויות הקליטה של המדינה בתחומי הדיור, התעסוקה, החינוך וכו'.
העלייה ההמונית: הרכב דמוגרפי וחברתי
ההרכב העדתי של העולים בעלייה ההמונית התחלק כך ש-44.6 אחוזים מבאי העלייה היו יוצאי אירופה ואמריקה ואילו 53.4 אחוזים מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה, והוא שינה באופן משמעותי את ההרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, כך שבתום העשור הראשון למדינה היו בה 58 אחוזים יוצאי אירופה ואמריקה ו-42 אחוזים יוצאי אסיה ואפריקה (קודם לכן 90 אחוזים מהרכב האוכלוסייה היו בני העדות האשכנזיות ורק כ-10 אחוזים ספרדים ובני עדות המזרח). שיעור הילדים והזקנים בקרב אוכלוסיית העולים היה גבוה מאד, ובטווח הקצר גרם לעלייה ניכרת במספר התלויים (ילדים וזקנים שאינם עובדים) ולירידה בחלקו היחסי של כוח העבודה. אולם, בטווח הארוך גדל כוח העבודה שכן הילדים הרבים שהגיעו בעלייה ההמונית גדלו והצטרפו לכוח העבודה (בסך הכל עלה שיעור התלויים בתקופת העלייה ההמונית מ-30 תלויים לכל 100 עולים ל-56 תלויים לכל 100 עולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית).
בנוסף לזאת, עקב שיעורי הילודה הגבוהים בקרב יוצאי אסיה ואפריקה ומיעוט הילדים ובני הנוער היהודים שנותרו בארצות אירופה לאחר השואה, אחוז הילדים בקרב עולי אסיה ואפריקה היה גבוה כמעט פי שניים מאחוז הילדים בקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה. כך שבשנים הראשונות של העלייה ההמונית היה שיעור התלויים בקרב העולים מארצות אסיה ואפריקה גבוה מזה שבקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה, וזאת אחת הסיבות להצלחת העולים מאירופה ואמריקה להיקלט בחברה הישראלית מבחינה כלכלית כבר בשנים הראשונות לשהותם בארץ, יותר מעולי אסיה ואפריקה.
כמו כן, שיעור הגברים בין העולים בעלייה ההמונית גבוה מזה של הנשים – 1026 גברים לכל 1000 נשים.
העלייה ההמונית הייתה מורכבת בעיקר ממשפחות שלמות שעלו במסגרת קהילות שלמות (לעומת העליות בתקופת היישוב, בעיקר השנייה והשלישית, שהיו ברובן עליות של צעירים, רווקים, בודדים או בעלי משפחות קטנות). בעלייה ההמונית, הממוצע במשפחות העולות עמד על 3.3 נפשות. בקרב עולים מארצות אסיה ואפריקה בעיקר, בלט שיעור גבוה של משפחות בנות שש נפשות ויותר. עובדה זו נחשבת גם היא כאחד הגורמים לסיכויי הקליטה הנמוכים של משפחות אלה. גורמים משפיעים נוספים: רמת ההשכלה הכללית, השליטה בשפה העברית, המבנה התעסוקתי וכן ההשתתפות בכוח העבודה. בולט היה ההבדל בין עולי העלייה ההמונית מארצות אסיה ואפריקה לבין עולי אירופה ואמריקה, ההשתתפות בכוח העבודה וקליטת עולי אסיה ואפריקה בשוק העבודה הייתה קשה הרבה יותר. שיעור המפרנסים בקרב יוצאי אסיה ואפריקה עמד על כ-50 אחוזים בעוד ששיעור המפרנסים בקרב יוצאי אירופה ואמריקה עמד על כ-65 אחוזים. גם מבין הנשים היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך מאד – כ-15 אחוזים מיוצאות אסיה ואפריקה וכ-20 אחוזים מיוצאות אירופה ואמריקה.
הסיבה העיקרית לקושי של העולים החדשים, בעיקר עולי אסיה ואפריקה, בשוק העבודה היא הפער בין היצע העבודות במשק הישראלי שהחל להתפתח באותן שנים לבין מבחר משלחי היד בהם נהגו העולים לעסוק בארצות מוצאם. כ-70-50 אחוזים מן העולים נדרשו לשנות את עבודתם לאחר העלייה, חלקם באופן פחות קיצוני ולעתים שינוי קיצוני שחייב ירידה חדה ברמת השכר וביוקרה המקצועית.
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד
החברה הקולטת
נכון למאי 1948, ערב הקמת המדינה, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש, כאשר אחד ממאפייניה הבולטים היה ההומוגניות שבה: כ-90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-10 אחוזים – בני עדות המזרח.
ההומוגניות התבטאה גם בתחומים שונים: תרבות – רוב תושבי הארץ שלטו בשפה העברית וכן באידיש (אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום), רובם היו חילוניים בני משפחות דתיות או מסורתיות, שפנו עורף לדרך החיים של הוריהם. השכלה – כשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ היו בעלי השכלה (תיכונית או גבוהה). גיל ומצב משפחתי – צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות. מספרם של הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים, 1133 גברים על כל 1000 נשים.
רק מבחינת התעסוקה היה איזה שהוא גיוון, כיוון שחלק ניכר מן התושבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות הבניין והתעשייה, ואילו רבים אחרים המשיכו את תעסוקתם במסחר זעיר, במלאכה ובפקידות בארץ כפי שעסקו בה בארצות מוצאם.
ההומוגניות הרבה בחברה היישובית בארץ טרום הקמת המדינה תרמה לגיבוש עיליות חברתיות שעיצבו תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. אמנם, יש לציין שעקב העלייה ההמונית לאחר קום המדינה חלו תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, וכן שינויים בתחום הכלכלה והדמוגרפיה ובמעמדה של העילית החברתית.
בעיות ומכשולים בעלייה ההמונית
הבעיה הכלכלית – מלחמת העצמאות גבתה מחיר כלכלי כבד והוצאות המלחמה הגיעו לסכום של 500 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד באותם הימים. בין השאר הייתה ירידה ניכרת בייצור, מפני ש-100,000 צעירים בגיל הפרודוקטיבי הוחזקו במשך שנה וחצי ויותר בגיוס מלא ולא השתתפו בשוק העבודה, וכן ירידה ניכרת בייצוא – ענף הייצוא העיקרי, הפרדסנות, הוכה מכה קשה, והיה נתון במצב של נסיגה חמורה. בנוסף, בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה גאתה האינפלציה ועמדה על חמישים אחוזים.
העלייה ההמונית לאחר קום המדינה החריפה את המצב הכלכלי בארץ שבלאו הכי היה קשה, מפני שבמקרים מסוימים (תימן, איראן), נאלצה המדינה לשלם לממשלות שונות בעד מתן רשות ליציאה המונית ליהודיהן (לעתים אף מחיר לכל נפש). כמו כן, העלייה ההמונית הכילה בתוכה רק בשלוש וחצי שנים יותר מ-700,000 עולים, והקליטה והסידור של כל עולה בארץ דרשו כ-3,000 דולר. מה גם שלא היו בידי ישראל האמצעים והתנאים החומריים לקליטתם של המוני עולים אלה, והעולים הראשונים שוכנו בערים, בדירות נטושות של התושבים הערבים, שברחו או גורשו מן הארץ (ביפו, בחיפה התחתית, בעכו וכד') והן נתפסו חלקן בהליכים סדירים וחלקן ביוזמות פרטיות של אזרחים. נשמעו טענות כי בעלי קשרים ו"מקורבים" קיבלו את הנכסים המבוקשים ביותר. אך בראשית 1949 אזל המלאי של הדירות הנטושות, אולם זרם העולים לא פסק ובעיית הדיור נמשכה. עקב כך הוקמו מחנות עלייה במחנות ישנים של הצבא הבריטי, בתנאי מגורים והיגיינה נמוכים ביותר. הגדול שבהם היה מחנה "שער העלייה" ליד חיפה. לאחר זמן מה, כבר לא היו מקומות שאפשר היה להעביר אליהם את העולים ממחנה "שער העלייה" אשר נתמלא לגמרי והם הועברו למחנות נוספים, ביניהם ראש-העין, בית-ליד ועין-שמר. בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ולקראת סוף השנה עלה מספרם על 90,000. המערכת שטיפלה במחנות אלו כמעט התמוטטה, פקידים רבים עזבו את העבודה במחנות, והמשימה של הטיפול במאות אלפי העולים הפכה לכמעט בלתי אפשרית. התנאים במחנות נעשו מחפירים עוד יותר (במקומות רבים שרר רעב ממש), לעולים במחנות לא הייתה עבודה ואיש לא ציפה שתהיה להם. הייאוש פשה בתוך המחנות, ומפעם לפעם היו פורצות הפגנות. באחת מהן במחנה ראש-העין נהרג עולה מיריות המשטרה. בחודש אפריל סיפרו העיתונים כמעט יום-יום על הפגנות של עולים. מפגינים רעבים מיפו שברו את שער הכנסת ופרצו לחצר לפני שנעצרו בידי המשטרה. האחראים לקליטה בסוכנות היהודית היו מיואשים, הם לחצו על האוצר שיעמיד לרשותם אמצעים ואנשים – ולא היו.
הבעיה החברתית – אף על-פי שהיישוב הוותיק רובו ככולו היה שותף לחזון קיבוץ הגלויות – היה קשה לתושבים הוותיקים להסתגל לעלייה. מספר העולים בעלייה ההמונית, שתוך זמן קצר גבר על מספר התושבים הוותיקים שינה את הרגלי החיים, איים על רווחתם המועטה של הוותיקים והכביד על עצם קיומם. הפער בין המסודרים בחיים לבין אלה שאינם מסודרים, גרם, מצד אחד לרגשי איבה מצד האחרונים כלפי הראשונים, ומצד שני לחששם של "המסודרים" מפני התפרצות אפשרית של רגשי זעם כלפיהם מצד ה"לא מסודרים". בנוסף לחשש הבסיסי הזה נוספה הזרות התרבותית בין הוותיקים והחדשים. הנורמה הוותיקה של התרבות הציבורית ביישוב תמיד דיברה בשם עדיפותה של טובת הכלל על טובת הפרט. אך העולים עמדו תחת לחץ קשה, גם לזנוח את התרבות שהביאו עמם ואת הלשון בה דיברו ולאמץ סביבה תרבותית ושפה חדשה בלתי-מוכרת, כאשר בארץ שררה גישה של האחדה תרבותית (שלילת המורשת הייחודית שהביאו עמם העולים מארצות מוצאם, הדגשת נחיתותה לעומת המציאות החדשה המתרקמת בארץ) וגם עקב עלייתם המלווה רדיפות וסבל במחנות, בנדודים ובהעפלה. עולים אלו דיברו ללא בושה על טובת עצמם ועל רצונם להסתדר בחיים ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמרמרו על כך שדבר זה נראה רחוק מהם. היו שביטאו בגלוי את החרטה על בואם לארץ. עולם המושגים של הוותיקים היה זר להם והם הקרינו סביבם ניכור, בעיקר בלט הקושי בקרב עולי ארצות האסלאם בכלל לבטא את עצמם.
בקרב הוותיקים רווח החשש שמעמיסים על הארץ דווקא את הנכים, את הקשישים, את חולי הנפש ואת אלה שיתקשו להסתדר. הסיבה לכך הייתה מצויה בקהילות המתחסלות, אשר ביקשו לשלוח תחילה את אלה שמצבם קשה ואינם יכולים להסתדר לבדם. למרות טענה זו, הסגנון הציבורי הלאומי שהעלה על נס את ישראל כארץ מקלט לכלל היהודים, עדיין לא אפשר מקום לדיבורים מפורשים על צמצום ממדי העלייה או על "סלקציה" – ברירה של העולים היותר כשירים לעבודה בארץ. עם זאת, החלו דיבורים על הצורך של הסדר והכוונה של העלייה או "רגולציה" שלה.
עוד ניגוד חברתי היה קיים בין יוצאי אירופה, "האשכנזים" ובין יוצאי ארצות האסלאם, המזרחיים, שאז עדיין נהגו לכנותם בשם "הספרדים". רובו של היישוב הוותיק היה אשכנזי ולוותיקים שבו הייתה שפה משותפת עם העולים מאירופה – האידיש. רבים דיברו שפות שהיו נפוצות בקרב העולים החדשים מאירופה (הונגרית, גרמנית, פולנית וכד'). לעומת זאת, לרובו של היישוב האשכנזי לא הייתה שפה משותפת עם עולי ארצות האסלאם שדיברו ערבית. כך נוצרה חלוקה אחת כללית בארץ-ישראל בין "ישראל הראשונה", שכללה את הוותיקים ואת רובם של העולים החדשים מאירופה, לבין "ישראל השנייה" שכללה את העולים החדשים מארצות האסלאם וחלק מתושבי שכונות העוני בערים הגדולות שהיו ברובם ממוצא מזרחי.
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-תלמידת תיכון
העלייה ממרוקו
לאחר הקמת המדינה ובתוך כמה שנים התרוקנה מרוקו כמעט לחלוטין מיהודיה על-ידי שלושה גלי יציאה עיקריים. רוב היהודים בחרו לעלות לארץ-ישראל (בסך הכל עלו בין 1948 ל-1956 למעלה מ-85,000 נפשות) למרות הקשיים הרבים שהציבה בפניהם עלייה זו, וחלקם בחרו במדינות אחרות ובעיקר בצרפת.
העלייה ממרוקו היא שחנכה את גל העליות הגדולות מארצות האסלאם, לאחר שנשלחו לצפון אפריקה בתקופת מלחמת-העולם השנייה ואחריה שליחים ציונים מארץ-ישראל כשבידם תכנית לעידוד העלייה משם. זאת הפעם הראשונה שחלק זה של הפזורה היהודית קיבל התייחסות ועידוד לעלייה מצד התנועה הציונית, שהתרכזה עד כה במקום הריכוז של היהודים ומקור קשיי התנועה הציונית – אירופה.
יחד עם זאת, תהליך הקליטה של יהודי מרוקו בארץ נתקל בקשיים רבים. אחת מהבעיות העיקריות קשורה לתופעת "כור ההיתוך" (ניסיון ליצור חברה בעלת קווי אופי אחידים בארץ על-פי דגם "הצבר"): החברה הקולטת הפגינה יחס עוין ומזלזל כלפי הנקלטים, היא לחצה עליהם לוותר על סמלים וערכים חברתיים שהביאו מארצות מוצאם ואילצה אותם להיטמע בחברה הישראלית על-ידי התערבות בתחומי החיים של העולים- מתעסוקתם ומסגרות התיישבותם ועד לפרטים הקטנים והבסיסיים ביותר, כגון ההיגיינה האישית שלהם.
תופעה זו נגעה במיוחד ליהודי מרוקו והיוותה קושי רב עבורם, שכן היא פגעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקנית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה.
קושי נוסף בלתי מבוטל הוא הבעיה העדתית. בעיה זו נולדה במעברות (שלב הביניים אחרי מחנות העולים, בדרך לקבלת דיור אך השהות שם התמשכה והשפיעה מאד על העולים) שם החלה ההפרדה בין "אשכנזים" ל"ספרדים". האינטליגנציה האשכנזית נטתה לשפוט את יהודי מרוקו על-פי העוני, הבערות וחוסר היכולת להשתלב בחברה הישראלית, אף על-פי שלא ידעו דבר על התרבות והאידיאלים שלהם. יחס הבוז פגע בעולים ממרוקו יותר מהעוני, בנוסף התבטאויות רבות שנשמעו בתקשורת (כגון "פרימיטיביים") התפרשו בעיניהם כגזעניות, והעלו בהם את הטענה, כי בארצות מוצאם הם כונו "יהודים" אך כאן, בישראל הם מכונים "מרוקאים" או "מזרחים".
בנוסף לקשיים שצוינו לעיל, עמדו בפני יהודי מרוקו גם קשיים כלכליים, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, הייתה פריסת ההתיישבות של העולים בארץ. יישובי הפריפריה היו מאוכלסים בעיקר בעולים ובבני עולים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, וחלוקת המשאבים בין הפריפריה למרכז לא הייתה שווה: מערכות החינוך והתעסוקה בפריפריה היו דלות משאבים. הסיבה השנייה, הייתה "מדיניות הצנע" שהונהגה בארץ החל מ-1952. היא פגעה קשות בעיקר באוכלוסיית העולים, אשר הגיעו לארץ מחוסרי כל. הצמצום בכל ענפי המשק עיכב את חיסול המעברות, הרע את מצב התעסוקה והתזונה של העולים ופגע ברמת השירותים שניתנו להם.
גם האופי המסורתי של יהודי מרוקו היווה מכשול בפניהם, בגלל אופי החברה הקולטת והתנערותה של האליטה האשכנזית מן המסורת והדת. לעומת זאת, במרוקו לא הייתה תנועת רפורמה, ולא אידיאולוגיה חילונית אנטי-דתית. נטישת המצוות באה רק מתוך הנוחיות או מתוך רצון להדמות למתקדמים ולאירופאים.
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-תלמידת תיכון
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-
פרק שני:
יהודי מרוקו – מאפיינים עיקריים
יהודים הגיעו לאזור צפון אפריקה כבר בתקופת בית ראשון, לפני יותר מ-2500 שנה, ובאמצע המאה ה-20 מנו יהודי מרוקו כ-250,000 איש.
על מקומם של היהודים בחברה המרוקנית ניתן ללמוד בין היתר מן הנתונים על-פיזורם בארץ ועל חלקם בחיי הכלכלה שלה. שלא בדומה ליהודי אירופה שם עסקו היהודים בעיקר במסחר וכספים והתגוררו בערים, במרוקו הם היו מפוזרים בכל פינות הארץ ובסוגי ישובים עד הכפר הזעיר ביותר ועסקו בעיקר במלאכות שונות.
יהודי מרוקו, לפי מפקד 1947, מנו 2.5 אחוזים מכלל תושבי הארץ, והיוו כתשעה אחוזים מן האוכלוסייה העירונית. הם חיו ב-45-40 קהילות מאורגנות, ובעוד עשרות נקודות יישוב זעירות ללא קהילה מאורגנת. רוב היהודים (למעלה מ-70 אחוז) התגוררו ב-15 הקהילות הגדולות, רק בקזבלנקה באותה שנה חיו כמעט שליש מכלל יהודי מרוקו. עוד ערים בהן התרכזו היהודים היו מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. הם התאפיינו בשיעורם הנמוך בתחום החקלאות (דבר המאפיין את כלל היהודים בתפוצות).
רשימת הקהילות הגדולות על-פי מפקד 1947: (מתוך סקר שחובר על-ידי הג'וינט במטרה להעלות את הרמה החברתית והמקצועית של יהודי הארץ).
|
|
יהודים |
אוכלוסיה כללית |
|
קזבלנקה |
65,570 |
550,902 |
|
מראכש |
18,311 |
238,237 |
|
פאס |
14,140 |
200,946 |
|
מכנאס |
13,670 |
159,811 |
|
רבאט |
12,350 |
161,416 |
|
צפרו |
5,757 |
17,594 |
|
מוגאדור |
4,989 |
28,800 |
|
סאפי |
4,399 |
50,845 |
|
מזגאן |
3,591 |
40,318 |
|
סאלה |
3,159 |
57,188 |
|
אוג'דה |
3,045 |
88,658 |
|
ווזאן |
2,284 |
23,509 |
|
סטאת |
1,708 |
27,064 |
|
פורט-ליוטה |
1,365 |
56,604 |
|
אגאדיר |
1,104 |
12,438 |
מרוקו סביב 1950 – תפרוסת היישובים היהודיים
תופעת התרכזות היהודים בערים התחזקה תחת שלטון הצרפתים כתוצאה של אחת התופעות הבולטות ביותר בתולדותיה של מרוקו בתקופה הקולוניאלית – ההגירה הפנימית – מן הכפר אל העיר ומדרום הארץ ופנים הארץ לאזור החוף. הגירה זו נבעה ממניעים חומריים, שכן תחת שלטון הצרפתים הופר האיזון הכלכלי שהתקיים במשך דורות, ושבו הייתה ליהודים חזקה על מקצועות מסוימים ומהם התפרנסו, אך בתהליך המודרניזציה התפתחה תחרות בין היהודים למוסלמים על העיסוקים הכלכליים המסורתיים. היהודים, שמעמדם היה חלש במיוחד בחברה הכפרית, נדחקו מעמדותיהם ונאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים. העיר הציעה להם אפשרויות פרנסה, לצד מוסדות חינוך מפותחים יותר. עוד סיבה להגירה, הייתה בצורות תדירות, ולעתים גם מגפות, שהיו נפוצים באזור דרום מרוקו. בעיר, לפי השמועה, היה קל יותר להתגונן מפני המוות, ואפילו לעניים המרודים ביותר נמצאה פת לחם.
בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל (מ-1951 ואילך), נוסף החשש הביטחוני (המתח על רקע לאומי בין מוסלמים ליהודים) כמניע להגירה הפנימית, היה מיוחד ליהודים והיה פועל יוצא ישיר של מעמדם כמיעוט. אולם יש להדגיש כי תנועת ההגירה הפנימית הייתה משותפת למוסלמים וליהודים, ורוב התקופה המניע העיקרי שעמד מאחוריה היה כלכלי.
אוכלוסיית יהודי מרוקו הייתה צעירה: למעלה מ-58 אחוזים מהנפשות היו עד גיל 22, ו-75.6 אחוזים עד גיל 35. הנשים נישאו בגיל צעיר יחסית: כ-20 אחוזים מבנות 17-13 היו נשואות ולמעלה מ-50 אחוזים מבנות 22-18. בנוסף, מספר הגרושות גבוה פי ארבע ממספר הגרושים – דבר המלמד על מעמדה הנחות של האישה (קל לגרשה וקשה לה להינשא בשנית). הגודל הממוצע של המשפחה היהודית במרוקו היה חמש נפשות למשפחה.
שכבות ומגזרים
למעשה היו קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. העניים חיו ברובם בגטו (או, בשפת המקומיים – ה"מלאח" – רובע מיוחד שבו התרכזו היהודים), בעלי השכבה האמידה חיו מחוץ לגטו, ובעלי המעמד הבינוני (במרוקו הצרפתית כ-80,000 יהודים) חיו בחלקם מחוץ לגטו וחלקם בתוכו. לא היה קיים כמעט שיתוף פעולה בין שלוש השכבות.
החלוקה לא התבססה רק על מעמד כלכלי, בנוסף לה הייתה הפרדה גם בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי, חלוקה שהתבססה על מוצא. בעלי האזרחות של מעצמה אירופית (צרפת במקרה זה) נהנו מזכויות-יתר פוליטיות וכלכליות, והם, על כל שכבותיהם הכלכליות (גם אם היו פועלי חרושת) נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי שניצל טכנולוגיות מודרניות והתנהל על-פי שיקולים קפיטליסטיים. לעומת זאת, עולמם הכלכלי של בעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה, או בבית-המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. במרוקו התקיימו, אפוא, בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.
תופעה דומה התקיימה גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. אמנם היו, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי-ספר מודרניים, אלה כונו במינוח הקולוניאלי "מפותחים" או "מתמערבים", אך כאן הסתיימה אפשרות ההתקדמות של בעלי המעמד הילידי. הצרפתים לא העניקו להם אזרחות צרפתית ולכן קו ההפרדה היה ברור בנושאים הפוליטיים והכלכליים.
בקרב היהודים במרוקו התקיים מבנה תלת-מגזרי (אירופאים, "מתמערבים" וילידים) בעיקר בעיר קזבלנקה, ואולי בעוד שניים-שלושה ריכוזים יהודים עירוניים במרוקו, והוא היה מותנה בקיומה של קהילה של יהודים בעלי מעמד אירופי שהגיעו למרוקו מאלג'יריה הסמוכה. בשאר המקומות יהודי מרוקו הוגדרו כילידים, ולכן בדרך כלל הייתה האוכלוסייה היהודית חד-מגזרית או דו-מגזרית (היכן שהיו יהודים "מתמערבים").
ה"מלאח" – הוא שמו של הרובע היהודי שכמותו היו בכמה ערים. בסך הכל התגוררה ברבעים כאלה כמחצית מיהודי מרוקו. ה"מלאח" הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ-25,000 נפש. מדובר היה ברבעים צפופי אוכלוסיה ענייה – 80 אחוז מן המשפחות (10-6 נפשות) גרו בחדר אחד. ברבעים התפשטו מחלות רבות עקב הרגלי היגיינה ירודים, כגון: גרענת (מחלת עיניים מדבקת), שחפת, מלריה, דיזנטריה, גזזת, שפעת, חצבת וחזרת.
הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-