מורשת יהדות מרוקו

מסעות בנימין וספר אהבת ציון

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלינו והגיענו עד הלום, כי עתה הרי כרך שלישי מספרים המדברים ממעלת ארצנו הקדושה דרכה ועניניה שחוברו ע״י יראים ושלמים, אשר נעשה בדרך אגב בעת עריכת ספר חבת ירושלם אשר יצא זה מקרוב, והרי לפניכם שלשה שהם ארבעה, כי בכרך הלזה יבואו ב׳ ספרים:

• ספר מסעות בנימן, הוא סיפור מסעותיו של רבי בנימן מטודילה אשר נסע לארצנו הקדושה בשנת תתקל׳׳ג לאלף החמישי שהוא כמאה שנה קודם ביאת הרמב״ן זיע״א, ובעת נסיעתו של ר׳ בנימן הנז׳ עבר כשליש העולם וסיפר כל הקורות אותם בתקופתו. ומעלתו רבה כידוע, כי בספרים רבים מאז ועד עתה סמכו על דבריו היות והוא מן הראשונים אשר כתבו סיפור מסעיהם, ובפרט בספר ׳סדר הדורות׳ מביאו על הסדר. ובהיות כי נדפס פעמים רבות אין ראי זה כראי זה לכן קבענו לעצמנו מהדורה זו ע״פ מהדורת בריסגוייא שנת שמ״ג בלבד מלבד איזה תיקונים זעיר שם זעיר שם.
• ספר אהבת ציון, לר׳ שמחה ב״ר יהושע מזאלזיץ, סיפור מסעו של הר׳ הנז׳ שיצא בשנת התקכ״ד ממקומו שבפולין לארצנו הקדושה ע״מ להשתקע שם אלא שלא עלה בידו כמ״ש בתוך הספר, ובחזרתו כתב ספר זה עבור נדיב אחד מליוורנו אשר שהה בביתו ימים רבים. והנה יש להעיר כי יש בתוך הספר קטעים מעניני חברון וירושלם שכנראה העתיקם ממסעות הקראי ואינם דברי עצמו, ולכן עשינו שינוי בגודל האותיות כדי ליתן היכר ביניהם, וכמו כן ניתוסף בשולי הדפים כמה הערות שהעיר עליו בחבת ירושלם.

ואי״ה עוד היד נטויה לכרך הרביעי, בו יבואו בע״ה א) מסעות ר׳ עובדיה מברטנורה זצוק׳׳ל, ב) ספר שבחי ירושלם, ואתו עמו ספר מסעות א׳׳י לר׳ משה האיטלקי אשר נסע בשנות רפ״ב רפ״ג, ונדפס פעם ראשונה מעניני א״י בלבד בתוך ספר שבחי ירושלם הנ״ל, ועתה אי״ה יובא בשלימותו כפי שהשלימו ר׳ יצחק בדאהב מכת׳׳י ב׳הירושלמי׳, ויעזרנו השי״ת שלא תצא תקלה מתחת ידינו מעתה ועד עולם אכי״ר.

            Mon passe marocain
Aida Pinto

Ce recit d'une vie qui embrasse pres d'un siecle d'histoire familiale et communautaire celle des Juifs marocains de Tanger au XX^e siecle – aurait pu raconter I'histoire dune fracture terrible, celle d'une communaute implantee au Maroc depuis des siecles que les remous de I'Histoire poussent a I'exil et au deracinement, en Europe et ailleurs. S'il est vrai qu'un voile de nostalgie recouvre certaines pages, ces memoires sont inspirees par toute autre chose:

Elies respirent le grand souffle du bonheur et la grace d'une vie heureuse. Elies disent, avant tout, un grand merci a la Vie, et a tous ceux qui I'ont donnee: les parents, les proches, les amis, les enfants, l'entourage. Et comme le bonheur est contagieux, elles ont aussi le pouvoir de transmettre cet etat de grace aux autres: cest un bonheur rare de lire ce livre ou il fait bon etre en famille, au bord de I'eau par une merveilleuse journee d'ete; dans un jardin fleuri, a I'ombre d'une terrasse; ou encore devant une somptueuse table de fete familiale ou retentissent les voix des prieres millenaires.

Les gens heureux ont une histoire, la voici

Aida Pinto (1923-2004) a ecrit ses memoires "Mon passe marocain" dix ans apres son installation a Paris en 1967

כוכבים בשמי תטואן

גבריאל לוי

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

כוכבים בשמי תטואן

פרק ראשון 1907,

חברון

       ערפל כבד נע באיטיות בין בתי האבן הקפואים וריח הפחמים החניק את האוויר. חמש שנים ארוכות של ציפייה עברו בחברון עד לרגע הזה. היה זה בלילה הקר ביותר בחודש ינואר. כשהגיעה מאדאם ראשל עמיאל להושיט עזרה לשכנתה ברוריה הכורעת ללדת, החלה לצעוק בהיסטריה: ״אום סעיד, אום סעיד, לברוריה… יורד מים… מהר, מהר!״ האיצה בה כשאדים עולים מפיה. השכנים המוסלמים שגרו מעבר לקירות ידעו שהיהודייה עבת הבשר צריכה ללדת. זעקותיה של ברוריה החרידו את דרב אל־יהוד. השכנים מהסמטה ממול, שהתעוררו מההמולה, הציצו מבעד לחלונות המסורגים וסקרו את המתרחש.

      בתוך החדר שכבה אישה צעירה, בשתי ידיה הקמוצות משכה שמיכת צמר ירוקה, ובשארית כוחה הטתה את רגליה לאחור כדי לדחוק את הכאב העז ואת הילוד ממנה. לצידה עמד יעקב בוגנים, האב הטרי, חסר אונים ונוטף כולו זיעה, בעיניו מבט של חיה לכודה בכלוב. כשלא היה יכול לשאת זאת הניח את שתי כפות ידיו על ראשו והסב אותו פעם לימין ופעם לשמאל, כמו שנהג לעשות בילדותו כדי להתגונן מפני אגרופיהם של ילדי השוק האימתניים, והתכנס אל תוך עצמו.

״לך תביא קערת מים חמים! ומגבות!״ ציוותה עליו אום סעיד, ״לא מספיק היא סובלת בגללך? ואתה מנמנם עכשיו!״ יעקב השתהה לרגע, הוריד את ידיו והחזירן למקומן הטבעי. ״יאללה, יאללה! אבו יעקוב…סורעה!" [בערבית: מהר] האיצה בו. ראשו של הרך הנולד כבר פילח את צוואר הרחם, שערותיו נראו בבירור ומי השליה חלחלו ונספגו במגבות. ״לדחוף חזק! חזק!״ קראה אל ברוריה, ״איזה מן אישה חלשה את, אין לך כוח, יאללה, לדחוף חזק! אל שוקה תתולאד ורדאה״ – אפילו השושנה מצמיחה קוץ. בכך רמזה שאם לא תתאמץ מספיק – תלד בת עצלה. הכאב הלך וגבר, וברוריה צרחה מכאב.

יעקב נאחז בעתה, עכשיו גם המיילדת הערבייה צולפת בו במילותיה כמו ברוריה? ושוב זעקות הכאב עלו מהחדר וגרמו לו להתכנס אל תוך עצמו.

בכל פעם שברוריה צווחה וזעקה מכאב, אום סעיד גערה בו על חוסר המעש. זעקות אלה עוררו ביעקב חלחלה. הוא הכניס את ראשו בין ידיו והתכווץ אל תוך עצמו, עצם את עיניו, ניסה להתעלם ולברוח מן המציאות שאליה נקלע, להיחלץ ממנה כמו ממאסרו בבית העצורים קישלה, שממנו שוחרר עם בוא החיילים הבריטים.

עד לשחרורו עבר יעקב מסכת עינויים ששינתה את חייו. המראות והזיכרונות היו צפים ועולים, מטלטלים את נפשו המיוסרת.

הטורקים לא התרשלו במלאכתם, מומחיותם הייתה להפיק זעקות שבר וכאב לסוגיהן תוך כדי שילוב מוצלח של הנאה וסיפוק. באחת ההזדמנויות היה עד לעינויים קשים שבהם כמעט ונעקרו שיניו של שותפו לתא העצורים, ולא בידיו של רופא מדופלם. כשראה זאת, אחז רעד בלתי פוסק בכל גופו. רעד שהיה מרטיט את עצמותיו ואת אבני הקיר הכבדות המקיפות את בית הכלא הבס אל־דם בירושלים ומעורר את נימי הדם הרדומים שברגליו. ברגעים האלה, שבהם ריח המוות מילא את אפו וטעם המוות את לשונו, היה פותח ספר תהילים וממלמל, עם הפסקה קצרה בין מילה למילה – ״כי… לא… יריע… איבי… עלי. – מנסה להתרכז בכל מאודו אך לא מצליח להבין מה עליו לעשות.

לאט־לאט אזר יעקב כוח והציץ מבין אצבעותיו על הילודה, על גולגולתה המדולעת. גופה הכחלחל התקשה ורעידות לא רצוניות אחזו ברגליה ויעקב הבין שהתינוקת לא נושמת. אבל דווקא אז, על סף התהום, כשהכול נראה אבוד וחסר סיכוי, קם יעקב ממקומו בשארית כוחותיו, שפמו זקור ואפו הארוך מתנוסס בחרטום של ספינה, התהלך הלוך ושוב בכבדות ונע מצד לצד, כמו פר כבד ומסורבל הכלוא בכלוב ברזל, ידו האחת רעדה וידו השנייה אחזה פגיון נחושת. הוא הניפו לכאן ולכאן. אבחת הפגיון פילחה את האוויר ומבטו הסהרורי אכול הבעתה הדאיג את אום סעיד.

״יא מג׳נון,״ קראה לעברו אום סעיד, ״נכנס בך ג׳ין!״ יעקב התעלם ממנה לרגע.

״אל תברח עכשיו! ברוריה סובלת מספיק!״ אמרה. מבט מלא מבוכה כיסה את פניו. ״ששש,״ לחש והיסה אותה, סימן לה בידו שתמשיך להתעסק בענייניה.

״אני יודע מה עליי לעשות״, מלמל בשקט יעקב והמשיך להתרכז במשימתו לסיים את טקס התחדיד במלואו,[ טקס הנהוג אצל יהודי מרוקו שבו אב התינוק מניף פגיון על מנת לגרש שדים ורוחות] לסלק שדים ורוחות רעות הנטפלים בכל לידה ולהציל את הילודה ממוות ודאי, בכך האמין בכול מאודו.

יעקב שלח את ידו לנעוץ את הפגיון וראה את השדים, צלליתם נעה מצד לצד, מתחמקים ומסתתרים מפניו בפינות חבויות. אחר כך המטיר עליהם מי מלח ונקש בכלי נחושת. די היה ברמיזה קלה, עווית פנים או מבט חטוף של ברוריה, כדי שימשיך במעשיו. וכל העת היה מזמר ומרנן את ״יחד עליי יתלחשו כל שונאיי,״ ולא חדל עד שהשלים את מלאכת הטיהור. אחר כך אחז ברגליה של התינוקת והחל מעסה ומכה באצבעותיו את כפות רגליה הקטנות בעדינות, תוך שהוא מחזיק בה וראשה מוטה כלפי מטה, עד שנשמע בכי תחנונים אשר קטע את המחשבה העמוקה שהתמסר לה בעלות השחר. העולם ניעור משנתו – התינוקת הראתה סימני חיים, וכל השדים נעלמו מן החדר דרך הפתחים והסדקים שבקירות. יעקב היה מסופק על עמידתו האיתנה. את הפגיון לא הניח גם שהכול התפוגג.

״השדים רודפים כל בן אנוש מהרגע הראשון שנולד ובא לעולם,״ אמרה אום סעיד, ואז התרחקה ממנו לרחוץ את ידיה במים חמים. אחר כך מחתה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחה, משכה את תחתוניה מבעד לשמלה והניעה את ישבנה בתנועה המזכירה דחיסת אבטיחים בשק. התקרבה אל יעקב והתיזה מים על פניו, הביטה בו בפנים חתומות ואמרה בהתנשאות: ״אללה עזר לך, אבו יעקב, הוא נתן לך שושנה יפה – בנות מביאות מזל לעולם.״ בעודה פוסעת אל החדר הסמוך כדי לחתום את הלידה. ״בנות יכולות להביא גם צער ויגון על אביהן…״ ומיהרה לקשור חוט צמר דק לחבל הטבור ולהדק אותו חזק. היא גזרה את חבל הטבור, ואת השליה החמקמקה עטפה במגבת, והניחה אותם בתוך קערת מים דלוחים. לאחר מכן פרשה מגבת מתחת לירכיה של ברוריה והאיצה בברוריה להרים מעט את אגנה, כדי שתוכל לסדר מתחתיה את המגבת הנקיה. אחר כך ביקשה ממנה להניק מייד את התינוקת ופיזרה מתחת לסדינים עלי פיג׳ן לגירוש שדים ורוחות.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 10

רבי חסדאי קרשקש-זאב הרוי

גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות.

מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. עורכת הסדרה היא פרופ׳ אניטה שפירא, וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ יוסף קפלן. העורך הראשון: פרופ׳ אביעזר רביצקי.

ר' חסדאי קרשקש

ר׳ חסדאי קרשקש, איש ברצלונה וסרגוסה, היה דיין ואיש הלכה ושימש מנהיגם של יהודי כתר אראגון בפרעות 1391 ולאחריהן. הוא היה יועץ של מלכים, פולמוסן, מדען, ופילוסוף יהודי מן המקוריים ביותר בכל הזמנים. הוא חיבר את ספר המופת האנטי-אריסטוטלי אור ה׳ והיה מבקרו הגדול והנועז של הרמב״ם. ביקורתו המהפכנית על הפיסיקה האריסטוטלית השפיעה על הדורות של גליליאו וניוטון, והוא הסרים את תפיסת היקום המודרנית. גישתו לזמן ולמרחב, לאינסוף, לדטרמיניזם ולאהבה השפיעה על שפינוזה. היה בו שילוב נדיר של מאמין תמים ופילוסוף ספקן, אירוני וחריף. הספר מתאר את התמורות ביהדות ספרד בימיו ומנתח את הגותו, וכך נמצא הקורא למד מדוע נכלל ר׳ חסדאי קרשקש בין גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי.

זאב הרוי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים וראש החוג למחשבת ישראל. חתן פרס אמ״ת למחשבת ישראל לשנת תשס״ט. מחקריו הרבים עוסקים בפילוסופיה היהודית לדורותיה, ובפרט ברמב״ם, בר׳ חסדאי קרשקש ובשפינוזה.

פרק ראשון

לפני 1391

ר' חסדאי קרשקש (1340 לערך – 1410/11) נולד בברצלונה למשפחה ברצלונית ״.ותיקה ונכבדה של רבנים וסוחרים. בהקדמתו לספרו הפילוסופי הגדול, ׳אור ה׳ הוא מזכיר את שמו העברי המלא: חסדאי ב״ר יהודה ב״ר חסדאי ב״ר יהודה ב״ר חסדאי ב״ר יהודה. השם ״קרשקש״ היה שמו הפרטי הלועזי של אביו, ר׳ יהודה ב״ר חסדאי. לפי הנוהג שהיה מקובל בקטלוניה, שם המשפחה של אדם היה שמו הפרטי של אביו. אביו של חסדאי קרשקש כונה אפוא ״קרשקש חסדאי״, וסבו כונה כמותו ״חסדאי קרשקש״. הוראתו של השם המסקרן ״קרשקש״(בקטלאנית: Cresque; באראגונית: Crescas] אינה ידועה, אבל יש הסבורים שהוא נגזר מן הפועל הלטיני crescere (״לגדול׳/ ״לצמוח״) ומשמעו: שתגדל ותצליח! שמה של אמו של קרשקש היה רגינה. היו לו אח בשם שמואל ואחות בשם ונגס.

הו, ברצלונה ברצלונה! עיר נמל שוקקת ויפהפייה על הים התיכון הכחול, בירת קטלוניה. בשנות צעירותו של קרשקש חיו בה כ־40,000 תושבים, ביניהם כ־3,000 יהודים; אוכלוסיית קטלוניה כולה מנתה כ.000450. איש, ביניהם כ־18,000 יהודים. בעקבות המגפה השחורה שפקדה את חצי האי האיברי בשנים 1350-1348, והִכְתַה קשות בברצלונה, צנחו מספרים אלה, אולי ברבע או בשליש. באותם ימים הייתה קטלוניה חלק מכתר אראגון – לצד ממלכות אראגון, ולנסיה, רוּסיוֹן והאיים הבָּלֶאַרִיים. מלכו של כתר אראגון היה פירי הרביעי, שכונה ״בעל הפגיון הקטן״ על שום הפגיון הקטן שהיה נושא עמו תמיד כדי לדקור בו את מי שעמד בדרכו). הוא שלט ביד רמה ובהצלחה יחסית יותר מחצי המאה (1387-1336), אף שהסתבך במלחמות רבות מבית ומחוץ. בתקופה זו הגיעה שליטתו של כתר אראגון עד לארצות רחוקות כגון סרדיניה, סיציליה, ג׳רבה ואף דוכסות אתונה.

יהודי ברצלונה גרו בשני רבעים, שנקראו בקטלאנית calls. למילה call אטימולוגיה כפולה: היא מורה על "רחוב צר״ או ״סמטה״(מן המילה הלטינית .callum, שפירושה רחוב), אבל משקפת גם – לפחות בתודעה העממית – את המילה העברית "קהל״. הרובע היהודי הגדול (call major) הוקם בתוך חומות העיר העתיקה במאה העשירית, והרובע היהודי הקטן(call menor) הוקם בשנת 1257 מחוץ לחומות. אפשר לבקר היום באתר ההיסטורי של הרובע היהודי הגדול. להסתובב בסמטאותיו הצרות והאפלוליות המוקפות בניינים גבוהים ישנים, ולראות שרידים אחדים (כגון כתובות בעברית) מן הימים שהיה שכונה יהודית ססגונית והומה אדם, ובה בתי כנסת, בית מדרש, תלמוד תורה, מקווה, אטליז, שוק דגים, בית תמחוי, בתי מלאכה וחנויות. בין יהודי ברצלונה היו חצרנים ופקידים בשירות הכתר, רופאים, סוחרים אמידים ובעלי מלאכות: אורגים, צובעים, חייטים, סנדלרים, צורפים, נפחים ועוד. בעיר פעל גם בית בושת של יהודיות, ששכן בטירה החדשה (castell nou), בין הרובע היהודי הגדול לרובע היהודי הקטן.

רבי חסדאי קרשקש-זאב הרוי

בְּרָהָם-אברהם לוי

תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.

"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

www.nivbook.co.il

חתונה בכותל- גבריאל בן שמחון.

Gabriel Bensimhon

 WEDDING AT THE WAILING WALL

דפנה, צעירה מתל אביב ודן, צעיר ישראלי מניו יורק נפגשים בירושלים ומתאהבים. בעקבות התוכנית להתנתקות מירושלים והמתח הפוליטי הם מוצאים את עצמם בעימות זה מול זה. חתונתם אמורה להתקים בכותל ערב היציאה מירושלים. האם הם יפגשו כאוהבים תחת החופה, או כאויבים משני צדי המתרס? על אהבתה של דפנה מתחרה גם מימון נחמני, שומר הכותל.

נחמני: תראה, דן. בשבילי האשה הזאת יכולה להיות תיקון. שיפוץ של כל החיים התקועים שלי. עם אישה כזאת אני עוזב את הכותל, לוקח פנסיה ויוצא להסתלבט בחוף הים בתל אביב על בירה ואבטיח, ואתה יודע מה? לא איכפת לי אז מהכותל ומשום כלום. שיחזירו אותו! שיפול. שהכותל יפול! נגלה שמאחוריו אין כלום. רק אופק רחב. שמים כחולים. הכל פתוח. שום דבר לא סוגר לך את הדרך… דן: (מצחקק) אז האחורי כל הכותל שלך מסתתרת בסך הכל אישה גדולה עם ורד אדום? נחמני: האישה הזאת היא הכותל!

ב״חתונה בכותל" גבריאל בן שמחון מציר בסגנון ריאליסטי- אקספרסיוניסטי דיוקן מרתק של ירושלים על צדדיה ההסטוריים, המיתולוגיים והאקטואליים.

"חתונה בכותל" היא דרמה טרגי- קומית נדירה שמנסה להתמודד עם דמותה המורכבת של ירושלים באמצעות ספור אהבה בעל מתח בלשי גבוה.

גבריאל בן שמחון – מחזאי, תסריטאי, משורר וסופר הוא מחברם של "מלך מרוקאי","1948", "הדרך לירושלים", ״מהלכים על המים", ״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ ועוד. הוא מכהן כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע וטלויזיה. ספרו האחרון "אשה עם שלושה שדיים- נשים בקולנוע של fellini״ יצא לאור בהוצאת "הקבוץ המאוחד".

הנער מסָגוּנְטוֹ-

דב ליפשיץ

השנה היא 1486, סָגוּנְטוֹ, ספרד. הנער יוסף, שחי את התרבות העשירה של קהילתו, נעלם כמו בלעה אותו האדמה.

כחמש שנים מאוחר יותר, ערב גירוש יהודי ספרד, צץ הנער במפתיע בבית הוריו ובפיו סיפור מסמר שיער על בגידה ועל חברות, על אכזריות ועל אחווה ומעל הכול – על דבקות בערכים עליהם גדל, כנגד כל הסיכויים.

יוסף, שזה עתה שב מן המתים, מגורש מספרד עם משפחתו וקהילתו – וכך מתמזג מסע התלאות שלו עם מסע התלאות של קהילתו – במטרה להגיע אל חוף מבטחים. ביד אומן מגולל דב ליפשיץ את סיפורה של קהילת יהודי ספרד הנתלשת באחת מחייה המוכרים ונזרקת אל הלא נודע.

הנער מסגונטו פותח חלון הצצה אל שגרת יהודי ספרד לצד שכניהם הנוצרים והמוסלמים. הוא סיפור על אהבה, נחישות, ענווה, כבוד והכרת הטוב. סיפורה של היהדות הספרדית שמנהגיה, שפתה ונעימותיה מוכרים ואהובים עד לימינו אנו.

דב ליפשיץ (1972) נולד בבאר שבע וכיום גר עם משפחתו בעמק האלה. ספרו הראשון מיתר סמוי(הוצאת צבעונים) ראה אור בשנת 2009. דב הוא בעל תואר שני בספרות יהודי ספרד וכיום משלים את עבודת הדוקטורט שלו באותו נושא.

מתוך ויקיפדיה:

סָגוּנטוֹ (בספרדית: Sagunto, בוולנסית: Sagunt, בלטינית: Saguntum) היא עיר ספרדית באזור קמפ דה מורוודרה שבקהילה האוטונומית ולנסיה, במזרח ספרד. העיר ממוקמת על גבעה, כ-30 קילומטרים מוולנסיה ובסמוך לים התיכון.

ב-2015 נמנו בעיר 64,944 תושבים.

היסטוריה

עקב דמיון שם העיר העתיקה 'סגוטנום' לזקינתוס היוונית, סופר כי היוונים יסדו את העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר היו גידול תאנים ותבואה וייצור כלי חרס. העיר השתתפה במסחר עם הקולוניות היווניות והפיניקיות בים התיכון. נמצאו עדויות לשרידי מקדש דיאנה וכן חומה שנבנתה על ידי יושביה הקלטיברים של העיר במאה ה־5 לפנה"ס.

בשנת 219 לפנה"ס הייתה העיר למרכז מסחרי גדול ומשגשג. העיר צידדה בערים היווניות וברומאים במאבקן בקרתגו. רומא וקרתגו היו חתומות על חוזה מתקופת המלחמה הפונית הראשונה, לפיו נהר האברו היה הגבול להתפשטות קרתגו בספרד. בסגונטו שלטה סיעה שהתנגדה לשלטון קרתגו, ולכן שם חניבעל מצור על העיר. תושבי העיר התגוננו, אבל העיר נפלה לידי קרתגו שנה אחר־כך. פרשת סגונטו היוותה עילה מסוימת לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. בשנת 217 לפנה"ס אביליקס מתושבי העיר האצילים בגד בתושבים ורימה את מפקד הכוחות בעיר. במסגרת אותה המלחמה, נכבשה העיר על ידי פובליוס קורנליוס סקיפיו ב־212 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הרומי, שמרה העיר על מעמד רם והטביעה מטבעות. בתקופת אוגוסטוס היא קיבלה מעמד של מוניקיפיום ועושרה נשמר לאורך ימי האימפריה.

העיר נכבשה על ידי הויזיגותים האריאנים ומאוחר יותר על ידי המורים. במאה השמינית המאוחרת, כחלק מחליפות קורדובה, העיר זכתה לעושר מחודש. מרחצאות, ארמונות, מסגדים ובתי ספר נבנו בה. בד בבד עם הגידול והשגשוג של ולנסיה השכנה החלה תקופה של שקיעה בסגונטו. בשנת 1098 נכבשה העיר לתקופה קצרה על ידי אל סיד, אולם כיבושה הסופי על ידי הנוצרים בא בשנת 1238, בימי חיימה הראשון, מלך אראגון.

סגונטו נפגעה בלחימה, אולם נשתמרו מספר מבנים גותיים. במאה ה־19 המאוחרת, צמחה בעיר תעשיית יצור פלדה שעדיין מהווה מקור פרנסה חשוב בעיר. העיר המודרנית משתרעת על מישור החוף, מתחת לחומות העתיקות של המבצר העתיק. בעיר העתיקה פורום ותיאטרון רומי משוחזרים וכן שרידים מוּריים מימי הביניים. שרידים אלו מהווים את האתר המשומר בעיר. תיאטרון זה היה המונומנט הלאומי הראשון שהוכרז רשמית בספרד (1869).

יהודי סגונטו

אגדה שמביא זאב וילנאי מספרת על קברו של אדנירם עבד שלמה המלך שהיה ממוקם בעיר זו, על קברו הייתה מצבה ובה חקוקה כתובת עברית בזו הלשון:

"זהו קבר עבד שלמה

שבא לגבה את המס

ונפטר ביום…"^]

אגדה מאוחרת מספרת על קבר המיוחס לשר צבאו של אמציה בבית הקברות של עיר זו. מן המצבה נותרה המילה "לאמציה" ועל יסוד זה נוצרה האמונה שזו מצבתו של שר הצבא לאמציה מלך יהודה.

רבי משה בן חביב כותב בשנת הרמ"ו:

"ומעיד אני עלי שמיים וארץ, כי בהיותי במלכות וואלינציה בקהלת מורויטרי (מורבידרו) הגידו לי כל העם אשר בשער והזקנים, כי שם מצבת קבורת שר צבא אמציה מלך יהודה. וכשמעתי חשתי ולא התמהמהתי לראות מצבתו, מצבת אבן בראש ההר, ואחר העמל והטורח קראתי הכתיבה והיה חקוק עליה שיר, זה לשונו "שאו קינה בקול מרה לשר גדול- לקחו יה…" ולא יכולנו לקרות עוד כי הייתה נמחק אבל היה מסיים השיר השני… לאמציה"

ישנה סברה שאותה מצבה המיוחסת לשר צבאו של אמציה היא של המשורר שלמה אבן גבירול אשר מת בספרד.

בעיר השתמר רובע יהודי קטן ששכן תחת המצודה. יהודי סגונטו ניצלו ממאורעות התקנ"א שפגעו בקהילות סביב. חסדאי קרשקש כותב כי: "במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות.

בתעודות מוזכר כי בעת גירוש ספרד בשנת 1492 משה ארדיט ושלמה קבלייר נשאו ונתנו עם בעל ספינה ג'נובזי על העברת הקהילה בספינה לנמלי פיזה ונאפולי. מנמל סגונטו, לפי חישוב זהיר, יצאו כעשרת אלפים יהודים לגלות.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן

ד"ר יצחק- ג׳ק עזרן גדל וחי בסאפי בילדותו, מביא בספרו ״הילד מסאפי״ את סיפורה של הקהילה. ספר שהינו ביוגרפיה מקיפה, מרתקת ומרגשת המאפשרת לנו הצצה חיה לחיים באותה עת.

קהילת יהודי סאפי פעלה מאות שנים וכללה חיים קהילתיים עשירים, תוך קיום יחסי ידידות חמים עם המוסלמים, שאיתם ובתוכם חיה.

בהמשך מגורשי ספרד, היהודים, השפיעו על הרכב הקהילה, על רווחתה, יוקרתה ותלמודה. היתה זו הגירה יהודית איכותית, משכילה, מיומנת ומוכשרת בעלת קשרים ענפים ויזמות בתחום המסחר, הדיפלומטיה, העסקים והקשרים הבינלאומיים.

עד היום, ״אולאד בן־זמירו, מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו למקום, נותרו הקדושים של יהדות סאפי. היו להם זכויות רבות בפיתוח העיר ובצמיחת חכמיה, כפי שמתואר בספר.

הספר מתאר את ההווי המשפחתי של משפחת עזרן ודרכו מספר את מנהגי הקהילה, ההווי היהודי, והמסורות שנמסרו מדור לדור.

הספר קולח ומרתק למי שיש לו נגיעה לנושא. מסקרן ומרחיב דעת לכל מי שלא הכיר וידע.

ד״ר יצחק – ג׳ק עזרן, בעל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

עבד שנים רבות בשירות המדינה, יזם ועסק בתחום הפרמצבטיקה ופיתוח מוצרים רפואיים עד היום. נשוי לדר׳ פלורנס עזרן לבית אסרף,

אב ל-3 בנות וסב לנכדים. היה פעיל שנים רבות בתנועת ״עודד״.

ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492

בעריכת שלום בר אשר

יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492

לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד 

מסגרת הדיון ומטרותיו

בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש          בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.

חסן השני וההודים

אנייס בן סימון

בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו

ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.

אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת

(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.

מן המערכת-אשר כנפו

הנה לפניכם 'בריתי מספר 41. הפעם עם בשורות עצובות לרגל מותם של חברי המערכת משה כנפו שהיה המביא לדפוס שלנו ומותה של רג'ין כנפו שהייתה הנציגה שלנו בצרפת ולרגל מותם של יוסף דדיע ממרקש סופר-חוקר מהמעלה הראשונה שספק באופן קבוע ליברית' מאמרים מרתקים ואנדריי גולדנברג אף הוא ממרקש, סופר ומחנך שעשה רבות למען חינוך ילדי ישראל במרוקו, יהי זכרם ברוך.

'בריתי הנוכחי הוא מעין מבט על היצירה הרוחנית של רבני צפרו שבמרוקו. יצירה זו מיוצגת על ידי פרופסור הרב משה עמאר ונסים אמנון אלקבץ במאמריהם על הרמ״א מצפרו, ד״ר מאיר נזרי – צפרו כמקור השראתו ליצירותיו, ד״ר שלום אלדר על משוררי צפרו, יעקב ארגמן על ישיבת בית דוד בצפרו מאיר אפרתי על הרצחו של רבי אהרן אפריאט מצפרו, ד״ר שלום אלבז ואשר כנפו על לוח הזיכרונות של יהוד צפרו משנת 1955, אשר כנפו על צפרו בתמונות ומסמכים. ערי מרוקו אחרות זכו למאמרים: קזבלנקה : ד״ר משה כהן על היקצידה דל מיזיריא' מאת שמעון בן אפרים מקזבלנקה, ענת לוי על המשורר מרדכי בוזגלו. מרקש: ד״ר ישראל בן דור מבט על בית העלמין של מרקש, פאס: פרופ' שלמה אלקיים על מערכת פיוטים ייחודית למחזור פאס, מוגדור -אצווירא, ד״ר שלום אלדר על מעמד האישה במוגדור, דוד אזולאי על הקונטרס 'צו לצו' של רבי נסים סבאג, ד״ר שלום אלדר ואשר כנפו על רבי דוד כנאפו כמשורר. מאמרים נוספים הם זה של ד״ר יגאל בן נון על השימוש בנשק להגנה עצמית אצל יהודי מרוקו, פרופ' שלמה אלקיים על'שירת האבנים' ספרם של אשר כנפו וד”ר שלום אלדר, ובלפור חקק על חזן בבית המרחץ – ספרו של אשר כנפו.

כהרגלנו נתנו מקום למשוררים ולסופרים כך תוכלו ליהנות משירתם של חוה נתן, שוש בן עזרא, ושושנה וויג ומסיפוריהם של דן וקנין ושל וורדה גינזך.

בחלק הצרפתי אנו מארחים כרגיל את יוסף דדיע ז״ל, פרופ' דוד בן שושן, נסים סיבוני, מרי-רוז רבטה ולוסט הלר גולדנברג וחדאגיי איביתסאם.

לפני סיום, אני רוצה להודות מכל לבי לגיל כנפו, נכדי האהוב, שטרה עמי שעות ארוכות בהכנת הגיליון הזה ותרם לו רבות מהידע והכישרון שלו. אני מאחל לכם קריאה מהנה

אשר כנפו

מוגאדור-סידני קורקוס

הספר מתאר את ההיסטוריה המדהימה של הקהילה היהודית הייחודית של העיר מוגאדור (כיום אסאויירה) שבמרוקו, בהתבסס על 25 שנות מחקר. תוכן הספר מתבסס על אלפי מסמכים, תעודות, תמונות, עדויות והקלטות, מדובר בחומר שנאסף מארכיונים אירופאים שונים, אוספים פרטיים, ספרי מסע ומחקרים חדשים. ספר זה, המחולק לשני כרכים עבי כרס, כולל 200 שנות היסטוריה: כרך א׳ המשתרע על 43 פרקים בנושאים שונים ומגוונים שמשלימים זה את זה, וכרך ב' הכולל את סיפוריהן של 30 משפחות מהבולטות והחשובות בעיר, מלווה בפרטים גנאלוגיים רבים. חלקו השני של כרך ב׳ באורך מאות עמודים, כולל 12 נספחים, ובהם רשימות של שמות בני הקהילה מנקודות מבט שונות.

הספר חשוב מבחינה היסטורית, מעבר לתיאור של קהילה מסוימת בארץ ערבית, כפי שהקורא ייווכח, חשיבותו גם אוניברסלית וגם להיסטוריה של העם היהודי בכללו, שחי מאות שנים בתפוצות נכר, עד לשיבתו ברובו, לארץ ישראל.

סידני קורקוס (Sydney Coreos) נולד בשנת 1949 במרוקו ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1959. המשפחה התיישבה בירושלים. אביו דוד היה להיסטוריון של יהדות מרוקו, וסידני שימש מנהל מוזיאון וחוקר, מרצה ופרסם מאמרים רבים. בני המשפחה, הצאצאים של מגורשי ספרד, היו מהבולטים והחשובים בעיר מוגאדור במשך חמישה דורות, מבין ׳סוחרי המלך', אך בניה שיחקו תפקיד גם כראשי קהילה, קונסולים מייצגי ארצות אירופאיות וארצות-הברית ואף התבלטו בתחום החינוך, כרבנים ופילנתרופים.

ספר זה, הוא מעין סיכום של פעילותו המחקרית הענפה ורבת השנים של סידני קורקוס, ומיועד לחוקרים ולקהל הרחב, למתעניינים בהיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, ובמיוחד לבני העיר מוגאדור וצאצאיהם, שבוודאי יתעניינו בו מאוד, כי הספר מציג לראשונה את סיפורה של הקהילה וקורותיה, בסביבתה המוסלמית והאירופאית, מזוויות שונות.

www.sefertov.co.il

rmass@barak.net.il

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס הוצאת ראובן מס / יולי 2024

פתחי לבבות-ר' דוד שמעון אלכסלאסי

הקדמה על המחבר ז״ל

כבוד הדר סבי, ר׳ דוד שמעון אלכסלאסי ע״ה, ששם משפחתו הוסב בארץ ל-קסלסי, איש תורה ועשייה, תם וישר, יחיד ומיוחד, ספרי הקודש לא משו מידיו הטהורות והנהגותיו היו בדרך הקדושה, הצנעה והשקט. נולד בשנת תרנ״א (1892) בצפרו שבמרוקו(ר׳ עמ^׳ 202 בספר).

בקטנותו התייתם מאביו, ר׳ ישועה אלכסלאסי ע״ה הי״ד, שנרצח בידי ערבי, ואמו רבקה לבית אסייג ע״ה, שלה דמה בתוי פניו הבהירים והזכים גידלה את בנה יחידה במסירות.

עקב נסיבות אלו נחשב ל״פדוי", כפי המנהג במרוקו, ובמשפחה עבר הספור על הטקס בילדותו בו הולבש בבגדים מהשכנים, והמשמעות לבך שנשמתו שנפדתה עם מות אביו, מחוייבת בהכרת הטוב והתמסרות לזולת, כפי שאומנם קיים בחייו. עם נשואי אמו לר׳ מאיר כהן ע״ה, נהג הוא ביתום כבבן והוביל אותו בדרך לימוד התורה בכתוב"ושיננתם לבנך". לזוג נולדה בת בשם עישה ע״ה. עם זאת זכות אביו הגנה עליו ונשלח אליו ממרומים להקימו מחוליו, בהיותו בן ארבע עשרה, בפי שכתב בפירוט בספר(בעמודים 109, 114), ובחלום הציג בפניו שישה כובעים, ואולי נרמז בכך לששת בניו שהוליד לימים… ארוסתו ביידה עוליאל ע״ה מתה עליו, ובסמוך, ב-ז׳ שבט תרע״ג(1912) נשא לאשה את אחותה, טרם הגיעה לפרקה, והמתין לה (ראה הכתובה שבנספחים). היא, שמחה לבית עוליאל ע״ה, סבתי, אהובתי, "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". עם אחיה, יהודה ע״ה, למד בילדותו בחברותא לספסל הלימודים. סבי ע״ה, שילב קמח עם תורה, ובחנותו לממכר קמח ליד הגשר ((ראה תמונה בנספחים), תמיד נראה כשספר קודש בידו… בבית הומה ושמח, פתוח לרווחה לאורחים, נולדו עשרת ילדיו בע״ה: ר׳ ישועה ז״ל, ויבדלו לחיים ארוכים, ר׳ מכלוף, ר׳ צמח, ר׳ ראובן, ר׳ רפאל, ר' דניאל, מסודי מלכה, הסיבה סביון (סבוני), מרים בן־שמחון וחנה ברקאי, יזכו לחיים טובים וארוכים הי״ו, הם וזרעם עדי עד.

בבית חסד זה טופלו יתומים, שימש בית ועד לחכמים, לסעודות מצוה ומתן בסתר… זכורות דרשותיו המרתקות והעמוקות המטובלות בהומור מפי קודשו. בשנת תרצ״ב (1932) ייסד בצפרו, עירו, את חברת "מושב זקנים" ונבחר ליו״ר (ראה מכתב בנספחים).

בתשי״א (ו95ו) עלתה המשפחה ארצה, כשבנו, עמה, הקדים לעלות־ בעליה הבלתי לגאלית כמעפיל. סבי שילם מכספו עבור משפחות שלא היה לאל ידם לשלם לשלטונות מרוקו עבור הזכות לעלות לארץ ישראל. הקשישים והחולים לא הורשו לעלות מטעם שלטונות מדינת ישראל… וכך בהותירם אחריהם את הורי האשה הזקנים, משה יעקב-צבי עוליאל ע״ה וחנה לבית הרוש ע״ה, ואת בן זקוניהם, דניאל, עקב חוליו בגזזת, כביכול, עלו ארצה מתוך כמיהתו וגעגועיו של אבי המשפחה.

(הבן דניאל, שהצטרף לימים עם קרובי משפחה, נפצע קשה תוך שירותו בצנחנים במלחמת ההתשה, וב״ה השתקם והקים את משפחתו).

סבי ע״ה, קטע את ההמתנה במעברת כפר-חסידים, ומכספו קבע את מושבו ברמלה, בין קרובים, משנמצאה שם פרנסה. ואמנם אף בזקנותו עבד למחייתו, וכולנו זוכרים אותו מאז, יושב בדוכן זעיר ומבודד לממכר פלאפל, קורן עור פניו… הוגה בלחש, והספר הנצחי בידו… ומחלק מים לחיילים ולצמאים למרות שכך לא קנו מהגזוז…

זכה לנינים בחייו, זרע כשר, ולכל אחד מבניו בן הקרוי על שמו: דוד. אחרי שנפל למשכב השיב ר׳ דוד שמעון קסלסי, פאר משפחתינו והדרה, את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו בי״ט תשרי תשל״ב(1971) והוא בן 79 שנים. בעת קבורתו הופיע אדם, התנצל שמספיד בחוה׳׳מ, והספידו בהתרגשות כאילו הכירו במהלך חייו, וכפי שהופיע נעלם… ת.נ.צ.ב.ה

אשתו, שמחה ע׳׳ה, החכמה והצנועה והכשרה, נפטרה בערב כפור תש״מ (1979) ת.נ.צ.ב.ה

והצאן נותר לפליטה…

תהיה הוצאת הספר לאור מוקדשת לעילוי נשמתם, אכי״ר.