מורשת יהדות מרוקו

הנגיד תופס מקום מיוחד בין משוררי התקופה הספרדית בזיקתו המובהקת לסוג האֵפי גם במסגרת השירה הלירית. הוא הקים זכר למאורעות חייו ולחוויותיו בשירים שנועדו לדורו ולדורות הבאים — מההרפתקה בימי נעוריו, כשהותקפה אנייתו על־ידי דג ענקי וכמעט נתהפכה וטבעה, ועד למלחמותיו האחרונות באויבי גראנאדה. יש לו ״הנשימה הארוכה״, הדרושה בשירים מסוג זה, ובו בזמן יודע הוא גם לרתק את קוראיו בתוכן הדברים. בשירי המלחמה מרובים סימני ההשפעה הערבית, ועם זאת מוטבע עליהם חותם יהודי מובהק. הנגיד מחדש כאן את המסורת של דבורה הנביאה ודוד המלך. ואגב הוא עצמו טוען ששירתו כשירת נעים זמירות ישראל בשעתה!

וְאוֹמֵר לִי ״הֲתוּכַל אַתְ לְהַלֵּל?״ / הֲשִׁיבוֹתִיו ״אֲנִי דָוִד בְּדוֹרִי!״

(שעה מני, 33)

או:

אֲנִי מַפְלִיא דְבַר זִמְרָה תְּהִי עַל / שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה.

כמו בשירה התנ״כית מודגש אצלו, כי אלהים שולט במערכת הקרב, גומל בה טובה לצדיק ומעניש את המעוול. הנגיד ידע, כי האויבים ראו בו לא רק את שר צבא גראנאדה, אלא את היהודי, ובהילחמם בו התכוונו לפגוע בכלל ישראל; על כן דרש שכל עמו יחוג את נצחונותיו אתו.

כל התנהגותו מעידה על חיוניות עצומה. הוא אהב את החיים וידע ליהנות מהם, אף שראה את המוות הרבה פעמים פנים אל פנים. אמנם מסתבר, שהמיתה הטבעית מחולשת הזקנה או מתוך מחלה מפרכת הפחידתהו הרבה יותר מקץ פתאומי בשדה־הקרב. בראשונה מורגש זעזוע עמוק בשירתו אחרי פטירת אחיו בכורו יצחק (1041). מחזור הקינות שחיבר אז מגלה גילוי רב את חרדתו האישית בפני הכליון. לעת הזקנה מעמיק והולך יאושו. הספר ״בן קהלת״ אינו אלא שורת ואריאציות על נושאים מועטים: על חידת ההוויה, על הזמן הבורח מבלי שנרגיש בכך ומביאנו למקום הנועד לנו מלכתחילה, על זוועת הקבורה ואפילו על גורל הגווייה הטמונה באדמה. לא לעתים קרובות הגיע הנגיד לאותה מידה של ריכוז המחשבה והביטוי, המציינת את אוסף השירים האלה.

אין ספק׳ שהמרה השחורה התגברה עליו לעת זיקנה. ואולם נשגה משגה חמור, אם נקבע מראש תקופות מסוימות לשיריו לפי תוכנם. מי יעז להבהיר את צפונותיה של נשמה רבת התכונות כנשמת הנגיד ? אולי שייכים אחדים משיריו האופטימיים דווקא לתקופתו האחרונה. את ההנאה מתענוגות העולם הזה מביעים בין השאר השירים שכתב על האהבה. אמנם, לכאורה משקפים הם מצבים טראגיים: את יסודי החושק הנאמן, שאהובתו או אהובו מתעללים בו. יש שחושק זה מתקומם נגד גורלו המר, אבל מתוך גודל חיבתו משלים חיש מהר עם המצב, ולא עוד אלא גם מצדיק את יחס אהוביו אליו. אכן, אין המשורר מצפה, שהקורא יאמין בתמימות בסבלו של אותו חושק: שהרי בתחום שירי החשק הכל אינו אלא תיאור מסוגנן ומשחק קל. הכוונה כאן היא להנות את הקורא באמנות המחבר. זוהי איפוא ספרות משעשעת לפי טבעה, ויש לציין׳ ששירי האהבה של הנגיד קצרים הם, מעין פרפראות שנועדו לקינוח סעודה. כנראה נמצאו עוד באותה תקופה אנשים שעינם היתה רעה בשירת אהבה בלשון הקודש. כדי לפייסם טוען יהוסף בהקדמתו לדיואן, כי בדברו על הנשים התכוון אביו ל״כנסת ישראל״. כל מי שיש לו חוש ביקורת כל שהוא יכיר, כי לפירוש זה אין כל שחר. הנגיד שר לא על דמויות סמליות, אלא על בשר ודם, ולא על ״צביות״ בלבד, כלומר, — נערות, אלא לפי הנוהג הערבי גם על ״צבאים״ — נערים יפים, והם הם שהלהיבו את דמיונו בעיקר.

את תאוות המשורר מעוררים תכופות המוזגים הצעירים המגישים לו את משקהו בשעת המשתה, וכך מתקשרות זו לזו שירת האהבה ושירת היין. בסוג האחרון עולה הנגיד על כל משוררי התקופה הספרדית. לחרוזיו על המשתאות יש חן ראשוני — אף שגם כאן אינו סולל דרכים חדשות, אלא ממשיך במסורת עתיקת ימים שעברה לכאורה מן היוונים לפרסים ולערבים. אמנם, שירת היין מבוססת על חוויות אמיתיות של הנגיד, אך גם אותה הלביש בצורה מסוגננת. בתארו את תענוגות הסובאים, בין שיתאספו בגן רענן בתקופת האביב או ליד מדורת האש בסתיו, בין שישתו בשעות היום או בזמן מלא מסתורין בטרם שחר — תמיד משמש הטבע רקע חשוב ורב משמעות לשיריו אלה. אף הם אינם ארוכים על הרוב ובמקום לתת תיאורים שלווים ומפותחים, מבליט המשורר פרט מסוים ומעורר בדמיונו של הקורא שפע של תמוגות־לוואי. מה רבה הדרך מן הרשימות היבשות של חפצים ועניינים השייכים למשתאות־יין בשירת דונש עד למלאכת מחשבת זו של הנגיד!

את הקורא המודרני יש אולי להזהיר, כי לא יחפש בשירה זו דיונים על בעיות עמוקות כמו ב״משתה״ של אפלטון או ב״דיואן המערבי־המזרחי״ לגיתה. אין כאן לגימה אטית של המשקה הבאה כדי לעורר את המחשבה ולרעננה; כוונת המסובים היא להסיר את הדאגות מלבם ולשם כך שואפים הם לשכרון גמור. במצב שכזה מיטשטשת גם כל תחושת זמן ואינם מרגישים עוד כי כל דקה חולפת מקרבת אותם לקצם. בנקודה זו ישנו אפוא מגע ענייני בין שגי התחומים המנוגדים, לכאורה — בין אימת המוות וחדוות החיים!

תְּנוּ לוֹ [לָאֵל] חֲצִי הַיּוֹם – וְחֶצְיוֹ לְמַעֲשֵׂיכֶם ; וְאֶל תִּתְּנוּ פּוּגַת לְיַיִן בְּלֵילֵיכֶם…

וְאִם אֵין בְּקֶבֶר שִׁיר וְחָמַר וְחָבֶר – הוֹי / פְּתָאִים! יְהִי זֶה חֶלְקְכֶם מֵעֲמָלֵיכֶם

(עליכם לפועלכם, 3, 5)

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום

עמוד 78

לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

מַקורדוברה, חי שם ובטורטוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

פייטן זה, הנזכר אצל משה אבן־עזרא, היה, כנראה, בנו של יצחק אבן־מר־שאול. המדקדק והמשורר המהולל מלוסינה ״עיר היהודים״. מסתבר שלוי חיבר את הפיוט הנאה ״לבבתיני אחותי״; בראש־בתיו חתום השם ״לוי בן יצהק״ ובכתב־ יד קדום, מן הגניזה המצרית, הכולל העתקת הפיוט הנ״ל, רשום ״לר׳ לוי בן מר שאול״.

המשורר שר כאן את אהבת שני החושקים הנצחיים, כנסת ישראל והקב״ה, ובשבילנו זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לשימוש האליגורי ב״שיר השירים״ בתקופה הספרדית. לוי אבן־מר־שאול חיבר, כנראה, גם את ״יום לריב תעמוד״, אחת הסליחות הידועות ביותר שבמחזורי צפון אפריקה. וכאן הצליח לתת ביטוי נמרץ לאימה התוקפת את האדם אחרי מותו, בתתו את הדין לשופט העליון.

[53]

אהבה(?)

"לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי / אֲשֶׁר פְּנֵי דַּמֶּשֶׂק צוֹפָה,

בְּחַד עֵינַיִךְ בִּהְיוֹתִי / וְנַפְשִׁי מְאֹד לָךְ נִכְסָפָה

יוֹם קָרָאתִי, בִּרְאוֹתִי / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַשָּׂפָה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָהּ / כְּמוֹ שַׁחַר יָפָה?"

5 "בְּלֶכְתִּי כַּאֲשֶׁר נִפְרַדְתִּי- / וְעֵינַי כְּחוּלוֹת בְּלִי כַּחַל-

רַצְתִּי וְחַשְׁתִּי וְחָרַדְתִּי / בְּשִׁמְעִי אֶת קוֹל הַשַּׁחַל.                

עֲנִיתִיהוּ וְלֹא מָרַדְתִּי / וַיְהִי בְּלִבִּי כְּמוֹ גַּחַל:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי / לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל.

יוֹם עָמַדְתִּי וָאֵפֶן / בְּבֵיתִי בְּעַד הַחַלּוֹנִים,

10 צָפַנְתִּי לַף דּוֹדַי, פֵּן / יִרְאוּנִי עֵינֵי יוֹנִים,

חוֹשְׁקָם צָפוּן וְצוֹפֵן / מִבֵּין הֲדַסִּים רַעֲנַנִּים –

לֵאוּת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן / הֵנֵצוּ הֲָרִַמּוֹנִים". [53]

פיוט המיוסד כולו על רעיונות מ״שיר השי­רים״ בפירוש אליגורי. החושק, והוא הקב״ה, פונה לכנסת ישראל חשוקתו (1־4) המשיבה לו (5־12). — חתימת השם: לוי בר יצחק (לבבתיני, ונפשי, יום, בלכתי, רצתי׳ יום, צפנתי, חושקם).

1. 1. לבבתיני — שה״ש ד, ם; צופה — שם ז, ה. 3. יום — ביום שראיתי את שפתיך הנהדרות(שם ד, ג) וקראתי. 4. מי זאת — שם ו, י. נפרדתי — בגלות; כחולות — אפלות מצער. השחל — האויב. 7. עניתיהו — את חושקי. 8. אל גנת (שם ו, יא) — לראות אם הקץ קרוב. 10. צפנתי (שם ז, יד) — הסתרתי; יונים — אויבים. 11. חושקם — הקב״ה; וצופן — וצופה (עיין ן׳ עזרא לתה׳ י, ח); מבין הד­סים — זב׳ א, ח. 12. לראות — שר,״ש ו, יא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן– לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

עמוד 170

יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

אחרי חורבן קורדובה בשנת 1013 נפוצו תושביה היהודים לכל קצות ספרד. כמה ממשכיליה וסופריה המובהקים תקעו את אהלם בסאראגוסה שבצפון־מזרח המדינה. עיר זו הפכה לבירת אחת הנסיכויות החשובות שקמו על חורבות המדינה המוסלמית האחידה, והמהגרים וילידי המקום כוננו כאן אחד ממרכזי התרבות היהודית במאה הי״א והעשירו את השירה ואת המדע גם יחד. אחד הקשישים בין משכילי סאראגוסה היה אבו עמר יוסף אבן־חסדאי, בן למשפחה רמת־היחם וידיד נעוריו של שמואל הנגיד. יש לשער, שגם יוסף עבר לסאראגוסה מן הדרום. כנראה לא הרבה אבן־חסדאי לחבר שירים, ולא אנו בלבד אלא גם בני הדור שלאחריו לא הכירו אלא מקצת מן המקצת מפרי עטו. בידינו נמצאת כיום המפורסמת שביצירותיו, אשר זכתה לשם מיוחד — ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי בתקופה הספרדית לא ניתנו שמות לשירים אלא במקרים נדירים מאוד. אותו שם, ״השירה היתומה״, אינו בא להביע רוח בדידות או יתמות, אלא מותאם להוראת המלה ״יתימה״ הערבית, והיא ״יחידה במינה״, שכן בשירתו זאת ראה המחבר את יצירתו העיקרית. היא נועדה לשמואל הנגיד ועל כן עמל לשכללה

ככל האפשר«

אֲרוּסָהּ אַתְּ(-הנגיד)-וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה,! וְאִם לָהּ אָב(-המחבר) וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה!

(שירה יתומה, 43)

לחיבור ״השירה היתומה״ נתעורר אבן־חסדאי בהשפעת מאורע, שפרטיו אינם ברורים לנו היום. שואה ירדה אז על אחת מקהילות ישראל והחריבה אותה עד היסוד, ובין שרידיה־פליטיה נמצאו שני אחים, אולי קרובי משפחתו של המשורר. הוא החליט לפנות לנגיד ידידו, שיקבלם תחת חסותו והכניס את בקשתו לחלק האחרון של שירתו. כנראה נכתבה יצירה זו בשנת 1045, כי הוא מזכיר בה לשבח את הנער העילוי יהוסף (נולד בשנת 1035) ה״משעשע במשנה״, וקרוב לוודאי שהוא קיים את הכלל של מסכת אבות: ״בן עשר למשנה״. הנגיד השיב לאבן־חסדאי אף הוא בשירה רבת־פאר והידור, ובין השאר הודיע לו שעניינם של שני האחים יהיה בראש דאגותיו.

משכילי התקופה הספרדית החשיבו ביותר את ״השירה היתומה״׳ ומשה אבן עזרא מייחד לה, שלא כמנהגו, שורות מספר בסקירתו על התפתחות השירה העברית. הקורא בן־זמננו אולי יתלהב פחות ממנו משפע ״קישוטי המליצה״ שביצירה זו; אולם גם הוא ידע להעריך את מלאכתו ואומנותו של המחבר המתגלות בכל פרט ופרט, וחושבני שיש ב״שירה היתומה״ לפחות שתי פיסקות הגורמות עונג אסתיטי רב: הפתיחה המתארת את נדודי־הלילה של דמות הצבי המגיע לערשו של המשורר ונראה לו בחלום, ושורת האנטיתיזות (הקבלות־ שבניגוד) השנונות על סגולות עטו של הנגיד.

שירה יתומה

הֲלִצְבֵּי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אָפֵל כְּשַׂלְמָה

וְלִרְעוֹת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה

וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה?-

יצירה זו נתפרסמה אצל יהודי ספרד בשם ״שירה יתומה״ ויתכן שהוא ניתן לה כבר על ידי המחבר (לפי הרמז בבית 43); אלחריזי מביא אותה בתוספת התואר הנ״ל. יש לפרש אותה לפי הוראת המלה הערבית המקבילה (יתימה), ״יחידה במינה״. השירה היתומה נכתבה לכבודו של שמואל הנגיד סמוך לשנת 1045 והנגיד השיב לאבן חסדאי בדברי שיר במשקלה. — משקלה של השירה היתומה: המרובה.

1—11. פתיחה שאין לה כל קשר לעצם הנושא, כמקובל ברבים משירי התהלה הערביים והעבריים. המשורר מתאר בגוף ראשון את חוויתו של חולה אהבה הזוכה ליהנות מחברת חשוקו בחלום לילה. הוא מגיע לענין העיקרי של שירו על ידי מעבר פתאומי ומפתיע (11—12) וגם זה נעשה בהתאמה לטעם אסכולתו הספרותית. 1. הצבי(גם העופר) — כינוי לחשוק בשירת האהבה הספרדית. החשוק מרוחק מחושקו (המשורר) ורק בלילה יוכל להתראות אתו. אז קמה דמות הצבי הישן מערשו ועוברת כל מרחק שהוא בלי מעצור ומבלי לפחד מפני הסכנות; גבורת און ועצמה – תמיהה על הגבורה שמראה היצור החלש והעדין;

להת­עטף — לשקוע באפלת הלילה, כדרך ״עוטה אור כשלמה״ (תה׳ קד, ב). 2. ולרעות — ציור ערבי שמקורו בחייהם של אנשי המדבר, המבלים את הלילות בחוץ ומסתכלים בצבא השמים; הכוכבים מדומים לעדר צאן; בעי מדבר (השווה מיכה א, ו; יר׳ כו, יח) — במקום שמם. 3. חרדה — הדרך המסוכנת;

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

עמוד 172

יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

נולד בשנת 1326 בבארצלונה, נפטר בשנת 1408 באלג׳יר

גם בתקופת ירידתה היתה השירה העברית־הספרדית קניינם של רבים. בשעת הצורך ידע כל משכיל יהודי לשקול ולחרוז, ולמחנה המשוררים נצטרפו מזמן לזמן גם אנשים שעיקר עיסוקם היה בשדה התלמוד וההלכה׳ הפרשנות והפילוסופיה. סמוך לשנת 1370 נתעורר ויכוח פיוטי בין המשוררים העברים של בארצלונה וחרונה, ומשתתפיו דלי־הכישרון בוודאי שלא הרימו את קרנה של השירה העברית השוקעת. אבל מעניין הדבר, שבוויכוח זה נטל חלק צנוע גם אחד מגדולי ההלכה שבדורו, הוא ר נסים גירונדי (הרץ), וכן חסדאי קרשקש הצעיר, שלימים נתפרסם כמחבר הספר הפילוסופי ״אור ה״.

לפיכך אין תימה, שאנו מוצאים במחנה המשוררים גם את הרב יצחק בר־שש־ ברפת (בקאטאלאנית! [perfet] נודע בעיקר בשם הריב״ש), בעל התשובות הרבות בהלכה׳ החשובות כל כך להיסטוריון התקופה. הריב״ש היה מנהיג רוחני מוכר של בני עמו בספרד, ולאחר־מכן בצפון אפריקה. שמו לא נשכח שם עד ימינו׳ והיהודים החרדים הולכים להשתטח ולהתפלל על קברו שבאלג׳יר. בתחום השירה הצליח הריב״ש יותר מרוב בני דורו הנמושות. הוא הכיר יפה את יצירות המשוררים הראשונים וכתב לפי דוגמתם פיוטים בסגנון קל ורהוט ובמקצב ערב לאוזן.

יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

[423]

[הפרידה]

לְכָל צֳרִי אֶמְצָא כִּי אִם לְנוֹד דּוֹדִים,/ דַאְגוֹת לְבָבוֹתַי גָּזְלוּ תְּנוּמָתִי.

מִדֵּי תְּמוּנָתוֹ אָשּׁוּר, בְּהִכָּבֵּד / חֹשֶׁךְ בְּכָל בֵּיתִי, תֵּרֶב דַּאֲגָתִי.

אָחִי, הֲיֵשׁ תַּעְנוּג מָתוֹק כְּסוֹד רֵע – / אֵשֵׁב לְעֻמָּתוֹ אוֹ הוּא לְעֻמָּתִי?

הַאֶעְלְצָהּ אַחַר נוֹדוֹ? וּפְרוּדוֹ / שָׁקוּל כְּהִפְרֵד רוּחִי וְגוּפָתִי!

הָהּ עַל זְמַן הִפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵהוּ / וָאֶמְסְכָה יֵינִי בַּעֲדוֹ בְּדִמְעָתִי!

1. 1. כי אם — מחוץ; לבבותי — במקום: לבבה ועל שני הלבבות של האדם עיין לעיל בכרך א׳, בביאורים לשיר 56 בית 2 3 תמונתו — של הידיד. 3. כסוד (בר׳ מס, ו) — כחברה. 3. בעדו — אחרי היעדרו. 6. מפרידתו — מן הזמן שנפרד ממני; אסיפתו — מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר רביעי-יִצְהַק בֶּן־שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (הריב״ש)

עמוד 559

שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל

נולד במאלאגה בשנת 1021—1022׳ חי בסאראגוסה,

ומת בואלנסיה בין 1053—1058

מעטות הן הידיעות על חייו של אבן גבירול שהגיעו לחוקרי זמננו, ועל כן אין בכוחם לבאר כמה וכמה סתומות שביצירתו. חיים אלה לא היו אולי עשירים במאורעות, אך מלאי מתיחות, רוויי אכזבה וצער. שמואל הנגיד בעל התשוקות ראה את עולמו בחייו, ובאחזו ברסן השלטון הכריח את בני זמנו לכרוע ברך לפניו. העילוי גבירול שאף אף הוא להוקרה ולכבוד מצדם בזכות יצירותיו, אך באדישות סביבתו או באיבתה לו שתת לבו דם.

שלמה בן יהודה (בערבית: אבו־איוב סולימאן בן יחיא) אבן גבירול נולד ב־1022/1021 במאלאגה, עיר היינות המהוללה, למשפחה שמוצאה היה מקורדובה. הוא גדל ובילה את רוב חייו בסאראגוסה, בירתה של אחת המדינות המוסלמיות המרובות שקמו בספרד לאחר חורבן קורדובה (1013). בהיותו צעיר מת עליו אביו, ובשש הקינות שנשא על מותו הביע את גודל יאושו. באחת מהן מופיעה דמות החכמה, המוכיחה את היתום על שהוא מזניחה באבלו, והופעתה של דמות זו אינה מקרה! הרי מימי ילדותו התמסר גבירול ללימודים ולעיון, והתשוקה לחדור יותר ויותר לתעלומות החכמה היא היא שנתנה טעם לחייו. והוא עבד בהתאמצות יתרה, כאילו הרגיש שלא יאריך ימים ועל כן הוטל עליו לעשות לא פחות מאלו הזוכים לזקנה ולשיבה.

לשם כך היה מוכן לכל קרבן:

הֵן מִדְרַשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל / וּבָשָׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת.

(לו היתה נפשי, 3)

הוא אילץ עצמו לעבוד בשארית כוחו, אם כי היה נגוע במחלת עור ממארת. טיבה של מחלה זו אינו ברור לנו כל צורכו, אך היא גרמה למשורר עינויים קשים. לעתים קרובות רותק למיטתו, נתייסר בנדודי שינה ובבדידות. אין ספק, שמצב זה השפיע הרבה על יחסו לבריות ועל השקפת עולמו. מראשית דרכו בטוח היה שנועד לגדולות ולנצורות. גאוותו המופרזת באה לידי גילוי בשיריו הראשונים הידועים לנו, ואותם חיבר בהיותו בן ט״ז—י״ז.

הקוראים שהרגיזוהו בלעגם עוררוהו להשמיע מפעם לפעם דברים עוד יותר יהירים וחריפים. אמנם, מאחורי התרברבות זו מורגש צערו של איש היודע כי ״נפשו נגופה״ מטבעה, המקונן, כשהוא בן שש־עשרה בלבד, על הנעורים שחלפו ואינם! צער לב הכואב על שנגזר עליו להיגזר משמחת החיים. הגורל התאכזר עליו ודווקא הוא הוכרח להפוך את שירתו קרדום לחפור בו, לבלום את ״נפשו הרגזנית״(כביטוי של משה אבן־עזרא) ולהתייצב בפני נדיבים המוכנים להעניק לו שכר. קיום כזה כרוך היה בהשפלה עצמית ובעלבונות. ואולם נראה שתחילה האירה לו ההצלחה. בדמותו של השר היהודי יקותיאל בן־יצחק אבן־חסאן (אלמתואכל אבן־קברון) הופיע. לפניו לא רק בעל ממון המקורב למלכות, אלא גם משכיל ומלומד, שהיה מסוגל להעריך את שיריו ואפילו את מחקריו המופלאים. כעדותו של משה אבן עזרא ״בכל מקום שגבירול הילל את אבן־חסאן הצליח מאד בדבריו והתרומם למעלה גדולה. הסיבה לזה פשוטה, משום שמצא חומר יפה ונעים לשירו ושכר לעמלו״. אושר זה לא נמשך זמן רב. מחמת סיבות שאינן ידועות לנו הוטל יקותיאל לבית־הסוהר וב־1039 הוצא להורג. אמנם, האויבים שגרמו לאסונו באו על ענשם כעבור שנה, אך גבירול נשאר ללא פטרון.

גם עם שמואל הנגיד קשר המשורר קשרים בימי נעוריו, וכן שלח לו ברכה לאחר שקרא את שירו ״אלוה עוז ואל קנוא ונורא״ על נצחונו על אבן עבאס (1038). אולם היחסים בין שני גדולי דור אלה נפגמו לאחר זמן. פעם אחת, לפחות, פרץ ביניהם סיכסוך גלוי, ושוב אין אנו יודעים, אם נגרם על ידי התנהגותו של הנדיב או מחמת רגשנותו ורגזנותו של המשורר. יהי כאשר יהי» גבירול סיים זמר־יין קצר בהערה עוקצנית על קרירות שירתו של הנגיד. ואם נקמה ספרותית זו נתנה לו סיפוק מה לרגע קט, הרי כעבור זמן מה הוכרח לשנות את סגנונו בתכלית ולערוך שיר־התנצלות אל הנדיב. אמנם, הוא הביע את צערו על המקרה בדברי הסתייגות וכיסוי, אף־על־פי־כן היתה כאן הודאה בכשלונו.

כנראה, הוטל עליו לחבר כמה קינות על מותם של אנשי־שם, והן הוקראו בימי אבלם! סימן, שזכה להוקרה מסוימת בנעוריו, אך אין להפריז במידתה. בבדידותו המדכאת ביקש תמיד אנשים שיהיו מוכנים לשמור לו אמונים. גבירול היהיר והעוקצן, שלא חונן בצורה נאה והיה נגוע במחלה קשה, לא היה עשוי למשוך בקלות את הבריות. ומה גם, כשלבו נתון היה לעיונים נועזים, שלא היו לפי טעמם. אמנם, היה גבירול ירא־שמים, אך הוא לא נסתפק בדעות שקיבל במורשה מקודמיו, אלא בדק יסודותיהן מחדש. הניאו־אפלטוניות, שהגיעה לספרד בלבוש ערבי, עוררתהו למחקריו. לאורה ביקש לברר את הבעיות העמוקות ביותר, כגון חומר וצורה, מוצאו של העולם, מהות יוצרו. למחקריו אלה ייחד כמה ספרים שחיבר בערבית, וביניהם ״מקור חיים״. יהדותו של המחבר אפילו אינה נרמזת בו! מוצאים בו את שמו של אפלטון, אבל אין בו זכר לתנ״ך או לספר עברי אחר.

[55]

[הנפש הנגופה]

מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְּחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק-יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

״יְדִידִי, הַלְּבֶן עָשָׂר וְשִׁשָּׁה / סָפַד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִפָה-

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?״

5 שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׁם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׁם קְצוּפָה.

״וּמָה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמָה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמָה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?״

וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְּקוּפָה?

01 וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִּלְעָד-וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאַב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

(1037־1038)

[55]

משקל השיר: המרובה. — דו־שיח בין המשו­רר וידידו. המשורר: 1—2, 5—6! 9—10. הידיד: 3—4, 7—8.

2. 2. לחיתי(תה׳ קמג, ג)— על נפשי; שהיא שוא בשי״ן כמו בקה׳ ג, יח. 3. וששה במקום ״ושש״, לצורך המשקל; האסיפה

מיתה בלשון התלמודית (השווה ״האסף אל עמיו״). 4. כחבצלת (יש׳ לה, א)— פרח אדום. 5. לבבי— מושבו של השכל בלב.

6. 6. החרוצה — המשתוקקת לפעול. 8. ומה — ומה התועלת בדמעה השפוכה ? יועיל (איוב טו, ג)— שם לפי המשקל של אוביל, אופיר וכו׳. 9. והיום— והיום עוד ארוך ותקופת מכאובי לא נגמרה. 10. וימות —וי״ו בהוראת ״הרי״.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א

עמוד 178

כתר מלכות

״כתר מלכות״ ערוך בצורה חפשית. צירוף פסוקיו המחורזים וחסרי־המשקל מזכירנו במידת מה את סגנון ״המקאמות״ המאוחרות לו. כמה צורות של שירת־ הקודש העברית מתמזגות בו, ונראה שהוא קרוב במיוחד לסוג ״הבקשות״ הגדולות, בהן החל רב סעדיה גאון, וגם ל״רהיטים״ שהיו רגילים בתפילת יום הכיפורים לפי מנהג ספרד. אמנם, אין לומר בוודאות, כי גבירול חיבר את המפורסמת שביצירותיו בכוונה תחלה לשם תפילה. אף־על־פי־כן אפשר מאד שלכך נתכוון. ״כתר מלכות״ מכיל וידוי שלם, כמקובל בתפילות לימים הנוראים, ובסיומו התאמות מרובות לטסה תפילת נשמת ולקדיש, ומסתבר שאינן מקריות. ״כתר מלכות״ מעורר במלוא חומרתה את הבעיה האסתיטית, שהטרידה אף את מבקרי ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה» האפשר ליצור מזיגה מושלמת בין חומר מדעי — שהוא לפי מהותו פרי מחקר והפשטה — והבעת הרגש והדמיון. בחלק השלישי של יצירתו מרחיב דאנטה את דיבורו על הבקעים המוזרים שעל פני הירח ואין הבדל מהותי בינו לבין גבירול, הדן בחלק השני של ״כתר מלכות״ בפרוטרוט על ליקויי החמה והירח וכיוצא בהם. בחלק זד, מובאים לא מעט מספרים, הבאים להסביר את מידות גלגלי השמים ואת מהירות סיבוביהם. קוראים אסטניסים, הדורשים כי שירה צרופה לא תכיל כל חומר לימודי, עלולים אולי להיפגע מריבוי נתונים אלו, השאולים מחכמת התכונה, ואולי לא ישלימו גם עם העניינים הפילוסופיים שבחלק הראשון של ״כתר מלכות״. אולם כל המוכן להתעמק ביצירה זו יכיר כי הבאת המספרים אינה כאן מטרה בפני עצמה. וודאי אין המשורר שואף להעשיר את ידיעותינו וללמדנו פרק בתורת התכונה, אלא רק להבליט את אפסות עולם הבריאה לעומת יוצרו. המידות הולכות וגדלות 1 כל גלגל עולה על קודמו בהרבה ונראה לנו שכבר הגענו לגבול האפשרי בשמענו על הממדים הענקיים של הגלגל השמיני» סיבובו דורש 36.000 שנים, ומכאן למדים אנו, שהוא לא הפסיק להשלים אפילו שביעית של סיבוב אחד מזמן בריאת העולם! ולפני שיכולנו להתרגל למחשבה זו פותח המשורר לפנינו פרספקטיבה חדשה: אותו גלגל שמיני הרי מוקף הוא בגלגל התשיעי, הגדול ממנו לאין ערוך, עד כי ״כל ברואי עולם בתוכו כגרגיר חרדל בים הגדול לתוקף גדלו וערכו״. ואף מחזה אדיר זה נעלם בפני הבא! ״והוא (הגלגל התשיעי) וגדולתו — כאין וכאפס לגדולת בוראו ומלבו!״.

גם המבנה ההגיוני והמוצק של היצירה כולה כוונתו הראשית להבליט את האינסופיות למול הסופי, דבר והיפוכו. פעמיים עובר המשורר בדמיונו את המרחק העצום המפריד בין השלב התחתון בעולם הבריאה וקצה השלב העליון, הוא הגבול שאליו מסוגל להגיע השכל האנושי. בפעם הראשונה עולה הוא בהדרגה מן האדמה ומארבעת יסודותיה דרך תשעת הגלגלים הנעים עד לגלגל העשירי הנח, מכון השלווה העילאית והתחנה האחרונה שלפני המרכבה של הקב״ה. הוא סוקר את מחנות המלאכים המקדישים את הבורא, רואה את מקומות העונש והשכר ואת מכון הנשמות שמתחת לכסא הכבוד. בפעם השנייה עובר הוא בקפיצה את המרחק שבין שני קצות עולם הבריאה: יחד עם הנשמה המנותקת ממקום מנוחתה בשמים מגיע הוא שוב לאדמה ומסתכל כאן בזיווגה לגוף האדם השפל והטמא. זוהי בשבילו נקודת־המוצא לתיאור חיי האדם, העוברים מראשיתם עד קצם בסימן צירוף משונה זה של חומר ורוח. ייתכן שלא בכל טור של ״כתר מלכות״ מגיע היסוד השכלי והלימודי לזיקוק מוחלט בכור המצרף של השירה. אולם האדריכלות המופלאה שבמבנה היצירה, אחידות המחשבה המתבטאת בה, סגנונה הנשגב — כל אלה מרתקים את הקורא ומעלים את רוחו לעולמות שמעבר לטבע. ומה רבה התפעלותו בהכירו, איך מקבלים גם עניינים מופשטים חיוניות ומוחשיות. פרשת תוארי האלהים, הממלאה את רובו של החלק הראשון, מראה לנו את נפתוליו הנואשים של המשורר, השואף למצוא הגדרה לכוח המסתורי שמאחורי עולם הבריאה. מובן שאין הדבר עולה בידו, ודווקא כשלון זה מעורר בקרבנו תחושת האלהות. ואולם במקום אחר מצליח הוא לתאר במלים תהליך שלעולם לא היינו יכולים להמחיש בעזרת ההגיון הקר — הריהי בריאת העולם יש מאין בדרך ההאצלה!

וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע,

וְאֶל הַיֵּשׁ-וְנִתְקַע,

וְאֶל הָעוֹלָם-וְנִרְקָע!

כֶּתֶר מַלְכוּת

בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גָּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת.

סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַאֲרִיכוּת.

שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

א. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד.

לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.

לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד.

לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.

לְךָ הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר בְּסוֹדָהּ נִלְאוּ רַעְיונֵינוּ לַעֲמֹד, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

לְךָ חֶבְיוֹן הָעֹז הַסּוֹד וְהַיְּסוֹד.

לְךָ הַשֵּׁם הַנֶּעְלָם מִמְּתֵי חָכְמָה, וְהַכֹּחַ הַסּוֹבֵל הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְהַיְכֹלֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמָה.

לְךָ הַחֶסֶד אֲשֶׁר גָּבַר עַל בְּרוּאֶיךָ, וְהַטּוֹב הַצָּפוּן לִירֵאֶיךָ. לְךָ הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם שֵׂכֶל וְרַעְיוֹן,וְהַחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן, וְהַכִּסֵּא הַנַּעֲלֶה עַל כָּל עֶלְיוֹן, וְהַנָּוֶה הַנִּסְתָּר בְּרוּם חֶבְיוֹן.

לְךָ הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר מִצֵּל מְאוֹרוֹ נִהְיָה כָּל הוֹיָה, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה.

לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל, הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.

לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶׁר גָּנַזְתָּ לַצַּדִּיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.

סקירה על תוכן השיר

חלק ראשון: האלהים (א—ט! פתיחה (א) / אחדות האלהים (ב) / מציאותו (ג) / קדמותו (ד) / גדולתו (ה) / גבורתו (0 / אלהים הוא אור (ז) / אלהותו! אין להפריד בין תאריו (ח) / חכמתו; הרצון הנאצל מחכמת האלהים יוצר יש מאין (0).

חלק שני: הבריאה (י—לב) כדור האדמה וארבעת היסודות (י). / הגלגלים המקיפים את הארץ: 1) הירח (יא—יב) / 2) כוכב־מרקוריוס (יג) / 3) נוגה־וינוס (יד) / 4) החמה (טו—יז) / 5) מאדים־מרס (יח) / 6) צדק-יופיטר (יט) / 7) שבתי־ סאטורנוס (כ) / 8) גלגל המזלות (כא—כב) / 9) הגלגל המניע או ״היומי״ (כג) / 10) גלגל השכל (כד) / המלאכים (כה) / כסא הכבוד (כו) / נוה נשמות הצדיקים (כז) / מקום העונש (כח) / הנשמה (כט—ל) / הגוף (לא-לב).

חלק שלישי: תפלה (לג—מ)

אפסות האדם ושחיתותו (לג) / וידוי (לד) / האלהים גומל טובה לאדם (לה) / היצר הרע (לו) / חיי אנוש על אדמות (לז) / בקשת רחמים וסיום (לח—מ).

שיר פתיחה.   המשקל: ט״ז תנועות בכל בית.

1. 1. יסכון (איוב לד, ט) — ימצא תועלת. 3. כתר מלכות (אסתר א, יא) — השם רומז אולי לפעולת המלאכים ״הקושרים כתרים להקב״ה (פרקי דרבי אליעזר ד, ועוד), דהיינו משבחים אותו. יתכן כמו כן שהמלה ״מלכות״ מראה, כי יצירה זו נועדה מלכתחלה לימים הנוראים; שהרי ענין מלכותו של האלהים הוא מן הנושאים המרכזיים בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים.

א. 2—5. בעיקר צירוף פסוקים מקראיים, המתאימים בתכנם לרעיונות של      היצירה.

המשורר הולך בעקבותיהם של הפייטנים הראשונים, שנהגו להקדים לכמה מיצירותיהם (סליחות, ״רהיטים״ בקרובות וכו׳) קבוצות של פסוקים. נפלאים — תה׳ קלט, יד; לך — דהי״א כט, יא—יב; המה — תה׳ קב, כז. המלים ״לך…. יעידו כי״ הן תוספת המשורר, והשווה לעיל שיר 104, שו׳ 6.4. לך הגבורה — עיין להלן פיסקה ו. כאן עצם ההתחלה׳ אם כי המשפטים 6—7 קשורים בחרוזיהם לפסוקים המקראיים. 7. חביון העוז (חב׳ ג, ד) — כנראה כינוי של הרצון (״החפץ״), הנאצל מן האלהים; עיין להלן 78; הסוד והיסוד — כנראה: הצורה והחומר, אשר משניהם מורכבת כל הבריאה. 8. השם הנעלם — השם המפורש שאינו ידוע אפילו למלומדים. 8—9. על בלימה (איוב כו, ז) — על הכוח האלהי, עיין להלן 84—86 ובשיר 97א, שו׳ 6. 9. תעלומה (איוב כח, יא) — כפשוטו: לגלות כל נסתר, ואולי הכוונה לכוחות הצמיחה, הלידה והגידול הטמונים בצמחים ובבעלי חיים, כוחות המופעלים על־ידי הבורא. 10. ברואיך — בעולם הזה; הצפון — בעולם הבא. 12. והכסא — המרכבה. עיין להלן פיסקה כ״ו. 13. הנסתר — גם מלאכי השרת אינם רואים אותו. 14. המציאות — לשון זכר; מצל מאורו — ציור להתהוות העולם דרך האצלה: נאצל רק הצל ממאור מציאותו של הקב״ה ועל כן האור עצמו אינו נגרע. השקפת כמה פילוסופים מבני האסכולה הניאו־אפלטונית; גם גבירול מדבר על ״צל״ בקשר לעניין הרצון: ״התנועה הבאה מהרצון ו מ צ ל ו והקרנתו״ (״מקור חיים״ ה, לו); אשר — איכה ד, כ: אנחנו חיים בעולם זה שנאצל מצל מאורו. 18. הגמול — זיו השכינה או האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא. עיין להלן 53־54, 263־264; ותרא (שמ׳ ב, ב) — כאן גוף שני וזכר: ראית, אלהים, וכו׳.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.