מורשת יהדות מרוקו

נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

 

מָא עָאדִים קּוּדְרְכּ, יָיא רְבּבּ עָאדִים אַסְסָאן,

 מָה רַבָּה יְכָלְתְּךָ הָרִבּוֹן, עָצוּם הַכָּבוֹד וְהָאוֹן,

 

ווּלּלִּי ייְסְמְעוֹ ייִבְּקָּא טוּל עַמְרוֹ דַהְסָאן.

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ יִשָּׁאֵר כָּל יָמָיו בְּתִמָּהוֹן.

 

אילאה לילאהאת, מאליכ למאלכייא,

אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים,

 

סיד לסייאדא, מול למוואלייא.

אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים רִבּוֹן רִבּוֹנִים.

 

כולל מן טלע סאנו, ווכבר ווסתכבר,

וְכָל אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ נִשָּׂא, וְגָדַל וְהִתְגַּדָּל,

 

קדדאם כברתכ, קאל נתי כבר ווכבר.

מוּל גְּדֻלָּתְךָ אָמַר, אַתָּה הַגָּדוֹל וְהַמִּגְדָּל

 

 

ביבאן לערף אילאכ מחלולא,

שַׁעֲרֵי הַיְּדִיעָה, לְךָ פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים,

 

ווקבאלת לעבאד, קאפלא וומקפולא.

 וְלִבְנֵי אָדָם סְגוּרִים הֵם וּמְסֻגָּרִים.

 

ווללי עמארהום כתיר, קדד ררמל לעוואם,

וּבַעֲלֵי הָאוֹצָרוֹת הָרַבִּים כָּחֹל הַיָּמִים

 

מא יעלמו עלמכ, ייא כאלכ לתוואם.

לֹא יִלְמְדוּ תְּבוּנָתְךָ, אַתָּה שֶׁיָּצַרְתָּ הַתְּאוֹמִים

 

גאבת כייאסתכ, מן כולל כייס אוכיסייא,

נֶעֶלְמָה חָכְמָתְךָ מִכָּל חָכָם וְחָכְמוֹת,

 

פכייאסתכ נתי, ייא מן תבחת כלאווייא.

וּבְחָכְמָתְךָ אַתָּה, הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת.

 

 

יא רבבי לעזיז עלייא, טוול עמרי פדונייא,

אֱלֹהָי הַיָּקָר לִי, הַאֲרֵךְ שְׁנוֹתַי בָּעוֹלָם,

 

באס נכדמכ בנייא ייא סידי מולאייא.

כְּדֵי לְעָבְדְךָ בִּתְמִימוּת, רִבּוֹנִי הַמֻּשְׁלָם.

 

ביבאן ורחמא תפתח מן ססמא,

שַׁעֲרֵי רַחֲמִים פְּתַח מִשָּׁמַיִם,

 

נשכרלב ייא לעאלי, ליל וונהור דימא.

נוֹדֶה לְךָ, שׁוֹכֵן גְּבָהִים, תָּמִיד לֵילוֹת וְיָמִים.

 

עייאוו בייא לייאם, ווכתרו מחנאתי,

עָיְפוּ בִּי הַיָּמִים, נִתְרַבּוּ סִבְלִי וַעֲמָלַי,

 

נטלב לרבב ססמא, יירפע נזמאתי.

אַחֲלֶה רִבּוֹן הַשְּׁחָקִים, הָרֵם נָא כּוֹכַב מַזָּלִי.

 

 

נטלב אוזה לחנין, רבב לחקק לעדים לזאליל,

אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן, אֲדוֹן הָאֱמֶת הֶעָצוּם הַגִּבּוֹר,

 

וואבונא יעקב ויצחק, ואברהם לכאליל,

 וַאֲבוֹתֵינוּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק, וְאַבְרָהָם אָהוּב הַיְּדִידִים,

 

עטפנא בלחאייאת בלפרחא וותתהליל.

 הַרְעֵף לָנוּ חַיִּים, בִּשְׂמָחוֹת וּשְׁבָחִים.

 

זמע למפרוקין, ייא רבבי וומסח דמוענא,

אֱסֹף נִפְרָדִים, אֱלֹהִים, וּמְחֵה דִּמְעוֹתֵינוּ,

 

בזזהו וורראחא, ידוויוו עינינא.

בְּבִטְחָה וּבְהַשְׁקֵט יָאִירוּ עֵינֵינוּ.

 

השירה היהודית-עממית במרוקו-יעקס לסרי- נְטְלְבּ אוּזְהּ לְחְנִין-אַחֲלֶה פְּנֵי הָרַחֲמָן

 

עמוד 226

חלק רביעי

קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו הימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים ״צום החמישי״.

מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצוין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״ (תענית ד,ו).

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה אוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים ״בסוף המגרב״. ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה ביום זכרון חורבנה. בעמים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה: ״אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״.

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה ודוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שום ערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב נשא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק. עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ואיכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה. רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים.

 

החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה. הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית והציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממש בילל ומספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של ״קריה נאמנה״ הוא מוחשי מאוד. ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו אל הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורך השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם. ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ז, א-ג, ח, יט).

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים; גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר: ״כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים״ (ירמיהו ט, טז, יז).

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים ומפי הילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש; הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה. המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאדימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר. הבכי הנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא: ״כי שמענה נשים דבר אדני, ותקח אזניכם דבר פיהו, ולמדנה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה״ (ירמיהו ט, יט). צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב ונתערבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. וכך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה: ״וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא״ (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא). ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא היתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל. נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם אל בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

קינות על חורבן ירושלים והמקדש ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהרה וקדושה, ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת לחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. (ואילו בליל הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבנינו, עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.) קהל היהודים פסעו בדומיה אל בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי תורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי־תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין: ״למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנך. זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. המגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה ״איכה״ וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב עצוב, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח־ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

קצצא עלא כלייאן ירושלים

אווילי נמסי האיים, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדרם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסרחא, ווכלאוו למכאני,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

 

קִינָה עַל חָרְבָּן יְרוּשָׁלַיִם

אוֹיָה לִי כִּי אֵלֵכָה הָמוּם, וַאֲחַדֵּשׁ יָמִים אֲבֵלִים,

עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, לֹא יְחַיְּכוּ שִׁנֵּי הַשְּׁפָיִים.

אֶבְכֶּה בִּדְמָעוֹת דָּם, וְלֹא אֲקַבֵּל תַּנְחֻמוֹת,

עַל הַהֵיכָל, אֲשֶׁר נֶהֱרַס, מֵרֹב הוֹקָרוֹת.

פָּרְצוּ לִשְׁעָרָיו פָּרָשִׁים עַל סוּס מֵאֻכָּף, וְרָמְסוּ הַמְּקוֹמוֹת.

וְנִתְּצוּ קִירוֹת הֶהָדָר בְּעָשָׁן וּמְדוּרוֹת.

 

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתחלאלס לחפו, אווילי עלא מא זאני,

ווננצארא בחדידהום חדרפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים

 

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאב אננהאר,

טחפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

 

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבחלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיו וולמדאדדע מאל או־נטוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול דכאני.

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

 

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום חפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

 

 

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסר כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

 

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

 

 

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וירדד סיבא פיהא, מוחת זכריה ייא כוואני

 

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים

עמוד 181

בסיום התפילה העגומה הזאת, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובניגוניה, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על־פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצחיסיעל היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אוירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים ופייטנים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה שבספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים

קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור^: ״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״

(איכה ה-כ, כא).

 

השירה היהודית־עממית במרוקו

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

 

אנסר ספי או־עללקו, וזונה עליה מתכייא,

או קפר בללי כללקו והווא עליה יתקייא.

וואיין שכינה אננקייא, כאנת תקתל לברראני,

ווליום סאות מרכייא, חתתא דכללהא ננצראני.

פרס ותלה יריעות הספר, וזונה עליו נשענה לנוח,

וכפר האויב ביוצרו, אשר בו אני הייתי בטוח.

והיכן השכינה הטהורה, אשר שרפה בלהבה כל נוכרי?

וכאשר היוס כבר תשושה, נכנס וחילל אותה צוררי.

 

 

הוואל כתיר זאד עלינא בדכולו לירושלים,

ווזמע כבאר למדינא, עלא האד אדרם עאיים.

קאלולו דמם לבהאיים ווכתרח חחיראני,

כיף מוצציין דאיים, נקררכו לקורבאני.

בהלה גדולה נחתה עלינו, ועל לירושלים הכובש קפץ,

אסף גדולי האומה, ושאל אודות נחל הדמים שפרץ.

אמרו לו, זהו דמם של שוורים ופרים בני בקר,

כי כך אנו מצווים, להקריב קורבנות על ההר.

 

 

תלפת גיהום ייא וואייל, או בהטהום בגדבו,

קאללהום אס האד למסאייל אללי קודדאמי תגדבו.

ווידא קולחו צחיח זררכו, חתתא ללי נרא בעיוני,

מא זכרו לאיין יהרבו, בקאוו סאכתין ייא חזאני.

נתבלבלה דעתם, והבהילם בחרון ובזעם נמהרים,

אמר להם מה אלה תירוצים! ובפני אתם מכזבים בשקרים?

ואם אמת דיברתם, הוסיפו נסיון ועיני יראו.

לא מצאו לשקר מפלט, נותרו בלי מענה וייראו.

 

 

לכבארהום הווא נאדא, קאללהום עידולי כיף צאר,

כאן קאלולו וואס כיף האדא, קתלנא זכריה כיף כאן.

ודממו כא יפור פי האד למכאן, האדא צחיח לדדי ימכן

חחחא יווררי לברהמאני, יקסמוה עלא סורסאני.

הוסיף וקרא לנכבדיהם, אמר: ספרו לי מה אירע?

השיבו ואמרו כבר זה היה, זכריה הנביא הרגנו בפשע.

ודמו רתח בזה המקום, זאת האמת וכזה האסון,

כי חפץ הורותנו ישרות, ביתרנוהו לרצון ההמון.

 

 

ביכ אדעא בינא ווקבל אללאה דעותו

ונובכדנצר יכלינא ווסמע אללאה גוואתו אמא חנין בצאוותו,

לא חניו וואלא רחמאני, לעדו נקסעת מרוותו,

ווטלק אששביל ייא כוואני

בשמך אותנו הוא קילל, והאל קיבל קללתו,

נבוכדנצר יחריבנו, שמע האל קול צווחתו.

לא חנון ולא חומל, מהצורר ניטלה נחת רוחו,

ושילח בנו אש וחרב, ונחת זרוע כוחו.

 

 

נדק לעדו בהאד ללפדא, קאללהום טחנו חדאיידכום,

וותחזזמו תחזימא מנפפדא, ליום הווא עידכום.

ישראל נעטאו פידיכום, באמר אררחמאני,

אידא כססכום זזיוס נעטיכום, וותטירו בלזנחאני.

פקודתו הביע האויב לגייסות, אמר להם: השחיזו חרבותיכם,

חיגרו אזורי הלצים מועילים, כי חג לכם היום בכל מושבותיכם.

בני ישראל בידיכם נמסרו, במאמר הריבון הרחמן.

אם יחסרו צבאות אוסיפכם, בכנפיים תעופו כענן.

 

 

נכלאת ירושלים, פי לארד גרקו צווארהא,

נהאד זוגבי דאיים, חין תעווזו קצודהא

או – נכלאו דייארהם, בכיוו עליהא ייא כוואני,

מן צאב גיר נזורהא, וונרא ציון בעיוני.

חרבה ירושלים, ולארץ כרעו חומותיה,

יום ארור ומקולל תמיד, כאשר התמוטטו עמודיה.

הושחתו בתיהם, אחים ושאו בכי ונהי,

מי יתן ואראה, ואביט בנחמת ציון בעיני ומהי?

 

 

אסבר נפתאח אלכיר, תקבלו סרוטו עלינא,

זמאעין כביר ווסגיר כולנא בתוואיילינא.

בעמורנא נזלינא, ארזאל וונסוואני,

ומא חקק האדא עלינא, נמסיוו בלעוצייאני.

הסבל הוא מפתח השפע, נקבל תנאי מצוותיו ברצון,

כולנו גדולים וקטנים, כולנו בנפש ובממון.

חיים לגלות הוגלינו, נשים גם גברים,

ואין אנו צודקים, כי את פיו אנו ממרים.

 

 

יאסר מא זרא בינא, סאיין לא נקדר נוצצף,

גבינתנא מא סבחת גבינא, לחורד מא ינבאעס אוציף.

האדא הווא לקציף, מא ילו מן יעיד תאני.

אמא מאתו בססיף, וונחרקו בנניראני.

המון אסונות היו לנו, איכה נוסיף לקונן נהי ואבל,

אין דומה לקדרותנו, בני חורין לעבודת ולסבל.

זהו סיפור השואה, מה יתרון לספרו פעם נוספת,

כמה מתו בחרב, וכמה נשרפו באש רושפת.

 

 

ייא נאס תובו ללאה, ותרבו פעאייל ארדייא,

יירפד עלינא בלאה, וואלא נראוו סי מאזרייא.

בית למקדש תרזע מחדייא, וונראוו אררחמאני,

ווסעידא למורדייא, פי כול יוס לקודבאני.

בני אדם! שובו אל האל, ועיזבו מעשי בושה,

יסיר מאתנו הנגע הזה, ולא נראה מחלה אנושה.

יבנה המקדש שיהיה נשמר, ונחזה בפני הרחמן,

ועולות התמיד לרצון, ובכל יום הקורבן.

 

 

מלך המשיח נראוו בעינינא, ווררבאב ידדל גיר יציית,

עלא בית למקדש לחסינא, פיסאע תרחם עלינא.

ויכונו קטורת רוואייח בלהאני,

מעא עשוב ולפוואייח ארחים אררחמאני.

במלך המשיח תחזינה עינינו, הנבל בקולו תמיד יופיע,

למען המקדש המפואר, מהר יקשיב ויושיע.

ויפוצו ענני ניחוחות, ובנחת זבחי אשמים,

עם עצי בשמים וקטורות הסמים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

15/07/2025

קצצת חנה וסבע אוולאדהא

ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווס ביהא פוואדי,

מן המם חנה צדיקה, אתהייזת דוחי וונכאדי.

כמן שדדא וכמן דיקא, קצצאח חנה דון עדאדי,

חצדא חצרא פי פרד גודווייא, תקדוחת חנה בשבעה

משווייא.

 

קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

הוי המונים! זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני מעי,

מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי.

היה אסון והיתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים,

אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים.

אווילי באויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני,

שבע אוולאד באנו אילאהא, מלאת צורה לכול עיוני.

וודבחהום לעדו חדאהא, ווחכבבסו מחל זדייאני,

וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מסלייא.

אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים,

בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים.

טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים,

והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים.

שמעו ייא סאדאת קצצחהום, וומאדא זרא ביהום,

קיסר פי סנסלא ניידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום.

ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאב יבדדלו איסם רבבהום,

והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא

שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם,

קיסר בשלשלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם.

דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם,

ולהם היתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם.

פלחין זבד כבירהוס וובדא ביה, וסאר ייגוויה בסיב כלאמו,

וונצר עליה עלאס יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו.

וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילב יוואתיה,

 נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא.

מייד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו,

נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו.

השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו,

הביע ואמר בן האלמנה: לא אשתחווה ברמאות לו.

אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי,

שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקסע בססין׳ ענקי.

אס נהו דינב ייא בן למנדוסא, לא דין איללא דין נקי,

פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא.

חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי,

שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי.

ומהו דינך, בן המנודה? אין דין אלא הדת הזכה,

ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה.

פלחין נאדא לכוה תתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה,

קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה.

אילא סזדת לצצנאם עייני, תרבע אילו וותצללי חדאה,

זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעסייא.

כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו,

אמר לו: עופר איילים, עורה משנתך והביטה בו,

אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת,

זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת.

מא נבגי נסזד וואלא נרבע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא,

וואמננא ווליה נעבד, הווא אדדחים אדרחמינא.

לפדיד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא׳

כאלק לעלווייא ווסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזדייא.

לא אובה השתחות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים,

בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרחמנים.

האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיענו,

בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצת חנה וסבע אוולאדהא-לחן "יבכו השרפה אשר שרף ה'

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון

 

שירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והחמוגגוח

האמנם ניתן לכנות את יהודי מרוקו אוהבי שירה? ומרוקו עצמה, מבחינת השירה העממית, האמנם היא ארץ המועידה את מיטב זמנה לשירה? אין ספק שכן הוא. ככלל, מרוקו ויהודיה אהבו את מנעמי החיים, אולם אין מדובר אלא בתשוקה לחיים מעונגים, שיש בהם כדי להסיח את הדעת מתעוקות השעה לזמר ולשיר. פתגם ערבי נפוץ הוא ״סאעת אזזהו לא תדוזהא, וואכא פוקת קטיע רראס״ (שעת העלצון אל תחמיצינה ואפילו בזמן עריפת הראש). הרגש השירי הטבוע באופיים, עלה בקנה אחד עם אהבת היופי והניב שירי חיים עליזים, לעתים בנעימה שקטה, ולעתים סוערת. יהודי מרוקו אהבו והעריצו נשים יפות, ועל זה אמר המשורר: ״על צורת הלבנה, איך תשכון עננה״ (אברהם אבן־עזרא).

 

האומנם אהב מאוד היהודי במרוקו מפגשי עונג והתמוגגותי כך הוא מאז ועד ימינו. נחזור עתה לנושאו של חלק זה בספרנו, והוא בבחינת דברי קוהלת: ״ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמחה, כי אם לאכול לשתות ולשמוח״ (קהלת ח, טו). עשר שמחות הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. עניים כעשירים גם יחד, הכל בלא הבדל עושר ומעמד, התמוגגו התרפקו ונאנחו אנחות רווחה בשמעם שירה ונגינה. ואם יש את נפשך להיווכח צא לדרך וראה כיצד מקיימים טכסי אירוסין או נישואין, או, להבדיל, עתות אבל ויגון. אלה ואלה נבעו נביעה טבעית, שורשית וספונטנית, ולא היו מעולם ענין מלאכותי וממוסחר. ״נעטירה ראשינו בציצי פרחים שלא יבולו, איש מאיתנו לא ייעדר בהוללותנו. בכל נשאיר עקבות מליצותינו ועליצותנו, כי זה חלקנו וגורלנו״ (חכמת שלמה ב, ח).

 

 

מחבבת בן שושן

אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,

ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.

וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,

אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).

 

שירי אהבה, יופי ועונג

אהבת בן שושן

ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?

והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.

וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,

נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.

הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).

 

 

סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,

סרת פי כלפא נזרי.

סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,

אנא גשים מאזלת גדרי.

מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,

סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,

וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,

נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.

טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,

אני פתי עודני, תמים בניכר.

לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,

קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,

אני שהתיסרתי כבר מנעורי.

 

וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,

בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,

לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.

הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,

בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.

חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,

סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.

צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,

עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,

וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.

 

אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.

בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,

המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.

היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,

בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.

מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,

שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.

קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,

עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

 

וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,

מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,

חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.

צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.

זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,

בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.

 

הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.

מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.

שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,

קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,

זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.

על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.

 

 

הנא לכאטר ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,

הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.

אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,

סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,

חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,

וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,

נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.

אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,

כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,

עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,

וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון

 

מחבבת בן שושן

אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,

ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.

וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,

אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).

 

ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?

והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.

וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,

נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.

הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).

 

 

סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,

סרת פי כלפא נזרי.

סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,

אנא גשים מאזלת גדרי.

מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,

סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,

וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,

נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.

טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,

אני פתי עודני, תמים בניכר.

לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,

קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,

אני שהתיסרתי כבר מנעורי.

 

וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,

בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,

לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.

הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,

בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.

חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,

סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.

צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,

עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,

וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.

 

אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.

בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,

המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.

היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,

בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.

מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,

שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.

קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,

עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

 

וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,

מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,

חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.

צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.

זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,

בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.

 

הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.

מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.

שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,

קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,

זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.

על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.

 

 

הנא לכאטד ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,

הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.

אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,

סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,

חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,

וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.

 

נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,

נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.

אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,

כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,

עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,

וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,

אני שהתיסרתי מנעורי.

 

 

אוככותי לגדר זא מנהא, אמנוני בחקק לעאהד

נהאר לחדד כנת קולתלהא, אייא נתפרזו חעאב לפרארג'

סכתת מא רדדתלי ווללהא, חססת קלבהא ראה פי גייאר

סאעפתהא אוזידת קולתלהא, לא תתגיירס ליום לחדד

ייאללאה מעייא ייא בדרי, ייאללאה מעייא ייא בדרי

וואזבתני בטטיש ווקצוחאת לשאן, כלליני ראני פי דררי

חתתא לחדד זזאי אילא סחאווזייאן, סוף אש מולאנא ידרי

סוף אש מולאנא ידרי

כלליתהא וורחת בקליבי גידאן, כל מו יכללמני מא נוואזבו בחסאן

אנא גשים מאזלת גריי, אנא ללי מתחחנת מן סגרי

 

דעו אחי, כי הבגד בא מצידה, האמינו לי באמיתות

ביום ראשון הרי אמרתי לה, בואי נשתשע בשחק התרנגולות

שתקה ולא השיבה במענה דעתה, הרגשתי כי לבה גדוש עצבנות

הוספתי סבילות ועוד אמרתי לה, היום ראשון אל תוסיפי יגונות

באוי עמי אהובת לבבי, באוי עמי אהובת לבבי

השיבה לי בזעם וקשיחות הלשון, הנח אותי בתוך כאבי

עד לראשון הבא אם בהיר וצח, נראה מה יחפוץ האל אבי

ונראה מה יחפוץ ויקבע האל אבי

השארתיה והסתלקתי בלבי נדאב, כל המדובב אותי לא קיבל עניין

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי

 

 

ייא ערוצא בכי עלא ערוצכּ, מא ייפעכ לא כאכ וואלא לוסכ

הוי כלה שאי בכי על חתנך, לא אח ולא חותן יועילו

 

האדי לילת לעיד אכלא דאר בבאכ, מן יבארכ לקידושן

זהו ערב החג, או ואבוי, ואין מברך על יין קידוש אפילו

 

כלליתהא ווראחת מכין, הייאם גאיים פי הבאלי

השארתיה ונעלמתי משם, נרגש ושקוע בטירוף דעתי

 

פקל בנעל שייטאן פלחין, סרת נתרכו מן באלי

התפכחתי ובשטן גערתי על רן, וניסיתי להסיחו ממחשבתי

 

כרית וודכלת ללי זארי, נרא חדד מא סמע קולי

שכרתי ונכנסתי למקום קרוב, ראיתי כי איש לא שמע קולי

 

חתתא נדדרת פי ווסט דדאכלין, כלילתי מעא ספניולי

עד שראיתי בתוככי הנכנסים אהובתי ען האיספניולי

 

תממא דכת ווגדאת זמרי

שם הסתחרחרתי, שם יקדה התבערה גחלי

 

 

ייא לחפפארין לקבור בלמנייא ארפפאדין ננאס בתמנייא

אתם הכורים קברים לפי מידה, והנושאים גופות מספרכם שמונה

 

האדכ שבאב סגיר אכלא דאר באבאה, מא שבע פדדנייא

זהו יפה נפש צעיר, אוי ואבוי, לא שבע ממנעמי העולם הזה

 

מא כלת מא סממת מא טללעת דככאן, כללית כייתהא פי קלבי

לא אכלתי וטבק לא נפחתי, ולא תימרתי עשן, נותרה צריבתה בלב החזה

 

בכית גיר נראהא כודד גסן לבאב, מטבועת לכדוד בלעכרי

הוספתי לראותה כמו ענף הליבנה, חתומת הלחיים בארגמן

 

מטבועה לכדוד בלעכרי

חתומת הלחיים באודם נארגמן

 

 תנהדדת ייא כאיי ותנית בנעל שיטאן, נפשי קאלתלי

נאנחתי, הו אחי, ושוב גערתי בשטן, נפשי אמרה לי, התעודד

 

סבר ייא בן שושן, אנא גשים מאזלת גררי

המתן וסבול, הוי בן שושן, אני פתי עודני נער

 

וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

 

עטיני וואחד דדאר פאז ננוח, ותכון עאלייא וושקפהא דללוח

תנו לי בית אחד בו אצווח בקינה, ויהיה גבוה ומעץ תקרתו

 

וותבכי מאעייא אכלא דאר באבא, ללי קלבהא מזרוח

וגם תבכנ עמי, אוי לי ואבוי, כל אשר לבה שותת בפציעתו

 

וואנא מא תדדתלכסי א ייממא, ווקת ווקת כראז ררוח

אני לא נוכחתי לידך, הוי, אמא, בעת יציאת הנשמה

 

תנההדת ייא כאיי ווכרזץ מן תממ, קבל מא ייכלט למלעך

נאנחתי אחי, ויצאתי משם, בטרם הגיע המלאך בדממה

 

 

אנא ווחדי ראפד להאם, חתתא לענד נזול למגרב

אני יחיד נושא מעמסת הטרחה, עד שקיעת השמש במערב

 

דכלת לביתי ווסרת נכממם, באיית עלל לפראש נתגללב

סרתי לביתי למסילות המחשבות, ושנתי על יצועי לא תערב

 

בעד ממן טול לליל ייא לפאהם, מא נזלס לגאררו מן שארב

וככל שארך הלילה הזה, הו המבין, לא משה הסיגריה מהשפתיים

 

אוחדד מא עלם בדדרי, אוחדד מא עלם בדדרי

איש לא ידע אודות כאבי, איש לא ידע אודות כאבי

 

סברת האיידאכ חתתא לליל פזר כאן, ווקת כרוז מארי בכרי

המשכתי כך עד תום הליל והשחר הפציע, עת יצאה מארי מוקדם

 

תשרי לחליב למעללמתהא ייא פלאן, גאבת דנייא עלא בשרי

לקנות חלב לגברתה, הו פלוני, ואז נתערפל לעיני העולם

 

גאבת דנייא עלא בשרי

נתערפל לעיני העולם

 

רפדת כאבוס ומסס ווכרזת זעפאן, מחתאל עלא קתילהא

נטלתי אקדח ופגיון ויצאתי נזעם, מנוי וגמור לרוצחה בכל מחיר

 

כיף ממא כאן, אנא גשים מאזלת גררי

אני פתי עודני נער

 

אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

 

כרזת ווריתהא תחת דדאר, דאכלא לענד מעללמתהא

יצאתי והמתננתי בפתח הבית והיא שבה נכנסה אל גברתה

 

לחקת עליהא פדדרזא, תכללמת צבאח לכיר קולתלהא

השגתי אותה בגבול המדרגה, דיברתי, ובוקר טוב אמרתי לה

 

עמארת לכאבוס פיהא כלאת, דגגתין בלמסס דגגתהא

מטען האקדח נופץ בה, ובשתי דקירות פגיון דקרתיה

 

טאחת עלא קפאהא תגאסאת, לעמר בשי כלילת לקדרא

נפלה על עורפה מעולפת, אבדו שנות אהובת לבי

 

 

כלליתהא וורחת לדארי

השארתי אותה ונעלמתי אל ביתי

 

בלחין סמעו לחככאם וולכבר באן, זאתני לבוליסייא תזרי

כאשר שמעו אנשי החוק והעניין נתגלה, בריצה באו השוטרים כולם

 

זאתני לבוליסייא תזרי, כררזוני מסנסל וואנא דהסאן

באו אלי השוטרים בריצה, הוציאוני באזיקים ואני נפעם

 

האיים גאייס פי בחרי, האיים גאייס פי בחרי

נרגש ושקוע בים מצולתי, נרגש ושקוע בים מצולתי

 

דדאווני ליהא וננדרתהא בעייאן

הובילוני אליה לראותה בזוג עיניי

 

 קאלולי נתא ללי ביהא אהייא אינסאן, אנא גשים מאזלת גררי

אמרו לי, האם אתה ידך בדבר ? אני פתי עודני בער

 

וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי כבר מנעורי

 

 

 

קולתלהום אסייאדי אנא ללי ביהא

אמרתי להם : אדונים אני הוא הפוגע בה

 

האדיכ ללי רססאתלי עדמי

זאת היא אשר רופפה כל עצמותי

 

סבאבהא לאקי ומאחנתהא, גדרתני וושפפתלי דממי

עני מפגשנו והתעללותה, בגדה בי ואת דמי מצצה

 

וואנא בדווי לעינייא, ווהייא תחבב לעיני תעמי

אני עדיין במאור עיני, והיא לסמא את עיני חפצה

 

דכל טביב אוצקארתו, אמדרא קאללי לחזין וואלא ריתו

נכנס הרופא ושאלתיו, ענה ואמר, האיש האבל – הראיתו ?

 

פי ווסט לכלא, אכלא דאר באבא, תממא בנא ביתו

ואולם בתוככי המדבר, אוי לי ואבוי, שם בנה ביתו

 

 

קטעתני בעד עשרתהא, כללאתני וועשקת גירי

קטעה אהבתנו בעודה באיבה, זנחה אותי התאהבה בזולתי

 

כללאתני וועשקת רומי

זנחה אותי והתאהבה ברומי

 

בעד ממא כדאת ממני לפלוס בלחפאן, דימא מעאהא שאעפת רוחי

למרות שלקחה כספים בחופן, תמיד הארכתי אפי איתה

 

דימא מעאהא שאעפת עמרי, בלעזז ווררדא וססכאת אולאמאן

תמיד הארכתי אפי כנגדה ויקר וברצון, שלווה ואמון לה

 

לאכין הייא לקתלי תזרי, סידי רבבי יכון לכאיין ללי כאן

אולם להרוג אותי היא זממה, ריבון העולם יגנוב הגנב שגנב

 

מן זא יקתלכ באדר ביה ראלו זמאן

והבא להרגך השכם להרגו, אמרו מזזמן בן לאב

 

אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי

 

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק שלישי

 

 

 

מן בעד ממא בחתו פכלאמי, ללחכם לקצבא זיירוני

לאחר שחקרו בדברי, אל בית האסורים שם לחצוני

 

נעדדי ייאם מן ייאמי, חתתא ליומאן ישאערוני

שם חלפו ימים מימי, עד שהשופטים ישפטוני

 

וואנא בכית דמעא מן לזפר, ווחדא עליכ ווחדר עלא לזאר

אני בבכי הזלתי דמעה מעפעף, אחת למענך, ואחת על הסלע

 

וותלאתא ייא כלא דאר באבאכ, עלא בקייתי פדדאר

והשלישית או צלך ואבוי, על הישארותי בבית בלתי נשמע

 

ווחדיוו כיף יטיב מנאמי

עתה הביטו, כיצד יבשיל חלומי

 

בלמא וולכבז יקוותוני, בלמא וולכבז סננקת עמרי

במים ובלחם יסעדוני, במים ובלחם נאנקה נפי רצוצה

 

בלמא וולכבז סננקת עמרי, פי כול יום עלייא יעמלו דיוואן

במים ובלחם נאנקה נפשי, ובכל יום יתוועדו לעצה

 

בלבחת נעידלהום סררי, בלבחת נעידלהום סררי

בחקירות גוללתי כל סודי, בחקירות גוללתי כל סודי

 

 

ווצלו ספניול עלייא גידאן, חארצ ייאסר עלא עמרי

הגיעו בני איספנייא נפגעים, אז דאגתי המון לשלמות חיי

 

חארצ ייאסר עלא עמרי

אז דאגתי המון לשלמות חיי

 

ספאנייא ראחת בכבארהא עזלאן, טאלבין קטיע ראס בן שושן

יוצא איספנייא סרו כולם נזעמים, לדרוש עריפת בן שושן, ומתי ?

 

אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי בנעורי

 

ספאנייא תמננאת גבני, תטלב ראסי יינקטע

יותא איספנייא ייחלו ליגוני, דרשו עריפת ראשי ממעל

 

 

ייא לחארתין לחבק ווסקיווה, אלחפפארין לקבור וואטיווה

השותלים שיח, השקוהו, וחופרי הקבר כסוהו

 

האדא סבאב סגיר ייא ייממא, אולאיין תעבביווה ?

זה עלם יפה תואר וצעיר, הו אמא, אנא תקחוהו ?

 

וואנא ייא גאלס פי סזני, חתתא ליומן ילחק ששרעי

עדיין אני תושב בכלאי, עד הגיע יום המשפט

 

זאוו לזאנדארם וככתפוני, וסרת מעאהום נתבבע

באו השוטרים ואותי כבלו, וכבר איתם אני צועד לאט

 

קדדאם לחוככאם לחחקוני, וולזורי פייא תכלע

אל בית הדין הובילוני, אנשי החוק הפחידוני עד תום

 

מאללהום לוויסי מן בכרי

כי על כך הועמד תובע מבעוד יום

 

זבד כאגט ונאיי ייא בן שושן, ווקפת ווטלכת עלא זהרי

הוציא כתב אשמה וקרא אלי : בן שושן ואז להגן עמדתי

 

ווקפת ווטלבת עלא זהרי, זררני ווזאבו קדדאם לפיזידאן

התייצבתי וביקשתי על מזלי, נגררתי ואני מול נשיא אשמתי

 

אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי כבר מנעורי

 

 

קלתלהום ייא סייאדי אנא ללי ביהא, חכית לקצייא כיף סארת

הודיתי ואמרתי אדוני, אני שנפגעתי בה, גוללתי הפרשה בפרוטרוט

 

טיראנטינו גררק דעווא, כיינו פי קלבי מאזאלא

עוש הפרקליט העמיק התביעה, ופגיעתו בלבי עוד רשפים תפלוט

 

דכל טביב וובצת בנדאמו, וועמלתלו דינר פי חזאמו

נכנס הרופה ונשקתי לעקביו, ותליתי דינר באבנט מותניו

 

ווכרז יקול א ייממא, ווסלממת פי ייאמו

יצאתי בקריאה, הואאמא, והשלכתי יהבי על כבוד שנותיו

 

לפרוקירור חתתא הווא, ווקפלי כול מא סארת

הקטיגור גם הוא הוסיף, ושיחזר כל אשר אירע וסיפר

 

תכללם כלאמו בלקווא, כי עין למא אילא פאדת

נשא נאומו ברוגז ובעוצמה, ושטפי דבריו כמעיין מתגבר

 

סוססאי ענדי מכרי, סוססאי ענדי מכרי

וגם לי פרקליט בשכרו, גם לי פרקליט בשכרו

 

הווא ווקף ונאף עלייא בגנאן יפככני מן בחרי

עמד איתן ונשא סנגוריה בטיעוניו יצילני ממצולותי

 

 

עמל זהאד ווטארד תקול תעבאן, מעלום עלא פכאכי יזרי

הפגין מאמץ, נלחם נאבק והוא תשוש, אמור על פדותי ירוץ

 

מעלום עלא פכאכי יזרי, לממא תממ כלאמו וההוא עייאן

אמור ומנוי, על פדותי ירוץ, וכאשר תם נאומו והוא רצוץ

 

בקא לחדית, ווללא לפריזידאן

הוחזר נושא הפרשה אל דוכן הנשיאות

 

אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני תמים, אני שהתייסרתי כבא מנעורי

 

א מאדא כדם מא סהר פלליל, מאדא חרק שפהו מעא לקנדיל

והזוכה ההוא, לא עמל ולא נדדה שנת לילו, לא דבק מבטו באור הנר

 

לכדמא וולזרייא, ייא ייממא, בקאת מן סעד לגיר

הייגע והטרחה, הו אמא, נותרו במזל הזולת

 

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-בשלמותה