מורשת יהדות מרוקו

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות^, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

חבל לכיש יועד מלכתחילה לקלוט בעיקר את גלי העלייה העומדים להגיע לישראל באמצע שנות החמישים ואף שחזרנו גם בהקמת החבל על כמה וכמה משגיאות העבר הקרוב, ניסינו ללמוד וליישם כמה יסודות חדשים.

ראשית ריכזנו את כל מוסדות התכנון והביצוע, שבדרך הטבע מפוצלים בין תריסר ויותר משרדי ואגפי הממשלה והסוכנות היהודית ויתר הגורמים הצבוריים, תחת ״גג״ אחד. דבר זה הביא למינימום של חיכוך בין המתכננים למבצעים, שלכל אחד מהם יש, באורח לגיטימי, אינטרסים משלו, ורק עבודת צוות רצופה ו״בשטח״ יכולה להביא להסכמה ופשרה מקובלת ורצויה. שנית, העבודה המשותפת של המתכננים והמבצעים השונים העובדים בלב השטח (במקרה זה באשקלון, כי קריית גת וישובי החבל לא היו עדיין אלא בבחינת רעיונות על־גבי מפות) הביאה להפריה הדדית חשובה ביותר.

שלישית, תיכננו את החבל כך שלא תהיה ״אינטגרציה״ כפויה ״מלמעלה״ על יוצאי ארצות שונות ובנינו את הכפרים מתוך מגמה שכל אחד מהם יקלוט בני אותה ארץ מוצא או אפילו בני אזור אחד, דבר שקיווינו כי ימעיט את החיכוך והשחק הקשים מאוד בהם נכווינו כולנו, העולים והמיישבים בשנים הקודמות. בנינו את המושבים כך שכל מושב היה ״הומוגני״ פחות או יותר (מבחינת ארץ המוצא), קשור למרכז כפרי שישרת כ־8-7 מושבים בשירותים אינטגרטיביים כמו בית־ספר, מרפאה מרכזית, מועצה אזורית, בנק וכולי. במרכז חבל לכיש תוכננה עיר חדשה, הלא היא קריית גת.

האלמנט הנוסף והחדש בתכנון ובביצוע היה בהצמדת צוות מדריכים משולב ורב־תכליתי לכל מושב ומושב מהיום הראשון לקומו. צוות זה הורכב ממדריכים מקצו­עיים וממדריכים חברתיים שגרו וחיו במושב העולים בשנים הראשונות לקיומו. עם כל אלה לא נמלטו גם המתיישבים בחבל לכיש מקשיים מחבלי קליטה גדולים. במושבים החדשים נקלטו רבים מיהודי מרוקו, שהיו עירוניים מובהקים בארץ מוצאם, והכניסה לתלם החקלאות קשתה עליהם שבעתיים. גם היהודים, שבאו מסביבה כפרית בדרום הרי האטלס, הורגלו כמובן לחקלאות אחרת לגמרי.

באותם ימים אני רושם:

״יהודי האטלס שאיכלסו את עוצם, בכור ישובינו בלכיש, היו לכאורה יהודים ׳כפריים׳ והיינו סבורים שהתערותם באדמה לא תהיה כרוכה בחבלי קליטה מיוחדים, אך עד מהרה הסתבר לנו עד כמה טעינו: לא רק שאין ולא כלום בין חקלאות מודרנית ובין חקלאות שהיתה נהוגה בין שבטי הברברים, אלא יתר־על־כן, רוב היהודים שלנו לא היו חקלאים, כי אם, כדרך היהודים בגולה – בעלי־מלאכה, אומנים, סוחרים זעירים וכדומה. (ואמנם, כעבור זמן, כאשר ביקרתי בעיירות ובכפרים בדרום האטלס וטיילתי בבזארים בין דוכני האומנים וחיפשתי לפי תומי נעליים מיוחדות ואופייניות לתושבי האטלס נתקלתי לא פעם בתשובה : ׳אהה, אדוני, אין עתה סנדלרים טובים בעירנו. היו פה סנדלרים מצוינים, יהודים, אתה יודע ; אך אלה הלכו מכאן לארץ אבותיהם, ועתה אין מי שיתפור סנדלים נאים, וגם גלביות טובות קשה להשיג היום, כי גם החייטים היהודים הלכו מכאן ונדדו מזרחה לישראל…׳).

בדבר זה לפחות לא איכזבו תושבי האטלס: אם גם היו זרים לחקלאות מודרנית, לא היו זרים למלאכת כפיים ולחיים במסגרת כפרית, כמורשת שהביאו אתם ממרוקו.

כאשר הגיע תורו של מושב ׳שחר׳ בחבל לכיש להתמלא במתיישבים, ביקשנו מאנשי מחלקת הקליטה המלווים את העולים באניות ממארסיי לחיפה, כי יכינו לנו ׳גרעין׳ נוסף של יהודים מהרי האטלס להתיישבות ב׳שחר׳. ׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו. אך אנשי הקליטה, הטרודים למעלה ראש, לא התחבטו הרבה בבחירת האנשים. כאשר באתי ל׳שחר׳, יום לאחר שהגיעה קבוצת המתיישבים הראשונה ישר מן האניה, ראיתי כי פני המדריכים שלנו חפרו.

׳מה העניינים,׳ שאלתי.

׳בוא ותיווכח בעצמך,׳ ענו ונטלוני לסיור היכרות עם המתיישבים החדשים.

בצריף הראשון פגשנו את משפחת דהאן. אבי המשפחה היה יושב בפתח הצריף, תוהה ובוהה בנעשה סביבו, בעוד האם, אשה יפת פנים ועבת גוף, מתעסקת בכביסה בחצר. הילדים, חמישה־שישה במספר, ישבו בחצר החשופה, זרים לעולם ומלואו.

׳מאין באת, מר דהאן ?

׳מטנג׳יר, אדוני.׳

׳ומה עשית בטנג׳יר י׳

׳היה לי בית־קפה שם,׳ ענה לי, ׳האם אין כאן בסביבה איזה ויל (עיר) ? מדוע הבאתם אותי לוילאז׳(כפר), לא חקלאי ולא בן חקלאי הנני, אני רוצה לפתוח בית־קפה באחת הערים.׳

עניתי מה שעניתי, וכמובן, לא יכולתי להניח את דעתו. עברנו לצריף שני. שם מצאנו את משפחת לוי.

׳מאין אתה, מר לוי ?

׳מטנג׳יר.׳

׳מה עשית בטנג׳יר ?׳

׳בית־קפה היה לי שם.׳

בצריף השלישי, בני משפחת כהן, גם הם מטנג׳יר.

למר כהן היתה מסעדה בטנג׳יר.

למשפחת חרוש, בצריף הרביעי, היה בית־קפה בטנג׳יר.

ואילו למר בן־שמחון היה בית־מסחר לליקרים ויינות. הוא היה ספק לאניות בעיר הנמל.

זה היה חתך המתיישבים ב׳שחר׳. לא עברו ימים אחדים ובעלי בתי־הקפה מטנג׳יר החלו להניח צינורות, לעזור על־ידי הבנאים, לעבוד ביעור ואחר־כך החלו גם לעבד גינות ירק בחצרותיהם. אין לומר כי זה היה תהליך קל.

חלפו שבועות וחודשים. כפרי לכיש התמלאו לאטם. הגיעה תורה של קריית גת, ׳בירת׳ החבל. חמישים הבתים הראשונים, מבנים דו־משפחתיים, עמדו בשני טורים, מוכנים לקליטה. זמן־מה קודם־לכן פנינו לאנשי מחלקת הקליטה ובישרנו להם, כי הפעם דרושים לנו אנשי עיר. חשוב כי ראשוני המתיישבים יהיו עירוניים, שאולי עבדו בתעשייה מודרנית; יש מקום גם לבעל בית־קפה, גם לכמה חנוונים, העיקר שיהיו אנשי עיר, ומוטב עיר גדולה. קזבלנקה, למשל.

׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו, ואמנם הקבוצה הראשונה שהגיעה לקריית גת היתה מורכבת מעירוניים. אך יום אחד בשעת בין־ערביים התייצבנו במבואות ה׳עיר׳ וחיכינו לעוד אחת מקבוצות המתיישבים הראשונים שיגיעו עוד מעט במשאיות מנמל חיפה. היו אתנו מדריכים ומדריכות, אנשי קליטה, כמה מאנשי החבל וכן נשים מתנדבות, שהביאו עוגיות ובקבוקי משקה קר להשיב נפש עייפה מטלטולי הדרך. והנה־הנה, הגיעה אחת המשאיות, בתוך ענן אבק על דרך העפר המוליכה לאתר העיר. המשאית עצרה בחריקת בלמים לידינו.

׳כאן קריית גת י׳ שאל הנהג.

׳כן, כאן קריית גת,׳ ענינו לו.

׳טוב מאוד,׳ אמר הנהג. גברתן צעיר זינק מתאו, הלך אל מאחורי המכונית, פתח את מכסה האברזין, שלף מדרגה אחת וקרא :

׳רבותי, הגענו, תרדו למטה.׳

והנה הם יורדים: עולים ממרוקו וביניהם יהודים עבדקנים, גלביות חומות, דמויות פטריארכליות שיצאו מן התנ״ך, אברהם אבינו בזקנו הלבן היורד על־פי מידותיו, יצדק אבינו, גבה הקומה ורחב גרם ולו זקן אפור שזור כסף, יעקב אבינו, זקנו שחור ועיניו בוערות. הבטתי בהם נדהם.

׳מאין באתם ?׳ שאלתי.

׳מכפרים בהרי האטלס אנו,׳ השיבו היהודים, ׳ולעבוד את אדמת אבותינו באנו, לחרוש ולזרוע ולהוציא להם מן הארץ.׳

אלה היו מבין תושביה העירוניים הראשונים של קריית גת. לא עברו ימים רבים ויהודים אלה הלכו לעבוד בתעשיות הצעירות והחדשות שהתחילו להקים בעיר החדשה״.

במבט לאחור ממצפה ימיו של דור שלם אני משוכנע, עתה יותר מתמיד, כי סוד ההצלחה של חבל לכיש היה טמון לא רק בתכנון החקלאי והאדריכלי הטוב ולא רק בצמידות של התכנון לביצוע, אלא גם, ואולי בעיקר, בשני אלמנטים נוספים שבלעדיהם לא היה מועיל שום תכנון ויהיה זה המעולה שבכולם:

ראשית, יחסי האנוש בינינו, המיישבים והעולים. שנית, כוח העמידה, הסבל וההסתגלות של העולים למצבם החדש.

אשר לגורם יחסי האנוש הרי הוא בלט בעיקר בשנים של הלם הקליטה הראשוני. השתדלנו להקיף את המתיישבים בחגורה של אהבה והבנה לפי מיטב יכולתנו. ידענו כי חייבים לכסות על הפער בין מה שנראה לנו כעתיד טוב לעולים, עתיד של איש תחת גפנו ותאנתו, ובין ההווה של צריפונים דלים בקרקע חרבה ללא מים זורמים, ללא חשמל, ללא כבישים וללא עץ נותן צלו.

פער זה היה אפשר לגשר רק בתנאי שהעולים היו מרגישים כי אנו, ״הוותיקים״, ״המנהלים״, ״המחליטים״, איננו נוהגים בגאווה, ביוהרה, אלא הולכים אתם במקל נועם, וכי האנטנות שלנו פתוחות ורגישות יומם ולילה לנעשה בכל ישוב וישוב.

בלכיש השתדלנו לעשות זאת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו ויחס זה הובן ונקלט יפה על־ידי העולים.

הגורם השני המכריע להצלחת החבל הוא איכותם והווייתם של העולים, רובם המכריע יהודי המגרב.

העובדה כי אחוז העוזבים את ישובי חבל לכיש (מושבים וקריית גת) הוא מהנמו­כים בתולדות ההתיישבות בישראל, היא תעודת כבוד בעיקר למתיישבים אשר הוכיחו כי הם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם מכלול של קשיי קליטה וכי הם גמישים דיים לרכוש שפה חדשה, מקצועות חדשים, נוהגים ונוהלים חדשים, טכנולוגיות חדשות ויחד עם־זאת לנסות ולשמור על כמה מן הערכים המסורתיים היפים אשר הביאו אתם ואשר החברה הוותיקה שקלטה אותם כמעט שחקה ושברה.

דבר זה, האחרון, בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. יהודי המגרב משתחררים והולכים מחבלי קליטה והופכים בעצמם לקולטים ולוותיקים. לאט, אך בבטחון, הם תופסים את המקום המגיע להם ביצוג הפוליטי והחברתי בלכיש (וביתר ישובי הפיתוח), ועמו הם משיבים לעצמם את ממד הגאווה המוצדקת בתרבותם ובמסורתם המקורית.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

מאיר נהוראי שטרית

מבוכות תש״ ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נידלדלו ומצבו הלך ונידרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת החומר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948 והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השיך הערבי. הימים ימי אביב ומצב־רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אגשים מאושרים מהם עלי אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכגסת. הוא התקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן, וכשפניו סמוקים מילמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו.

מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה ? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים להוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקי במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר המים שברחבת העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד־אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי יום חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת התיבה כשהוא נשען על צדו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם והמתינו בציפייה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים.

באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי ניענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותי, הגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח קמה מדינת ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״.

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב הגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת ישראל, לבניינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא וזקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובניינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מלה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט על־אודות הבשורה הרשמית, אשר הגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת ישראל, ומישהו קרא מפינת בית־הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המלים הידהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות היתה גדולת וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת ערבית התנהלה כבימי חג, ולאחריה יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השיח׳ ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שנאת הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהיתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים היתד. פלסטין והציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם הכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדעותיו ומרוחק משמחת חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דכאון אישי. שמחת היהודים על תקומת ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של האחר. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי העסקים מקרב היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנס וקזבלנקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה ועל השמועות על-אודות ההתארגנות ליציאת מצרים שנייה ממרוקו.

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מיד לישראל . בעייתם של יהודי מרוקו לא היתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי העלייה האומללים והמסכנים, אשר הגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו שציפו לכך בכליון־עיגיים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים הערבים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל ? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפליה לרעה.

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 140

הלחץ של יהודי מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עצומתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום־יום בכל מקום היה-ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם ? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל ? מה מציק להם ומי גירש אותם ? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים לחסידי אומות העולם הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי אומות עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנחירת היהודים לעבר מחנות העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.   

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם ?״ הקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מיטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה־ שעה על הנעשה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערבים ששנאת ישראל בקעה מגרונם סיפרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת יהודים ציונים אשר גזלו את מדינת הערבים – פלסטין, והקימו תחתיה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת היטלר בערבים.

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל אפוא סביב מכשירי הרדיו המבוקשים בשוק השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר־כך עלו כמה משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל עלייה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״ ועסק בין השאר גם בכריכת ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת בגדי צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת־בית.

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי מרוקו באפשרות עלייתם לישראל נתגלו דברים אשר זיעזעו אותם עמוקות. לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי העלייה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקזבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו הלקויה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר אתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־הולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים כדי שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי ירושלים. פעילים רבים מארגון העלייה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות צדקה היו מחרידים ובלתי־נסבלים.

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי העלייה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי העלייה ולא באו אתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אניח לקחת עולים מנמל קזבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחיה וטיפול מחרידים.

לגוראמה הגיעו שני מכתבים מארץ הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן ? חלום או מציאות ? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה הגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת המשיח. הם התפללו יום־יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר־בוקר, בבית־הכנסת, בצהריים, בארוחות ובערבים, בתפילות ובברכות, בירכו יהודים תמימים אלה בכל לבם ומאודם את הברכה המסורתית־השגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״, או ״ברוך בונה בניין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחירות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, הביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה. קבוצת היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, הצית סיגרייה בניחותא ולאחר שנרגע קמעה, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״ אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מיד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ׳ריש' לידידים, ולקרובים ול…״

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 142