מורשת יהדות מרוקו

חסן השני וההודים

אנייס בן סימון

בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו

ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.

אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת

(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.

…

אסון בלב ים

סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין. הספינה הקטנה עגנה בנמל אל־חוסימה שבים התיכון, בצפון מרוקו, והתכוננה לצאת להפלגה השלוש״עשרה לעבר גיברלטר. זה היה יום רביעי, 11 בינואר 1961, שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר, ונחשול קל טלטל את הספינה. רב־החובל, צוותו ואיש הקשר — חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה – עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול. כאשר הבחינו באיתותי־אור, הזדרז הישראלי לענות עליהם. שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף. הם ראו את הדמויות הדוממות, הקפואות מקור, של העולים המצפים להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים — ארבעים ושתיים נפש – הנמלטים בהיחבא, שלא כחוק, מארץ מולדתם, שלא רצתה בהם עוד.

הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות. תחילה הנשים והילדים, אחר־כך הזקנים, ולבסוף הגברים. מטענם צנוע עד מאוד; כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת. שבעה גברים חמושים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, משגיחים על המהלך הזה, שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד. עכשיו אפשר להודיע לנהגים, הממתינים במרחק קילומטרים מאל־חוסימה, שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.

המכוניות הריקות יוצאות לדרך, בזו אחר זו. אבל הגברים   רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום. הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח, שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית, שאיש לא ראה אותם.

אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם. היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן־הרוש מאושרים. הם נישאו יום לפני כן, ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג׳קי השקועים בשינה. הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים, הנמצאים כבר בישראל. בעצם, היו צריכים להיות עכשיו יחד, אבל משהו השתבש בנמל־התעופה של קזבלנקה. אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות, ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף. הוא נעצר, נחקר, ושוחרר לבסוף – כדי שישמש כפיתיון. השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים. משום כך ״נחטף״ ברחוב הומה, ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.

אנרי ממן, מוזג באחד הברים של קזבלנקה, חולם על חייו החדשים בתל־אביב; יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.

חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות. היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה. הבכור, דוד, העדיף להישאר במרוקו. אבל פאני בת השתים־עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל. ב־2 בינואר, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו, כאורח הכבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה, הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר. 64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש. הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים, התארגנו באזור נופש ליד טנג׳ר, עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה, סמוך לעיר, ויצאו לגיברלטר. אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה־מעבר, שהוקם למרגלות הצוק, ושלחו אותם למרסיי. משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה. פאני ויולנד אזולאי, וכל האחרים, לא ידעו מהו היעד האמיתי. כאשר ״הבודקים״ באו לקחת אותן, ללא הודעה מוקדמת, חנה לא היתה בבית. מכיוון שהכל ״בער״ כל כך, הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה. ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.

הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו, על אף המקום הצר וחוסר הנוחות. הם נסעו ארבע־עשרה שעות, לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל־חוסימה, בדרך עקיפין. הם עברו בהן, והשתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן, כמקובל על עולי־רגל רבים, יהודים וערבים גם יחד, המעריצים את הקדוש הזה. אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך, היו מסבירים שזו מגמת פניהם. מווזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבות אל־חוסימה.

השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע. אבל סמוך לחצות, לא הרחק ממקום המפגש, חל שיפור במזג־האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי חשש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד. שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת. האנשים ירדו מהמכוניות בדממה, עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי. וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות, וגם את אמו של אנרי ממן, בת השמונים.

ובסוף המסע המייגע הזה, הם נדחסו, לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות, בספינה ישנה זו, ששימשה בעבר כאנית־מלחמה של הצי הבריטי ואחרי כו כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה, איכשהו, להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה, ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.

איש הקשר, חיים צרפתי, ישראלי בן עשרים ושמונה, יליד פז, קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו. הוא עבד בתנאים קשים מנשוא, אבל לא התלונן. זו היתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז. כשתסתיים ההפלגה הזאת, הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם חברתו המצפה לו בכליון־עיניים.

חיים עזב את מרוקו ב־ 1951, ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד. תחילה שירת בצה״ל, כקשר. ב־1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני, שוב כקשר. אחר־כך גויס ל״מוסד״, ונעשה, בגלל כישוריו ומוצאו, לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר, והשתתף בכל מסעותיה של אגוז, מאז ספטמבר 1960. עכשיו יצא להפלגה האחרונה; הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל, והמחשבה על כך עודדה אותו.

אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 12

הדרמה

הספינה הפליגה ללב ים. בינתיים התפתחה סערה. אגוז, העמוסה־ביתר, נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז, התלויה בחסדי הגלים הענקיים. האסון אירע בשעה שלוש אחר־הצהריים, במרחק חמישה־עשר קילומטר מחוף מרוקו. לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה. לא עברו חמש דקות, ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם. גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה, ובהם שישה־עשר ילדים, שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים. גם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה שחיין מצטיין, היה בין הנספים. הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה. עמיתו, איש הרשת בגיברלטר, קלט את האותות והזעיק עזרה, שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה. רב־החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת־ ההצלה היחידה. אניה ספרדית, קבו דה גאטה, חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון, ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.

שלושת סוכני ה״מוסד״ שפיקחו על המבצע, והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה, לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים. הם יצאו לקזבלנקה, והודיעו ל״בוס״ שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין־וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה, לרגלי הרי הריף, שממנה טלפנו, והגיעו למטה בשמונה בבוקר.

"הספינה טבעה… איש לא ניצל…״ הודיע להם קול אטום. אלכס גתמון, מפקד הרשת, גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים, נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר" הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר, והוא מיהר להעבירה לאפרים רונאל, הממונה עליו, שניהל מפאריס שלוש רשתות חשאיות – באלג׳יריה, במרוקו ובתוניסיה.

רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל, איסר הראל, ראש ה״מוסד״, אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.                    

אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן, והחליף את שלמה חביליו, האיש שהקים את הארגון הסודי ב־1955. עתה ניצב מול כישלון חמור, שלא היה כדוגמתו בימי קודמו. לראשונה, אחרי חמש שנים של מאות פעולות חשאיות, בתנאים קשים ומסוכנים, נגדעו חיי אדם.

אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960 הוא התחזה לאיש־עסקים בריטי, שהגיע בלוויית מזכירתו־פילגשו; אשתו נשארה, כביכול, בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע. לפני כל הפלגה של אגוז, היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו, מציגה את עצמה כתיירת עשירה, ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל חוסימה^.

 ב-10 בינואר אחר־הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע: ההפלגה השלוש־עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.

החיפושים

איש מהנוכחים במשרדו של אלכם גתמון לא העז לדבר. כולם זכרו את הישיבה שנערכה יום לפני כן, כאשר סקרו בפעם האחרונה את כל פרטי הפעולה. הכל חושב מראש. הם לא השאירו דבר ביד המקרה. גם הנוסעים נבחרו בקפידה — מבין חסרי־המזל שנסיעתם בוטלה פעמים אחדות, אם משום שהים היה סוער, אם משום שכבישי הריף היו חסומים בשלג ואם משום שהמשטרה עלתה על משהו…

כל הנוכחים חיכו לתוצאות החיפושים בתקווה שסירבה לגווע. בעקבות אותות המצוקה ששודרו מגיברלטר, ואחר־כך מהספינה הספרדית שהעלתה על סיפונה שלושה ניצולים, הגיעו לזירת האסון כוחות חילוץ ממקומות רבים. האניה אורפאוס וארבע ספינות מרוקאיות יצאו מנמל אל־חוסימה. ספינה מהירה ומטוס שוגרו מבסיס חיל הים הבריטי בגיברלטר. מפקד הצי הצרפתי באלג׳יריה לא המתין להוראות מפאריס ופקד על שתיים מספינותיו, ונדאן ואנטרפיד, שנמצאו בקרבת מקום, לשנות את מסלולן ולחוש לעזרה. בינתיים הבטיח ראש ממשלת צרפת מישל דברה לאלוף־משנה עוזי נרקיס, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בפאריס, שצרפת תסייע בחיפושים. אבל כל זה היה מאוחר מדי.

המטוס הבריטי גילה רק עשרים ושתיים גוויות צפות על פני המים בעזרת חגורות־הצלה עלובות. ארבעה גברים, שלוש־עשרה נשים, חמישה ילדים, שמתו מקור. החיפושים הופסקו ביום חמישי, 12 בינואר, בשעה 14:25.

בית העלמין של אל־חוסימה

התגובות החריפות שנשמעו ברחבי העולם בעקבות האסון, עוררו מבוכה וזעם בחוגי השלטון במרוקו. המערכה הנמרצת שנוהלה מירושלים העמידה אותם תחת אש צולבת של דעת הקהל העולמית.

המלך ונתיניו התקשו להכיר את עצמם בדימוי בלתי מחמיא זה של ארצם, המאלצת את תושביה היהודים לנקוט צעדים כה נואשים, מאז הפסקת ההגירה החוקית בסוף 1956.

יורש־העצר חסן קיבל משלחת של הקהילה היהודית, שהקמת הרשת החשאית העמידה אותה במצב רגיש. ד"ר ליאון בן זקן, רופאו וידידו האישי של המלך מוחמר החמישי, ומי שכיהן בעבר כשר הדואר, דוד עמר, ראש הקהילה היהודית, ודוד משאש, רבה של הקהילה – כל אלה נשבעו אמונים למלכם ולמולדתם מרוקו. לאחר דקות אחדות, בעוד המתיחות עומדת בחלל האוויר, הם ביקשו שיותר להם לקבור את הנספים בטקס יהודי מסורתי. הנסיך נענה להם, בתנאי מפורש שהטכס יהיה מצומצם ביותר. עשרים ושתיים הגוויות נטמנו בחיפזון בפינה מרוחקת של בית הקברות הספרדי באל־חוסימה. איש מבני המשפחות לא הורשה להשתתף בטקס הקבורה.

עשרים ושניים הקברים האלמוניים, מול מקום האסון, נשכחו זה מכבר. היום מכסים אותם עשבים שוטים.

משא־ומתן שהתנהל במשך שנים אחדות עם חצר המלוכה, במגמה להביא את העצמות לקבורה בישראל, נכשל בשל תקרית מצערת: לאחר שישראלי צעיר נרצח בידי פלסטינאים בעזה, חיללו פעילים של תנועת ״כך״ את האנדרטה שהקימו יוצאי מרוקו באשקלון לזכר מוחמר החמישי. חסן השני השתמש בתקרית הזאת כעילה לשים קץ למשא־ומתן. הישראלים ניסו לחדש את הדיונים, אבל בינתיים אין לדעת אם הצליחו בכך.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 15

שתיקה מוזרה

קשר של שתיקה אפף זמן רב את סיפורם של יותר מ־200 אלף יהודים מרוקאים שעלו לישראל בעזרת ה״מוסד״. הדרמה של אגוז היתה המאורע היחידי בסיפור מופלא זה שהגיע לתודעת העולם. לישראל ולמרוקו היו סיבות שונות ומניעים משותפים להוסיף ולשמור על מעטה הסודיות. הנימוק הבטחוני כשלעצמו מצדיק את עמדתם של הקברניטים הישראלים. הסיכונים היו גדולים ביותר. בשנים הראשונות לפעולה הבלתי חוקית היו דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו, ראשי הסוכנות היהודית ואפילו איסר הראל, ראש ה״מוסד״, שרויים בחרדה מתמדת שמא יתגלה דבר קיומה של הרשת לשירות הביטחון המרוקאי. גילוי כזה היה עלול להמיט אסון על שלושים סוכני ה״מוסד״ שפעלו שם באופן קבוע, בזהויות שונות — שלא לדבר על מאות המתנדבים המקומיים, שהיו מואשמים, אילו נתפסו, בבגידה במדינתם (שהפכה ב־3 במארס 1956 מפרוטקטורט צרפתי למלוכה עצמאית).

כלי־הנשק המשוכללים והרבים שהיו בידי הרשת החשאית במרוקו רק הגבירו את החשש. חשיפתם היתה מוצגת בבירור כהתערבות בענייניה הפנימיים של מרוקו, מסבכת את ישראל עד צוואר במישור הדיפלומטי, ומולידה, מן הסתם, דיכוי קשה של האוכלוסייה היהודית המקומית, שהרשת היה אמורה להגן עליה. אין פלא שהראל, שהיה מודע לכל הדברים האלה, השגיח באופן אישי על כל ההיבטים הבטחוניים.

לישראלים היתה סיבה נוספת להטיל איפול כבד על הפעילות במרוקו. דוד בן־גוריון היה נתון אז בעיצומו של מאבק פוליטי חריף בגין ״פרשת לבון״ וטביעת אגוז, אילו נתפרסמה ברבים, היתה עלולה להכריעו סופית. כדי למנוע מצב זה, הוא הקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון. הדו״ח שלה, שסווג כ״סודי ביותר״, ניקה את המוסד מכל אשמה. בן־גוריון זכה לארכה של שנתיים, לפני שהתפטר מראשות הממשלה.

המצב בשטח השתפר בינתיים. בפברואר 1961, זמן קצר אחרי מותו של המלך מוחמד החמישי, הותר ליהודים לעזוב את מרוקו בדרכונים קיבוציים. מרוקו עשתה יד אחת עם ישראל להסוות את המפנה הזה במדיניותה.

המלך חסן השני הצליח לשמור על יוקרתו האישית בכך שטען באוזני נתיניו ש״אינו יודע״ מהו יעדם האמיתי של המהגרים. במרוקו לא התפרסם דבר וחצי דבר על הסכם בעניין זה, שנחתם בקיץ 1961. עיתוני האופוזיציה אמנם כתבו על הגירתן של משפחות יהודיות רבות, אבל לא חשפו שום פרט בקשר לנסיבות החשאיות של ההגירה הזאת – ובעיקר     לא בקשר לסידורים הפיננסיים שנלוו לכך. הרשת היתה חייבת עכשיו להקפיד על ביצוע תנאי ההגירה שהוטלו עליה, שאם לא כן היתה חלוקת הדרכונים נפסקת לאלתר. מרוקו, מצידה, היתה חייבת לשמור על מראית עין כלפי מדינות ערב. כחברה בליגה הערבית, שנמצאה בשליטתו של נאצר, נאסר עליה לקיים כל יחסים שהם עם המדינה היהודית – וחסן השני לא רצה ולא היה יכול לנער את חוצנו מהליגה הערבית.

כך או כך, הקשרים בין מרוקו וישראל, שנוצרו כדי להסדיר את הגירת היהודים, הלכו והתפתחו, והתרחבו במרוצת הימים לתחומים שונים. יחסים אלה, פרי יוזמתו ופעולתו של ה״מוסד״ היו עתידים לאפשר שיתוף בין שתי המדינות, בכל מיני רמות' בידיעת הקברניטים. כך היה בקשר להעברת חומר מודיעיני, בעיקר בנוגע למהלכים של האופוזיציה המרוקאית, ולפרשת בן־ברקה. כך היה גם בקשר ליוזמות הדיפלומטיות של מרוקו למען השגת שלום במזרח התיכון. כל אלה נולדו בראשית שנות השישים, בעצם הימים שעשרות אלפי מהגרים עזבו בחשאי את ארץ מולדתם.

שנים רבות נאלצו העולים ממרוקו לחיות עם העובדה, שפרק זה בתולדות חייהם נידון להצנעה גמורה, בנימוקים של בטחון המדינה. הצנזורה הישראלית לא התירה לפרסום שום מידע חשוב בנושא זה. רק בראשית שנות השמונים קבעה ממשלת בגין את כ״ג בטבת — התאריך העברי של טביעת אגוז — כיום זיכרון רשמי לרשתות החשאיות בצפון אפריקה. רק אז החלה הצנזורה הישראלית לאשר פרסומים על הפעילות של הארגון החשאי, הגם שבהגבלות רבות, ובתנאי שפרסומים אלה לא ירחיבו את הדיבור יותר מדי על ההיבטים המדיניים.

שלושים שנה אחרי המאורעות אפשר להסיר את צעיף השתיקה מעל הנסיבות שהביאו את ה״מוסד״ לתקוע יתד בצפון אפריקה, ולאפשר את כינון היחסים בין המדינה היהודית ובין כס המלוכה השריפי. הגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של שש שנות עלייה מחתרתית, שיהודי מרוקו היו גיבוריו האלמונים. בשנים 1954־1964 ידעה הקהילה היהודית במרוקו עליות ומורדות. אם שיבת ציון שמה קץ לגלות בעלת מסורת של אלפי שנים, הנה עבר דור שלם בטרם ניתן ליהדות מרוקו לשוב אל מקורותיה על אדמת האבות.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.

עמוד 18

אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

הנוכחות היהודית הטביעה את חותמה על העבר הקדום ביותר של ארצות המגרב. בתקופת ההתפשטות הפניקית הצטרפו כנראה מהגרים שמוצאם משבטי ישראל אל מייסדי קרתגו בחוף הצפון אפריקני. במרוצת השנים באו בעקבותיהם גולים רבים שוחרי הרפתקאות. לא היתה כמעט תקופה בתולדות עם ישראל שאלפי יהודים לא מצאו מקלט במקומות רחוקים אלה. חורבן בית ראשון, הכיבוש הרומאי של ממלכת יהודה והרדיפות הנוראות בימי הקיסרות הנוצרית הביזנטית הזרימו דם חדש לתנועת ההתיישבות העתיקה. בראשית המאה השביעית הגיעו אל הקהילות בחוף האפריקני יהודים ספרדים שברחו מפני הוויזיגותים.

בתוך זמן לא רב הצטרפו אליהם, כנראה, גם גרים רבים. עקבותיהם ניכרים עד היום בשמות המשפחה של רבים מיהודי מרוקו, שאי אפשר לטעות במקורם הערבי־ברברי. ההיסטוריונים הערבים אף הם מעידים על כך. הבולט שביניהם, אבן חלדון,[ פילוסוף והיסטוריוז ערבי. נולד בתוניסיה, 1332. מת בקהיר, 1406. ספרו העיקרי: ספר הערות על ההיסטוריה של הערבים, הפרסים והברברים.] כותב בספרו תולדות הברברים, כי שבטים שלמים התגיירו בעת הכיבוש המוסלמי כדי להימלט מנקמת האיסלאם. אחד השבטים האלה, שבט ג׳ראוה, העניק למגרב את הגיבורה המגלמת את ההתנגדות הזאת: קהנה, כוהנת אלילית ודמות אגדית, שמתה ב־698, בקרב נגד הערבים.

המצביא המוסלמי מוסא אבן נוסיר, שנולד במכה ב־640 לערך, הצליח לכבוש את צפון אפריקה. בכך נוסד השלטון הערבי במרוקו, שנמשך אלף ומאתים שנה. לאורך כל התקופה הזאת היו היהודים במעמד של ד׳ימי — בני־חסות — שבוטל רק בהסכם הפרוטקטורט, ב־1912. הכובשים המוסלמים הפגינו מידת־מה של סובלנות. אמנת עומר, שהסדירה את היחסים בין המוסלמים ועם הספר, הופעלה בגמישות מסוימת עד סוף שושלת מורביטון (1051־1147). הקהילות היהודיות, ובעיקר קהילת פז, התפתחו ושגשגו. לאחר הפלישה הערבית לספרד, התפתחו קשרים בינן ובין הקהילות הפורחות בטולדו ובשאר ערי אנדלוסיה. אישים יהודים שונים הגיעו לעמדות חשובות בערים הללו, לשמחתם של אחיהם בצפון אפריקה.

היהדות המרוקאית נהנתה מאווירת חסד זו. תור הזהב שלה החל בראשית המאה ה־11, בתנאים המיוחדים של העיר פז. עיר זו, שאידריס השני הקימה ב־809, נעשתה עתה למרכז הראשון במעלה בעולם הערבי, והיתה גם למרכז יהודי עולמי. השפעתה התפשטה מעבר לארצות המגרב והגיעה גם לחצי־האי האיברי.

וכך, בעוד מלחמות האחים בין המואחידון והמורביטון מטביעות את ספרד בנחלי דם, מצאו היהודים מקלט בארצות המגרב. הרמב״ם עקר מקורדובה לפז, ולמד ולימד שם עד 1165. מצבם של בני מעמד הד׳ימי החמיר, מכל מקום, בימי שלטונו של הסולטן אבן יקוב אל מנסור (1184־1199). היהודים נאלצו להתגורר בשכונה נפרדת — מלאח (משמע, גטו) — וללבוש בגדים מיוחדים: גלימה בצבעים כהים, חגורה צהובה ואות קלון צהוב. כן נאסר עליהם לנעול נעליים ולהחזיק בסוס או לשאת נשק, כאזרחים בני־חורין. היהודי לא היה אזרח אלא זר נסבל. עם זאת, הותר לו לשמור על דתו, אבל הוא נדרש לעשות זאת בצנעה. הוא נהנה מהגנה, אבל שילם את מחירה בהשפלה: כל אימת שהגיש לסולטן את המס השנתי, ג׳זיה, ספג סטירה על לחיו בפרהסיה.

היהודים היו שעיר לעזאזל בכל משבר שפרץ בארץ. במאה השתים־עשרה, בתקופת המאבקים הגדולים בין המואחידון והמורביטון, פרצו פרעות רבות במלאחים של מרקש, פז, מקנס וסאוטה. כל מכת רעב או מגיפה עוררו את חמתה של האוכלוסייה על היהודים. במשך מאות שנים הוטל על היהודים מס גולגולת ונגזר עליהם לסבול מאלימות ומתביעות שרירותיות. ועדיין לא דיברנו על מעשי אונס, חטיפות, הריגות…

השפעת הספרדים

מצבם של היהודים השתפר בתקופה שבין המאה השלוש־עשרה והמאה החמש־עשרה, בזכות היהודים הספרדים, שעקרו דרך קבע לצפון אפריקה, בשל הרדיפות שידעו בארצם. גלי הגירה כאלה באו, למשל, אחרי מעשי הטבח שהתחוללו ב־ 1391 בשכונות היהודים בטולדו, בסביליה, בקורדובה, בסרגוסה, במדריד ובוולנסיה. אולם המאורע המכריע מבחינתה של יהדות המגרב התחולל כעבור מאה שנה. זה היה, כמובן, גירוש ספרד ־ סיךוקם של כל ההודם מממלכות ארגון וקסטיליה, בפקודתם של המלכם הקתולם פרדיננד ואיזבלה.

150 אלף יהודים, שביקשו להינצל מהתנצרות וממוות, נחפזו אל הנמלים ועזבו את ספרד בחודשים מארס־יולי 1492. רבים מהם הגיעו לארצות המגרב.

הבאים למרוקו הצטרפו לקהילות קיימות או הקימו קהילות חדשות בערים פז, מקנס, דבדו, טנג׳ר, תטואן, סאלה, עזילה, לרש, ראבאט, סאפי. ביניהם היו מאות תלמידי־חכמים ורבנים שהפיצו את לימוד התורה בארצם החדשה. הם הביאו איתם גם את העיסוק בקבלה, שלא היתה מוכרת עד אז בחלק זה של אגן הים התיכון – ונקלטה מיד.

עד מהרה נוצרו גבולות ברורים בין האזרחים הוותיקים והתושבים החדשים, והספרדים, שהיו הרבה יותר משכילים, השתלטו על הקהילות החשובות ביותר. עקבות המריבות של הימים ההם, וכן של שתי מערכות פסיקה רבנית, שפעלו בנפרד, יתנו את אותותיהם עד 1955.

היריבות העזה ניטשה גם בין הקהילות השונות לבין עצמן. בני פז התגאו, למשל, בעירם, שעלתה, לדעתם, על מקנס או על מוגדור. מצד אחר, בני פז ובני מקנס ראו את היהודי של הרי האטלס כיצור פרימיטיבי, ואילו יהודי טנג׳ר התייחסו אל כל היהודים של ״פנים הארץ״ כאל ״זרים״.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 22

המלאח

הקהילות היהודיות שחיו במלאחים סבלו, מאז המאה השש־עשרה, ממעשי אלימות רבים. בניגוד למה שהתרחש במזרח אירופה, כאן היו אלה מעשי שוד יותר מרציחות, והמניע היה תאוות בצע ולא שנאה. כל עסקה מסחרית של יהודי חויבה במסים, באגרות ובהיטלים לרוב, ובנוסף לכך היה עליו להעניק מתנות לסולטנים, לקאדים ולפחות. במובן מסוים, נגזר עליו איפוא לצבור ממון, והפרעות כאילו אפשרו לאוכלוסייה ליטול את חלקה בממון הזה. בין גל אחד של מהומות למשנהו נוצרה סימביוזה מסוימת בין היהודי והערבי. הם דמו זה לזה בשפה, בפסיכולוגיה, בצורת החשיבה ובאורח־החיים. הם התייחסו זה לזה בחוסר אמון הדדי, אבל נזקקו זה לזה. הד׳ימי שימש כמתווך הכרחי בין הכפר והעיר. הוא היה הרוכל, הקוסם ומרפא־הנקעים שנע בדרכים, מכפר לכפר, על הפרד שלו. אבל הוא לא הגיע מעולם לשום עמדת כוח.

״המלאח הוא ביתו של היהודי. כשהוא נכנס אל המלאח, הוא חולץ את נעליו״, כתב שארל דה פוקו בספרו סיור במרוקו, ב־1883. זו היתה ממלכת הד׳ימי, עיר בתוך עיר, תחומה היטב בשערים ובגדרות. המלאח הראשון הוקם בעיר פז ב־1438, ונותר זמן רב היחיד מסוגו. לכל מלאח היה צביון מיוחד, אבל בכולם בלטה ההשפעה הספרדית. המלאח של תטואן דמה, למשל, לעיר קטנה באנדלוסיה, לרובע בסביליה או בגרנדה.

הרובע היהודי הוקם, בדרך כלל, ליד הקסבה, תחת החסות הסמלית של הרשויות. זו היתה שכונת עוני מלוכלכת, שבתיה צפופים מאוד, כדי לגונן על יושביהם מפני השמש ומפני סקרנים מבחוץ. הרחובות היו צרים, מצחינים ובלתי סלולים, ואדמתם נעשתה לבוץ אפילו בגשם החלש ביותר. בלב המלאח של מרקש היה תל אשפה אדיר, מוקד של מגיפות שפגעו בהתמדה באוכלוסייה המקומית. המלאחים בדרום, למשל בדמנט ובתרודנת, היו מקומות מדכאים ביותר. משפחות גדולות התגוררו בחדר אחד; רבים סבלו מתת־תזונה; תמותת התינוקות היתה גבוהה והבערות הרימה ראש. המאחיה, המשקה החריף מחולל הנסים, שימש כתרופה לכל נגע.

המצב היה טוב יותר בפז, במקנס, בטנג׳ר או בתטואן. מסורת של עזרה הדדית ומתן צדקה אפשרה לעניים בערים הללו לשפר את מנת חלקם. קהילת מוגדור היתה עשירה במיוחד. עיר נמל זו, שנוסדה בימי הפניקים על חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לאגדיר, התפרנסה מסחר הזהב עם אנגליה. הצורפים שלה, יהודים כולם, הוציאו לה מוניטין. יותר מכך, האוכלוסייה המוסלמית היתה כאן בחזקת מיעוט. אבל מוגדור היתה יוצאת מן הכלל.

ראוי לציין כי יהודי אירופה שמעו פעמים רבות במהלך המאה התשע־עשרה על מצבם הקשה של בני דתם בארצות המגרב. משה מונטיפיורי, נשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה, אף הגיע ב־1863 לסיור במרוקו, בניסיון לעזור במקצת לאחיו הסובלים.

פולחן הקדושים

היהודי הפשוט תושב המלאח היה יכול להחזיק מעמד רק בזכות הדת והדבקות במסורת. אין פלא שהוא אימץ אמונות ומנהגים דתיים של שכניו הערבים או הברברים, שחייהם היו קשים לא פחות מחייו. הרמב״ם, שהיה אז בפז, יצא בתוקף נגד מנהגי עכו״ם שכאלה, שנועדו להילחם בעין הרע, לרפא מחלה או עקרות, לסייע במציאת אשה טובה ובהולדת בן זכר וכדומה. ככלל, הוא לא העריך במיוחד את היהודים הברברים.

פולחן הקדושים, שהיה נפוץ מאוד בארצות המגרב, מצא במרוקו קרקע פורייה. יהודים, ברברים וערבים עבדו, בלהט עממי שווה, איש איש לפי דתו המיוחדת, אוסף עצום של קדושים עושי נפלאות. פרופ׳ יששכר בן־עמי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, בעצמו יליד קזבלנקה, ערך את המחקר המקיף ביותר על הקדושים במרוקו, ומצא שמניינם הכולל מגיע ל־652, בדרגות חשיבות שונות. 126 מביניהם היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ונתנו בכך ביטוי מובהק לסימביוזה התרבותית של בני שתי הדתות. עוד נמצא במחקר האמור כי היהודים הכירו בחמישים קדושים מוסלמים, המוסלמים העריצו תשעים קדושים יהודים, ושלושים ושישה קדושים היו עניין למאבק בין שתי הקהילות. קדושים רבים היו מקומיים ואזוריים, אבל היו גם כאלה ששמם יצא אל מחוץ לגבולות האח. ראש וראשון להם היה הרב עמרם בן דיוואן, יליד חברון, שפקד לעתים מזומנות את צפון אפריקה כדי לאסוף תרומות למען יהודי אח ישראל. בביקורו האחרון, השתקע בפז ובנו נתקף שם במחלה אנושה. האב הודיע שהוא מוכן למסור את נפשו למען בנו, והבן אמנם הבריא. כעבור זמן קצר, ב־1792, מת האב בווזאן, ונקבר שם. קברו נהפך למקום עלייה לרגל, הנערץ על כל תושבי ארצות המגרב, יהודים ומוסלמים, עד ימינו. הרב רפאל אלנקווה, שנקבר ליד ראבאט ב־1935, נחשב לקדוש בכל צפון אפריקה. הוא הדין בבאבא סאלי, יליד תפיללת, שתמונתו נמצאת כמעט בכל בית של משפחה ממוצא מרוקאי — בישראל, בקנדה, בארצות־הברית או בצרפת.

ההילולה היא מנהג ייחודי ליהדות מרוקו. השם עצמו נגזר מארמית ופירושו המקורי חתונה – ללמד שמות הקדוש הוא מעין ״חתונה״ או איחוד רוחני עם האל ולכן יש לשמוח עליו, ולא להתאבל. ביום־השנה ל״חתונה״ הזו נהגו איפוא היהודים לעלות באלפיהם לקברו של הקדוש, להשתטח עליו ולבקש את עזרת הקדוש במילוי משאלותיהם. ההילולה היתה מאורע שליכד את כל בני הקהילה מהרב עד הסנדלר. עשירים וקבצנים באו אליה מכל קצות הארץ. המשפחות המורחבות היו מבלות יחדיו ימים אחדים באוהלים, על מיטות־שדה מכוסות בשטיחים ובכרים. הילדים צפו בהשתאות בטקסים שערכו המאמינים סביב הקבר. הרצינות והשמחה שימשו בערבובייה. החוגגים אכלו בצוותא, החליפו הלצות, וסיפרו סיפורים על כוס תה מנטה. לרובם היתה זו הזדמנות נדירה לצאת מהשגרה, מעין בידור שנתי.

ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו, בראשית שנות השישים, לא הביאה לביטול המסורת המקורית הזו. אבל משהו ממנה מת. משהו הלך לאיבוד ללא תקנה. מה הדבר שאבד? הרוח, הנשמה, ההשראה? המרוקאים בישראל וברחבי העולם לא התגברו על האבידה הזאת. שאם לא כן, כיצד נסביר את הניסיון לחדש את העליות לרגל האלה בשנים האחרונות?

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 25