מורשת יהדות מרוקו

תקנות המגבילות את החירות האישית ומצמצמות את האוטונומיה של הפרט

תקנות מסוג אחר נועדו דווקא להגביל את חירותם של בני הקהילה, ולמנוע מהם לבזבז את ממונם לצורכי רכישת מותרות  ולמטרות אחרות, תוך פגיעה באותם שידם לא הייתה משגת.

תקנות מעין אלה בגנות המותרות (Law Sumptuary ) היו נפוצות בהרבה מקהילות ישראל, והדיהן עולים כבר מספרות התנאים. ראו למשל משנה תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". וראו לפי שעה הרב בצלאל לנדוי, "תקנות נגד המותרות", ניב המדרשיה )אביב תשל"א(, עמ' ריג–רכו; ירון בן נאה, "תקנות בלתי ידועות של קהילת סלוניקי", בתוך: הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵ לון, א' אדרעי, ד' גליקסברג, א' הכהן, ב' ליפשיץ וב' פורת (עורכים), ירושלים תשע"ח, עמ' 406–407; ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.

תקנה נגד הוצאות יתירות בשמחות

תקנות קדומות שתכליתן הגבלת הוצאות יתירות מצויות כבר בספרות חז״ל, ומהם נשתלשלו והלכו הלכות רבות עד ימינו. רמז לכך מצאו חכמים כבר בדברי הנביא מיכה (ו, ח) ״הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך״. טיבה של ״הצנעת לכת״ זו לא נתפרש כל צורכו, והוצעו לה פירושים שונים. הכינוי ״צנוע״ בלשון המקרא בא לעיתים כניגוד ל״איש זדון״, לץ ויהיר. לפי פירוש זה, ״הצנעה״ משמעה הליכה בענווה, תוך הסתפקות במועט, שמירה והגבלת התאוות.61 ויש שפירשו ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת בעיקר ל״את ה׳ אלוקיך״ שבסופה, היינו: מעשי פולחן דתיים, מצוות ויראת שמים של אדם, ראוי להם שייעשו בצנעה, במועט, ולא מתוך פיזור יתר, ראוותנות ויהירות. לפיכך, לא כל המרבה בהבאת קורבנות מרבה בהכרח יראת שמים,  וכך גם במצוות אחרות דוגמת מצווה הצדקה שעל אף ששכרה הרבה מאד, הגבילו חכמים את שיעורה.

בדברי התלמוד (בבלי, מכות כד ע״א), נתפסו שלושה אלה כעמודי העולם, עד שאמרו: ״בא מיכה והעמידן [=את המצוות כולן] על שלוש״. ראשית הפסוק, ״והצנע לכת״, היה לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, כבר למן שנת תרפ״ט (1929), אך סופו – ״עם ה׳ אלוקיך״ – הושמט, ולא בכדי, כדוגמת ביטויים חילוניים אחרים שביקשו מחד גיסא לקדש את מטבעות הלשון העבריות המקוריות, אך מאידך גיסא, ל״חלנן״ ולעקר את קדושתן. כך, למשל, בשם תנועת ״ביל״ו״ שכותרתה ״בית יעקב לכו ונלכה״ תוך השמטת ההמשך: ״באור ה׳ ״; כך בסיסמת התנועה למען עליית יהודי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה ה-20: ״שלח את עמי״, תוך השמטת ההמשך ״ויעבדוני במדבר״; וכך בחוקי היסוד החדשים (ומהם בחוקים אחרים דוגמת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח / 1998) שמדברים על כך ש״כל אדם נברא בצלם״ תוך השמטה מכוונת של בריאתו ״בצלם אלוקים״ (והשוו לדברי השופט מ׳ חשין, [ע״פ 1742/91 עמי פופר נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נא(5) 307). לעניין אחרון זה, ראו: א׳ הכהן, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל״, במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ׳ 16-25. תופעה זו קשורה לתופעת ״חילון השפה״, שדוגמאותיה רבות מספור. כך, למשל, השימוש בשם ה״היכל״, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, לציון ״היכל הספורט״ ו״היכל התרבות״; בדומה לכך, חילונו של ה״משכן״ לציון בניין הכנסת או ״המשכן לאומנויות הבמה״; הפיכת היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, ״יום השבתון״ – יום הכיפורים, לציון יום חופש כללי; ועוד כהנה וכהנה.

לעניין זה, שאני מקווה להרחיב בו דברים במקום אחר, ראו לפי שעה: פ׳ שיפמן, ״שפה אחת ודברים אחדים״, רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לא׳ רוזן-צבי, מ׳ מאוטנר ואחרים (עורכים), תל-אביב תשנ״ח, עמ׳ 715; א׳ הכהן, ״חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי״, בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ח׳ עמית, ח׳ באר וא׳ הכהן (עורכים), תל-אביב תשס״ח, עמ׳ 53 והערה 31.

אכן, כבר בדברי חכמים הראשונים,  דרשו חכמים ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת באופן מיוחד ל״הוצאת המת והכנסת כלה״, שתי מצוות שהיה קיים לגביהן חשש גדול של ״מותרות״, לפי שהן נעשות בפרהסיה, ברשות הרבים.  והוסיפו שם חכמים: ״והלא דברים קל וחומר! ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא [=ברשות הרבים, כלוויית המת והכנסת כלה] אמרה תורה ׳הצנע לכת׳, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה!״.

בדומה למסורת הקדומה, תיקנו חכמים בקהילות שונות תקנות קהל שהגבילו הן את הוצאות הנישואין, הן את הוצאות ה״שמחות״ מן הסוג האחר – הקבורה והכנת התכריכין. לצד הממד הערכי שבהצנעת לכת, נועדו תקנות אלה למנוע ״עין הרע״ ולמנוע את קנאת השלטונות והשכנים הלא יהודיים שהיו עלולים עקב כך להשית מיסים כבדים על בני הקהילה היהודית ה״עשירה״.

ראו בבלי כתובות נ, ע"א: "אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש ]=חמישית מהונו[, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז ]=יותר מחומש[ ולא הניח לו חבירו, ומנו ]=מי הוא[? רבי ישבב, ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". 64 בבלי, סוכה מט ע"ב

לגבי הצנעת לכת בקבורה ומצוות לוויית המת, "שלא לבייש מי שאין לו", וכבר במשנת תנאים, ראו ברייתא בבלי, מועד קטן כז ע"א: "תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים". על הזהירות מפני ביוש הזולת כעקרון יסוד בהלכה ובמשפט העברי, ראו בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 )ינואר 2007(, עמ' 22–27 ]=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 105–111[.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'
עמוד 105

תקנה מעניינת אחת הגיעה אלינו מתקנות פאס שבמרוקו,  וזו לשונה:

וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם [=פרנסתם] מוכרחים להוציא הוצאות יתירות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית כדי לצמצם במותרות, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום,

לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות כדי שישווה עצמו במעשיו גם למושפעים [=לעשירים].

לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות הנקראים אלכתאייב [=סעודת נישואין], אין לו רשות לעשות כי אם סעודה אחת בלבד. מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם. ולא יעשה בה [=בסעודת הנישואין] תרנגולים ולא בני יונה, וכיוצא בהם כלל, וכן גם כן בשום סעודה אחרת לא של חתן וברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה. וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאווי לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל [=אלא] לצורך מאכל החתן והכלה בלבד או שום בעל הבית לצורך ביתו או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה.

ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל והפורץ גדר לעבור על תקנה זו יש רשות ביד הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א [=יגן עליה אלקים] עכ״ל התקנה וחתומים עליה הרבנים המובהקים מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר מנחם סירירו ומוהר״ר וידאל הצרפתי וכמה״ר שאול אבן דנאן וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה.

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

שע״ח(1618), וזו לשונה:

תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי סעודות בימי שמחות וגיל טופס במאמר בית דין ישצ״ו [=ישמרם צורם וגואלם] בהיותנו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירינו זאת פאס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו [=נטריה רחמנא ופרקיה, ישמרו האל ויגאלנו], ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם, וידל ישראל לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו על הקהלות ישצ״ו בזמנים כאלה, שכל יום קללתו מרובה מחברו, בעונותינו הרבים מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות, ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם ואין לאל יד בעל הסעודה למלט מידם, ולפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו.

לכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה בתוך ימי השמחה ההיא בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו, ובסעודה הראשונה עצמה לא יזמין כי אם הקרובים לעדות, לארוס ולארוסה או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפילו יהיו יותר מעשרה, ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה הנקראת דיכלה בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו.              

גם אין רשות לבעלי הסעודות הנזכרים ובני ביתם לשלוח מאומה מהתבשילין הנעשים לשם הסעודות ההם מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה, אפילו דרך גגות וחלונות,  אפילו לשלוח להם שושבינות.

ובסעודת מיני מגדים ומשקין שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלח לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה רשאי להוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד.

גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עאקדה ואל כעאך שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם.

ואם לא יגיעו לכלל עשר נשים רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעאקדה מאומה מחוץ לחצר החתן אפילו דרך גגות וחלונות.

התקנה ממשיכה ומטילה סייגים על מיני שמחות נוספים:

גם ראינו לתקן שלא יעשו תקייל בשום ענין בשום שמחה ממיני שמחות וגיל שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת.

גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון.

גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבטה שנהגו לעשות, וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו כי אם מה שיצטרך לבני ביתו.

גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה. גם לא ישלח הארוס מנחה לסעודה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחינייא לבית הכלה לצורך חופתה כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקין, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלי קידושין כי אם בשידוכין.

מכאן עוברת התקנה לפרט את המגבלות על מנהגים שנהגו בשמחת היולדת: גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 107

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

בסוף התקנה נוספו דברי חתימה, ובהם פירוט משך זמן תחולתה והעונשים שיושתו על העובר עליה : כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהזכרת השי"ת כראוי, לקיים ולהשלים על הדרך הנזכר מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח"ו על שום פרט מכל הנזכר, מלבד שייענש בתורת עבריין מלפני בית דין והנגיד ישצ"ו לפי ראותם, ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ"ו מאה אוקיות מעות כסף טוב ליד גבאי המס, על כל פרט שיעבור עליו, בכל פעם שיעבור.

ולראיה שבכך הסכמנו ונשבענו לקיים על הדרך הנזכר חתמנו פה בהסכמת ורשות רבותינו הנזכרים וגבירנו הנגיד הנזכר ישצ"ו בעשור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלום לפרט היצירה פה מתא [=מקום, העיר] פאס, אלהים יכוננה עליון אכי"ר. וחתומים על זה רוב הקהל ישצ"ו.

לעיתים, על מנת לתת תוקף לתקנה, חתמו עליה לא רק חכמי העיר המתקינים, אלא גם כל אנשי הקהילה. לעניין זה ראו עוד בן נאה .

ומן הגב חתמו רבותינו הנזכרים והנגיד גבירנו הנזכר ישצ"ו שהסכימו בכל הנזכר וגם הוסיף לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן אפילו שערה מכוסה עד צאת הכוכבים כפי שהעיר המהדיר, ניתן להביו את רקעה ההיסטורי של התקנה על פי תיאורו של אחד מחכמי הקהילה, רבי שאול סירירו, שנכתב שנתיים לאחר מכן, בראש חודש תמוז שנת ש"פ [ = 1620 : ]

נסענו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם, משהלך המלך למכנאסא, ואנשי אלבלאד שמו שני ראשים, ובחדש זה הרגו בחור אחד, בנו של ישעיה בן שניור הי"ן, רוב תלאותינו הלא זה מן היהודים הרשעים שהדפיסו מטבע הזהב , ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יחידים, ועברו כמה נידוים וחרמות, עד שיד ה' היתה בנו , ונפל עַם רב מישראל .

ככל הנראה הדברים מכוונים כלפי זיוף מטבעות בידי יהודים. כנגד תופעה זו, שגילויה היה עלול להמיט אסון על הקהילה כולה, נתקנה תקנה מיוחדת, שאסרה על הטבעת מטבעות "פרטית". ראו להלן.

גם בדורות מאוחרים יותר המשיכו חכמי מרוקו לתקן תקנות המגבילות רכישת מוצרי מותרות והוצאת הוצאות יתירות בשמחה. כך, למשל, אנו מוצאים ש"המלאך רפאל", רבי רפאל בירדוגו, כותב :

[תקנות נגד מותרות, תקנה יט, משנת תקס"ו ( 1806 ), בתוך: הרב משה עמאר, תקנות חכמי מקנאס, ירושלים תשנ"ו.]

מנהג היה פשוט שבסעודת מילה וזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים . ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים…
"המלאך רפאל" היה רגיש ביותר לצער עניים ובושתם וביטוי לכך נמצא בכמה מכתביו. ראו למשל פירושו בעניין מתן לחם לעניים: " 'הלא פרוס לרעב לחמך' ואגב הודיעו אופן נתינת – מאכל לרעב שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה – פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול. וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות יאמר כי – הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו", רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קלז, הוצאת הרב שלום משאש, קזבלנקה תש"ל.

עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח כ"ד ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא [=פשטידת] ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמש ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים וכל הבעלי השמחה היה להם נחת לזה ולזה.

תקנות רבות שתכליתן הגבלת המותרות נהגו גם בקהילות אחרות דוגמת מכנאס וטיטואן . לכל אחת מהן קווי ייחוד משלה המשקפים את אורחות המקום, אך יש גם מכנה משותף רחב באשר לרקען, לסיבות שהניעו את מתקניהן ולתוכנן.

כך, לדוגמה, בראש "תקנת המותרות" של טיטואן, משנת 1822 , שפורסמה על ידי י' בן טולילה, נאמר בהאי לישנא:

ביען שבימים האלה ובזמן הזה הקיפונו סבבונו צרות רבות ורעות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו , מלבד המים הזֵדונים  אשר עברו עלינו, ורוב ההטלות והמסים אשר השתרגו עלו על צווארנו… ואנחנו הרואים כמה מבני בריתנו שהפריזו על המידה מרוב המלבושים והתכשיטים שמתקשטים בהם הנשים, מכסף וזהב ואבנים טובות… וגורמים רעה לעצמם, וכמה מהם שלווים וממשכנים עצמם, והחלש יאמר 'גיבור אני' לעשות נחת רוח לנשותיהם, לקנות להן מלבושים ותכשיטים כפי רצונן.

ולא זו בלבד אלא שמסיעים עצמם מן העיר ומתרחקים מנשותיהם שנה אחר שנה כדי שתשיג ידם למלאת חפצם ורצונם, ובזה פשתה המספחת שכל אחד הולך ומוסיף על חברו במלבושי זהב וכסף, ובכל יום ויום פושעים ומוסיפים, ומלבד כמה תקלות שמסתעפים מזה עילה מנהון [=מהם] שמעוררים עלינו קנאת האומות בראותם הני יהודאי בגו גלוותא [=אותם יהודים שבתוך הגלות] שיש להם עושר וכבוד, ותכשיטי זהב וכסף ואבני בדולח מה שאין ידם משגת, ובזה מתרבה השנאה עלינו ונפקא מינה [=ויוצאת ממנה] חורבה בר מינן.

לכן נתוועדנו עם ראשי קהל עדתנו  ישמרם צורם, להסיר המכשלה הזאת מבני בריתנו, ועלתה הסכמתנו לתקן איזה גדרים וסייגים בענייני המלבושים ותכשיטי הנשים ובעניי ני המשתאות…

מתקיני התקנה מדגישים בראש התקנה את ה"צרות שסבבום והקיפום" "בימים האלה ובזמן הזה", ומציינים, בין הסיבות שהניעו אותם להתקין את התקנה את עול המיסים הכבד ואת החשש מפני "התעוררות קנאת האומות". נימוקים אלה, ששבים וחוזרים גם בתקנות אחרות בעניין "איסור המותרות" מלמדים ש"סדנא דתקנתא" חד הוא, – והרקע להתקנתן כמו גם תכליתן ומטרתן מגלה מכנה משותף רחב בין קהילות שמבחינה גיאוגרפית היו רחוקות מאוד זו מזו

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-ליבי במזרח כרך ב'

עמוד 110

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

הגבלת סכום תוספת כתובה

ביטוי מעניין להגבלה נוספת שהוטלה מטעמים של "תקנת הציבור" על חירות הפרט והאוטונומיה שלו מצויה באחת מתקנות פאס שהגבילה את סכום הנדוניה שרשאי האב לקצוב לביתו . כמסתבר, תופעה זו הייתה קדומה למדי. וכבר בעלי התוספות העידו על חתנים שהיו מתחייבים בכתובה [מאה ליטרין ]=סכום גבוה למדי[, אף על פי שאין לו שווה פרוטה] .

בדורות האחרונים, נפוץ מנהג זה בקהילות נוספות. עדות מקהילות מרוקו בדור האחרון, מדברת בחתנים שנקבו בכתובה סכומים חסרי שחר, עד ש"אפילו עני שבישראל, שאינו יכול להשיג עד ככר לחם, כותבים עליו כמה מיליונים .

מעבר להיותה מסמך משפטי, שעיקרו התחייבויות החתן לכלתו, שימשה הכתובה אמצעי וביטוי חיצוני להדגשת ייחוסם של בני הזוג ולקיבוע מעמדם החברתי לא ייפלא אפוא שלא אחת הושקע ממון רב בכתיבת כתובה מעוטרת ומפוארת שנכתבה ביד אומן.

כך, למשל, הובלט הפער הכלכלי והחברתי שבין בני קהילת ה"מגורשים", שנהגו לכתוב כתובות על גבי קלף, לעומת ה"תושבים", בני המקום, שכתבו כתובותיהם על גבי נייר. ה'מגורשים' הקפידו לציין בכתובה שהיא נעשית "כמנהג ק"ק מגורשים" ולא אחת רשמו בה סכום גבוה (שפעמים הרבה עלה, ולא במקרה, למניין "ח"י אלפים", סימן ברכה ומזל(, והדגישו אותו ב'גופן' בולט בגוף הכתובה, בדומה לכתובות שמקורן מפורטוגל.

המנהג לקצוב סכומים גבוהים מאוד בכתובה הביא לכך שבנות המעמד הנמוך, שהוריהן לא יכלו להתחייב בסכומים ניכרים כל כך, התקשו למצוא להן בן זוג. זאת, בנוסף לקנאה שהייתה תופעה זו עשויה לעורר הן בתוככי הקהילה הן כלפי השכנים הלא יהודים , ולמתחים החברתיים שנכרכו בה. תקנה זו, בצירוף תקנות אחרות, תוקנה בשנת תנ"ח ( 1798 ) וחתמו עליה ארבעה מדייני הקהילה ומנהיגיה: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל צרפתי, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל צרפתי. וזה לשונה  :

בהיותנו מקובצים להמתיק סוד  בעניין תיקוני בקיעי עירינו, פקחנו עינינו על אשר בעונותינו שרבו כמעט ננעלו שערי ההשפעה [=הפרנסה], ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם , צר ומצוק מצאום, יום ולילה לא ישבותו  מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו לשלחן ולתתן לאנשים, לסיבת פשיון נגע צרעת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבא [=גדולה], ועוד תוספת מרובה על העיקר, חפץ או חפצים מכסף וזהב, ובדולח ואבנים טובות, או מעות או קרקע, או לסייע החתן בתכשיטין המוטלים עליו לעשות הנקראים בפי ההמון פאניו"ש וכדומה, באופן שרוב בעלי בתים נשארים שלולים [=ללא נכסים], ויוצאים נקיים מנכסיהן וקצתם לוקחים מעות ברבית להשלים התוספת ההמה, והרבית עולה שתים במעלות על גביהם כל ימיהם. ואשר אין ידם משגת ואין מוצאין גם כן מי שייתן להם ברבית לסיבת עניותם, נשארות בנותיהן עד ילבינו שער, ואין איש מאסף אותן הביתה , לכן ראינו לתקן ולגזור על כל המשתדכים מהיום הזה והלאה שאין רשות לא למשתדך ולא לקרובי המשתדכת להתנות שום תנאי תוספת כפל הנדוניא בשום אופן מהאופנים הנזכרים לעיל וכן אין רשות לקרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניא שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע, ולא שום תכשיט מהפניו"ש הנזכר, רק חפצי הנדוניא אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם כפי כבודו.
אכן, דומה שלמרות תקנה זו, היו בקהילות אחרות (ואולי בשנים אחרות, ברוכות יותר במישור הכלכלי) במרוקו אנשים שיצרם תקפם והמשיכו לנקוב בכתובה סכום גבוה ועצום שידם לא השיגה כדי תשלומו בעת מימוש הכתובה.

מצב הפוך משתקף מתקנת קהילת צפרו. אף על פי שבעקבות דין התלמוד, נקבע שיעור "תוספת כתובה" דרך כלל בשיעור סביר, שרוב בני אדם יכולים לעמוד בו, תיקנו בקהילת צפרו "שיעור מינימום" לתוספת הכתובה, שעלה כדי "סך עצום".

ככל הנראה, כדי להגן על בנות ישראל בעת הגירושין, שיהיה בידן ממון כדי –פרנסתן, או למנוע מצב שבו "יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן". תקנה זו הקשתה על עניי הקהילה לעמוד בתשלום חובם בעת מימוש הכתובה .

כפי שעולה מתשובתו של בעל שו"ת "שופריה דיעקב", רבי יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס, נדרשו גם כאן חכמי הדור לסייע בידי העניים. בתשובתו מעיד רבי יעקב על תקנה קדומה שקבעה, ולמרות הסכום הגבוה שנכתב בכתובה, בנסיבות מסוימות אין לכפות את האיש לשלם את דמי "תוספת הכתובה" :

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 114     

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

ולפי האמת הוא פטור גמור ]=מלשלם את ה"סך העצום", אותו סכום עצום שננקב בכתובה[ מן הדין, כי במתנה – אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא – ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו, לא יכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא יישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש… לזה החמיר עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש.

ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ועם כלזה לא עשו אלא סך מועט. מכל מקום, בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי [=שלא הוכשר הדור[, הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומכל מקום לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כי אם למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס, אין כוח בנו לחייבו בתוספת, שלא חייב עצמו הוא בו כי אם מפני המנהג.

מתח זה, שבין הרצון לקצוב סכום גבוה בכתובה כדי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (לגרשה) , לבין הרצון לאפשר למי שאין ידו משגת להשיא בנותיו ולשאת בתשלומי הכתובה בעת גירושין ליווה את קהילות מרוקו עוד שנים הרבה. ביטוי לכך ניתן בעדותו החשובה של רבי אהרן בן חסין, מגדולי רבני מרוקו במאה העשרים, בן מכנאס ולימים ראב"ד מוגאדור (אסווירה) שנאמרו בפני מועצת רבני מרוקו  בעניין "סכום הכתובה הגבוה":

רבותי! אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו ומחץ מכתה תרפאו, של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו .

ורבותינו הראשונים נוחי נפש אשר שמענו ונֵדָעם כי מימיהם נתנו גבול וקצבה, אם מעט ואם הרבה. דרך משל בעיר פאס ובנותיה היו שמים[=עורכים שומה, מעריכים את שווין] הנדוניא ומוסיפים עליה שיעור ומידה לפי רבוי הנדונייא ומיעוטה. ועל המידה אשר מדדו אין להוסיף ואין לגרוע .

וכן בעיר מקנאס בימים הראשונים היו שמים הנדוניא ומוסיפים עליה קצבה אחת, הן לנדונייא מרובה הן למועטת, ודור אחר דור לפי זול המטבע היו מחליפים אותה הקצבה לקצבה אחרת שמתחלה קצבו שבעה דורוס  לעיו"ת, ובדור אחר קצבו עשרה, ואחריהם כ"ח

ובימי נעורינו מצאנו שהבית דין של אותו הדור תיקנו לפי שווי המטבע של זמנם לכתוב כ"ה דורוס עקו"ת והבית דין שאחריהם תקנו להוסיף נו"ן [= 50 ,] ובית דינו של הרב כמוהר"ר יהושע בירדוגו יצ"ו תקנו להוסיף על הנדונייא שליש מלבר .

וגם בעיר ארבט [=רבאט] סאלי וטיטואן ובנותיהם שקצבו לכתוב הן בנדוניה גדולה הן בנדוניה קטנה סך י"ח מאות דורוס בעיותו"ן .

הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת. וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בל תקנת ותיקין או שבעת טובי העיר והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים והגביהו התוספת על הנדונייא מאה לעשרה, ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה, ואחרים כתבו על אחת אלף, ודור אחר דור הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מיליונים, ואפילו עני שבישראל שאינו יכול להשיג עד ככר לחם כותבים עליו כמה מליונים או לפחות מאת אלפים, עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו? זהו שקר מוחלט.

והנה תורתנו הקדושה חייבה הבעל לכתוב כתובה לאשה ורבותינו לפי זמנם לא יכלו להוסיף על סכום הכתוב בתורה עד שקראו לו שם משום חיבת ביאה, וכל זה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובתוספת של הזמן הרע הזה נמשך ממנו כמה היזקים. האחד כשהבעל ריקם ריקם [=ריק מנכסים, עני, וריק ממצוות] לגזרה שווה, לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה. וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע אין שואלת ממנו רק הגט, ויצאה חנם אין כסף.

הב', שאם הבעל יש לו כדי כתובתה, וכל שכן פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא אשה בת בנים, או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו ויישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו? העבודה! ה' לא ציווה.

וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה [=רבי יעקב אבן צור] בספר משפט וצדקה ביעקב חלק ב, סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה ויחרד חרדה גדולה  וכתב שהדבר מסור ביד בית דין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי ורבני פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר .

ועיין לו בסימן ל' וזה לשונו: "אמנם כשעושים הכתובה מסך גדול, כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה או בטיטואן שכותבים ה' אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמור שעלה על דעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעול לא ראהו, אפילו בחלום, ואנן סהדי [=ואנו עדים] שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא, ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמור שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, 'מאסמי תעדדהום פלחוך דלעלז', הרי בהדיא [=במפורש] אומרים לן דלאו לפירעון קיימי, ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם".

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 116

לנוכח תופעה זו ביקש הרב בן חסין מעמיתיו חכמי מרוקו כי יתקינו תקנה : שמהיום והלאה שקודם הנישואין יָשוּמוּ הנדוניה בשומות המזומנות, ואם שמו בנדוניה אלף יוסיפו שליש, ויהיה אלף וחמש מאות, אבל יותר מזה אין –רשות לשום בית דין להסכים עליו כנ"ל.

אכן, כפי שמעיד הרב אבן דנאן, שהביא את הדברים בספרו "הגם שאול", הצעה זו לא נתקבלה, ועם זאת יש בה כדי לשקף את נוכחות הבעיה על סדר יומם של חכמי מרוקו ואת הניסיונות למצוא לה פתרון הולם.

הגבלת חופש הלבוש

לבושו של אדם הוא חלק מאישיותו . מעבר להגנה על הגוף, הוא משמש אמצעי לציון מעמד חברתי כלכלי, ויש בו שיקוף תרבותי המגלם ערך מוסרי ודתי (כגון – לבוש צנוע או חשוף, סמלי לבוש וכיוצ"ב) . לבושו של אדם חושף את זהותו, את תולדותיו ואת מקורות ההשפעה שלו .

למותר לומר שלעיתים הטיל השלטון הזר מגבלות מפלות ('גיאר') על לבוש היהודים. כך, למשל, בימי הביניים המוקדמים נצטוו היהודים ללבוש בגדים בצבע צהוב (בשונה מהגוון הכחול שיוחד לנוצרים והאדום שיוחד לשומרונים). לימים, נצטוו היהודים ללבוש בגדים שחורים בלבד  שבלטו בניגודם לצבע הלבן ששלט בבגדי המוסלמים. כמו כן הוטל על היהודים איסור לחבוש טורבן או ולנעול נעליים ברחובות הרובע המוסלמי .

אחת השאלות המרתקות בחקר הלבוש היהודי היא שאלת מקוריותו וקיומן של השפעות החברה הסובבת. באופן ספציפי במרוקו מעניין לבחון עד כמה השפיעה הגירת היהודים מספרד למרוקו על צורת לבושם ה'אנדלוסית' של יהודי"קהילת המגורשים" וזאת בהשוואה ליהודים ה"מקומיים" שהושפעו מתרבות הלבוש הברברית.

עדות מרתקת לגזֵרות אלה, שהיה בהן הרבה מן ההשפלה, מצויה במכתבו של השר משה מונטיפיורי שנמסר לסולטן מולאי מוחמד בעת ביקורו במרוקו בשנת1864  מונטיפיורי נתן לכך ביטוי גם במכתב ששלח לבן אחיו בלונדון :

ליהודים בעיר זו, וללא ספק בחלקים אחרים בפנים המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת .

עדות מאוחרת יותר לגזֵרה זו מצויה גם באיגרת ששלח רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 לא' לאב, מזכיר חברת כי"ח, שבה הוא מתאר את המסחר מחוץ ל'מלאח' היהודי: "ויש להם [=ליהודי פאס] במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגליים בתקופת תמוז וביום סגריר".

משכך, היה "חופש הלבוש" לחלק מ"חופש הביטוי" של אדם . עם זאת, כשאר זכויות האדם, ניתן להגביל גם חירות זו לתכליות שונות, ומקצתן מנויות גם בדין הישראלי, כפי שיפורט להלן. יתר על כן: כאשר מדובר על הגבלת לבוש שנוהגת גם ב"רשות הרבים", היא עשויה לעלות גם כדי פגיעה ב"חירות התנועה".

במשפט העברי מצויות נורמות שונות שתכליתן להגביל לבוש מסוים ל"תכלית ראויה", כגון דיני עבודה זרה, איסור הליכה ב"חוקות הגוים" והתרחקות מהם, דיני צניעות וכיוצ"ב . "דיני המותרות" משתלבים במגמה זו וביטוי להם ניתן בתקנות שונות ממרכזים שונים. כך, למשל, נתקנו בקושטא ובסלוניקי למן מחצית המאה הי"ח ואילך תקנות שונות שאסרו על לבישת מחלצות מפוארות:

ובעונותינו בזמנינו פרצו גדר ההנהגה, זכרים בפני עצמם לובשים מחלצות, וסובבים בחוצות להטיל קנאה, ונקבות בפני עצמן הפריזו על המידה להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה אשר לא היה לעולמים בירושלים, ותלכנה נטויות גרון, את תפארת התכשיטין ומלבושין , היא שעמדה עלינו לכלותינו מהגוים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים, ומעלילים עלי הם לאכול את בשרם, אי לזאת למגדר מלתא [=לגדור את הדבר] ולהציל את ירושלים מן ההפכה, גוזרים אנחנו בכוח התורה ובכל אָלוֹת הברית בענין התכשיטין ומלבושין לזמן עשר שנים, אולי יחנן ה' וכי יתקנו הנהגתם יקל עול ההוצאה, והאדמה לא תשם, אפילו בחוץ לארץ בערי המלוכה, כשיראו לבני עמנו לבושי מכלול, מחמת קנאה יעלילו עליהם, קל וחומר בירושלים, שאילי הארץ לובשים בלים ומטולאים, וכי יראו לישראל לובשים בגדי חמודות, חורקים את שִניהם ומעלילים, ודין גרמ"א [=וזה גרם] לריבוי הוצאות .

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

עמוד 119

והינה, מעיון בתורת חכמי מרוקו עולה שכבר מאות שנים קודם לכן, נתקנו במרוקו תקנות דומות לגבי הלבוש . 118 וכך נאמר בתקנה משנת שס"ד [= 1604 ] מתקנות פאס:

בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיים] והנגיד המעולה הנבון ה"ר דוד אבן זמירו יצ"ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיחו, נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ"ו [=ישמרו צורו וגואלו] וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ'אלכ'אליס או תאזרא ש  או עקוד די אלג'ופאר [פנינה], ועיני העמים רואות וכלות .

כלאכאליס, וביחיד: כלאלה ( Khlala)  הוא ה"איזאר", סיכת פריפה שבה היו קושרים את יריעת הבד שעטפה את גוף הנשים. ראו מולר לנצט, כסות ומסר .

ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ"ו וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה תכשיטים הנז' כ'לכ'אליס או תאזראש ולא עקוד דיל ג'ופאר בשום צד שבעולם, זולת אלג'ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ'מאר  לשום כלה  ולא תשים דלאי"ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג'ופאר [=פנינה], זולת שיוליכו אותה עם פרונטאל  עשוי באופן האמור.

כמאר  (khmar) , תליון קטן בעל שלושה קצוות המכונה Croix du Sud )צלב הדרום(, מולר– לנצט שם )לעיל הערה 118 (, עמ' 280 ..

טרם נתברר לי מה טיבו המדויק של "פרונטא"ל" זה. פרופ' יעקב בן טולילה הציע לקשר אהמונח עם סוג תכשיט שהונח על המצח ) frente בספרדית) או בגד שנלבש בצידו הקדמי של הגוף.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצוואר אילה ג'ורג'ירה.

וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור נתנו רשות להנגיד המעולה יצ"ו שימסרנו ביד הרשות להענישו ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

אכן, לימים נתברר שמגבלת הלבוש לעטות "פרונטא"ל" רק בדרך הקבועה בתקנה, – בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחב ו "  היא "גזירה שאין – הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, הרחיבו את מידתה והחילו את איסור עטיית הפרונטא"ל על כל סוגיו:

שוב ראינו שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטאל מהמידה הנזכרת לעיל, ואי אפשר לתת דברנו לשיעורין , לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטאל כלל, אף על פי שיהיה קטן, ולקיים כל דבר חתמנו פה בא"ך טוב לישראל מחדש כסלו [=כא' בכסלו] משנת ומשפטיך כצהרים לפ"ק בפאס יע"א ]=יגן עליה אלקים[, והכל שריר ובריר וקיים. זולת הכלות יוכלו לשים פרונטאל בשבעת ימי החופה:

ולראיה חתמנו. עד כאן נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכם השלם הה"ר סעדיה ן' רבוח ז"ל; והחכם השלם הה"ר יצחק אבן צור ז"ל הי"ן; והחכם השלם הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל; והחכם השלם הה"ר יעקב חאגיז ז"ל; והחכם השלם הה"ר אהרן אבן חיים ז"ל; והחכם השלם הה"ר וידאל הצרפתי ז"ל; והחכם השלם הה"ר ישעיה בקיש ז"ל ; והחכם השלם הה"ר יצחק ן' זמרה ז"ל; והחכם השלם הה"ר שאול סרירו ז"ל; והחכם השלם הה"ר יחייא בירדוגו זלה"ה .

חתימתם של לא פחות מעשרת חכמי העי ר  מלמדת על העוצמה שביקשו להקנות לתקנה, ואולי גם הפיתוי שבהפרתה, שכדי למונעו נדרשו לעשות לה חיזוק כה גדול. מהדיר התקנה, מרדכי מורי עמאר, הפנה את שימת הלב לאפשרות שהתקנה נתקנה במועד זה דווקא לנוכח הידרדרות המצב בעיר פאס, המתואר באחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתולדות יהודי העיר.

 צרות אלו הימים הולכות ומתגברות עלינו, וצרת היום יותר מצרת אמש, וכן בכל יום ויום, וזה לנו היום שלוש שנים ואנחנו בצרת הרעב, עד שספו תמו קהל פאס ועד היום יותר מאלף ומאתים שמתו ברעב, מלבד מה שיצאו חוץ לדת  לבקש אוכל לנפשם להשיב נפש.

יש כאן עדות על המרת דת לאיסלם, מתוך רצון להציל את הנפש מרעב. תופעה זו ידועה לנו גם ממקורות רבים אחרים. המוסלמים ניסו דרך קבע לפעול להמרת יהודים, לעיתים בכפייה ולעיתים באמצעות פיתויים שונים. ראו למשל, את הקדמתו של רבי יהודה חייט, רב ממלגה, בפתיחה לחיבורו "מנחת יהודה", פירוש ל"מערכת האלהות". לפי תיאורו, כשהגיע לפאס, העליל עליו מוסלמי כי ביזה את הנביא מוחמד. הוא הושם במאסר ולחצו עליו להתאסלם.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

122 PDF

והעיר סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, צרת רעב צרת מלחמות, היושב בעיר ימות ברעב והיוצא מחוץ לעיר ייפול בחרב. וצרת גנבים ושודדי לילה. והצרות האלו הם ראיה ומופת וסימן טוב לתוחלת הגאולה. גזרות אלו אשר אנו עמנו היום יותר קשים מגזרות המן. ולזה אנו מובטחים בחסדי ה' כי אלו הימים קרבה ישועתו לבוא .

להשלמת התמונה נוסיף כי לצד הגבלת חירות הלבוש מטעמים שב"דיני מותרות" , היו קיימות תקנות קהל שהגבילו את חופש הלבוש מטעמי צניעות.

הגבלות על תספורת

[הגבלות על תספורת שהיא חלק מ"חירות הלבוש" וחריגים להן מצויות כבר בתורה – –ובמקורות הקדומים. ראו, למשל: לֹא תַקִפוּ פְאַת רֹאשְכֶם, וְלֹא תַשְחִית אֵת פְאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט, כז). איסורי תספורת אחרים הוטלו מכוח איסור ההליכה ב"חוקות הגוים" (ראו אנציקלופדיה תלמודית בערכו(.]

בדומה להגבלות על הלבוש, התקינו במכנאס גם הגבלות על תספורת. וכך נאמר בתקנה:  הסכמת הקהל בהסכמת הנגיד כ"ה [=כבודו הרם? ] ובהסכמת בית דין וכ"ו וראשי ומנהיגי קהל קדוש מכנאס יע"א [=יגן עליה אלקים] הסכימו הסכמה גמורה ששום בן ברית שיש לו בלורית, ולא יגלח אותה מיד ולאלתר מהיום ועד שבת קודש, שהוא עובר על הסכמת הקהל, וייתן קנס כפי הנראה לנגיד כ"ה .

וראשי הקהל וגם התינוקות הקטנים בכלל הסכמה משעה שיהא בן שש שנים ויעשה כובע על ראשו .

המשך התקנה מחיל מגבלות על לבוש בצבע אדום, וכן על לבושים שנהגו ללכת בהם מי שאינם יהודים:

גם הסכימו שהאלבורנוזיס [=מעיל], כל החוטים האדומים שבהם שיצבעו אותם.

וכל מי שילבש מהיום הזה והלאה שום גלימא (נוסחה אחרת: סגוס) שיהיה בה שום כתם אדום, שהגלימא ההיא יוליכוה הקהל בקנס. גם הסכימו ששום איש בן ברית לא ילבש קושאקה.[ לפי המהדיר: חגורה מהודרת ממשי וחוטי זהב.] וכל אשר תימצא חגורה עליו מעכשיו רשות ביד ממונה הקהל להסירה מעליו, ויוליכוהו הקהל בקנס.

"בתקופות מסוימות נועד הצבע האדום רק לבגדי השומרונים. יושם אל לב שבמקורות המשפט העברי יש ביטוי קדום ביותר לאיסור ללבוש בגדים אדומים, כבר מתקופת התנאים. ראו למשל ספרי ראה, פיסקה פא, בעניין איסור ההליכה "בחוקות הגוי": "… שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן". וראו עוד בית יוסף ורמ"א, יורה דעה סימן קעח, בשם שו"ת מהרי"ק, שורש פח."

מכאן עוברת התקנה לאסור על כלה ללבוש בגדים מסוימים, בדומה לתקנה שהובאה לעיל, וכן הגבלות על מנגנים בחתונה:

גם הסכימו שהכלה לא תלבש הכיאמר בעודה בבית אביה, גם שנכנסה לחופה, זולת הנשים [השייכות למשפחת הנגיד.]

גם הסכימו שבכל שבעת הימים שקודם החופה, גם ליל יום א' שנותנים המתקאל בכלל, שאינם רשאים לנגן בכלי הניגון, זולת בעת לכת הבחורים לבית הכלה בלבד. וכשיחזור החתן לביתו, שוב אינם רשאים לנגן בכלי הניגון כל הג' ימים.

גם הסכימו שכל ערב שבת, כשירד הנס [אפשר שהכוונה לדגל שהורדתו סימנה את כניסת השבת הממשמשת ובאה ומורה על החיוב לסגור את החנויות.] בשעה עשירית, מיד יסתמו כל החנויות מיד ולאלתר, וכל העובר על דברינו זה עובר על ההסכמה.

עוד הסכמנו ששום איש בן ברית לא ילבש לא בגדי דירי, ולא עקרי, ולא שקרנאט, זולת התינוקות שאינם בכלל.

מהדיר התקנות רמ"מ עמאר הביא השלמה ל"תקנת התספורת" מחיבורו של הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים-חלק א, דף סא ע"א.

זכרון דברים בעניין גידול שער הבלורית ושבולי השפם, כבר קדמונינו עשו עליהם תקנות ואסרו איסר למגדלם וקנסו כמה בני אדם על זה .

ובימי החכם הנגיד כמה"ר אברהם בן וואעיש  ז"ל בשנת שב"ע, 1612 ]=שע"ב, שהיא שבע למלכותו אסר במאסר והעניש והלקה רבים על זה.

ובשנת ת' לפ"ק [= 1640 ] הוסיפו עוד לחזק התקנה על פי גזירת המלך וגדוליו, כדי שלא יעשו כמעשה הנוצרים שנואי נפשם .

ועמד על זה החכם הנגיר כמה"ר חביב טולידאנו ז"ל כמ"ש כל זה בנוסח התקנות. ובשנת תנ"ב [ = 1692 ] עמד עוד על זה, ובפרט הנגיד השני יצחק בן וואעיש ז"ל .

וזה זמן התחיל ההמון לפרוץ גדר. ובכן עמדו עוד לחוק תקנות הראשונים, ה' יגדור פרצותינו וכו', ויפתח לנו שערי אורה, בשנה זו הבאה עלינו לטובה לחיים טובים ולשלום היא שנת תקי"ח לפ"ק ( 1758 ) וחתום ע"ה דניאל טולידאנו ס"ט .

בחיבורו הקלאסי נר המערב (ירושלים תרע"א), עמ' קמז, מזכיר הרב יעקב משה טולידאנו את רבי אברהם בן וואעיש כאחד מהחכמים, "מתקני התקנות", שחיו בדור השני לאחר הגירוש במראכש, אך מצודתם הייתה פרושה גם על פאס ועל מכנאס. הרב טולידאנו מביא (בספרו, שם, עמ' קנג, הערה פג) ציטוט ממשניות דפוס ונציה שס"ו, שהביא לדפוס "החכם השלם מוהר"ר אברהם בר הר"ר ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא" ובהקדמתו הוא מעיד: "כי שלחני פה הנגיד המעולה הר' אברהם בן וואעיש, קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי, אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניין הנזכר, והנה בעוונות, בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב, דבר ורעב, כי המלך נלחם עם אחיו ואין יוצא ואין בא". חכמים אחרים מבני משפחה זו ידועים לנו ממכנאס וביניהם רבי שמואל בן וואעיש (ראו נר המערב שם, עמ' רעז, והערה קמג שם. לפי הרב טולידאנו הוא חי בין השנים תצ"ח תקע"ז), ורבי אלישע בן וואעיש.

חופש התנועה והגבלתו

גם חופש התנועה הוא מחירויות היסוד של האדם וניתן למצוא את שורשיו גם במשפט העברי. עם זאת, כשאר זכויות האדם גם חופש זה הוגבל ל"תכלית ראויה". כך, למשל, כאשר היה חשש שתנועה בלתי מוגבלת תביא עימה פריצת גדרי צניעות או תעודד משחקים אסורים כגון משחקי הימורים .

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

עמוד 124 PDF