מורשת יהדות מרוקו

עסקים במרוקו – בשונה מרוב ארצות האסלאם שהתרוקנו מיהודיהן, נותרה במרוקו(נכון לשנת 2020) קהילה יהודית המונה כ־2,500 נפש (בעיקר בקזבלנקה). בקהילה זו יש אנשי עסקים המתווכים בעסקאות של ייבוא וייצוא בשל קשריהם עם יהודים בארצות המסחר השונות. לבית המלוכה המרוקאי פעילות עסקית ענפה בעולם, ומשפחת המלוכה מקיימת קשרי מסחר ערים עם יהודים מרוקאים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית. שיתוף הפעולה העסקי בין בית המלוכה ליהודים יוצאי מרוקו אינו חדש, לדוגמה ליליאן שלום (ניו יורק), דוד עמר (פריז), רובר אסרף (פריז) ודוד שטרית(ניו יורק) מקיימים קשרי מסחר הדוקים עם בית המלוכה.

קשרי משפחה – במחצית השנייה של המאה ה־20 נערים רבים שלמדו בצרפת חזרו למשפחותיהם במרוקו בחגים ובחופשות מהלימודים. במועדים אלה אוכלוסיית היהודים במרוקו הכפילה את עצמה. גם במשך השנה ביקרו מהגרים ממרוקו החיים בצרפת ובקנדה את קרובי משפחתם שנשארו במרוקו.

תיירות – בראשית המאה ה־ 21 נפתחו בתי מלון כשרים באתרי תיירות שונים במרוקו. הדבר אפשר למשפחות יהודיות שומרות כשרות להגיע למרוקו בחגים השונים, אף על פי שלא נשארו במדינה קרובי משפחה. ״תיירי החגים״ מגיעים למרוקו כמו גם לאתרי נופש אחרים ביוון, בספרד או בישראל.

הקשר עם ביה המלוכה – לקשר הזה שורשים עתיקים ועמוקים, עוד מהתקופה הטרום קולוניאלית שבה היה ליהודים מעמד של ״דימי״ – בני חסות של בית המלוכה. בעת ההיא נוצרו יחסים עמוקים בין בית המלוכה ויהודי המדינה. היחס המיוחד של בית המלוכה כלפי היהודים התבטא ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה. מוחמר ה־5 הגן על נתיניו היהודים מפני גזרות משטר וישי וצמצם במידת מה את יישום ״חוקי היהודים״. מסופר שכשנציג משטר וישי ביקש מהמלך לכפות על היהודים לסמן את בגדיהם בטלאי צהוב, ביקש המלך שיכינו גם עבור כל בית המלוכה טלאי צהוב, וכך התבטלה הגזרה.

גם כיום נמשכים יחסי הקרבה בין בית המלוכה ליהודי מרוקו. לדוגמה, בבתי כנסת של יוצאי מרוקו בעולם נאמרת ״תפילה לשלום המלך״; המלך מוחמר ה־5 הונצח ביער קק״ל בהרי ירושלים; ביוזמת ראש העיר יוצא מרוקו, ד״ר יחיאל לסרי, נקרא באשדוד רחוב על שם המלך; כשנבנה מרכז רמב״ם בפריז נשלחו למקום אומני בית המלוכה המרוקאי, כדי לעצבו בהתאם לארכיטקטורה המרוקאית. סימן ליחסו המיוחד של המלך ליהודים, וביטוי לכך שהתרבות והמורשת היהודית הם חלק אינטגרלי מהתרבות המרוקאית, ניכרים בהחלטת המלך לשפץ ולשמר בתי כנסת ובתי קברות במרוקו וכן להקים מוזיאון ליהודי מרוקו בערים אלסווירה (מוגדור) וקזבלנקה. להחלטה זו אין אח ורע במדינה מוסלמית נוספת.

מועצת הקהילה המרוקאית בפזורה – בשנת 2007 החליטו בבית המלוכה המרוקאי להקים ארגון ממשלתי שעניינו הפזורה המרוקאית (הערבית והיהודית) ברחבי תבל (Le Conseil de 1a communauté marocaine à l'étranger; CCME). מטרת הארגון הזה, בדומה לארגונים יהודיים בין־לאומיים, לשמש גשר בין מרוקו למיליוני מרוקאים שעזבו את המדינה ב־50 השנים האחרונות ולחזק אה קשרי הגומלין בין ארץ המוצא למהגרים בארצות השונות. לתפיסת הארגון, באמצעות המהגרים אפשר לחזק את הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין ארץ היעד ומרוקו, להבליט את ההישגים ואת ההצלחות של נתיניה החיים בארצות השונות ולהעניק להם אותות הוקרה על תרומותיהם למדע, לכלכלה, לחברה, לתרבות, לאומנות ולגאוות הלאום המרוקאי. במסגרת זו הוענקו אותות הוקרה ליהודים כמו הרב דוד משאש ודוד כהן מצרפת, ד״ר מואיז אוחנה מקנדה, הרב רפאל בן־שימול מניו יורק וסילבן אסור מלונדון.

במועצה העולמית של הארגון 40 חברים המייצגים את הפזורה המרוקאית, מתוכם ארבעה יהודים, שניים מהם מאירופה, רפי מרציאנו מפריז ופול דהן מבריסל. המועצה מתכנסת פעמיים בשנה ברבאט, בירת מרוקו.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 58

שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא ־ צרפת וישראל

עם המעבר לצרפת נהנו המהגרים מהשירותים שהעניקו להם הקהילות הוותיקות ואף השתמשו במבני בתי הכנסת שהתרוקנו בעקבות השואה וההתבוללות של הקהילה הוותיקה. אולם, בחלוף השנים, לאחר התבססותם במקומם החדש החלו המהגרים ממרוקו להקים מסגרות דת עצמאיות שהתאימו למורשתם ולתרבותם. כל בתי הכנסת של יוצאי מרוקו משתייכים לזרם האורתודוקסי, ורק מעטים מהקהילה המרוקאית בחרו להצטרף לקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות שרוב חבריהן אשכנזים. המאפיינים העיקריים של בתי הכנסת של יוצאי מרוקו הם נוסח התפילה, הסידור, החזן, הפייטן ורב הקהילה ששימרו את הליטורגיה ואת הפיוטים של יהודי מרוקו. זה המקום לציין שבצרפת אפשרו למהגרים ממרוקו להקים מסגרות דתיות ולשמר את התרבות ואת המסורת של ארץ המוצא, בשונה מחוויית העולים לישראל שבה מוסדות הקליטה זלזלו במורשת המהגרים, דחו אותה והעדיפו להרחיקם ממורשת אבותיהם.

בקרב הקהילה המרוקאית בצרפת שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא הוא ערך חשוב המונחל לדור הצעיר, והוא נעשה בכמה תחומים בחיי היום־יום:

נוסח התפילה – בבתי הכנסת המרוקאים מקפידים מאוד לשלב צעירים באופן פעיל בשירה, בפיוט ובתפילה. עבור הילדים מתקיימים שיעורי פיוט, ובתפילה הם שרים את הקטעים המיועדים להם. ברוב בתי הכנסת נמצאים הסידורים ״דרכי אבות״ של הרב משה זריהן, ״וזרח השמש״ לפי פסיקותיו של הרב שלום משאש, ״אבותינו״ של הרב מאיר אליעזר עטיה(ליאון, 2010; שוקד ודשן, 1999) ו״פתח אליהו״ (בצרפתית ובעברית) שיצאו לאור על ידי האחים יוסף ואלי שרביט.

הילולות – מדי שנה בשנה מתקיימות הילולות לכבוד הבבא סאלי ורבי שמעון בר יוחאי. ההילולות נערכות בבתי הכנסת ובקהילות ברוב פאר והדר, מוגשת בהן תקרובת מסורתית־ מרוקאית, והן כלי לגיוס כספים למען הקהילה. באירועים אלה ״מכירת הנרות״ היא המוקד המרכזי, כשהנרוה מוקדשים לחכמי מרוקו בעבר. הילולה נוספת, קטנה יותר, מתקיימת לכבוד רבי מאיר בעל הנס, בדרך כלל, בבתיהם של חברי הקהילה.

מימונה – כל שנה, במוצאי שביעי של פסח, נערכות חגיגות המימונה, הן בבתים פרטיים והן בקהילות.

טקס החינה – כחלק בלתי נפרד מחגיגות החתונה מתקיים טקס החינה.

חגים – בשנים האחרונות, במטרה לשמר את התרבות המרוקאית היהודית, רבים חוגגים את חג הפסח ואת חג הסוכות בקזבלנקה, במרקש ובמוגדור.

מנהיגות רוחנית ־ המנהיגות הרוחנית היהודית בצרפת נהנית מהערכה רבה וממעמד גבוה כפי שהיה במרוקו. המעבר של חברי הקהילה לצרפת בפרט ולחברה מערבית בכלל לא הפחית מהכבוד ומההערכה שחשים חברי הקהילה לרבניהם. יחס מכבד זה שונה מהיחס שקיבלה המנהיגות הרוחנית ממרוקו שהגיעה לארץ, שכן בישראל נדחקו רבנים יוצאי מרוקו ממרכז העשייה הרוחנית וההלכתית, ומעמדם ירד הן בעיני העולים החדשים והן בעיני התושבים הוותיקים. יש לציין כי משנות ה־60 ועד לשנות ה־2000 רוב המנהיגות הרוחנית בצרפת היה מקרב יוצאי מרוקו, בזכות קיומן של מסגרות תורניות במרוקו ובזכות מספרם הרב של יוצאי מרוקו בקרב בוגרי ישיבת אקס־לה־בן שבה הוכשרה העתודה הרוחנית של הקהילה.

המשפחה הפטריארכלית – בצרפת, כפי שמקובל במרוקו, עמדו אבות המשפחה בראש ההיררכיה המשפחתית וזכו לכבוד ולהערכה, אף על פי שהגיעו מחברה מסורתית. אומנם הדור הצעיר התמערב ועלה בסולם החברתי, אך הדבר לא יצר חיכוך בין־דורי. הדור הצעיר המשיך לעטוף את אבותיו, הגן עליהם באהבה ואף סייע בקליטתם. לעומת זאת, בישראל העולים הצעירים הוצבו במרכז תהליך הקליטה, כיוון שהם שיקפו את אידיאל היהודי־ הישראלי, הצבר, ואילו המבוגרים נדחקו ולא קיבלו מספיק תשומות כדי להיקלט כהלכה, כיוון שהם נתפסו כייצוג של הגולה והעבר וככאלה שאינם תורמים לבניית החברה החדשה בישראל.

המשפחה המורחבת – בצרפת המשפחה המורחבת הייתה העוגן הרגשי והנפשי שסייע בהתמודדות עם הקשיים שנחוו בחברה החדשה. המהגרים נצמדו למשפחה ואף סייעו אלה לאלה בתעסוקה ובקליטה. בישראל הקשיים היו גדולים יותר. המשפחה הגרעינית התמודדה עם קשיי פרנסה, ולעיתים הופרדו ילדים מהוריהם ונוצר נתק בקרב המשפחה בשל הריחוק הגאוגרפי. זאת ועוד, כדי ליצור את הישראלי החדש הדומה לדמותו של הצבר, כפו על העולים לשנות את שמות המשפחה וליצור זהות חדשה המתאימה לארץ, ואילו בצרפת שמרו המשפחות על שמותיהן. יצוין שלרבים מיוצאי מרוקו שמות פרטיים צרפתיים, בעיקר לאלה שגדלו בערים.

אם כן, בצרפת נהנו המהגרים מחופש פעולה בחייהם. הם שמרו על המסורת ועל המורשת שלהם מחד גיסא, והיו נאמנים לרפובליקה הצרפתית והשתלבו בחברה הכללית מאידך גיסא. במידה מסוימת של אירוניה, דווקא בצרפת המערבית שימור המורשת והתרבות של מרוקו המסורתית התקבל טוב יותר מאשר במדינת ישראל, שכן במדינה הצעירה ציפו שהעולים יוותרו על הזהות התרבותית הקודמת ויאמצו את התרבות הישראלית של הצברים.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 61

הקשר לישראל ולציונות

ישראל היא נושא מרכזי בשיח של היהודים בצרפת. הם חשים קרבה לארץ בזכות קרובי המשפחה הרבים החיים בה ובגלל המשמעות הדתית שלה בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי מרוקו בפרט. ישראל היא יעד תיירותי ודתי שבו אפשר לציין אירועים חשובים במעגל החיים היהודיים (בת־מצווה, בר־מצווה, חתונה), וכן היא יעד של משלחות המגיעות לישראל למטרות שונות. ביטוי נוסף לקשר העמוק של יהודי צרפת לישראל ניכר ביחסם ליום העצמאות הישראלי הנתפס כיום חג, ולעיתים, בשונה מרבניהם, הם קוראים את ההלל בתפילה. זאת ועוד, בבתי הכנסת של יוצאי מרוקו נאמרת התפילה לשלום המדינה בכל שבת. מלבד זאת, קהילת יוצאי מרוקו בצרפת תורמת כספים לישראל, בעיקר לצרכים דתיים, לישיבות, לכוללים ולבתי כנסת.

בצרפת חיים יוצאי מרוקו רבים שעלו לישראל או נולדו בה ואחר כך היגרו לצרפת. מקצתם טוענים שהאפליה היא מאפיין בולט של החברה הישראלית והמניע לעזיבתם את הארץ, ומקצתם הם דור שני של ישראלים־מרוקאים הגרים בצרפת. רבים מהם בוחרים לחזור לארץ ולהתגייס לצבא (פיקאר, 2013; לב ארי, 2010). כך מדי שנה בשנה מגיעים מצרפת לישראל עשרות צעירים יוצאי מרוקו המשרתים כחיילים בודדים. רבים מהם בוחרים בשירות ביחידות קרביות. לצעירים אלה מוטיבציה גבוהה ורצון עז להגן על המדינה. נוסף על כך ישנן משפחות השולחות את ילדיהם ללימודים בבתי ספר תיכון או במוסדות האקדמיים בישראל. רבים מהם מסיימים את לימודיהם ומחליטים להישאר בישראל, ובעקבות החלטת הילדים עולים גם ההורים לישראל.

ישראל היא יעד עלייה מושך גם לפנסיונרים המעדיפים לגור בה מאשר לחיות בדרום ספרד או בדרום צרפת. בדרך כלל הפנסיה שיקבלו בצרפת מאפשרת להם לחיות ברווחה בערי החוף של ישראל(דהן, 2015).

מאז שנות ה־90 ישראל היא יעד לתיירות קיץ של יהודים צרפתים רבים, כשבמוקד נמצאת העיר תל אביב. לפיכך בחודשים יולי־אוגוסט נשמעת היטב השפה הצרפתית ברחובות המובילים לחופי הים. הציבור התורני־חרדי מצרפת מעדיף לנפוש בשכונות בית וגן והר נוף בירושלים.

אנשי עסקים ואישי ציבור יהודים מצרפת משקיעים בישראל, לדוגמה פטריק דרהי ולורון לוי. נראה שמשנת 2000 ואילך השקעה בנדל״ן בישראל אטרקטיבית, ואפיק ההשקעה במגורים בישראל נפוץ בקרב יהודים צרפתים רבים.

[1]          לורון לוי הוא יזם ואיש עסקים בתחום הנדל״ן בירושלים, הקים את מתחם כיכר המוזיקה בבירה.

ישיבת חכמי צרפת – מרכז להכaרת מנהיגות רוחנית

במאה ה־20, משנות ה־50 ועד לשנות ה־80, גויסו תלמידים, בנים ובנות שהתחנכו במרוקו, לישיבות חרדיות־ליטאיות במערב: בצרפת בעיקר לאקס־לה־בן שליד ליון ולפובלן שליד פריז; באנגליה לסנדרלנד, לגייטסהד ולשניידר׳ס שבלונדון; בארצות הברית למיר, לליקווד ולמגן דוד. הרבנים שעסקו בגיוס התלמידים היו: אהרון מונסונגו(מרוקו), רפאל עבו (ישראל ומרוקו), אברהם קלמנוביץ(מיר, ניו יורק), זיידל סמיאטיצקי(תורת אמת, שניידרס, לונדון) יוסף וולטנר (עץ חיים, סנדרלנד אנגליה) גרשון ליבמן (אור יוסף, פובלן צרפת), חיים חייקין וגרשון כאהן(חכמי צרפת, אקס־לה־בן, צרפת)(לופו, 2004; לסקר, 2006).

רפאל עבו יליד צפת, בן למשפחה מיוחסת במרוקו, למד בישיבת פורת יוסף ויצא בשליחות הרב אברהם קלמנוביץ לנהל את רשת אוצר התורה במרוקו. היה נציג הישיבות החרדיות באירופה ובארצות הברית ופעל רבות לשלוח תלמידים ממרוקו בעיקר למוסדות החרדיים באנגליה ובארצות הברית.

הרב קלמנוביץ כתב על העברתם של בני נוער ממרוקו לישיבות במערב ועל כך שבתום לימודיהם ממשיכים בוגרי מוסדות החינוך ללמוד במוסדות תורניים גבוהים ובאקדמיה:

"וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כותלי הישיבות באירופה וגם בארץ ישראל, בפריז, בפובליענס, בעקם לעבען, בלונדון, גייטסהד, באמריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מארק [מרוקו] וכבר יש מהם קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מארק [מרוקו] – דוקטורים פרופסורים אינג'נערים המקדשים שם שמים (קלמנוביץ, 1996: קכ״ז-קכ״ח).

בזהירות אפשר להעריך שבמחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו ממרוקו למוסדות חרדיים במערב כ־5,000 בני נוער, מתוכם כ־4,000 לאקס־לה־בן וכ־1,000 למוסדות חרדיים אחרים. על רקע הגירת בני הנוער אמר הרב מכלוף פחימה:

התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה בקודש כי זו הייתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס־לה־בן ובפובלן לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש. הלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבות אלה הייתה גדולה מאוד. ההורים חששו מעליית הנוער לישראל שתעביר את ילדיהם על דתם. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי(לופו, 152:2004).

הרב מכלוף פחימה למד בישיבת תורת אמת (שניידר׳ס) בלונדון, עלה לישראל בשנת 1967 והקים את ישיבת אור תורה בבני ברק.

מדבריו של הרב פחימה עולה שהרמה התורנית בישיבות באנגליה נחשבה גבוהה יותר בהשוואה לישיבות בצרפת. הרב פחימה גם ציין שהמניע להעברת הילדים למוסדות החינוך בצרפת נבע מהחשש הן מפעילותה של עליית הנוער ששלחה בני נוער לקיבוצים חילוניים בארץ והן מתוכני הלימוד החילוניים בבתי הספר של האליאנס במרוקו (פיקאר, 2013; צור, 2001). ככלל התלמידים שלמדו באנגליה באו בעיקר ממשפחות שבהן ההורים היו מעוניינים בחינוך תורני משמעותי לילדיהם. כמו משפחות טולידאנו, מונסונגו וברדוגו.

קיים שוני בין הגירת בני נוער וצעירים ללימודים בצרפת ובין הגירת מבוגרים ומשפחות. המהגרים הצעירים הגיעו למסגרת חינוכית, שנתמכה על ידי ממשלת צרפת, והיא סיפקה להם מעטפת חומרית, חברתית וחינוכית. יתרה מזאת, צעירים שזכו במלגת לימודים בתיכון קיבלו אזרחות, והשתלבותם בחברה הכללית הייתה פשוטה יחסית, כיוון שלרוב השפה הצרפתית הייתה שגורה בפיהם, כי במרוקו הם למדו באליאנס. לעומתם, מבוגרים, מהגרי עבודה או פליטים, לא דיברו את השפה המקומית ולא זכו למסגרת תומכת מסודרת, כפי שזכו בני הנוער והצעירים.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 65

הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לאקס־לה־בן

אפשר לחלק את הגירת בני הנוער לישיבת אקס־לה־בן לארבעה גלים: הגל הראשון, 1950-1945, פליטים מאירופה, ניצולי שואה ותלמידים אחדים ממרוקו; הגל השני, 1967-1950, פליטים ומהגרים מארצות האסלאם, מצרים וטורקיה, ותלמידים מצפון אפריקה, תוניסיה ואלג׳יריה, ובעיקר ממרוקו; הגל השלישי, 1968- 1990, הגירת בני נוער ממרוקו בעקבות מהומות ופרעות במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהצעירים הפסיקו לראות את עתידם במרוקו; הגל הרביעי, 2017-1990, רוב תלמידי הישיבה מצרפת, בני דור שני או שלישי ליוצאי צפון אפריקה(בעיקר ממרוקו) החיים בצרפת או בנים של בוגרי אקס־לה־בן, ותלמידים מעטים מהקהילה הקטנה שנותרה במרוקו בעשור האחרון.

הרב ד״ר יצחק דיין, רבה הראשי של ז׳נבה, בוגר אקס־לה־בן בראשית שנות ה־70, בעל תואר ד״ר לכימיה ממכון ויצמן, שלח את שני בניו ובתו ללמוד באקס־לה־בן.

בשנים 1990-1960 רוב תלמידי הישיבה היו ממרוקו. על פי הנתונים הנמצאים בארכיונים באקס־לה־בן ושנמסרו על ידי הרב הלל ברששת, מנהל הישיבה, והרב רפאל כאהן, מנהל הסמינר לבנות, תומר דבורה, במשך 30 השנים האלה הגיעו ממרוקו למוסדות החינוך (ישיבה, סמינר ובית ספר תיכון) כ־2,500 בנים וכ־1,500 בנות, מתוך יותר מ־5,000 נערים ונערות שהיגרו ללימודים בארצות המערב (לופו, 2004). תלמידים רבים ממרוקו יכלו להזין את מוסדות החינוך באקס־לה־בן, כיוון שבשנת 1948 חיו בקהילה כ־000,263 יהודים, ומלחמת העולם השנייה לא פגעה כלל בקהילה. לרוב התלמידים שלמדו באקס־לה־בן היה רקע תרבותי צרפתי, כיוון שבמרוקו הם גרו בערים פאס, מרקש, מקנס, רבאט וקזבלנקה ולמדו במוסדות אקול נורמל [מוסד יוקרתי לחינוך תיכוני וסמינר למורים בקזבלנקה שבו היו תנאי קבלה מחמירים. הוקם בשנת 1949.], אליאנס, אוצר התורה ותלמוד תורה אם הבנים.

הרב אהרון מונסונגו היה התלמיד הראשון ממרוקו באקס־ לה־בן. אביו, הרב ידידיה מונסונגו[היה הדיין והרב הראשי של העיר פאס במרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של מרוקו.], שלח אותו ללמוד בצרפת ב־1946, והוא למד בישיבה שבע שנים. בשנת 1952, בעידודו של הרב חייקין, ראש הישיבה, שב הרב מונסונגו לקזבלנקה כדי לנהל את בית הספר אוצר התורה, ובשנות ה־60 וה־70 הוא ניהל את רשת החינוך אוצר התורה ברחבי מרוקו. בתפקידו זה סייע הרב מוגסונגו בגיוס תלמידים לישיבות באירופה, בעיקר לאקס־לה־ בן, וכן עסק בגיוס כספים בקרב קהילות מרוקו עבור המוסדות התורניים באקס־לה־בן. משנות ה־90 ועד לפטירתו ב־2016 היה הרב אהרון מונסונגו רבה הראשי של מרוקו. הרב גבריאל טולידאנו, נכדו של הרב ברוך טולידאנו, למד אף הוא באקס־לה־בן, אך שלא כרב מונסונגו, הוא לא חזר למרוקו, אלא עלה לישראל, לישיבת פונוביז' ולאחר מכן הקים עם אחיו, הרב מיכאל, אה מוסדות אור ברוך בירושלים (טולידאנו, תשע״ט).

מאפייני הקהילה באקם־׳לה־בו

העיר אקס־לה־בן נמצאת בקרבת העיר ליון שבצרפת וז׳נבה שבשווייץ, למרגלות הרי האלפים, ומתגוררים בה כ־30,000 תושבים. הקהילה באקס־לה־בן היא ליטאית־ספרדית ומורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו. בשנת 2019 מנתה הקהילה כ־150 משפחות (כ־1,500 נפש). רוב חברי וחברות הקהילה הם בוגרי הישיבה וסמינר בית יעקב תומר דבורה. הקהילה היא ״חברת לומדים״, דהיינו רוב הגברים מייחדים חלק ניכר מזמנם ללימוד תורה בכולל המקומי או בכוללים שבאזור אקס־לה־בן(ליון, שומברי, גרנובל, ז׳נבה). תחומי העיסוק של תושבי הקהילה הם חינוך, הוראה ומתן שירותים כ״כלי קודש״. בקהילה אין ייצוג למגוון הזרמים ביהדות, פרט לקהילה ברסלבית קטנה(עד שנת 2000 היו בקהילת ברסלב המקומית כ־20 משפחות, אך רובן עלו לישראל) בראשות הרב בן־דיין, מנהל הלימודים הכלליים בסמינר תומר דבורה, ונציג חב״ד במקום, רבי דורון נגר, ישראלי ממוצא תימני. מספר בעלי המקצועות החופשיים בקרב תושבי הקהילה קטן, ביניהם רופא ופסיכולוג, אך הם תושבי חוץ שחזרו בתשובה ואינם בוגרי המוסדות המקומיים. מעמדה החברתי־ כלכלי של הקהילה בינוני־נמוך. רוב חברי הקהילה חיים בצניעות, מאחר שהלימוד הוא העיקר ולא הפרנסה.

סמינר בית יעקב ותיכון חרדי לבנות הוקם על ידי הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר ביוזמתו של הרב חיים חייקין.

על פי הגדרתו של מנחם פרידמן את הקהילה החרדית, אם כי בניגוד לקיים בישראל, רוב החרדים באקם־לה־בן משלבים לימוד תורה ועבודה.

חזר בתשובה בשנת 1975, חסיד ברסלב ציוני, בעל תואר ד״ר במדעי המדינה מאוניברסיטת סורבון בפריז.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 67

בקהילת אקס־לה־בן ישנם חמישה בתי כנסת: אחד בישיבה, השני במרכז העיר ושלושה בתי כנסת קטנים הנמצאים בבתיהם של חברי הקהילה. בכל בתי הכנסת נוסח התפילה הוא מרוקאי, ובימים נוראים יש תפילה בנוסח אשכנז רק בישיבה. כפי שהיה נהוג במרוקו, בתי הכנסת המקומיים נקראים על שם המייסדים (בית כנסת יפרח, בית כנסה דרי, בית כנסת בן־דיין שבו מתפללים בנוסח ברסלבי־מרוקאי). מאז הקמת הישיבה בשנת 1945 ועד היום לא נבנו בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, אך חל גידול במספר התלמידים במוסדות החינוך לבנים ולבנות.

חברי הקהילה מתגוררים באזור המרוחק ממרכז העיר הנמצא סמוך לישיבה. באזור זה נמצאים רוב בתי הכנסת, המכולת הכשרה, המקוואות, בתי הספר והישיבה הקטנה. מספרם הקטן של חברי הקהילה וריכוזם באזור אחד אינו גורם לבולטות יתר בעיר, בשונה משכונת גולדרס גרין בלונדון או ברוקלין בניו יורק שבהן נוכחות היהודים ניכרת.

הרב שלמה אזגורי, בוגר הישיבה ומורה למתמטיקה בישיבה (זוהר, 2001), הוא נשיא הקהילה ונציגה מול השלטונות המקומיים ומול מוסדות היהודים בצרפת, ומבחינה ארגונית הוא כפוף לרב הישיבה. כפיפות נשיא הקהילה לרב המקומי היא יוצאת דופן בקהילות צרפת, שכן בדרך כלל הרב כפוף לנשיא, שלרוב הוא אדם אמיד התורם מכספו לצורכי הקהילה. זאת ועוד, באקס־לה־בן בתי הכנסת הם פרטיים, ואילו בקהילות בצרפת בתי כנסה, מקוואות, בתי מדרש וכדומה הם ציבוריים־קהילתיים.

ישיבת חכמי צרפת – בית ספר תיכון, ישיבה וכולל אברכים

ישיבת חכמי צרפת [על פי האבות המייסדים, הישיבה היא המשך לדור החכמים ואנשי ההגות שחיו בימי הביניים בחבל טרואה בצרפת, רש״י, רבנו תם ובעלי התוספות.] שבאקס־לה־בן נוסדה לאחר השואה, בשנת 1945, במקום ישיבת חכמי צרפת שהייתה בנודורף, סמוך לשטרסבורג, ותלמידיה הראשונים היו יתומים ופליטים מהשואה. מייסדי הישיבה, הרב ארנסט וייל והרב חיים חייקין משטרסבורג, קבעו את מושבה של הישיבה בווילה מהמאה ה־16. בעברה שימשה הווילה למגורים לבית המלוכה האנגלי בתקופה שהייתם במרחצאות שבעיר. הווילה נבנתה על גבעה נישאה המרוחקת כשני קילומטרים ממרכז העיר, ויש בה שלוש קומות ופארק. המבנה המרכזי בווילה נקרא ״בית השטן״(La Maison du Diable), ובגלל השם הזה מחירה היה נמוך. מכירת הווילה ליהודים הייתה גם מעין פיצוי על השואה. משנות ה־50 ואילך למדו בישיבת חכמי צרפה תלמידים מארצות צפון אפריקה ומהמזרח התיכון, ומשנות ה־60 ואילך למדו במוסד חינוכי זה בעיקר תלמידים שהגיעו ממרוקו.

ייחודה של הישיבה ניכר בכך שנלמדים בה לימודי קודש ולימודי חול, ותלמידי הישיבה ניגשים לבחינות בגרות ממשלתיות. בעשור הראשון לקיומה של הישיבה התקיימו לימודי התיכון הכלליים בבתי הספר שבעיר, שם למדו יחד תלמידים יהודים(כולל בנותיו של הרב חייקין) ותלמידים לא יהודים. בסיום יום הלימודים הכלליים חזרו התלמידים היהודים אל ״הר הישיבה״ הקרוי גם ״מעלה המלכה ויקטוריה״. הצידוק ללימודי החול בישיבה היה על פי דעתם של גדולי הדור, הרב אהרון קוטלר והרב חיים סולובייצ׳יק, שאמרו ״צרפת שאני(שונה)״, בתשובה לשאלת הרב חייקין האם ללמד לימודי חול בישיבה. כוונתם הייתה שבצרפת ניתן ללמוד לימודים כלליים. לפיכך בישיבה נלמדו כל המקצועות בצרפתית, כפי שהסביר הרב חייקין: ״כאן בצרפת אנחנו מלמדים רק בצרפתית, זו ישיבת חכמי צרפת, אנחנו קרובים ליהודי צפון אפריקה, והם מדברים צרפתית ולא יידיש, וצריכים להתחשב בהם״

(2008:161 Yitzchoki)

בישיבה למדו התלמידים במסגרת פנימייתית, ובסיום לימודיהם הם קיבלו תעודת בגרות שאפשרה להם להמשיך ללמוד במוסדות אקדמיים שונים בצרפת. כ־80% מהבוגרים המשיכו ללימודים על־ תיכוניים, אקדמיים ומקצועיים מחוץ לאקס־לה־בן, בערים ליון, שטרסבורג ופריז, ואחרים המשיכו ללימודים תורניים בישיבות בסנדרלנד ובגייטסהד (אנגליה), בישיבת מיר (ארצות הברית) או בישיבות שונות בישראל. בישיבת אקס־לה־בן לא היו מתחים עדתיים בין ספרדים לאשכנזים, מאחר שרוב התלמידים היו ספרדים (רובם ממרוקו) ומיעוטם היו אשכנזים, ומכיוון שהתרבות והשפה הצרפתית שימשו ״מטרייה לחיים בצוותא״. אשר למורשת המרוקאית ולמנהגיה, הייתה הסכמה לשומרם, ומשנות ה־70 ואילך נוסח התפילה ומנהגי מרוקו ״מלכו בכיפה״. כך בימים נוראים הקפידו על נוסח הסליחות כפי שהיה נהוג במרוקו, ואפילו הרב חייקין, אף על פי שהיה יליד ליטא, השתתף בסליחות אלה. זאת ועוד, הקרבה הגאוגרפית למרוקו ונסיעות התלמידים הביתה (למרוקו) אפשרו לתלמידים לקיים קשר שוטף עם הוריהם. מציאות זו הייתה שונה במידה רבה מהחיים בישיבות האנגלופוניות שבהן היה מתח עדתי, נכפה על התלמידים ללמוד יידיש ולהתפלל בנוסח יהודי אשכנז ואף היו שעודדו את הריחוק מבית אבא ולעיתים אף את הניתוק ממנו.

הריחוק של אקס־לה־בן מהמרכזים הגדולים של צרפת (פריז,ליון ומרסיי), היות הישיבה בעיר קטנה ולעיתים אף קפואה ובידוד מבנה הישיבה ממרכז העיר אפשרו למחנכים לעצב אה אישיותם של התלמידים ולחזק את זהותם היהודית.

הכולל באקס־לה־בן הוקם בשנות ה־70 ואפשר לצעירים, לאברכים חדשים ולחוזרים בתשובה מרחבי צרפת ללמוד לימודים תורניים גבוהים. מטרת הכולל הייתה להקים מסגרת ללימודי קודש ברמה גבוהה עבור בוגרי הישיבה ואחרים, כך שלא יצטרכו ללמוד במוסדות אחרים באירופה או בארצות הברית. הרב ראובן אלבז, בוגר ישיבת גייטסהד באנגליה, עמד בראש הכולל מיום היווסדו. הוא נבחר לתפקיד בעקבות לחצם של בוגרי הישיבה יוצאי מרוקו שהיו מעוניינים במינוי הזה, בשל קרבתו התרבותית של הרב אלבז אליהם.

הישיבה היא המרכז הפועם של הקהילה ואפשר לומר שהיא ישיבה שיש לה קהילה. בשנת 1994 החליף הרב יצחק וייל את הרב המייסד חיים חייקין, והוא משמש עד היום(2021) כראש הישיבה. הרב וייל מתגורר במתחם הישיבה על הגבעה, והוא מכהן גם כרב הראשי של העיר.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- ישיבת חכמי צרפת

עמוד 71

תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

בביוגרפיה תהילת השם שעניינה חייו ומורשתו הרוחנית של הרב חייקין נכתב על המניע שהביא להקמת הסמינר לבנות: ״עם השנים, תלמידי הישיבה בעזרת ה׳ נהיו גברים שומרי מצוות ומשכילים. הזמן הגיע כדי להקים בית בישראל, ואז הצורך לדאוג גם להכשרה של בנות כדי שיכולו לשמש את בעליהן ולגדל ילדים ברוח היהדות(2008:161 Yitzchoki) כך, כעשור לאחר הקמת הישיבה, בשנת 1955, הוקמה באקס־לה־בן מסגרת לימודים לבנות חרדיות, סמינר בית יעקב תומר דבורה, על שם דבורה הנביאה שישבה תחת התומר והנהיגה את עם ישראל.

בשנותיו הראשונות היה המקום סמינר להכשרת מורות וגננות שבו נלמדו גם לימודי קודש ברמה גבוהה ־ ״כולו קודש״ [״כולו קודש״ הוא מושג שטבע הרב חייקין בראשית דרכו החינוכית וכוונתו היא כל היום לימודי קודש ללא לימודי חול.]־ ומכאן שהיה חידוש בעולם החינוך החרדי, הואיל והוא היה המוסד היחידי בכל אירופה לבנות חרדיות, וגם בנותיו של הרב חייקין למדו בו בתום לימודיהן בבית הספר התיכון המקומי. תוכנית הלימודים בסמינר כללה: משנה, הלכה, תנ״ך, עברית, דינים (בהתאם לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף), משנה ברורה, שולחן ערוך, מוסר וחגי ישראל. כמו כן ראשי המוסד דאגו שהבנות יוכשרו להקמת בית יהודי.

בשנת 1972, בלחץ התלמידות, ההורים והשלטון בצרפת, הוקם בית ספר תיכון המלמד גם לימודי חול ומכין את התלמידות לבחינות הבגרות. שיעור ההצלחה של בנות התיכון בבחינות הבגרות היה גבוה יותר מהממוצע הארצי. כדי להתאים את הלימודים לרוח התקופה, ב־1990 נפתחו מגמות חדשות בסמינר כמו מזכירות ומחשבים. שלטונות צרפת הכירו במוסד חינוכי זה, והלומדות בו יכלו לקבל מלגת לימודים מהמדינה.

בעת הקמתו עמדו בראש הסמינר הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר, מראשוני תלמידיו של הרב חייקין בישיבה, הראשון היה המנהל הכללי והאדמיניסטרטיבי שדאג לצרכים הפיזיים והלוגיסטיים של המוסד, ואילו השני היה המנהל החינוכי שהיה אחראי על תוכנית הלימודים והמורים. שני אישים אלה ניהלו יחד את המוסד קרוב ל־60 שנה. בשנת 1988 הצטרף למנהיגות החינוכית הרב ד״ר בן־דיין כמנהל לימודי החול בבית הספר התיכון. בשנת 2016 החליף הרב מימון בן־איון את הרב ברייזכר כמנהל החינוכי של המוסד. בשנת 2017, כשהוא בן 94, עדיין סייע הרב רפאל כאהן בניהול המקום.

בראשית ימיו סבל הסמינר ממצוקה כלכלית, ועל כן התלמידות מילאו בו תפקידים שונים, ובין היתר הן עסקו בחליבה, בהכנת יין, באפייה, בבישול ובניקיון. גב׳ חלימי(אבוחצירא), ילידת פאס שבמרוקו, למדה במקום לפני כ־40 שנה, ובשנת 2017 עדיין הייתה הרכזת המנהלית. לדבריה, תומר דבורה היה עבורן בית לכל דבר, והרב כאהן היה האבא והאמא של הבנות ודאג לכל צורכיהן. נראה שהיחס החם שלו זכו הבנות בעת שהותן במוסד מסביר מדוע עד היום עשרות בוגרות מגיעות אליו בימים הנוראים כדי להשתתף בחוויה הרוחנית המאפיינת את התפילה במקום.

בשנות ה־70 למדו בתומר דבורה כ־130 בנות, רובן ממרוקו. הן באו להשלים את לימודיהן התיכוניים לקראת המשך לימודים גבוהים, תורניים ואקדמיים, וזאת בשונה מהייעוד שראו הרבנים להכשירן לקראה הקמת בית יהודי.

בתומר דבורה נפגשו בנות מארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה, שווייץ וצפון אפריקה (בעיקר מרוקו). הימצאות מוסדות תומר דבורה במרחק של ארבעה קילומטרים מישיבת חכמי צרפת הגיבה מספר שידוכים, אף על פי שהמנהלים דאגו שהיום החופשי של הבנות לא יהיה זהה לזה של הבנים, כדי שלא יתקיים מפגש לא צנוע ביניהם. נראה שהצעירים והצעירות נפגשו בארצות מוצאם יותר מאשר באקס־לה־בן, וכך נוצרו זוגות.

בין בוגרות מוסדות תומר דבורה והמוסדות החרדיים בישראל יש קשר הדוק, כך שבתום לימודיהן רבות מהן פונות ללימודים בסמינרים חרדיים בירושלים ובאופקים, ומקצתן פונות להמשך לימודים באנגליה, לסמינרים בגייטסהד או במנצ׳סטר, שם הן לומדות ואולי גם מוצאות שידוך הולם. בקרב בוגרות מוסדות תומר דבורה ישנן מנהלות מוסדות חינוך חרדיים וישנן בעלות מקצועות חופשיים. במשך 60 שנות קיומו של הסמינר, בעיקר בין שנות ה־60 לשנות ה־90 של המאה ה־20, למדו בו כ־3,000 בנות, מחציתן ממרוקו, בעיקר מהערים פאס, ראבט, מרקש וקזבלנקה, ומיעוטן מהכפרים בהרי האטלס.

בשנת 2017 למדו במסגרות החינוכיות באקס־לה־בן 35 תלמידים בישיבה התיכונית, 40 תלמידים בישיבה הקטנה, 40 אברכים בכולל, 12 תלמידים בישיבה(לימודי קודש בלבד – ״כולו קודש״) ו־50 בנות בתומר דבורה. נתונים אלה אינם כוללים את בתי הספר היסודיים וה״חדר״ שבהם לומדים בני הקהילה המקומית. רוב הבנות והבנים במוסדות אלה הם מאירופה, בעיקר מצרפת, מחציתם ילידי אקס־לה־בן, דור שני לבוגרי המוסדות המקומיים. משנת 2000 שלטונות מרוקו הגבילו את היציאה ללימודים תיכוניים מחוץ למרוקו, והיהודים המעטים שנשארו במרוקו אינם שולחים עוד את ילדיהם לאקס־לה־בן.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

עמוד 74