מורשת יהדות מרוקו

מוגאדור-סידני קורקוס

הספר מתאר את ההיסטוריה המדהימה של הקהילה היהודית הייחודית של העיר מוגאדור (כיום אסאויירה) שבמרוקו, בהתבסס על 25 שנות מחקר. תוכן הספר מתבסס על אלפי מסמכים, תעודות, תמונות, עדויות והקלטות, מדובר בחומר שנאסף מארכיונים אירופאים שונים, אוספים פרטיים, ספרי מסע ומחקרים חדשים. ספר זה, המחולק לשני כרכים עבי כרס, כולל 200 שנות היסטוריה: כרך א׳ המשתרע על 43 פרקים בנושאים שונים ומגוונים שמשלימים זה את זה, וכרך ב' הכולל את סיפוריהן של 30 משפחות מהבולטות והחשובות בעיר, מלווה בפרטים גנאלוגיים רבים. חלקו השני של כרך ב׳ באורך מאות עמודים, כולל 12 נספחים, ובהם רשימות של שמות בני הקהילה מנקודות מבט שונות.

הספר חשוב מבחינה היסטורית, מעבר לתיאור של קהילה מסוימת בארץ ערבית, כפי שהקורא ייווכח, חשיבותו גם אוניברסלית וגם להיסטוריה של העם היהודי בכללו, שחי מאות שנים בתפוצות נכר, עד לשיבתו ברובו, לארץ ישראל.

סידני קורקוס (Sydney Coreos) נולד בשנת 1949 במרוקו ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1959. המשפחה התיישבה בירושלים. אביו דוד היה להיסטוריון של יהדות מרוקו, וסידני שימש מנהל מוזיאון וחוקר, מרצה ופרסם מאמרים רבים. בני המשפחה, הצאצאים של מגורשי ספרד, היו מהבולטים והחשובים בעיר מוגאדור במשך חמישה דורות, מבין ׳סוחרי המלך', אך בניה שיחקו תפקיד גם כראשי קהילה, קונסולים מייצגי ארצות אירופאיות וארצות-הברית ואף התבלטו בתחום החינוך, כרבנים ופילנתרופים.

ספר זה, הוא מעין סיכום של פעילותו המחקרית הענפה ורבת השנים של סידני קורקוס, ומיועד לחוקרים ולקהל הרחב, למתעניינים בהיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, ובמיוחד לבני העיר מוגאדור וצאצאיהם, שבוודאי יתעניינו בו מאוד, כי הספר מציג לראשונה את סיפורה של הקהילה וקורותיה, בסביבתה המוסלמית והאירופאית, מזוויות שונות.

www.sefertov.co.il

rmass@barak.net.il

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס הוצאת ראובן מס / יולי 2024

הקדמה

פרופ׳ דניאל שרוטר

מחזיק הקתדרה עמוס ש., דיינארד להיסטוריה יהודית, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת מיניסוטה בארה״ב

העיר אסאויירה, או מוגאדור כפי שהעיר עדיין נקראת על ידי רבים מתושביה הוותיקים וצאצאיהם, תופסת מקוב ייחודי בזיכרון היהודי של מרוקו. היא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה כנמל להתנהלות המסחר הבינלאומי של מרוקו והפכה, למרות ממדיה הקטנים, לעיר הקוסמופוליטית הראשונה של מרוקו ובהיבטיו מסוימים, לעיר המודרנית הראשונה שלה. כבר עם היווסדה התיישבו בה נציגיהם של משפחות הסוחרים המובילות במרוקו במטרה לנהל מסחר זה, ותוך עשור העיר הייתה לעיר הנמל המרכזית של מרוקו. הודות לקשריה! המסחריים, לרשת הענפה של משפחותיהם במרוקו ובאירופה ולקשרים ההדוקים של אליטת סוחריה היהודי! (תוג׳אר Tujjar בערבית) עם סולטני השושלת העלווית, דור אחר דור, הם השפיעו על מהלך ההיסטוריה ועיצב את אופיה המיוחד של אסאויירה/מוגאדור.

אלפי יהודים ומוסלמים נהרו מחלקיה הדרומיים של מרוקו והתקבצו בעיר הנמל החדשה, כסוחרים, רוכלים, בעי חנויות, אומנים ופועלים. בעוד המוסלמים היוו את רוב אוכלוסייתה של העיר, החל מהמאה ה-18 ועד שנות ה-50 היוו היהודים 30־50 אחוזים של האוכלוסייה, הייתה זו, באופן יחסי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.

אסאויירה שימשה כנמל המוביל במרוקו בקושי מאה שנים, זאת באשר בסוף המאה ה־19 ערי נמל אחרות לאור החוף האטלנטי של מרוקו החלו להתפתח ולתפוס את מקומה. חרף זאת, אופיה וזהותה של מוגאדור/אסאוייר עוצבה בתקופת שיא זוהרה, וכך לעיתים קרובות זוכרים אותה גם בימינו בפזורות העולם תושביה הקודמי וצאצאיהם, מאה וחמישים שנה אחרי דעיכתה כנמל בינלאומי. אסאויירה הייתה במאות ה־18 וה-19 מקום בעל או! בינלאומי. אוניות, הנושאות עליהן סוחרים זרים, תושבים ותיירים פקדו אותה באופן תדיר. בהיותה מקום מסר ואחסנה בינלאומי, מדינות זרות החזיקו בה קונסוליות, ולעיתים הן יוצגו על ידי סוחרים יהודים מובילים. בתקוכ שבה אסאויירה שימשה כנמל הפעיל ביותר במרוקו, העיר הייתה צומת דרכים של רשת בינלאומית למסחר חוב עולם שייצאה עורות עגלים ועיזים, גומי, שקדים, שמן זית, דונג ועורות יען, וייבאה, תה, סוכר ומוצרי תוצרת כותנ האליטה היהודית של העיר גם ערכה מסעות הלוך ושוב אל אירופה, שבה התגוררו סוחרים בני משפחות מובילו ולעיתים באופן קבוע. בסיוע רשתות אלו המסחר התנהל עם ליוורנו, אמסטרדם ובמיוחד עם לונדון ומנצ׳ססר. בע שמקור הפרנסה וזכות קיומה (raison d'être) של אסאויירה/מוגאדור היו תלויים במסחר הבינלאומי שנוהל < ידי הסוחרים היהודיים המרכזיים ואלה התגוררו ברובע הקסבה של העיר, הקהילה היהודית, נסמכה על עבודתם של רבים שהתגוררו במלאח העמוס והמאוכלס לעייפה ושבו התרחשו רוב החיים הקהילתיים.

זהו העולם הרב גוני של קהילת מוגאדור/אסאויירה, שאותו מתאר סידני קורקוס בצורה חיה בספרו בליווי תיעוד ,עשיר ושפע של תמונות. מחבר הספר, צאצא של חלק מהמשפחות המובילות של מוגאדור, פותח צוהר להיסטוריה ולזיכרון של העיר, מגלה וחושף את אופייה המיוחד של הקהילה בנבדל משאר הקהילות היהודיות במרוקו.

בתקופה שבה שהיתי באסאויירה בין השנים 1980- 1981, העיר הייתה מאוד פרובינציאלית ורעועה, עם מעט תעשייה שהחזיקה בקושי את האוכלוסייה ואת התיירות. ההיסטוריה של העיר כנמל בינלאומי תוסס נראתה כזיכרון עמום ,-בקרוב ישכח. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח שאוכלס כבר אז ברובו על ידי מוסלמים. במהלך המאה ה־20 העיר עברה שינוי ממרכז קוסמופוליטי תוסס ומסחר בינלאומי לעורף כלכלי. עוד לפני העזיבה המסיבית של היהודים בשנות ה־50, חלק מבני האליטה של העיר עזבו למרכזים עירוניים של מרוקו שהתפתחו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, במיוחד לקזבלנקה ולאגדיר. עם זאת, העיור המואץ הביא יהודים רבים לעיר, במיוחד מדרום מרוקו, והקהילה היהודית נותרה בה כאחת הגדולות במרוקו. פעילות קהילתית תוססת התקיימה בה עד לגלי העזיבה -הגדולים בשנת ה-50 וה־60, שאז האוכלוסייה צנחה לקומץ קטן.

ההיסטוריה של אסאויירה/מוגאדור וקהילתה היהודית היא קצרה יחסית, רק מעל 250 שנה בהשוואה לנקודות יישוב חשובות של יהודים במרוקו. ועם זאת אין קהילה יהודית במרוקו ששמרה על תיעוד כה עשיר המשתרע לאורך כל ההיסטוריה שלה: תושביה בעבר ואלו שאבותיהם התגוררו בה חדורי התלהבות לשמר את הזיכרון של העיר. המחקר הנרחב והממצה של סידני קורקוס בספר זה נעשה באהבת הנושא, אין אבן שהוא לא הפך במחקר מתוך הערכה וכבוד להיסטוריה העשירה של הקהילה היהודית. איני מכיר מחקר אחר כה מעמיק וכה עשיר על ההיסטוריה והחיים של קהילה יהודית במרוקו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר זה.

העניין האישי שלי במחקר ההיסטוריה של מוגאדור/אסאויירה החל בשנת 1978 כשחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. פגשתי את ג׳ורג׳ט קורקוס (ז״ל), אמו של סידני קורקוס, בירושלים בעידודו של פרופ׳ מישל אביטבול, והייתה לי הזדמנות הנדירה לדבר עם ג׳ורג׳ט על החיים במרוקו כפי שהיא זכרה. היא דיברה באנגלית מלוטשת, תופעה אופיינית לחלק מנשות אסאויירה וזאת הודות להשכלתן והקשר עם אנגליה. סבתא של ג׳ורג׳ט הייתה סטלה קורקוס, דמות בולטת באסאויירה אשר ייסדה בית ספר לבנות בסוף המאה ה-19 . משפחתה של ג׳ורג׳ט, משפחת אפריאט, בדומה למשפחת קורקוס הייתה מהאליטה של משפחות הסוחרים שהיו מעורבים במסחר הבינלאומי. ג׳ורג׳ט קורקוס באדיבותה העמידה לרשותי את האוסף העשיר של משפחת קורקוס, כמו כן את רשימותיו השופעות בכמות ובידע של בעלה המנוח, דוד קורקוס (ז״ל), חוקר מלומד, קפדן וביקורתי, אשר ללא כל הכשרה פורמלית כהיסטוריון, כתב מאמרים חלוציים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. כתביו על ההיסטוריה של יהודי מרוקו משתרעים על מאות שנים ועוסקים בנושאים שונים, עם זאת הוא מעולם לא פרסם מחקר היסטורי משפחתי, מלבד פרטים יקרי ערך על ההיסטוריה של יהודי אסאויירה במאמר מרתק על המלאחים במרוקו. דוד קורקוס גם לא כתב על ההיסטוריה של הקהילה שמשפחתו הייתה חלק כה חשוב ממנה. עם זאת, הייתה לי הרגשה, בקריאתי את מאמריו המלומדים מלאי התובנות על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, שכל עבודתו הייתה מעין השתקפות של הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית של מוגאדור. אולם הדוקומנטציה והכתיבה של היסטוריה זו לא הושלמה, סידני נרתם למשימה המשפחתית של שימור הזיכרון של מקום כה מיוחד זה.

בעבודה מונומנטלית זו, סידני עשה שימוש לא רק בארכיון המשפחתי העשיר, אלא שהוא גם בילה שנים רבות במחקר בארכיונים ציבוריים ופרטיים בספריות שונות במדינות רבות בהם נותרו רישומים על הקהילה היהודית של מוגאדור. עם אסופה נפלאה זו של תיעוד, הספר הוא אוצר בלום של מסמכים, תמונות ואיורים בעלי עניין רב עבור אלו שעדיין חיים את זיכרונות מוגאדור, עבור צאצאי הדורות הבאים ועבור מלומדים וחוקרי יהדות מרוקו. הספר, לא רק מציג היסטוריה מקומית מקיפה של אירועים ואישים שעיצבו את הקהילה היהודית של מוגאדור/ אסאויירה מאז היווסדה במאה ה-18, הוא מגיש גם דיוקן של החיים הדתיים והתרבותיים של העיר דרך סיפורים שנדלו מהארכיונים והזיכרונות של הקהילה.

סידני קורקוס בעצמו לוקח חלק פעיל בשימור ועיצוב הזיכרון של קהילת היהודים במוגאדור/אסאויירה, הנתמך בסיוע העניין המחודש בהתפתחותה של העיר. מאז התחלתי את מחקרי באסאויירה בשנים 1980-1981 , העיר חוותה התחדשות מה, והיא עתה ידועה הרבה יותר ברמה הבינלאומית וכאתר המושך תיירים. דימויה של העיר כמקום של סובלנות, של פתיחות ודו-קיום בין אוכלוסיות מגוונות כפי שהייתה מראשית היווסדה, קודם רשמית על ידי הממלכה המרוקאית. הכוח המניע העומד מאחורי יוזמה זו הוא אחד האישים המובילים והמוכרים מהיהודים בני העיר, אנדרי אזולאי, אשר שימש כיועץ המלך חסאן ה-II, ועתה תחת בנו מוחמד ה־VI. אזולאי קידם פסטיבלי מוסיקה במרוקו, ומאז תחילת המאה ה- 21, דימויה של אסאויירה עבר שינוי מהפכני עם קיומם של שני פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל העולמי למוסיקת הגנאואה (Gnawa) ופסטיבל המוסיקה האטלנטית-אנדלוסית, שבשניהם באים לידי ביטוי המורשת המוסיקה האפריקאית והמוסיקה היהודית-ערבית כסמלים של דו-קיום ושל דיאלוג בין דתי שמייצגת אוכלוסייתה המגוונת של אסאויירה מימים ימימה.

יוזמה נוספת של אנדרי אזולאי, בחסותו של המלך מוחמד ה־VI, היא הקמת בית ד׳כירא (בית הזיכרון) בבית כנסת משופץ באסאויירה – אותו בית כנסת שבו אבותיו של סידני התפללו בו ־ וזאת במטרה לשמר את המורשת התרבותית היהודית של המדינה בהיותה חלק אינטגרלי של נחלת האבות.

הודות לניסיונו כמנהל מוזיאון וללהט לשימור מורשתם של יהודי מוגאדור/אסאויירה, סידני קורקוס הוזמן על ידי אנדרי אזולאי לקחת חלק בשיפוץ וחידוש בית ד׳כירא, ובאירוע זה מסתיים הספר, ׳הסוף׳ שהוא ׳התחלה חדשה׳. שימור ההיסטוריה והזיכרון של קהילת מוגאדור/אסאויירה, בין בהקמת מוזיאון ובין בכתיבת ספר, הוא חלק בתהליך דינמי, משמעותי לא רק להבנת העבר אלא גם של העתיד.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –הקדמה–פרופ׳ דניאל שרוטר

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור

במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.

המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.

לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.

האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.

הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.

הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.

גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין

בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.

,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]

עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

עמוד 13

ההתחלה

המפרץ שבו הוקמו מוגאדור ונמלה שוכן בין שלוש הערים, אגאדיר, מרקש וסאפי. מיקומו האטרקטיבי קרץ לבאים לאזור כמקום התיישבות אידאלי, זאת למרות שהקונסול הצרפתי הראשון בעיר, לואי שנייה (Louis Chenier), בשנת 1767 היה פסימי בהקשר למיקום ואף בחר להקים את ביתו בעיר הסמוכה סאפי. בתקופה זו אגאדיר נחשבה לרחוקה מאוד, מרקש הייתה נתונה למתקפות וכן לשליטת שבטים מורדים, סאפי הייתה קרובה אך פרוצה לרוחות -חורף, ולכן נמלה שבו שייטו בעיקר אוניות מפרש, לא היה בשימוש מחצית השנה, ואילו מזגאן הייתה מוחזקת בידי הפורטוגלים. לעומתן מפרץ מוגאדור ממוקם במקום אידאלי ונגיש ולא היה נתון בסכנה מתמדת. אולם למיקומו היו גם חסרונות: הוא היה קשה להגנה, מבודד, רוחות חזקות נשבו במשך כמה חודשים בשנה וסביב הנמל היו חולות נודדים. כמו כן, המקום סבל ממחסור במים, ולכן לא התאפשר גידולם של גידולים חקלאיים בקרבת מקום. כל אלה היו הסיבות שבגינן לא הוקם יישוב גדול במקום במשך תקופה ארוכה.

מוגאדור־אסאויירה הוקמה במטרה לפתוח נמל עבור מסחר בינלאומי, וכן כדי לגבות מיסים עבור הסולטאן ראש הממלכה שישב בעיר הבירה מרקש. הממלכה, בגישתה המהפכנית החדשה, שאפה לשלוט ולשגשג לאחר כשלושים שנות אנרכיה. היא ביקשה להשתחרר משליטת השבטים הסוררים מצד אחד, ולפתוח את מרוקו לעולם החיצון מצד שני. אומנם התקיים מסחר מצומצם עם מדינות באירופה, אך לא בשליטת הממלכה. כל אלה היו הזרז שחייב שינוי תפיסה ומדיניות כלכלית ופוליטית בממלכה, ולשינוי המצב שבו הייתה שרויה הממלכה עד אז נדרשה אישיות מיוחדת ומהפכנית. אישיות כזו אכן התגלתה אצל הנסיך הטוען לכתר, סידי מוחמד בן עבדאלל(שנקרא עם הכתרתו מוחמד ה-1790-1757,III). הלה כבר בצעירותו אהב לדון בעניינים כלכליים עם סוחרים אירופאים ויהודים, תוך שהוא מגבש לעצמו גישה כלכלית חדשנית, מעין קפיטליזם בחיתוליו, שאותה החל ליישם עם הכתרתו בשנת .1764 סידי מוחמד נחשב למהפכן, מודרני ונאור ששאף על ידי ייסוד עיר נמל חדשה, לא רק להשתחרר מעול השבטים המורדים ששלטו על נמל אגאדיר החשוב, אלא גם לפתוח כאמור את ממלכתו לעולם שמעבר למיצר גיברלטר, מתוך ראייה מפוקחת של השינויים הפוליטיים, הדמוגרפיים, הסוציאליים והכלכליים, שהכתיבו את פתיחת הממלכה לאירופה.

סידי מוחמד הכיר היטב את אזור הדרום. הוא פעל שם בשירות אביו בשנים 1757-1750 במאמץ לקרבו ולהחזירו לשליטת המחז׳ן. בשליחויותיו אלה למד להעריך את חשיבות אזור דרום מרוקו במסחר בשל שליטתו על דרכי השיירות אל אפריקה השחורה. משימתו הייתה להחליף את הפעילות הפורטוגלית שהלכה ואיבדה מכוחה לאורך החוף המזרחי של מרוקו עד שנעלמה, ולהחזיר לידי השלטון את הריבונות והשליטה באזור. כמו כן, לנתב את השיירות המגיעות מאפריקה השחורה לכיוון עיר הנמל החדשה שתכנן להקים, לטובת המסחר עם ערי אירופה והים התיכון. הסולטאן בעצמו הוא שהניח את האבן הראשונה בעיר וקרא למקום סואירה (Suerrah), יש המפרשים את שמה ׳היפה׳ או ׳תמונה׳.

הערת המחבר:לאורך כל הספר אשתמש בשם מוגאדור, שמה הישן של העיר המופיע בכל המסמכים הארכיוניים והדיפלומטים האירופיים, אם כי מעניין להיווכח שעוד בשנתי 1815 היו שהשתמשו בשני השמות, אסווירה ומוגאדור בצוותא, ראו בספרו של קפטן ריילי.

מי ומי בין הבאים

מוגאדור נבנתה על ידי שבויים ספרדים ופורטוגלים וייתכן שגם על ידי עבדים אפריקאים. במאמר המופיע בעיתון הניו-יורק נכתב שהביי של אלג׳יר שלח לסולטאן 300 עבדים לעבוד בהקמת העיר. אבל ידוע כי הקבוצה של הפועלים ועובדי הנמל הראשונים הייתה מורכבת כולה מאוכלוסייה מוסלמית. עם זאת אין כמעט נתונים על תושביה הראשונים המוסלמים או היהודים של העיר, מאחר שהשלטונות המקומיים לא ביצעו מפקדי אוכלוסין, כפי שמלין על כך בשנת -1854 הקונסול האנגלי, ויליאם אלטון, הטוען שמעולם לא נעשה מפקד אוכלוסין של מוסלמים והמספרים המובאים לגבי מספרם הינם בגדר השערה בלבד. קבוצת אוכלוסייה מוסלמית נוספת שהובאה ברובה מאגאדיר הורכבה מאזרחים, מחיילים ומשפחותיהם. הם עסקו בעבודות שונות של בנייה, של שמירה ושל ביטחון. תושבים אחרים היו בני שבטי החחה והשיידמה שחיפשו מקור פרנסה וחיים חדשים.

היהודים ברובם התרכזו במקום שלימים ייקרא ׳מלאח קדים׳. עניים לא היו ביניהם, זאת באשר התושבים החדשים היו בעלי אמצעים, וגם אם לא, הם מצאו בנקל עבודה בעיר המתפתחת. הרכב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית השתנה רק מאוחר יותר עם הנהירה החופשית אליה. בשנת 1774 הגיע הגל הראשון והמשמעותי של יהודים לעיר, אלה אולצו על ידי הסולטאן לעזוב את בתיהם באגאדיר לאחר שנסגר הנמל, ולהתיישב במוגאדור יחד עם קבוצה גדולה של מוסלמים, חלקם הגדול חיילים. על פי ממצאיו של שרוטר, הם מנו כאלפיים מתיישבים. אותן משפחות סוחרים ראשונות התבססו במוגאדור ונטעו בה יתד, הם קשרו ביניהן קשרי מסחר ושיתוף פעולה וכן קשרי נישואים, שרק חיזקו את הקשרים הכלכליים והידקו אותם. כך נוצרו ׳המשפחות הגדולות׳ של שושלות שבשער הנמל מופיעה הכתובת: ”שער זה בציווי המלך המפואר סידי מוחמר בן עבדאללה נבנה על ידי עבדו אחמד אל-אלז" (ראו תמונה למטה). הוא אל־איגליז, הארכיטקט האנגלי שקרא לעצמו אחמד ללאז׳ (Ahmed Laalaj), שנת ההקמה 1767.

כן הפלחים, המורים והיהודים החלו לנדוד לערים הקרובות למקומות מגוריהם באזור הדרום, מי למרקש מי לסאפי ומי למוגאדור. תוך תקופה קצרה באמצע המאה ה־19 מספר תושבי העיר הכפיל את עצמו. הנהירה של פליטים מן הדרום יצרה שני מעמדות של יהודים שנבדלו זה מזה בלבושם ובאזורי מגוריהם וכן במצבם הכלכלי, תופעה שהייתה נפוצה בתקופה זו. דבר הקמתה של העיר מוגאדור התפרסם בעולם, בעיתון ניו-יורקי בארצות הברית הופיעה ידיעה ב-9 באוקטובר 1764 וידיעה זהה כמעט הופיעה גם בעיתון אנגלי בלונדון.

באופן כללי, בהיסטוריה של מרוקו קהילתה היהודית של מוגאדור-אסאויירה היא צעירה יחסית. שנות קיומה נמשכו כמאתיים שנים לעומת למעלה מ-2,500 שנות קיום יהודי בחבל ארץ זה.

רבות נכתב על ייסודה ועל נסיבות הקמתה של מוגאדור, ומן הסתם היא העיר והקהילה היהודית הנלמדת, הנחקרת והנכתבת ביותר מבין ערי מרוקו בכלל והקהילות היהודיות בפרט, ועדיין לא הכול נחקר ולא הכול נכתב, כפי שספר זה יביא לידי ביטוי. את מוגאדור ניתן להגדיר כ׳עיר יהודית׳ מאז הקמתה ועד להתפזרותה הסופית של הקהילה בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20. בתקופת השיא שלה היוותה האוכלוסייה היהודית חמישים אחוז מכלל אוכלוסיית העיר. לאחר מותו של סידי מוחמד מנתה העיר חמישים משפחות יהודיות ובהן ׳סוחרי המלך׳ ומשפחות נוספות של סוחרים, משפחותיהם ועוזריהם שעליהם עוד נכתוב, שהתגוררו ברובע האדמיניסטרטיבי, הקסבה(ראו מפה). אולם עם הפעלתו של הנמל החל זרם בלתי פוסק של באים חדשים לעיר כפי שנראה.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.ההתחלה.

עמוד 18

פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

לאחר הקמת העיר הסולטאן קרא לפתח את המסחר. הסוחרים ברובם היו יהודים, בעלי מעמד של סוחרים מבוססים והיו בעלי ניסיון ויוזמה, כפי שיובא בהמשך.

" במונח ׳סוחרים׳ הכוונה לעוסקים ביבוא וביצוא בקנה מידה גדול, חלקם היו ׳סוחרי המלך׳ ומקורבים למלכות, וחלקם לא. הם אלו שהשפיעו על כלכלת המדינה. אין הכוונה לסוחרים זעירים בעלי חנויות קטנות וכו׳, כאלה היו רבים."

על פי דוד קורקוס היה זה מרדכי(מורדוך) אפללו(1839-1753) שיצר קשרים עם מושל אזור סוס דאז, שלימים הפך לסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, ושכנעו ביתרונות שיהיו לנמל ימי בינלאומי כדי לממן את פעולות המחז׳ן(ראו משפחת אפללו). ואכן, עם עלייתו לכס המלוכה הוציא מוחמד השלישי רעיון זה אל הפועל והורה על הקמת העיר החדשה מוגאדור או אסאויירה, ובכך פתח את מרוקו לסחר בינלאומי.

כדי ליישם את חזונו נעזר הסולטאן בנתיניו היהודים מתוך הבנה שניתן להשתמש בכישוריהם וביתרונותיהם, לא כנתינים נחותים הנתונים לחוקי ה׳דימה^' אלא כסוחרים בעלי ניסיון, מעמד ויוקרה, בעלי קשרים ודוברי שפות. טרם הקמת העיר ידעה מרוקו שלושים שנות אנרכיה שרוקנו את קופת המדינה, כך שלא ניתן היה להעלות מיסים או אפילו לגבותם. הפתרון של גביית מיסים עבור האוצר המקומי בשיטה חדשה היה כורח, יחד עם החזרת האוטוריטה השלטונית שלו. אסטרטגיה זו הייתה אמורה לפתור את הבעיות הפיננסיות של הממלכה, לכן הסולטאן פנה לכוחות המתאימים ביותר מבחינתו באותה עת, לסוחרים שכבר הוכיחו את עצמם, בעיקר יהודים, מוסלמים בודדים ומאוחר יותר גם אירופאים.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה היה ירא שמים, שאף לשלום ולצדק והייתה לו הערכה רבה לסוחרים היהודים בשל כישוריהם. יועצו היהודי הראשון ושר האוצר שלו היה מרדכי שריקי דלוונט (Délavante) שכונה אל חזאן בקה (El Hazan Bekka), ממנהיגי קהילת מקנס. כשהטוען לכתר, מולאי יזיד, ניסה למרוד באביו, הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, יעץ דלוונט לסולטאן לגרשו מחשש שבנו יפגע ביהודים שאותם שנא, ואכן כך קרה. אולם כשיזיד עלה על כס המלוכה, מרדכי שריקי דלוונט שילם על כך בחייו לאחר שסירב להתאסלם. יועצו היהודי השני של הסולטאן ובעל השפעה רבה היה סמואל סמבל (Samuel Sumbal). הלה יעץ לסולטאן לשלוח למוגאדור עשרה סוחרים יהודים מרחבי מרוקו ואף המליץ עליהם בשמותיהם כפי שנפרט בהמשך(ראו מסמך שאותו אני מכנה ׳מסמך היסוד של מוגאדור׳ או ׳מסמך קורקוס׳).

"סמואל סמבל לאחר שהיה סוחר מצליח הוא גויס על ידי הסולטאן מייסד מוגאדור להיות יועצו, יד ימינו ומתורגמנו. הוא היה לדיפלומט לארצות אירופה. בשנת 1751 נשלח לשליחות בדנמרק כשגריר, ובה נפטר בשנת 1782. ראו עוד משפחת סמבל".

׳סוחרי המלך׳

״היו עשרה יהודים מרעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו לבושי מכלול ועדוי עדי״, כפי שכתוב בספר ׳כיסא מלאכים׳. כלומר הסולטאן התיר ליהודים אלה ללבוש בגדי פאר, לרכוב על סוסים ולהלך מבלי לחלוץ נעליים כפי שיהודים חויבו. עיקר מדיניותו הייתה פתיחת מרוקו לשוק הבינלאומי, האירופי, תוך מתן עצמאות מסחרית, אמיתית או מדומה, לקומץ סוחרים נבחרים שאותם כינה ׳סוחרי המלך', ׳תאג׳ר אל-סולטאן', שעליהם עוד יורחב בהמשך. סוחרים אלה שהיו בעלי מעמד גבוה בהיררכיה החברתית ללא תקדים בהיסטוריה המרוקאית, שיחקו תפקיד חשוב בחיים המסחריים והפוליטיים בעיר ומחוצה לה. גם מספר מועט של סוחרים מוסלמים ואירופאים זכו למעמד זה. בספר משנת 1815 שפרסם קפטן ג׳יימס ריילי נזכרים הסוחרים היהודים. הלה הגיע לעיר לאחר שנשבה על ידי בני השבטים במדבר והיה לעבד. הוא שוחרר בעיר לאחר שנפדה בתיווכו של הקונסול האנגלי ווילשיר(ראו על ריילי פרק העבדים ופרק הפרשיות והסיפורים) בידי חמישה יהודים, כנראה הסוחרים המובילים בקהילה אז: בן גדליה, מקנין, אביטבול וזגורי ובן נהורי המוזכר גם הוא כאחד מנכבדי הקהילה. מטרתו של הפיקוח על המסחר על ידי פקידי המחז׳ן, שכונו ׳האומנה׳(Umana), הייתה לא רק שליטה על הכנסות הממלכה שהיו נמוכות מאוד עד אז, אלא גם שליטה על הנעשה באזור סוס, אזור דרום מרוקו שבו התגוררו שבטים עוינים לבית המלוכה שהיוו מטרד רציני ליציבות השלטון ואף איימו לחלק את הארץ לשניים, לעיתים באופן עקיף ולעיתים באופן ישיר. למצב זה הייתה השפעה גם על מצבם של היהודים שישבו בעשרות רבות של עיירות ומלאחים, מחוסרי הגנה וביטחון אישי וכלכלי.

" בדרום מרוקו נספרו כ-165 מלאחים שבהם התגוררו יהודים, בחלקם חיו משפחות בודדות, בחלקם מאות בודדות ובחלקם, בערים, אלפים".

בארכיון משפחת קורקוס נמצא מסמך נדיר, כתוב בכתב חצי קולמוס בערבית־יהודית, המתאר את לידתה של מוגאדור מראשיתה, ובו לראשונה מפורטים שמות עשרת היהודים שנקראו על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה לבוא ולפתח בה את המסחר. אלו היו מייסדי העיר וראשוני הסוחרים בה.

המסמך המפורסם ששנים ארוכות נחשב לאבוד, נמצא בארכיון המשפחתי ואנו מביאים אותו במלואו לאחר שתורגם מערבית-יהודית (ראו בהמשך). המסמך שכותרתו ׳רשימה על צוירא׳(אותו מסמך שאנו מכנים ׳מסמך קורקוס', ראה בהמשך) מפתיע בפירוט שלו ובו נכתב במפורש: ׳המלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות של יהודים שהיו צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו,אחד מבניהם, שיפתח חדר למשא ומתן". המסמך מתואר ומצוטט לראשונה

על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳(׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.
עמוד 21

המסמך מתואר ומצוטט לראשונה על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳ (׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

המסמך ממשיך ומפרט את התנאים המיוחדים שסיפק להם הסולטאן כדי להתמודד בהצלחה במשימה שהטיל עליהם: "נתן להם בתים שיגורו בהם ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד,ושני מחסנים לכל אחד,ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב,והאנשים האלו שהיו כולם עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים,שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול. הגיעו הם 'בניהם ובני בניהם לגדולה גדולה,והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל".

להבטחת ההצלחה של השליחות הייתה כל משפחה אחראית על נציגה במשך עשר שנים. הסולטאן האמין שהסוחרים הם אנשים ישרי דרך ואמינים והעניק להם תנאים טובים ומיוחדים. בשנת 1760 אנו עדים בפעם הראשונה לכך שהסולטאן נתן רשות ליהודים להתגורר ברובע הקסבה בעיר, שהיה הרובע האדמיניסטרטיבי ובו בתים מרווחים הכוללים מחסנים לסחורות. אם כי בספרו של ריילי שביקר במוגאדור, נטען שהיהודים חויבו לשלם ביוקר עבור שהייתם בקסבה, אך אין לכך סימוכין נוספים.

היהודים הנבחרים שנקראו להגיע לעיר היו כאמור עתירי ניסיון מסחרי, דוברי שפות אחדות, בעלי קשרים עם אירופה ורשתות מסחר באגן הים התיכון. הם נודעו כסוחרים שניתן היה לתת בהם אמון. מאוחר יותר הצטרפו אחרים, בעיקר לאחר המשבר בשנת1844 ,בעטיה של ההתקפה הצרפתית על העיר. יהודים אלה למרות שהשתייכו למעמד ה׳ד׳ימי׳ ובני חסות), כלומר נתינים בני חסות שאינם בני דת האסלאם בארץ מוסלמית ואינם מהווים איום על השלטונות, היו טובים בעיני השליטים המוסלמים לתפקידי מסחר ודיפלומטיה. דור אחר דור הם קירבו אותם לחצר המלוכה ומינו אותם לתפקידים דיפלומטיים, לבנקאים וליועצים. מעמדם של היהודים כ׳ד׳ימי׳, לא היה להם לרועץ, למרות שתקופה ארוכה הם נדרשו להציג אישורי יציאה מן המדינה ולהניח מאחוריהם בני משפחה כערובה לחזרתם. אולם עם הזמן הלכו והצטמצמו ההגבלות המעשיות שהוטלו על מעמד זה, בוודאי ביחס לסוחרים המקורבים למלכות. כך, אם כן, נולדו ׳סוחרי המלך׳(תאג׳ר אל-סולטאן) של מוגאדור והאליטה היהודית החדשה של מרוקו. עם זאת יש לציין שתופעת היהודים המשרתים בחצר המלוכה או בשירותו אינה חדשה במרוקו והיא החלה עוד במאה ה~13תחת שלטונם של המרינידים (1465-1244). גם אחרי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל השתלבה שכבה אינטלקטואלית של משכילים כיועצים במערך הדיפלומטי של מרוקו. את שיאה של תקופה זו ניתן לראות במאה ה-17 בפעילותה של משפחת פאלאש (ראו משפחת פאלאש) בתקופת שלטון הסעדים (1663-1554), ובהמשך תחת שלטון העלאוית (1666 ועד ימינו). אולם אין ספק שתור הזהב של יהודים בשירות הממלכה במרוקו, הוא עידן ׳סוחרי המלך׳ במוגאדור של המאות ה-18 וה-19. הרשות והתואר שניתנה לקבוצה קטנה יחסית של יהודים אף היא ייחודית למוגאדור. (ראו בהמשך רשימה של כל סוחרי המלך במוגאדור בכל הזמנים כפי שהצלחנו לרכז).

להלן הדף הראשון של המסמך שהוא בכתב-יד שהועתק על ידי סבי, יעקב קורקוס, בתחילת המאה ה-20 מן המקור האמור המכיל חמישה עמודים, ובהמשך מובאים תרגום ופענוח המסמך כולו:

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.

עמוד 22

פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

פענח, פרום׳ יוסף שיטרית

רסימה עלא צוירא

האדו גיר קטאעי די רפדת מן ואחד למצחאף די כתב בידדו ואחד ר׳ יוסף די מא כא נעארפס יסם פאמילתו. זברט פיה באס צולטאן סידי מוחמד בנא צוירא עאם 5520 וחב באס בלאדנא צוירא תכון למכ׳יירא ולקבירא פלביע וסרא דלמארוק. קואנסא זאו יסכנו פיהא ורבי שימויל בן ר׳ יוסף סומבאל עטא ראיי לצולטאן באס יסררף פהאד לבלאד זדידא האדוף ליהוד די כאנו סאכנין בעדאף פדיאבאת, קדדאם סי מגדול, והאדוף ליהוד מא חבבוס. צולטאן עטא לורדין לעסרא דלפאמיליאת לקבאר למכיירין דליהוד די כאנו דאף לוקת באס יציפדו כול וחדא וקיל מן לפאמיליא דיאלהום, ואחד מן אולאדהום די יחלל דאר דלביע וסרא קבירא פלבלאד. נאס די זאו יסכנו פצוירא די הומאן פליסטא די ר׳ יוסף הומא האדו: רבי שימויל סומבאל צאפד כ׳וה תאזר אברהם מן ר׳ יוסף סומבאל למספ׳יוי; תאזר אברהם מן תאזר יהודה קורקוז די אספי צאפד לצוירא בן כ׳אה, כאן הווא בְּעְדָאךְ וכיל דיאלו פמרראקץ, כאן יסמו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוז. תאלת די זא לצוירא הווא ר׳ סללאם לבחר די יסמו דילמאר למרראקסי. ומנוראה זא תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו לגאדירי. זא תאזר יהודה בן הנגיד ר׳ שימויל האליוי רבאדי למכנאסי. וזא תאזר מוזיז אבודרהם תיטואני, ותאזר דוד בן מוזיז פיניא לגאדירי, ותאזר אברהם בן ישועה האליוי א[ב]ן סוסאן, ותאזר מוזיז בן החכם הסאלים ר׳ יהודה אנאהורי. ולכ׳רי הווא תאזר יוסף בן עדדי דיליבאני סריקי למספיוי.

צולטאן עטא דואהר להאד תזזאר כולהום ועטאהום דיאר פאס יסכנו ויביעו ויסריו; ועטאהום עבד ומראתו לכול ואחד, וזוז מכאזניייא לכול ואחד. ועטא לורדין ללומאנא באס יסבקולהום לולוף דלמ[ת]כאל דדהב. והאד דזזאר די כאנו כאמלין נאס דזזאר פעמרהום, לפאמיליא דיאלהום עטאו עליהום סיגורו עלא עסר סנין, סכנו כאמלין פלקסבא באין דאר דדיואנא ודאר למכ׳זן. ועטאלהום קבוד קביר וצלו הומא אולאדהום ולאד ולאדהום תקבראנייא קבירא. ולכלמא דיאלהום כאנת כלמא דלחדיד. מא כאן גיר מולאי ליאזיד ימח שימו די חב ידדרהום [! ידררהום], ואלאיין כופאנית שי״ת דיאלהום פכיתהום כאמלין מן ידדו. מעא האד נאס לעזאז די הומא לוולין דלכיהילא זאו בסחאל דלכדאמא יהוד ומסלמין די כאנו יעאונוהום. ומן זואיה אוכרין בסחאל ובסחאל די ולאד עמאמהום די תצאפדו לבלאד נצארא, לליבורנו או ללונדריס, ולאמסתרדאם, למרסיליה, זברלטאל וזיד וזיד. וכאנו נית פדזאיר. מנוראהום זאו דאר אביטבול, ודאר בן מכנין, ודאר זאגורי, ודאר אפריאט. וזאו נית מנורא לכליאן דאגאדיר דאר תאזר חיים גידאלא, די כאנו בזאפ מנהום פאמסתרדאם, ודאר סממאנא, דאר פינתו וזיד וזיד. דדייאן לוולי דצוירא כאן רבי יחיא אפלאלו דאגאדיר. ודזזאר דנצארא מא כאנו יתחררכו גיר בלכלמא די האד נאס, ובסחאל ובסחאל דלמאצארייא דליהוד תמססרו, עלא קיבאלת צוירא רזעית למרצא לקבירא די כאמת פהאד לבלדאן. וכאנו לפאפוריס כא יזיוהא מן לבלאדאת כאמלין וירזעו עאמרין בנחאס, ריוס דנעאם, תבר, ללוז, זלד, צופא, לבג׳אל, ונית סי מררא סעיר ולקמח וזיד וזיד. זאו דאך לוקת דאר עכריס מן ליבורנו, ונית דאר כהן סוללאל דזרמון, ודאר בוזנאח. ולבלאד רזעית בלאד דליהוד, וחתתא ליום נהאר שבת מא כאין לא ביע ואלא סרא פחתתא מודע. ונאס כאמלין יכונו יהוד מסלמין או נצארא כא יסתראחו מן לכ׳דמא דזמעא כאמלא. לבלאד תעמרית בצלאואת מזיאנין, וליסיבות עאמרין בלחכמים ותלאמדא דיאלהום.

כאנו הנא דאר אביקסיס, דאר לילדאג, דאר בן סאעוד וזיד וזיד. לקבאר דליהוד דאר סומבאל, דאר קורקוז ודאר אפלאלו, די צולטאן כאן יחבב בזזאפ וכאן יצאפדהום עלא סגולאתו כאמלין. האד ננאס זאבו לכיר קביר לבלאד. ר׳ יוסף קאל באס לכתרא דננאס כאנו עאיסין פלכיר, וקאל באס מאסי גיר עאיסין פלכיר, וקאל יאכלו טעאמאת למכיירין; כא יסמעו כול נהאר פליל וכא ילעבו למוזיכא למכיירא עלא קבל כאנו יעארפו צנעא ולאלא דלאנדלוס לאצילייא. כאנו כא ילבסו למלפ׳ למתואלב ויללבסו[!] ללנאסאהום לחראייר ברוכאדו וילבסולהום דהב וזוהור ויזזינוהום[!] בלחזאר לכ׳ודרין פחאל ללוז ולחזאר לחומרין. ומאסי גיר האד לכיראת ענדהום, כאנו חאכמין וקאבדין דין; כאיפין שי״ת ומזהדין פדינהום בזזאפ׳. כאנו חכמים ויעללמו לבסחאל ובסחאל דתאלמידים פלישיבות, ויקראו נהאר עלא נהאר תורא קדושה די כללאולנא זדודנא. כאנו יעמלו לפיוטים עלא לכבוד דיאלהא, ונדרים עלא לכאבוד דצדיקים. בסחאל ובסחאל כללאו בכט ידהום האד לחואיז למתעזזבין, ושי״ת עאוונהום דימא, ותריכהום צאפייא.

כאנו חנאן וכאנו יעאונו למצטורין ויעטיו לדראוס וליתימות. דראוס כאנו כלאל מן סבתהום, ודיארהום מחלולין דימא לדיאפ׳. כול ואחד כאנת ענדו פדארו דויירא לחכמים וצדיקים. זאדו עלא דיארהום דיאר אוכ׳רין בלכלמא דצולטאן.

וצולטאן בראצו הווא די כאן יתסג׳ל בסגולאתהום, חתא קאייד ואלא באסא מא כאן יסאטר עליהום, גיר צולטאן בראצו. הווא מולאי דריס כאן בן עמם צולטאן וחביבו אוזיר דיאלו, מא סוגר ואחד נהאר יחכם טרפ’ מן ואחד דאר באס יכבבר לקסר דיאלו. דארו כאנת תעטאת ותבנאת לואחד מן דזאר דצולטאן, יהודי מן לקבאר. לקאייד בן עאמארא חבב ואחד נהאר יסרי דאר די ואחד מן דדזאר דצולטאן, והאדאך תאזר מא חבבס יביע דאר ואכא ארדהא כאן ארד למכ׳זן. בן עאמארא וצל וקאת קבאח עלא סבת האד תאזר חתא סמחלו צולטאן. והאד סי זרא נית לבאסא בללא די כאן מאסי ינתחא מן לבלאד. דיור כאמלין תדזזאר[!] כאן עליהום דאהיר באס נהומא מא יתבאעוס, וכאנו די האדוך דזזאר לטול עמרהום אולולאד ולאדהום. והאד סי בקא [ח]תא ליום. וואכ׳א צולטאן סידי מוחמד פלכ׳רר[!] די עמרו כאן דאר פטבעו, ולכתיר מעא ליהוד ובזז עלא סי מנהום באס מא ילבסוס לכסוא פלאמינגו, מא עמרו מא קאל כלמא קביחא להאדוך די כאנו מן לפאמיליאת לקבאר ודזארא דצולטאן. סיגורו דאף לוקת האד סי כאן זאב לגירא לקואנסא ונצארא, ונית לסי דזזאר דליהוד די זאו מן ברר נצארא לאה יסמחלהום. ופוצט לגואט לחק תעטא דימא לדזאר דצולטאן. ואכ׳א ואחד או זוז מנהום עמלו קביח, צולטאן סמחלהום עלא סבת לוכ׳רין.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים-יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

עמוד 24

׳מסמך קורקוס^, סוחרי המלך הראשונים –רשימה על צוירא (תרגום לעברית)

פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.

אלו רק קטעים שלקחתי מספר אחד שכתוב ביד אחד ר׳ יוסף שאיני יודע שם משפחתו מצאתי בו שהמלך סידי מוחמר בנה צוירא בשנת 5520 ורצה שביסודה תהיה מרכז גדול של מסחר של מרוקו אנשים באו לגור בה ורבי שמואל בן ר' יוסף סומבאל נתן עצה למלך שיקדים בעיר הזאת החדשה היהודים שהיו גרים כבר בהרים ליד בקצת ואותם יהודים לא רצו. והמלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות אחרות של יהודים שהיו אותו זמן צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו אחד מבניהם שיפתח חדר למשא ומתן גדולה בעיר. אנשים שבאו לגור בצוירא רבי שמואל סומבאל שלח את אחיו תאזר אברהם מרבי יוסף סומבאל מאספי תאזר אברהם מתאזר יהודה והשליט של אספי שלח לצוירא אחיו היה הוא כבר ואחיו במרכש היו קוראים לו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוס, תאזר שבא לצוירא הוא ר׳ סלאם לבחר ששמו דילמאר המרכשי ואחריו, הגיע תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו, בא תאזר יהודה בן הנגיד ר’ שמואל הלוי רב של מכנס, ובא תאזר מוזיז אבודרהם טיטואני ותאזר דוד בן מוזיז במקום אגאדיר ותאזר אברהם בן ישועה הלוי בן שושן ותאזר מוזיז בן החכם השלם ר’ יהודה אנהורי והאחרון הוא תאזר יוסף בן עדי של ליבאני סריקי. המלך נתן רשות לאלו העשירים כולם ונתן להם בתים שיגורו בהם ויעשו מסחר ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד ושני מחסנים לכל אחד ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב והעשירים האלו שהיו כולם אנשים עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול הגיעו הם ובניהם ובני בניהם לגדולה גדולה. והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל לא נותר אלא מולאי השר ימח שמו שרצה לצער אותם בקלות אבל יראת השם שלהם הצילה אותם כולם שאלמלא אלו האנשים היקרים שהם ראשוני הקהילה באו כמה פועלים יהודים ומוסלמים שהיו עוזרים להם מדברים אחרים כמה וכמה נוצרים של ליוורנו שנשלחו לעיר למרסליה, ג׳יברלטאר ועוד ועוד. והיו גם עשירים שבאו אחריהם, בית אביטבול, ובית בן מקנין, ובית זאגורי, ובית אפרייאט ובאו גם אחרי חורבן אגאדיר בית תאזר חיים גדליה שהיו הרבה מהם באמסטרדם, ובית סמנה, בית פינטו ועוד ועוד הדיין הראשון של צוירא היה רבי יחיא אפלאלו מאגאדיר סוחרי הנוצרים לא היו זזים רק בדבר של האנשים האלו וכמה וכמה משא ומתן של היהודים נעצרו מפני שצוירא חזרה להיות המרכז הגדול שהיה באזור הערים האלו כולם וחזרו להיות מלאים בנחושת ראשים של מיטה, שקדים, עורות, צמר ועוד ועוד. באו בית לורד בית עבדיס מליוורנו וכן בית כהן סולאל דרמון, וביתבוזנאח והעיר חזרה עיר של יהודים וגם היום יום שבת אין מסחר בשום מקום וכל האנשים יהיו יהודים או מוסלמים או נוצרים נחים מן העבודה של השבוע. כולו העיר מליאה בבתי כנסת יפים ישיבות מלאים בחכמים ותלמידים שלהם היו כאן בית אביקסיס בית יולדות בית בן סעיד ועוד ועוד בית קורקוס ובית אפלאלו שהמלך היה אוהב מאוד. והיה שולח על כל עסקיו כולם האנשים האלו הביאו טובה גדולה לעיר ר׳ יוסף אמר שרוב האנשים חיים בשפע ואוכלים מטעמים מובחרים מריחים כל יום בלילה ומפעילים מוזיקה מובחרת מאחר והיו יודעים המקצוע ואלפים מלונדון ומאטליה היו לובשים את המשי בבדים וילבישו לנשותיהם משי ברוכדו ומלבישים אותם בזהב ומרגליות ומקשטים אותם באבנים כמו שקדים ואבנים אדומות ולא רק אלו הטובות יש בהם היו אוחזים ותופסים הלכות ויראי שמים ומחמירים בדינים הרבה היו חכמים שעשו כמה וכמה תלמידים בישיבות, ולומדים יום על יום תורה קדושה שהשאירו לנו אבותינו היו עושים פיוטים לפי הכבוד שלהם ונזהרים בכבוד הצדיקים כמה וכמה הותירו בכתב ידם הדברים האלו המופלאים. והשם עזר להם תמיד וכוונתם טהורה היו רחמנים והיו עוזרים למסכנים ונתנו לעניים וליתומים עניים היו מעט מסיבתם וביתם פתוח תמיד לאורחים כל אחד היה לו בביתו חדר לחכמים וצדיקים הוסיפו על ביתם בתים אחרים בצוואת המלך. והמלך בעצמו הוא היה אחראי על עסקיהם לא שר ולא שופט היה אחראי עליהם רק המלך בעצמו הוא מולאי דריס היה בן דוד המלך ורצה אותו שר שלו לא שיער אף אחד שיום שייקח חלקו מבית אחד היה מגדיל את ההפסד ביתו ניתנה ונבנית לאחד מן העשירים של המלך היהודים מן הגדולים המושל בן עמרה רצה יום אחד לקנות בית של עשיר אחד מעשירי המלך ואותו עשיר לא רצה למכור הבית אפילו רצה אותה רצה את המחסן. בן עמרה ציווה זמנים קשים על סיבת זה העשיר עד שסלח לו המלך וזה קרה גם לבאסא בהדוחק הלך לנוח בין הערים והבתים כולם של העשירים היה עליהם צו שלא ימכרו ויהיו של אותם עשירים לכל ימיהם זרעם וזרע זרעם וזה נשאר עד היום. אפילו סידי מוחמד בסוף ימיו השתנה בטבעו וביותר עם היהודים והכריח חלק מהם שלא ילבשו חליפת פלמנגו. מעולם לא אמר מילה רעה לאותם שהיו עם משפחות גדולות ועשירי המלך על כל פנים באותו הזמן זה שהביא את צוירא לקונסוליה של הנוצרים וגם לאיזה עשירים של היהודים שבאו מבחוץ הנוצרים השם יסלח להם ובתוך המלחמה אחד או שנים מהם עשו צער המלך סלח להם מחמת האחרים.

פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים. הגרסה העברית

עמוד 25

אחרי תקופת שלטונו הרצחני והאנטי־יהודי הקצר יחסית של מולאי יזיד(1792-1790), בנו של מוחמד השלישי, מוחמד בן עבדאללה, מייסד ובונה מוגאדור, תקופה שבה לא הספיק להתנכל ליהודי מוגאדור, עלה לשלטון מולאי סלימן(1797-1792). בתקופתו התגברה התופעה של שיכון יהודים במלאחים וריכוזם בהם (כך בטטואן, ברבאט בסלה ובמוגאדור). אולם במוגאדור הסולטאן אפשר לסוחרים הגדולים להמשיך ולהתגורר ברובע הקסבה שבו שכנו הקונסוליות הזרות בבניינים ובריאדים ממשלתיים, ששירתו את האדמיניסטרציה העירונית. הסולטאן סידי מוחמד נתן לסוחרים הראשונים מעמד פוליטי והעניק להם פריבילגיות מפליגות והלוואות נוחות ׳סוחרי המלך׳ היו החוליה העיקרית, ולמעשה היחידה, בין חברות המסחר עם גיברלטר, עם מרסיי, עם פריז ועם ליאון, ובעיקר עם לונדון ועם מנצ׳סטר ועד ליוורנו שבאיטליה. בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריבילגיוו אלה ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגדות, וקמה אופוזיציה שהתנגדה לקבלת ההטבות האלו הן מצד השלטונות המוסלמים והן מצד המשפחות הגדולות.

החוקר הצרפתי מיאז(Miége) כותב ומסכם את מעמדם של ׳סוחרי המלך׳ בתקופת הסולטאן מולא עבד אל רחמן (בתרגום מצרפתית):”מולאי עבד אל רחמן הסולטאן בשנים 1859-1822 העריך מאוד את כישוריהם הן בתחום המסחר והן הדיפלומטיה. סבלנותו ריככה את הקשיחות של המנהגים והחוקים אליהם הם היו עדיין כפופים. הוא ניצל אותם יותר מקודמיו בהעדפה לענייני חוץ במטרה להשלים עסקה סבוכה עם ממלכת נאפולי.למאיר מקג הפקידו שגרירות באנגליה, את כהן סולאל מינה כנציג הממלכה בעיר מרסיי. אפללו וקורקוס סחרו בסיוע הון של הסולטאן שבמוגאדור. עד השנים 1840 רק שמות יהודיים הופיעו בחוזי מסחר: הסולטאן יכול היה אז להתעלם מנוכחותם של האירופאים."

בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריווילגיות אלו ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגד! וקמה אופוזיציה בניסיון לזכות בהטבות אלו הן מצד השלטונות המוסלמיים והן מצד המשפחות הגדולות.

פרק 2 ן ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים 27

שמותיהם של עשרת הסוחרים היהודים הראשונים שהגיעו למוגאדור לבקשת הסולטאן ובעצתו של יועצו היהודי, סמואל סמבל, כפי שהם מופיעים במסמך:

עוד במסמך שמות הסוחרים היהודים שהגיעו מאמסטרדם, מליוורנו, מאלג׳יריה וממרקש והצטרפו מאוחר יותר:

 אביטבול Abitbol

מקנין(מאיר) Macnin

זאגורי(אליהו) Zagouri

אפריאט (גולימין) Afriat

חיים גדליה(אגאדיר) Haim Gedallia

סמנה Semanna

פינטו Pinto

כהן־סולאל Cohen-Solal

בוז׳נח Buznah

דרמון Darmon

הוזכרו סוחרים אחרים שהגיעו בסוף המאה ה-18 ושייכים למשפחות: קורקוס(מרקש) Corcos

חדידה(טטואן) Hadida

ישראל(טטואן) Israel

סבאג(מרקש)Sebag

מראן(סאפי) Meran

אוחיון Ohayon

אלמליח (רבאט) Elmaleh

הערת המחבר: השמות הפרטיים אינם מוזכרים כאן.

ספר מוגאדור א׳-סידני קורקוס-סוחרי המלך הראשונים

עמוד 20