יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913-מיכאל מ' לסקר
יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913(ניתוח ותיעוד)
מיכאל מ' לסקר
קהילות היהודים במרוקו לפני התקופה הקולוניאלית, במהלכה (19121956-) ואחריה היו מבורכות במנהיגים דינאמיים, מהם מסורתיים ומהם מודרניים. המסורתיים היו בדרך כלל רבנים ידועי שם, כגון הרב מרדכי בנג׳יו, הרב וידאל צרפתי, הרב יוסף די א׳ אלמליח, הרב רפאל אנקווה, וכן נכבדי העם והרבנים בני המשפחות המפורסמות ברדוגו, סרירו ומונסונגו. המודרניים התחלקו מאז 1912 לשלושה כוחות פוליטיים ואינטלקטואליים. המתבוללים (בדרך כלל מתבוללים מתונים, שלא שאפו להעתיק את תרבות אירופה באופן עיוור ובלתי מבוקר), וביניהם מואיז נהון, סלומון בנוליאל, יחיא זגורי, יומסף בן־שמחון, אברהם פימיינטה, יצחק לרדו ודוד קאזס; הציונים, וביניהם שמואל דניאל לוי, משה אזנקוט, אברהם לרדו, יוסן ה׳ לוי, פרוספר כהן, הלן קאזס־בן־עטר; ופאטריוטים מרוקניים, שעלו ככוח בסוף התקופה הקולוניאלית, וביקשו להגיע לידי הבנה עם המרוקנים הלאומיים המוסלמים במסגרת המפלגות הפוליטיות, ובמיוחד מפלגת האיסתיקלאל. התנועה קראה לעצמה בשם אל־ויפק, וכללה מתונים, כגון צ׳ארלס בן־שמחון, ז׳אן דהן ואחרים. אנשים אלה שאפו לבנות, ביחד עם בני ארצם המוסלמים, החל מ־1956, מרוקו חדשה, עצמאית ודמוקראטית. יחד עם זאת הם היו קשורים לתרבות הצרפתית, ובחלקם אף האמינו שקשרים עם מדינת היהודים הצעירה, מדינת ישראל, לפחות קשרים רוחניים, הם חיוניים. ואולם היו קיימים יסודות קיצוניים יותר, שדגלו בהתבוללות עמוקה יותר במרוקו, ואף כאלה שתמכו בגורמים אנטי־ישראליים ופאן־ערביים.
הרבגוניות באליטה של יהודי מרוקו דמתה במידת־מה לזו שהיתה בקרב ממלאי התפקיד המנהיגותי מבין המורים והמנהלים הלא מרוקנים בבתי הספר של כל־ישראל־חברים, שפעלו במרוקו מאז 1862, בבתי הספר הדתיים של אוצר התורה, שהיו קיימים במרוקו מאז שנות ה־40 המאוחרות, ובבתי הספר המקצועיים של אור׳׳ט, כמו גם בקרב נציגי הג׳וינט, שפעל במדינה מאז שנות ה־30 המאוחרות. מכל המוסדות האלה, ה־[oeuvre]של כי׳׳ח הוא בעל משמעות מיוחדת. מוריו הלא־מרוקנים, שמילאו תפקידים חינוכיים וחוץ־חינוכיים (מנהיגות), באו בחלקם הגדול מהקיסרות העותמאנית, מיוון ומבולגריה. הבולטים ביותר היו אברהם ריבי, מואיז פרסקו, אדיל ישראל, יוסף מטלון ויום־טוב דוד צמח.
מחקר זה, המלווה בתיעוד, מתחקה אחר מחשבותיו של יום־טוב דוד צמח, נציגה הרשמי של כי״ח כלפי שלטונות הפרוטקטוראט בשנים 1924-1940.
הוא הגיע למרוקו ב־1913 ושימש עד שנת 1924 כמנהל בתי־ספר של כי״ח בטנג׳יר. צמח נולד בבולגריה ב־1869. לפני מינויו במרוקו היתה הקריירה שלו מעניינת ומגוונת למדי. הוא היה בוגר אקול נורמאל איזראליט אוריינטאל – הקולג׳ בפריז להכשרת מורים של כי״ח למען בתי הספר שלו באגן הים־התיבון; לימד בבתי ספר בקהילות יהודיות בבולגריה, בעיראק ובסוריה, ונשלח לתימן בשליחות מסוכנת, שנידונה מראש לכישלון, כדי להרחיב את רשת בתי הספר של כי״ח עד לארץ הנידחת ההיא.
פעולותיו של צמח במרוקו הובילו להשפעה חינוכית ותרבותית הולכת וגדלה של כי״ח בקרב הקהילות היהודיות, ולייסוד קשרי עבודה לבביים והדוקים מאוד עם שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי. ואולם קשרים לבביים בין כי״ח והשלטונות הקולוניאליים אין פירושם בהכרח שהאחרונים, בעיקר הצרפתיים, הלכו יד ביד עם השאיפה היקרה ביותר לליבו של צמח: להטמיע כמעט לגמרי את היהודים בתוך התרבות הצרפתית ולהכפיפם לסמכות השיפוט הצרפתית. ואמנם תכניותיו של צמח לשיפור מעמד היהודים הצטמצמו במידה רבה לרעיון בסיסי אחד: ללחוץ על השלטונות הצרפתיים הקולוניאליים כדי לנסות ולשכנעם להעניק למספר רב של יהודים אזרחות צרפתית. בהדגישו את הרעיון הזה, יכול היה צמח לצפות לאהדה מרובה בקרב הנוער היהודי במרוקו ובחוגי האינטלקטואלים, שבחלקם היו מהאליטה של בוגרי בתי הספר של כי״ח. מחשבתו הפוליטית של צמח, בנוגע למעמד היהודים ובנוגע לציונות, מנותחת להלן.
- צמח כמנהיג המגמה לקבלת האזרחות הצרפתית בקרב אנשי כי״ח
נציגי כי״ח במרוקו היו פעילים במשך השנים 1936-1912 בעידוד השלטונות באזור הפרוטקטוראט להעניק אזרחות צרפתית לחלק נרחב מיהודי מרוקו, כפי שעשתה צרפת ב־1870 באלג׳יריה. בניגוד למאמצי כי״ח, סירבו הצרפתים, מסיבות פוליטיות, לאזרח יהודים מרוקנים בממדים משמעותיים. אך על פי כן, במשך שנות העשרים והשלושים היו נציגי כי״ח להוטים להשיג מאת שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתיים את הוויתור פוליטי החשוב הזה באמצעות נאומים, פגישות עם פקידי הפרוטקטוראט, מודעות ומאמרים בעיתונות היהודית והלא־יהודית בצרפת ובמרוקו. בכל האמצעים להגשמת התכנית הזאת, בלט צמח כדמות המרכזית.
אך קודם להתמנותו לשליח אליאנס במרוקו, הבחין צמח שאם כי יהודי מרוקו לא ייהפכו לאזרחי צרפת בן־לילה, דוגמת אחיהם באלג׳יריה, הם לא יישארו במעמד נחות באיזור הקולוניאלי החדש. זו היתה עמדתו במשך השלב הראשון של תקופת הפרוטקטוראט.
ואולם באמצע שנות העשרים ובסופן, ייחס צמח חשיבות גדולה יותר לעניין זה, כי נוכח לדעת שלא חלה כל התקדמות בכיוון הגשמת המדיניות של מתן האזרחות הצרפתית ליהודים מאז ייסוד הפרוטקטוראט. בפעולותיו הרבות להשיג תומכים במטרתו, עמד צמח בנאומיו על כך, שיהודי מרוקו, כמתווכים מסחריים בין המעצמות הקולוניאליות והמוסלמים, מקדמים את האינטרסים הקולוניאליים במדינה. הם הטמיעו בקרבם את התרבות הצרפתית באמצעות בתי הספר של כי׳׳ח, ושירתו את הצרפתים כמורי דרך וביועצים בחדירתם לתוך מרוקו, שלא להזכיר שהם היו הראשונים שעזרו לצרפתים בקידום המודרניזציה ובפיתוח הכלכלי. הוא תר אחר הגדרה בהירה יותר של התאזרחות, וציין שבכאשר דנו המעצמות האירופיות במדריד בעתידה הפוליטי של מרוקו(הוועידה התקיימה ב־1880), הן הצליחו לסחוט ויתורים השובים מהסולטאן דאז, מולאי חסן, וכתוצאה מכך יכלו להשפיע כרצונן על המאורעות במרוקו."
למעשה, הוא האיץ בצרפתים שישכנעו את השלטונות המרוקניים להסכים להתאזרחותם של חלקים מתוך אוכלוסייתם היהודית, ובאופן זה לשחררם לגמרי מסמכות השיפוט של המכ׳זן (ממשלת מרוקו). הוא היה ודאי מודע לוויתור של ועידת מדריד לממלכה, שכל הליך של התאזרחות מחייב את הסכמת הסולטאן, שהרי מוסלמים ויהודים חייבים לו נאמנות תמידית ברור היה לו שעקב צמיחת רגשות לאומיים בקרב אינטלקטואלים מוסלמים בעת שנעשו מאמצים לקדם את הסולידאריות הערבית־ברברית־יהודית בתמיכה צרפתית (בעיקר בשנות השלושים), לא תוכל תכניתו לצאת אל הפועל ללא התנגדות רחבה.
מבלי להתעלם מהעוינות האפשרית כלפי רעיון ההתאזרחות, הניח צמח שהמוסלמים יסכימו בסופו של דבר להענקת אזרחות צרפתית ליהודים. וכדי להגן על השקפתו, הוא הוסיף שהמדינות המוסלמיות מתבססות על עקרונות דתיים: הם רואים רק במאמיני הקוראן אזרחים; כל האחרים הם זרים, לכל היותר נסבלים; היהודים מרגישים שעל ידי הפיכתם לאזרחים צרפתים הם לא ייחשבו עוד לתושבים מדרגה שנייה.
ואולם הצרפתים לא רצו לשמוע על כך. הם פחדו מצירוף הכוחות של לאומנים מוסלמים, שהשמיעו את קולם מאז 1930, ושל הרבנים, שבוודאי יסתייגו מאובדן סמכותם השיפוטית והרוחנית, עקב מעבר יהודים רבים לשלטון בתי המשפט הצרפתיים. בהכירו ב־1936 בתבוסתו ובתבוסתם של צעירים מרוקנים בקרב היהודים שהיו להם אותן שאיפות, כתב צמח: ״אפשרנו לשעת הכושר לחלוף על פנינו; אי־אפשר להשיג את היתרון הקל ביותר בנקודה זו.
יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913-מיכאל מ' לסקר
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
על הפסוק ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ אמרו חז״ל: ״מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות״. ותפילתו היתה: ״אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים״. בפסוק נוסף: ״ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה״ העירו חז״ל: ״מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים״. וכן אמרו חז״ל: ״מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא, שעתיד בית המקדש להחרב וישראל לגלות מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה, ויעמדו בבכי ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפלה בעדנו, עומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.״ ועוד הוסיפו: "מפני מה לא נודעה קבורתו של משה? כדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסליהם ובתועבותיהם״.
על קדושת הר הבית והכותל המערבי יש עדויות רבות במשנה, בגמרא ובמדרשי חז״ל. עדויות קודמות אלה על מקומות קדושים אינן כוללות פרטים על יחס של הערצה וממדיו הפולחניים. יש רמזים על כך, שבתקופת התלמוד ישבו תלמידים לעסוק בתורה ליד קברי צדיקים (חזקיהו מלך יהודה), והוויכוח היה כמה זמן ישבו, אם שלושה ימים, שבעה או שלושים יום. מכל מקום, עדותו של רש״י בפירושו ליבמות קב״ב ברורה, ולפיו "… יום שמת בן אדם גדול, קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום, מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם״. מעדותו של רש״י המסתמך על תשובת גאונים שעיין בה, ניתן ללמוד כי העם היה בא להשתטח ולהתפלל כל ימות השנה, וביום השנה הצטרפו אליהם גם תלמידי חכמים.
אין ספק שמקומות קדושים ופולחן קדושים היו מקובלים על יהודי מרוקו מתקופות קדומות. יש במרוקו הרבה מאוד מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים אתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפגאנית, והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים. מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה.
ייתכן שהיהודים בזמנים שונים היו שותפים לממד המעשי של פולחן זה, והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. נשאלת השאלה, אם ניתן לקבוע את ראשיתו של פולחן זה במרוקו. עדויות מפורשות על כך אינן בנמצא, אך אין ספק שהתופעה קדומה מאוד. אחד האזכורים הראשונים מופיע בסידור של הרב שלמה בן נתן מסיג׳למאסה, מן המאה השתים עשרה, שהוא עדיין בכתב יד. בפרק הרביעי מציין הרב שבין החובות של ראש השנה, יש ללכת ל־״הד׳א אל מוסם אלשר׳יף", דהיינו, להילולה של הקדוש. החל מן המאה ה־ט״ז קיבל פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו תנופה גדולה, כאשר הוא מושפע בכל הנראה מבית ומחוץ. ואכן, באותה תקופה חלה התפתחות כבירה במארבוטיזם במרוקו, ובארץ ישראל קיבלה ההשתטחות על קברי הקדושים תנופה חדשה עם הפיכתה של צפת למרכז חשוב של מקובלים.
מה שחשוב לענייננו לקבוע הוא שבימינו, המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו לגבי קדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות.
המחקר שערכנו על פולחן הקדושים אצל יהודי מרוקו" הביא לכך שזוהו 615 קדושים, מהם 25 נשים קדושות. מחקר זה, שנעשה מטעם המרכז לחקר הפולקלור, נמשך למעלה מחמש שנים. הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, חושך את היסודות האידאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה. מחקר זה מציג פרטים רבים על פולחן הקדושים והניסים הרבים הנלווים לו, וכן את הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה זו, והשפעת הפולחן על הסדר הקהילתי והחברתי.
אין ספק שפולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו בולט באינטנסיביות ההערצה שזכו לה הקדושים, וכן במספרם הרב של הקדושים הנערצים. השוואה חטופה עם עדות יהודיות אחרות מאשרת ללא היסוס קביעה זו, וכאן אנו מגיעים לשאלה המרכזית והמרתקת, שאנו רוצים לדון בה כאן: מה קרה ליהודי מרוקו בישראל ביחסם לפולחן הקדושים, שכל כך אפיין אותם בארץ המוצא? האם נוצרו מקומות קדושים בארץ, ומהו היקך פולחנם? אפשר היה לקוות שהתשובה על כך תהיה קלה, שהרי הארץ פרושה לפנינו, וידועים לנו מקומות מושבותיהם של היהודים יוצאי מרוקו, וכן המקומות הקדושים המושכים קהל רב. לצערי הרב, על אך העדויות הרבות שאספנו ניתן להשיב רק חלקית על שתי השאלות הללו, וזאת מכמה טעמים:
1-מורכבות התופעה והיקפה מחייבים סקר שלם של כל מקומות היישוב של יהודי מרוקו בארץ.
2-התופעה נמצאת עדיין בתהליך דינאמי של התפתחות וקביעת מסורות חדשות שבהן יש לאנשים דחפים ומניעים אישיים, שטרם חשפנו אותם.
3-קיומם של מקומות מקודשים בארץ, שאינם מיוחסים ליוצאי מרוקו דוקא, והשפעתם על יהודי מרוקו.
- 4. חלק מן התהליך הזה עדיין נמצא במישור של קשר אישי בין הקדוש ובין הפרט, ולכן קשה לעמוד על טיבו והשלכותיו.
מכל מקום, ברצוננו להציע היום חמישה מודלים של התפתחות:
- מודל רד׳׳ו(ר׳ דוד ומשה). בשלב זה בעל שלשה מרכזים־מרכיבים:
א-אשקלון
ב-אופקים
ג-צפת
- מודל ההילולה המסורתית בבית ובבית־הכנסת.
- מודל רמב״ה(ר׳ מאיר בעל הנס) ורשב״י(ר' שמעון בר־יוחאי).
- מודל חצור־יבנה.
- מודל רח״ח (ר׳ חיים חורי) ורי״א (ר׳ יצחק אביחצירא). מודול רד״ו(ר׳ דוד ומשה)
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
עמוד 111 -מקדם ומים כרך ב'
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
עמוד 113 -מקדם ומים כרך ב'
מודל רד"ו (רבי דוד ומשה)
מודל רד״ו הוא ללא ספק המסקרן והמרתק שבין המודלים שהוזכרו. מדובר כאן בקדוש שבא בחלום לאדם ומודיע לו על נוכחותו בביתו. עקב ההתפתחות הדינאמית שבמודל זה, וכן מאפיינים מקומיים בעלי השפעה כלל ארצית, אנחנו מתארים בהרחבת מה את ההתפתחות הקשורה בו.
מודול רד׳׳ו: שלושה מרכזים – אשקלון, אופקים וצפת, ושלוש דמויות – שמעון ועקנין, אברהם חיים, הזוג שרה ומשה דנינו, קשורים ביניהם ושזורים זה בזה מעשה רקמה, שחלקה הגלוי נציג כאן, וחלקה הנסתר יש עדיין לחשוף. לא מן הנמנע, ויש כבר ניצנים לכך, שמרכזים נוספים יצטרפו לרשימה זו.
באשקלון בולטת דמותו הדומיננטית של שמעון ועקנין. לוועקנין יש היכרות מעמיקה עם ר׳ דוד ומשה עוד במרוקו. בשנות ה־30, כשבא מתאזנאחת לקזבלנקה (ולפי עדותו תאזנאחת הוא המקום הראשון, שאליו בא הקדוש שהגיע מא״י לאיזור), הסתבך בעסקה והמשטרה נטפלה אליו. ואז בצר לו צעק לקדוש: ״הו צדיק! אם תציל אותי, אני יודע אתה שלי ואני שלך״. ואז לפי דבריו עמד הקדוש לפניו, מול השמש ובידו מכוש וביקש ממנו לבנות למענו את המצבה שלו. מאוחר יותר הוא בנה לו מצבה בתאמזרית שבאטלס. לפי עדותו, לאחר הבנייה, ובזמן ששרו פיוטים ושתו לכבוד הקדוש, הופיעה יונה צחורה, והיא באה אליו ראשון ועמדה על ראשו, ואחר בך על ראשם של אנשים אחרים, עד שעברה את כל הנוכחים, ואז היא נעלמה. אנשים השמיעו זג'ארית – קריאות שמחה ואמרו: זה היה הצדיק בדמות היונה, שבא לראות אותנו. שמעון ועקנין המשיך במרוקו לשמור על קשר עם הקדוש, והיתה לו קופה עם שם הקדוש (דוגמת קופת קק׳׳ל), שהוא הביא לארץ. ש׳׳ו הגיע לארץ ב־1965, והתיישב במעברה. ״אנחנו נכנסנו למעברה ביום ג׳ אחרי סוכות.
יום רביעי אחרי זה היתה צריכה להיות סעודה. לא היה מה לפרוש, כלים… עולה חדש. רק צריף וצרות היו לנו. רק ככה תקום ותכנס לא״י? עשיתי את הסעודה והאנשים אכלו. בשנה השניה קניתי עיזים, גדלתי אותן. כל עז המליטה שניים שלושה גדיי־עזים. שחטתי כל שנה גם עופות. המטען בא. פרשנו והכנו לאנשים… אכלו, שתו ושמחו כולם. לאחר השנה השנייה קניתי עגל״. ש״ו היה קשור במרוקו בבניית בית כנסת על שם הקדוש ליד הקבר הקדוש, יחד עם גורמים אחרים. נראה שהוא פעל מתוך דחפים פנימיים, ולא שיתף פעולה עם הממסד היהודי שם. הרושם הוא שהוא פעל למען רד״ו עוד לפני שהממסד היהודי, קרי הוועדה למקומות קדושים, יטפל במקום ההוא.
באשקלון, בעתיקות ב', קבל ש״ו מבנה קטן חד־קומתי עם חצר מסביב. ש״ו היה אדם מחוסר אמצעים לחלוטין, והוא פרנס את משפחתו מעמל כפיו כפועל לא־מקצועי. בתמימות נוגעת ללב הוא המשיך להיות קשור לקדוש והמשיך להתנהג בארץ כאילו היה חי עדיין במרוקו. למעשה, סביבתו הקרובה מורכבת היתה רובה ככולה מיוצאי צפון אפריקה, והוא המשיך לדבר ערבית בחוג המשפחה ובקרב ידידיו. מהכסף המועט שהרוויח, מחציתו הקדיש לפרנסת המשפחה, ומחציתו לקניית חומרי בניין. כל יום, בשובו מהעבודה, היה ש״ו (שהיה כבר זקן, אך חסון ובריא, כשפגשתיו בביתו בשנת 1973) בונה את בית הכנסת, מבלי לבקש סיוע מאיש. העובדה המרתקת היא שהוא בנה חדר גדול, פי עשרה בערך משטח ביתו, וחדר זה, שנהפך לבית כנסת, היה למעשה חלק אינטגראלי של הבית. נכנסים לבית דרך הול ששימש כחדר אוכל. משמאלו היה חדר שינה קטן, שהיה חדר השינה של הזוג. ממול היה החדר הגדול, ששימש בית כנסת, ומימין להול עוד חדר קטן ושירותים. חלון קטן מחדר השינה לבית הכנסת הכשיר אותו לשמש גם כעזרת נשים. המעברים היו פתוחים, והיה זה אפוא קומפלקס אחד, שהחול והקודש דרו בו בכפיפה אחת. כאשר ביקרתי שם כמה ימים לפני ההילולה, ראיתי שחלק מן הספסלים, וכן התיבה המשמשת את שליח הציבור, הועברו לפינה, כדי להכשיר שטח גדול עבור הנשים, שישבו על הרצפה למרוט עופות.
יום אחד לפני ההילולה נוכחתי בטקס שחיטת פר, במקום שבו בדרך כלל עומדת התיבה, כאשר אנשים רבים מצטופפים סביב השוחט והבהמה. מעניין לעמוד על כמה תופעות הקשורות לבניית בית הכנסת ולעימות עם הממסד: ״בהתחלה בא איזה יהודי, ה׳ יצילך ויצילנו, והלך לעמידר. ואני עוד לא קניתי את השיכון. אמר לו(לפקיד) קום, השיכון נחרב, והוא עשה שמה בית כנסת והוא לא שאל ( = לא ביקש רשות) והוא לא יתן לך כסף… אח״כ הוא נסע לירושלים ומכר אותי ואמר להם, בית שמוש, בתוך בית הכנסת. עשה לי עסק. אני עוד לא ריצפתי ולא עשיתי כלום. רק קניתי בלטות… באו שלושה חכמים מירושלים וביניהם רב גדול, שלושה מהעיריה, שלושה מעמידר ושלושה מהמשטרה. (זה היה) יום ראשון ובאותו יום אמרתי לאשתי: אני לא אלךלעבודה. תראה כשזה מסתדר לך.
ישבתי על כסא ואשתי נתנה לי כוס תה ופתאום דופקים בדלת. אחד דחף את הדלת ואמרתי: תכנסו רבותי תכנסו. אני לא שמתי לב אליהם ולא אמרתי שלום ( = נעלב שלא חכו שיפתחו להם ולא בירכו לשלום). נכנסו. הם בודקים, בודקים, בודקים ואחד, נשכח לו, לא ידע איפה בית שמוש. הוא הוכה ( = ע״י הקדוש המגן על ש׳׳ו). המשטרה אמרה: אתה מוכרח להרוס… אתה עובד בלי מהנדס, בלי זה, בלי אשור. אמרתי בלי אישור. במרוקו אנו לא שואלים את השלטונות והם לא שואלים אותנו. זה השלטון שלי, זו המנורה שלי( = מצביע על מנורה תלויה עליה כתוב שמו של הקדוש) ומי שביניכם גבר יקה מכוש ויכה. אם הוא ייצא בריא… אמר לי הרב: מאיפה אתה? אמרתי לו ממרוקו ושם היה לי בית כנסת. הנה המנורה של הצדיק. הוא בעל המקום. שאל איפה בית השימוש. הראיתי לו. אמר גמרנו. התוצאות? האיש ( = המלשין) לא יצא מכאן עד שהלך לבאר יעקב. נכנם בו שגעון. שלוש שנים היה שם. כל פעם באה אשתו והיא בוכה בבית הכנסת ומביאה שמן והכל.
יום אחד, והוא מספר במו פיו, בא עליו החכם בבאר יעקב ואמר לו: אתה יודע מה שעשית? ואני עכשיו מתבייש מאשתך ומילדיך. עכשיו תשים סכין בתוך פיך ( = כך עשו במרוקו אלה שפגעו בקדוש) ואתה תצעק מהכניסה של בית הכנסת עד הסוף(שם בתוך כוך היו מדליקים לכבוד הקדוש) וככה עשה. בא ואמר לי: תסלח לי. אני סלחתי לו. עכשיו הוא עובד, ברוך הוא וברוך שמו״.
באופן יחסי היתה הצלחה מועטה לבית הכנסת. סכסוך עם החזן והפייטנים גרר את עזיבתם של חלק מן המתפללים והצטרפותם לבית כנסת אחר. מבקריו אינם נהנים מהכנסה גבוהה, ולפיכך מועט גם תקציבו של בית הכנסת. לעומת זאת, ההילולה המתקיימת בראש חודש חשוון זוכה למספר רב של מבקרים ולהצלחה ניכרת.
אגדות רבות מסופרות באשקלון על ניסים, שקרו לזקן עצמו וכן לאנשים מאשקלון ומן הסביבה. כל השנה מבקרים שם אנשים כדי לקיים סעודה ולהדליק נרות. ש״ו זוכה לחלומות רבים עם הקדוש, המכתיב לו את התנהגותו ומתערב בפרטי הפרטים של ההילולה וכל הקשור בה.
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי
עמוד 113 -מקדם ומים כרך ב'
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- המרכז השני, אופקים.
נעבור עתה למרכז השני, לאופקים. אם על אשקלון ועל צפת הוצגו כבר בעבר כמה עובדות במאמרים שפורסמו, אנו חושפים כאן לראשונה פרטים על המרכז הזה.
ברחוב קיבוץ גלויות שבאופקים ישנו בית גדול עם הצר גדולה, השייך למשפחת דנינו, וצמוד לו בית כנסת (קיר אחד משותף לבית ולבית הכנסת). לפני שנכנסים לבית הכנסת עוברים דרך חצר. מצד שמאל של החצר יש חדר אוכל עם מטבח ומקרר לשימוש האנשים הבאים לבקר. לידו יש הדר, המשמש כחדר שינה לאורחים, ובמשך היום הוא משמש כעזרת נשים. מצד ימין של החצר יש מקום להדלקת נרות לקדוש ומשטח גדול הנקרא בפי הזוג דנינו ״המצבה״. ליד המצבה קופה ירוקה לנדבות, ועליה לוח עם השם של הקדוש. על־ידה עוד חדר, ובו כיסא של אליהו הנביא וכמה צעיפים ומתנות של המבקרים. בסוף החצר ובקו ישר עם הכניסה אל החצר מצויה הכניסה לבית הכנסת, שהקיר השמאלי שלו משותף לבית דנינו. באמצע בית הכנסת מצויה התיבה.
לצד ההיכל מצוי שלט, ועליו כתוב: ״בחלום ובמציאות בא האדמו״ר רבי דוד ומשה ואמר כאן ביתי״ וחתום: ציון וקנין.
כשהגעתי לאחרונה לשם מירושלים, ביום חמסין, ראיתי חייל ובחור, שנכנסו לחצר והניחו על המשטח בקבוק מיץ חצי מלא. שאלתי אותו: למה הוא עושה זאת? השיב: כדי שהבקבוק יקבל ברכה של החכם. שאלתי אם אפשר לשתות, והוא נתן לי. שאלתי עוד אם הוא בא לכאן הרבה והוא ענה: אי־אפשר לעבור כאן, מבלי להיכנס לחכם.
משפחת דנינו הגיעה לאופקים ב־1961. במשפחה היו שמונה ילדים. במשך כל השנה הראשונה הם טיפלו בהעברתם לתל־אביב מתוך תקווה שמשה דנינו, שהיה בעל מפעל לייצור נעלים במרוקו, שהועסקו בו ארבעים פועלים, שכמה מהם הקימו בתי מלאכה בתל־אביב ובסביבה, ישתלב שם בעבודה. במשך כל השנה הזו חלמה שרה דנינו חלומות רבים, שבהם הופיע צדיק, או אנשים בשם משה, דוד, שמעון, מאיר(יושם לב להקבלה עם הקדושים הידועים). בחלומות, הזהירו אותה לא לעזוב את אופקים. ״אם תלכי מפה גברתי, כמה בעיות יהיו לך, מעולם לא נחפש אותך, בעיות רבות באות אליך ואנו נטפל בהן, אך אם תלכי מפה, מעולם לא תראי יום לבן, תמיד רק שחור… מה שאומר לי, אומר לבעלי… שבי פה, רד״ ו יבוא לגור אתך ומי שיבוא לבקרו ירפא אותו ויעזור לו… הנה רשב״י פה והוא רוצה ללמוד עם רד״ו… אמרתי מה זה שגעון?… שאלתי ומה יגיד בעלי? אמרו לי לכי לישון אנו נטפל בבעלך״… למחרת, בבוקר אותו יום שעמדו לעזוב, הודיע הבעל שהוא אינו רוצה לעזוב. מאז, לפי דבריה, התחילה לחלום עם רד״ו. היא מכירה בזה, שבעלה חלם לראשונה עם רד״ו. הוא חלם עם אדם בשם דוד תורגמן(והם חשבו שהכוונה לקדוש ר׳ דוד בן ברוך, שאליו היו קשורים, ולא לרד״ו, שאליו לא היו קשורים), שהודיע לו שהמכתב שקיבל על פיטורים נמחקו אותיותיו. בהמשך הופיע אדם אחד לפני פורום שהיה אחראי על הכרם שליד מושב מסלול, ודרש שלא יפטרו את משה. וכך היה. באותה תקופה ייחדו בני הזוג חדר לחברת רשב״י, למדו בו זוהר וקיימו מניין בימי חול.
יום אחד, ביום ששי, אחרי הצהרים, ולפי דברי הבעל, לאחר ששמעה צפירה, ובניגוד להרגלה, יצאה שרה לפתח הבית, ושם היו שכנות. כשראו אותה התחילו לשאול: מי זו? האם זו הגב׳ דנינו? אחת אמרה: זה לא ייתכן, בחורה זו לא נשואה, ולגב׳ דנינו שמונה ילדים. שרה נכנסה הביתה ואמרה לבעלה שמשהו נכנס לראש שלה ולגופה. מאז, ובמשך כמה שנים, סבלה מהפרעות נפשיות קשות: ״הייתי פותחת את הדלת בלילה ויושבת בחוץ… הייתי חיה כמו שמן על המים… ידעתי שאני לא מן העולם הזה… היו לי מחלות גרועות שאין להן תרופה.. אני בעצמי ידעתי ואמרתי למשה: תדע, אני לא חיה אתך… שים לב.. ״ באותה תקופה הופיע החכם בחלום וקרא לו: משה דנינו? וזה ענה: מי אתה אדוני? אתה לא זוכר אותי? אני הוא שמחקתי מה שהיה כתוב בניירות שלך. אמר לו משה דנינו: אתה ר׳ דוד בן ברוך, שלו אנו עושים סעודה? אמר לי: לא! אני רד״ו. הקדוש הבטיח לו רפואה שלמה לשרה ומשה התעודד מאוד מחלום זה. המחלה ותהליך הריפוי נמשכו כמה שנים, ובסוף שנות הששים ועם תקציב של 2000 ל״י התחיל משה בבניית בית הכנסת, וגם כאן סיפור מעניין על תהליך הבנייה.
משה: ״…כשהתחלנו לבנות הגיש רב העיר תלונה ומאוד הייתי עצוב. כמה פעמים חלמתי שרב העיר הולך עם ציצית קרועה. ערב המשפט בא רד״ו אליו בחלום ואמר לו…אל תדאג, אני אלווה אותך במשפט… גם שרה חלמה חלומות דומים. ביום המשפט, ולפי דברי שניהם, הופיע רד״ו בדמות עובד מועצה ושאל את משה אם כבר היה במשפט. נכנס משה ולאחר שהשופט דבר איתו הודיע לו שיש להרוס את בית הכנסת. ואז עמד אותו אדם שהיה בפרוזדור ואמר: למה להרוס? אני ראש המועצה. אני נתתי אשור ויש תוכנית. אז שינה השופט את החלטתו והטיל על משה 3 ל״י קנס״. וכאן יש סיפור מעניין הקשור בשרה ומשה דנינו: ״במוצאי שבת בעלי ישן מוקדם כי כל בוקר הוא מעיר את האנשים. הוא: ישנתי וחלמתי שוב שרב העיר היה עם ציצית קרועה ואני חלמתי על הבן שלו יוסף שעמד להתחתן ואמר לו: משה דנינו, אני בעוון אבי הלכתי, זהו עונש לאבי… שרה: באותו ערב באה בתי עם בעלה לבקר וספרה לי שבן הרב עשה באותו ערב תאונת דרכים והוא נשרף כליל במכוניתו. לא רציתי שיעירו אותו אבל הוא התעורר וסיפר לנו את החלום ואז אמרתי לו מה שקרה ליוסף…״
לשאלתי למה בנו לו מצבה, אמרה שרה שרד״ו בעצמו ביקש וקבע את המקום ואמר מה לרשום. בחדר האוכל שלהם יש ציור (בערך 20 ס״מ על 20 ס״מ), וכתוב עליו: ״דמותו הנפלאה ומצבתו של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א״. משני צידי הפרצוף המעוטר זקן יש מגן דוד. ליד מגן דוד הימני כתוב: ״מצבת זכרון לאדוננו הרה׳׳ג האדמו״ר ר׳ דוד ומשה זיע״א ר׳ שמעון בר יוחאי״. מתחת לציור כתוב: ״נולד בארץ ישראל ונעלמו עקבותיו באגויים שבצפון אפריקה״. בדמות זו נגלה הצדיק במציאות ובחלום לר׳ משה דנינו שבאופקים. דמות הצדיק ״ע״י המשורר ר׳ נסים מקסים מלכא הי״א״. נסים מלכה, מקרית גת, צייר את הקדוש, לפי קווים שתוארו על ידי משה דנינו…
התפתחות מעניינת למרכז באופקים קשורה לדמותה של הגב׳ סוליכה ועקנין, אמו של ציון ועקנין, שצייר את השלט שבבית הכנסת. סוליכה, המדברת בביטחון רב ובשטף, סיפרה לי, בנוכחות בנה ובני הזוג, את הסיפור הבא: ״כשהגעתי לפה בא אלי רד״ו בחלום. אמר לי: קומי לראות איפה אני. באותה תקופה כעסתי על שרה בגלל עניין של מה בכך. תראי את הגבורה שלי. אמר לי: בואי תראי איפה אני? אמרתי לו: אינני יודעת איפה אתה. אמר לי: בואי אחרי. הגענו עד פתח הבית ולא רציתי להיכנס. אמרתי לו: אינני נקייה. אמר לי: התקדמי והכנסי, כך אני אומר לך. נכנסתי. הקדוש אמר לשרה: תפתחי לה את הדלת, הכניסי אותה לאמבטיה והכיני לה מייד מגבת, עכשיו עכשיו. נכנסתי, התרחצתי ושרה נתנה לי בגדים והחלפתי. אז אמר לי: עכשיו את יכולה להיכנס ולראות איפה אני? אמרתי: עלא עינייא. נכנסתי והגעתי למקום בו עתיד היה להיבנות בית הכנסת. עדיין לא היה כלום. נכנסתי ואני רואה את הקבורה ראשונה, כמו ברד״ו במרוקו, וכן מצבות, הרבה אורות… בן פורת יוסף… עמדתי לידו והוא לקח עט וכתב, אני רד״ו ואני נמצא כאן. אמר לי: עכשיו שאת יודעת שאני כאן, שלום, את יכולה לחזור הביתה. אח״כ פגשתי את משה הולך לבית הכנסת. שאלתי אותו: יש לכם כוונה לעשות משהו למען רד״ו?״ הבן התערב כאן ואמר: ״התגלה להם והם לא אמרו שום דבר". סוליכה: ״הוא אמר לי, לא, אין לנו שום תוכנית. אמרתי לו: בוא הנה, אני יותר ממך… כך וכך וסיפרתי הכל. באתי גם לשרה וסיפרתי לה״. לסוליכה יש סדרת חלומות על רד״ו הקשורים להצלת בנה ציון במלחמת יום הכיפורים, הצלות של שכנים ובו׳…'. נציין עוד שאגדות רבות מתהלכות באופקים על הצלות וריפויים שנעשו על ידי הקדוש. שלושה דפים בודדים וחוברת הוצאו על ידי אדם מאופקים, שניצל על ידי הקדוש. פרסומים אלה לא יצאו מאופקים.
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- המרכז השני, אופקים.
עמוד 116 -מקדם ומים כרך ב'
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת-מקדם ומים כרך ב'
ועתה למרכז השלישי, צפת, שהתחיל בראשית שנות השבעים, וקשור לאברהם בן־חיים. אברהם בן־חיים חלם כמה חלומות על רד״ו, והוא פרסמם בצורה של ״הודעה לצבור״. הראשונה בתשל׳׳ג, השנייה בסיוון תשל״ד, והשלישית בתמוז תשל״ה. על הראשונה, שאותה מצאתי ליד קברו של רשב״י במירון ב־1973, יש חותמת בשולי העמוד, ושם כתוב: ״בן חיים אברהם, שכון כנען א/72ו, צפת״. על השנייה הוא חותם: ״מאת: בן חיים אברהם, שכון כנען 72ו, צפת, בית דוד ומשה זיעא״. על ההודעה השלישית הוא חותם: ״נאוום (פעמים וו׳) אברהם בן־חיים הכותב ומצפה לרחמים. שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א. כנען 172 צפת״. בהודעה הראשונה כתוב לאמור:
״בחלומי הראשון ראיתי, והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלך, הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים גבוהים ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה. בהגיעי לרחבה, ישב בארץ ואמר: ראה עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי. היכן בל הרבבות אוהבי ונאמני? עניתי לו: וכי אתה רוצה שיבואו מישראל חזרה למרוקו כדי לקיים את ההילולה? האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל מה הוא המקום הזה? עניתי לו: זהו ביתי. הצדיק המשיך ואמר: במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מדי שנה בשנה. שאלתי אותו: מי הוא אדוני? והוא ענה לי אני האיש שנגליתי לאוהבי במרוקו, אני רבי דוד ומשה!!! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה' יום יום לשמור על חיילי ישראל, על גבולות הארץ! אם כן מדוע עזבוני יוצאי מרוקו. עתה הנה אנוכי בא׳׳י ומבוקשי הוא שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי״.
בהודעה זו מתוארים שלושה חלומות, באשר בחלום השני כלולים תשעה צווים (מהם ששה עשה, שלשה אל תעשה). בהודעה השנייה ישנו מסע ארוך ומסובך ומסוכן שבסופו אברהם חיים מגיע לרד״ו. גם כאן יש חמישה צווים, ולראשונה דרישה ״להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ויבואו לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותך״ וכן חיזוק הקביעה ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אך לרגע" (המרכאות בטקסט!).
ההודעה הג׳ מי״ז בתמוז תשל״ה מעניינת מכמה וכמה בחינות, והרי הנוסח: ״קריאה לטהרת המשפחה. אני אברהם בן־חיים הגר בשכון כנען מס׳ 172 בצפת נגלה אלי באחד מחלומותי כבוד אדוננו ר׳ דוד ומשה זיע״א. פניו היו כעוסות העופות. הוא פנה אלי ושאל ברתחת הלב: אברהם. אמור נא לי מדוע כה רבים הנקטלים בתאונות דרכים? מדוע מצליחים המחבלים לחדור לארצנו הקדושה ולזרוע בה הרג והרס? מדוע פורצות מלחמות רבות בארץ זו ומשאירות אחריהן מוות, יתמות, צער אין קץ!… הרהרתי מעט והשבתי: מן הסתם, כך גזר ה׳ יתברך שמו. השתררה דממה ואחריה בקע קולו המהדהד: לא כך בני, לא ולא! האנשים הם המביאים את המיתה על עצמם. ההרג הוא פרי מעשיהם הרעים. קטעתי את דבריו ושאלתי: אדוננו, ומה הם המעשים הרעים? נצטעק ואמר: המוות משתולל בגלל שאין הבריות זהירות בטהרת המשפחה. הן עוברות בשאט נפש על מצוות טבילה במקווה… ובכן אפוא, בפקודת אדוננו ר׳ דוד ומשה, הנני פונה לכל מי שחרד לדבר ה׳ שישנס מותניו להזהיר וללמד את בני ביתו ואת שכניו הקרובים והרחוקים על חשיבות הטבילה והלכותיה…״. הפנייה כאן נעשית בניגוד להודעות קודמות, לכלל ישראל.
סיכום מודל רד״ו
ובכן, אנו רואים שבשלושת המרכזים הללו עומדים אנשים החולמים והרואים בהקיץ את רד״ו, כאשר באשקלון ובאופקים הדברים קשורים לאירועים מקומיים ולמה שקורה סביב בית הכנסת. לאב״ח, האחרון שבחוליה זו דחפים לפעולה בהיקך לאומי, דהיפה המביאה אותו לטפל גם בעניינים שאינם קשורים דווקא להילולה או לפולחן רד״ו. אב״ח הוא היחידי מבין שלושתם, המעלה בכתב את חלומותיו ושולח אותם לריכוזים יהודיים מרוקניים בארץ. כל אחד מהם משוכנע ומאמין שרק במרכזו שוכן רד״ו, ושלושתם נזהרים שלא לפגוע באחרים, אם כי ועקנין מאשקלון התייחס לפעמים בזלזול לאב׳׳ח. שלושתם מטפחים אגדות בעלות קווים דומים, שבהן אדם מסוים חולם ומתבקש על ידי רד״ו להופיע באותו מרכז, לפעמים מבלי שהוא ״ידע שזה קיים״. מעניין לציין שאנשים אחרים ממרכזים אלה אינם נמנעים מלשלול את המרכזים האחרים. באופקים מפורסם הסיפור על מה שקרה בשנה שעברה כאשר אוטובוס מלא באנשים מאופקים נסע לקבר רשב״י ולפי בקשת המדריך הגיע לצפת כדי לחפש את אב׳׳ח. סוליכה ועקנין, שהיתה באוטובוס, הזהירה אותו שרק מרכז אחד לרד׳׳ו קיים והוא באופקים.
שעות הסתובבו והמקום נעלם מהם, ובנס ניצלו מתאונת דרכים, כאשר האוטובוס כמעט והתדרדר. סיפורים על ניסים ומעשי הצלה פלאיים נפוצים בשלושת המרכזים. מעניינת העובדה שבשלושת המקומות האלה נמסר לי מפי שלושת האחראים שיש להם סודות, שנמסרו על ידי רד״ו, ואין הם יכולים למסור אותם. משלושתם רק לוועקנין מאשקלון היכרות קודמת עם רד״ו במרוקו. האחרים לא ביקרו במקום קבורתו במרוקו. באופקים ישנה התקשרות חזקה מאוד לרשב״י ולקדושים אחרים, ועד היום לא ברור להם איך הם הגיעו לרד״ו, או נכון יותר איך רד״ו הגיע אליהם. בשלט המקשט את כניסת בית הכנסת באשקלון כתוב: ״בית הכנסת של האדמו״ר רבי דוד ומשה חברת רשב׳׳י״. שלושתם בנו באשקלון ובאופקים בית כגסת, ובצפת חדר ותוספות, כדי לקבל את המבקרים. שלושתם הסתבכו עם השלטונות ולשלושתם יש סיפורים דומים על מעורבותו של הקדוש והעזרה שהוא הגיש להם. אנשים אלה מודרכים ומופעלים על ידי הכרה מאוד מודגשת בשליחות שהם ממלאים ובתפקיד שהוטל עליהם על ידי הקדוש. שלושת האנשים האלה זוכים לפופולאריות רבה בקרב חסידי רד״ו. הם פונים אליהם כדי שיברכו אנשים, ימרחו שמן על אברים הולים, ישתתפו בסעודה וכר. משהו מקדושת רד״ו דבק בהם, אך הם מקפידים להעמיד דברים על דיוקם ולציין בפני האנשים: הקדוש הוא שעוזר לכם, לא אני.
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת
עמוד 118 -מקדם ומים כרך ב'
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי
מודל הילולה ביתי ובית כנסתי
מדובר כאן בקיום הילולה במסגרת הבית ובית הכנסת. אין ספק שיש לנו עניין עם מאות הילולות המתקיימות במסגרת זו בכל רחבי הארץ. היקפן של הילולות אלו מגוון ביותר ומתחיל מהילולה צנועה בבית למשפחה עצמה, למשפחה ולקרוביה ועד להילולה שזורמים אליה מאות אנשים, ונשלחות לכבודה בכתב אלפי הזמנות. ייחודו של מודל זה הוא במסגרת המוסדית שלו: הבית או בית הכנסת. דפוס זה היה מקובל במרוקו, וקיומו היה חיוני למען האלפים הרבים שלא יכלו להשתתף בהילולה שליד הקבר הקדוש. זאת ועוד. גם כאשר קברו של הקדוש קיים והוא מהווה מוקד לעלייה לרגל ולהילולה מרכזית שנתית, אין הוא מונע הימצאותו של הקדוש גם במקומות אחרים, וזהו היסוד להימצאותם של קברים או ציונים שונים לאותו קדוש במקומות שונים. שם כמו כאן עשרות בתי כנסת נושאים את שם הקדוש. אי־אפשר להגדיר במדויק מהם היסודות האישיים המזינים את הקשר בין המעריץ והקדוש, ובתוצאה מכך את קיום ההילולה.
מאחורי כל הילולה מסתתר סיפור אישי, הצלה אישית, חוויה אישית או הרגשת התחייבות, הנובעת ממקורות שונים. לעתים, אך אין זה הכרחי, זהו שלב לפני הפיכת המקום למרכז דוגמת מודל רד״ו. במרוקו כמו בארץ ישראל, קשה להצביע בוודאות על ראשיתה של התופעה, כי תהליך הצמיחה נעלם מעינינו, ורק כאשר התופעה מגיעה לממדים ממשיים, אפשר לזהותה. מכל מקום, הרושם הוא שבמישור האישי כמעט ולא חל ניתוק בין פולחן במרוקו ובארץ עם עלייתו של המעריץ. גם כאן מידת התלות והקשר של המעריץ לקדוש קובעת. יש שגם בתנאים הקשים ביותר החסיד ממשיך לקיים קשר זה, שבא לידי ביטוי מרכזי בחלק הממסדי שלו, דהיינו, ארגון ההילולה, ויש להניח שפה ושם, גם בגלל סיבות קונקיוטוראליות ואחרות, נחלש הקשר באופן זמני או קבוע. לעומת זאת יש וקשר לאטנטי[חבוי, כמוס, נסתר א.פ], שהיה קיים עוד במרוקו, פורץ וקובע דפוסים חדשים בארץ. במלים אחרות, ניתן לראות התפתחות מעבר למה שהיה במרוקו, דווקא בתוצאה מן העקירה ממרוקו לישראל. מעניין לציין שהבולטים בארץ בתחום ארגון הילולות גדולות לא התנסו במפעל זה במרוקו.
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי
מקדם ומים כרך ב'
עמוד 119