מורשת יהדות מרוקו

קהילת זאוית סידי רחאל

תושביה מנהיגיה ומנהגיה

דוד אזולאי

זאוית סידי רחאל

 הקדמה

מחקר זה, המוגש בפניכם, מטרתו לתאר את וחיי היהודים בקהילה קטנה בדרום מרוקו. התמזל מזלה של ־זאוית־סידי־רחאל׳, ונותרו ידיעות רבות על היהודים שחיו בה (כמובן, ביחס לשאר הכפר במרוקו). לפני כשלוש שנים התוודעתי לכפר, ומאז אספתי מידע רב אודותיו. בעקבות כך, עלה בידי לכתוב סקירה מקיפה שכוללת היבטים רבים בחיי היהודים.

מטרתו של המחקר לתעד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, עם כלל הפרטים הנוגעים _בכך. על אף שסקירה זו נוגעת לקהילה ספציפית, יבוא הפרט וילמד על חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם היו בשל בני קהילה זו. זאת ועוד. הרשימה הביבליוגרפית עשויה לסייע למי שיחפש פרטים על כפר אחר. שהרי רבים מהמקורות מתייחסים גם לשאר הערים והכפרים במרוקו.

חילקתי את המאמר לשלושה חלקים: א. תיעוד חיי היהודים בכפר. ב. ביוגרפיה קצרה של רב הכפר הנערץ, ר׳ חגי פרץ. ג. חידושי תורה שכתבו שלושה רבנים מהכפר, ר חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנ ר' דוד אזולאי, רובם טרם פורסמו.

החלק הראשון חולק לפרקים אלו: הכפר, המלאח, תושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, שד"רים, פרעות, החינוך, העלייה לארץ ורשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר.

יתכן שהחלוקה לפרקים תכביד מעט על הקורא, מכיון שנושאים רבים קשורים אחד בשני וחלק מהדברים נשנים כמה פעמים. אף על פי כן העדפתי לחלק את המידע בצורה שכל נושא ימוצה במקומו עד תום.

בכתיבת המאמר נעזרתי בכמה מקורות עיקריים. מובאות רבות, בעיקר ברשימת הרבנים, הן מהספר ׳צוהר׳ שפרסם ר׳ אליהו פיניאן לפני כ־30 שנה, בו הביא סיפורים ומעשיות על רבני הכפר, תמונות ומסמכים ועוד. נעזרתי רבות בספר זה, ישלם ה׳ שכרו.

בשנים האחרונות הודפסו שני ספרים של רבני המקום: ׳אבא בם׳ של ר׳ אברהם אזולאי, ו׳לקח טוב׳ של ר׳ חביב אלקובי. מספרים אלו למדתי מעט על רבני הכפר, בפרט מספרו של ר׳ חביב, שלא כתב חידוש ששמע בלי להזכיר שם אומרו והביא גאולה לעולם.

מלבד ספרים אלו ליקטתי מידע ממקורות רבים, ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, תיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו ומפנקסי שדרי״ם. השתדלתי לסמוך על המקורות היותר מהימנים, לדוגמא, בפרק על השדרי״ם הסתמכתי על פנקסיהם, ובפרק על החינוך על זכרונותיהם של ר׳ רפאל עבו ואלפרד גולדנברג, שיסדו בכפר את בתי הספר של אוצר התורה ושל כי״ח.

תודתי שלוחה לר׳ מרדכי אזולאי ודני מויאל, ילידי ׳זאוית־סידי־ רחאל׳, נכדיהם של רבני הכפר, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ חגי פרץ, שמסרו לי מידע רב על הכפר, ובפרט ר' מרדכי שפתח אוצרותיו לפני ונתן לי לצלם כתבי יד ומסמכים, ישלם ה, פעלם ותהי משכורתם שלימה.

אודה להני תרי צנתרי דדהבא, ר אברהם אסולין, רב קהילת ׳תפארת־מיכאל', ור׳ יוסף פרץ, רב ומו"ץ בפנמה וראש מכון 'פי ישרים', שמסרו לי כמה ידיעות על רבני הכפר. אני מודה לידידי, אמיתי נחמיאס שסייע לי בכמה עניינים.

אחרונים חביבים, הורי, אבי ר אורי הי״ו ואמי רונית מב״ת. שגדלוני וסייעוני בכל אשר לאל־ידם, יתן להם האל שם טוב מבנים ומבנות שם עולם.

מי יתן ומחקר זה יסייע לחקר החיים היהודיים בפזורה היהודית בדרום מרוקו. אקווה שיתן השראה לכתיבת ופרסום סקירות על כפרים נוספים, והיה זה שכרי.

יהיו הדברים לזכרו של היקר באדם, סבי, אברהם אלברט אזולאי ז"ל בן יהודה ומזל, אוהב אדם, רחים ומוקיר רבנן, צניע ומעלי, שנזדכך בייסורים. משכים ומעריב לבתי כנסיות, שהיה מסיים מדי יום את כל ספר התהילים. יהי זכרו ברוך.

ע״ה דוד אזולאי

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי

עמוד 7

14/07/2025

לתולדות קהילת זאוית־סידי־דחאל: תושביה, מנהיגיה ומנהגיה

הכפר

הכפר ׳זאוית־סידי־רחאל׳ ( (Zouit Sidi Rahal נמצא במרחק של כ⁼52 ק״מ מהעיר מראכש. פירוש השם הוא ׳המסגד של אדוננו רחאל׳. בכפר נמצא קברו של קדוש מוסלמי(מארבוס) שנקרא כך. בין יהודי הכפר מתהלכות אגדות על כך שסידי־רחאל היה מכשף גדול שכל ניסיונותיו להרע ליהודים נבלמו על ידי הקדוש היהודי של הכפר, מול אנמאי, בכת התורה ועל ידי קבלה מעשית.

הערות המחבר:

נכתב גם ׳זאויא דסידי־רחאל׳. על פי מקור אחד היהודים כותבים ׳סידי־ראחאל׳ (הירשברג, מבוא השמש, עמ׳ 155) אבל בשטרות מהכפר ובעוד מקורות מכונה הכפר על ידי היהודים ׳סידי־רחאל׳ או ׳זאויא׳.

השם ׳רחאל׳ שיעורו ׳הנוסע׳. ככל הנראה בימים אלו היה שם זה נפוץ בין ערביי מרוקו, ראו בניהו, פאס, עמ^׳ 114: ׳וישלח אלינו את אחד משריו שמו סי׳[די] רחאל פאנג׳א׳. על קברו של סידי־רחאל: דה פוקו, עמ׳ 199; גולדנברג, זכרונות, עמ׳ 78-77.

לאגדה זו יש שתי גרסאות, באחת נדרש סידי־רחאל לשבח ובשנייה לגנאי: צוהר, עמ׳ כא-כד; בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 412; מעשה נסים, עמ׳ ה-ו(תורגם לעברית בקדש הלולים, עמ^׳ כה); פלמאן, ב, עמ׳ 41-41 (כפי שסיפר לו דוד פיניאן, נשיא הקהילה). קברו של סידי־רחאל נמצא במרחק של כ־300 מסר מקברו של מול אנמאי.

היישוב נמצא ליד הנהר ׳ואד גדאת׳ (Oed Rdat). בכתובות היו כותבים בכפר ׳זאויא דעל נהר גדאת מותביה׳.

הכפר קיים כבר שנים רבות. ליאון האפריקאי מספר שבראשית המאה ה־16 היה באזור כפר שנקרא Haninmei בכפר היה מושל צעיר שניהל מלחמה ממושכת נגד הפורטוגזים, ולעיתים גם נגד הערבים. המושל ניצח בקרב גדול שערן בשנת 1511 נגד הפורטוגזים. הוא נהרג על ידי מושל פאס בשנת.1512

דומה ש׳אנמאי׳ היה שמו הקדום של הכפר והמושל הוא סידי־רחאל, ולאחר שסידי־רחאל ייסד בכפר את הזאויא שונה שמו של הכפר ל ׳זאוית־סידי־רחאל׳. אם כך הם פני הדברים, יובן מדוע ׳מול אנמאי׳ נקרא בשם זה. ׳מול׳ פירושו ׳בעל׳, וכאן יהיה שיעורו ׳בעל <הכפר־ אנמאי׳.        

וואנו (עמ׳ 20) כותב, כדבר פשוט, ששמו הקדום של הכפר הוא ׳אנמאי׳ ובמאה ה­-16 הוחלף שם הכפר לסידי־רחאל לאחר שסידי־רחאל ייסד שם זאויא. ממנו העתיקו הירשברג (מבוא השמש, עמ׳ 155) וקורקוס (יהודי מרוקו, עמ^׳ פט. שגם שיער ש־ Haninmei הוא סידי־רחאל). פלמאן(ב, עמ׳ 42) כותב ש׳מול אלמאי׳(כפי שהוא מכנה אותו) נקבר במקום שנקרא ׳אלמאי׳, ולכן כונה בשם זה. וואנו(עמ^׳ 21) כותב שסידי־ רחאל גורש ממראכש ולכן עבר להתגורר בכפר (ראו גם דרמנגהם, עמ^׳ 16). שמו המלא של סידי־רחאל הוא: מוחמד אבן אחמד בני לחסן. כינויו המלא הוא: סידי־רחאל אל־ בודיאל.

המלאח

האזכור הראשון על יישוב יהודי בכפר הוא מסביבות שנת 1805 (תקס״ה). קורקוס משער שיהודים גרו בכפר כבר מתחילת המאה ה־.16 האגדה מספרת שהמלאח היה ליד בית העלמין היהודי, ולאחר עימותים עם סידי־רחאל הורה מול אנמאי להעתיק את מקום המלאח ולבנותו בסמוך לנהר ׳ואד גדאת׳. באמצע המאה ה־19 הועבר המלאח למיקומו האחרון. המלאח האחרון נקרא ׳חרש־בן־יובה׳. הוא היה מוקף חומה שבה שער שהיה נסגר כל לילה ונפתח בבוקר." בני הקהילה קנו שטח בפתח הכפר, בחלקה זו בנו חנויות ששימשו את היהודים. הקנייה תועדה במסמך שאבד בפרעות שנערכו ביהודים בשנת 1894 (תרנ״ד).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי

עמוד 11

תושבים ועיסוקם

מסוף המאה ה־19 ועד המחצית השנייה של המאה ה־20 חיו בכפר כ־600 יהודים. דבר זה נכתב בעדויות ותעודות מזמנים שונים. בשנת 1883 חיו בסידי־רחאל כ־1000 תושבים, יהודים ומוסלמים. על פי נתונים אלו, היוו היהודים, בתקופה זו, כ־60% מאוכלוסיית הכפר! לימים, בשנת 1949 נמנו בכפר כ־2600 תושבים, מתוכם 600 יהודים. דומה שהפרעות וההגירה למראכש, שהתחזקה בשנים אלו, השפיעו על הקהילה היהודית שלא גדלה יחסית לקהילה המוסלמית.

המיסיונר תיאודור אלי זרביב, שערך מידי שנה, בזמן שהותו במרוקו, מסע בין הקהילות שבדרום מרוקו, ביקר בכפר באוקטובר 1886 (תרמ״ז). הוא מדווח שבסידי־רחאל חיים 650 יהודים, כמעט כולם סוחרים והם לא עשירים ולא עניים. במקום אחר מתאר זרביב באריכות את ביקורו בכפר. הוא מציין שוב שבכפר גרים 650 יהודים, ולהם שני בתי־כנסת. לדבריו, הכפר מלוכלך וחרב כמו שאר הכפרים במרוקו. זכיב התארח בביתו עול שיך הכפר ׳כליפא ברמוחא'.

זרביב, דו״ח, 1887, עם׳ 132. זרביב התווכח בכפר עם הרב ויהודים נוספים: שם, עמ׳ 134; הנ״ל, מודיעין, מאי 1887, עם׳ 69-68. הדים לביקורו של זרביב בסידי־רחאל נשתמרו בסיפור על ויכוח בין כומר נוצרי לרב הכפר, ר׳ חגי פרץ: צוהר, עמ׳ קה-קיא. זרביב, שהגיע לכפר בשמיני עצרת, מספר שיהודי הכפר מיסיווא (Missiwa) הסמוך, בו חיו 51 יהודים ללא בית כנסת, הלכו לסידי־רחאל כדי לחוג את החג, ונשותיהם נשארו לבדן בכפרם: זרביב, מודיעין, מאי 1887, עמ^׳ 68. על זרביב: קורקוס, מוגאדור, עמ׳ 305- 322; בשן, המיסיון, עמ^׳ 136-113 ועל פי המפתח.

בשנות חילופי השלטון בין המלכים מולאי חסאן הראשון ובניו מולאי עבד אל־עזיז ומולאי חפיץ׳, סבלו יהודי סידי־רחאל ממושלים קשים ומרדיפות. במכתב ששלחו לחברת כל ישראל חברים (כי״ח) שבפריז, בסביבות שנת 1913 (תרע״ג), הם מציינים מספר מדויק של תושבי הכפר לפי עיסוקיהם. לפי מקור זה חיו בכפר 572 נפש, מתוכם 176 גברים מפרנסים והשאר (396 נפש) נשים וילדים. ברשימה נספרו 48 אלמנות ו 45- יתומים ויתומות, מספר גבוה יחסית לגודלה של הקהילה. דומה שהפרעות עליהם מסופר במכתב ותוחלת החיים הקצרה ששררה במרוקו בימים ההם גרמה למספרים אלו לגדול בצורה לא פרופורציונלית.

בתעודה מוזכרים עיסוקיהם של תושבי הכפר: סוחרי פשתן ומשי (40 איש). מוכרי בשמים (7). סנדלרים (67). צורפים ויוצרי כלי נשק (10). נגרים ועוסקים בעץ (13). נפחים (12). מוכרי שמן (8) מכיני אוכפים (5). מוכרי תבואה (4). מלבדם מוזכרת קבוצה גדולה של יתוימים ואלמנות. מוזכרים גם עשרה אנשים שאינם עושים במלאכה, דומה שהם ׳עשרת הבטלנים׳, הרבנים וכלי הקודש.

בשנת 1934 (תרצ״ד) חיו בכפר יותר מ־100 משפחות שכולן התגוררו במלאח. בשנת 1947 (תש״ז) נמנו בעיר 560 יהודים, מהם 85 ילדים.

בפברואר 1949 (תש״י) דווח על 600 יהודים בכפר. על פי מקור זה, רוב היהודים מתעסקים ברוכלות זעירה או בעלי מלאכה. אחת לשבוע נערך שוק בכיכר המרכזית של הכפר, הסוחרים היו סוגרים את חנויותיהם, לוקחים מעט סחורה והולכים למכור אותה בשוק.

בסביבות שנת 1950 (תש״י) נכתב שהמלאח הוא מלאח גדול וחיו בו 549 יהודים. חיים זאב הירשברג, שביקר בסידי־רחאל בשנת 1955 (תשט"ו), מספר שחיים בכפר כ־600-500 יהודים.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–תושבים ועיסוקם.

עמוד 14

בתי הכנסת

באוקטובר 1886 (תרמ״ז) דווח שיש בכפר שני בתי־כנסת. ב־1892 (שבט תרנ״ב) תועדו שוב בכפר שני בתי־כנסת. ב־1894 (אדר תרנ״ד) רצה ר׳ ברוך אדרעי לבנות בית־כנסת חדש בכפר. ב־1904 (חשון תרס״ה) כתב ר׳ אהרן ששון את שמות בתי הכנסת: א. בית־כנסת ׳לחכם׳. ב. בית־כנסת ׳בן־איזו.

בשנת 1894 (תרנ״ד) היו בכפר לפחות שני בתי־כנסת ובהם כ־30 ספרי תורה. במכתב מהכפר על הפרעות שנערכו בשנה זו מוזכר שהגויים שדדו ׳ספרי תורות שיש לנו בבתי כנסיות שלשים וספרי למוד לאיו קץ׳.

בשנת 1947 (תש״ז) מוזכרים שני בתי־כנסת בעיר. אחד מוזנח והשני מפואר ומהודר. וכלשון התעודה: 'בית כנסת חרב, הטיח יורד, הריח גדול׳. ואילו השני ׳בית כנסת אחת טובה ומשוכללה… בית כנסת יפה ומסודרה ויש בה ספסלים׳. תלמוד התורה שכן בתחילה

בבית הכנסת הראשון, כשהגיע ר׳ רפאל עבו לכפר הכריח את בעלי בית הכנסת השני ׳המפואר׳ לתת לתלמידים ללמוד בו.

אוחיון מספר על בית־כנסת שהיה בכפר ושכיום נבנה בנין במקומו.

בית העלמין

בית העלמין שבו היו נקברים יהודי הכפר נקרא ׳בני־אוג׳ה׳. הוא נמצא בגבעה הסמוכה לכפר מעל קברו של ׳מול אנמאי' בלוויות היו נושאים את מיתת הנפטר מהמלאח עד לבית הקברות מרחק של כשבעה ק״מ. בשנת 1933 (תרצ״ג) נבנתה חומה מסביב לבית הקברות. בבית הקברות קברו גם יהודי הכפר 'תאזארת' הסמוך את מתיהם.

בבית העלמין כמעט ולא שרדו מצבות, מלבד כמה מצבות שכבר כמעט ולא ניתן לדעת מה היה כתוב עליהן בעבר. בשנים האחרונות הוקמו מחדש מצבותיהם של ר׳ חגי פרץ ור׳ ישראל עמאר על ידי נכדיהם.

בשנת 1996 דווח על עשרה קברים שעליהם כתוב שם הנפטר (אוחיון, שם).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-בתי כנסת-בית העלמין

עמוד 17

הקדוש המקומי

הקדוש של הכפר נקרא ׳מול אנמאי׳. אגדות רבות נקשרו אודותיו ומעשי נסים רבים סופרו עליו. למעשה, הידיעות אודותיו דלות מאד, עד כדי כך שישנן כמה מסורות מהו שמו של הקדוש! מפאת מחסור במקורות מהימנים אציין כאן מספר פרסים ותו לא.

שמו של ׳מול אנמאי׳ לא ידוע. מסורות אחדות טוענות ששמו ר׳ דוד או שמואל אשכנזי. מסורות אחרות, שרווחו במאה ה־20, טוענות ששמו ר׳ יעקב נחמיאש אשכנזי. באגדות הקדושים סופר שמול אנמאי היה שד״ר, כפי שסופר על רבים מהקדושים במרוקו, מסיבה זו הוצמד לשמו השם 'אשכנזי^,.

הכינוי 'מול אנמאי׳ הוא ככל הנראה בגלל שמו הקדום של היישוב,ושיערו 'בעל אנאמי' (ראו לעיל). כיום, מכיוון שרבים אינם יודעים את מקור הכינוי, רווח לומר שפירוש שמו הוא ׳בעל המים׳.

זמנו של מול אנאמי לא ידוע. על פי האגדות חי בזמנו של סידי־רחאל, שחי בסוף המאה ה״15 ובתחילת המאה הבאה.

בימים עברו הקבר לא היה מסומן, מיקומו היה ידוע לתושבי האזור. תייר צרפתי שביקר במקום בשנות ה־40 כותב על מבנה מכוסה בעצים. בתוך המבנה אין זכר לקבר. מסביב למבנה יש ערימות אבנים הפזורות סביב שהושחרו מהנרות שהדליקו עליהן. גם יהודי שנהג לעלות לקבר מספר שבתחילה הקבר היה מסומן באבנים, ולא היתה מצבה. בשנת 1946 בנה דוד אלקאיים, מראשי קהילת מראכש, את המצבה ושיפץ את המבנה, בעקבות התגלותו של הקדוש לאשתו. לצורך הבנייה נעזר אלקאיים ביצחק אלמאליח, שעסק רבות בארגון פולחן הקדושים במרוקו. על מצבתו של מול אנמאי נחקק:

מצבת קבורת הרב, שמו נודע בשערים, במדינות ובכפרים.

אשר כל הבא על קברו עושה לו בקשתו. זה שמו הרה״ג יעקב אשכנזי. הנודע בכינויו ׳מול אלמאי׳.

מסביב למצבה נבנה מבנה מעוטר בפסיפס. בתוך החדר היה מקום ברווח לעשרה עד חמישה עשר איש. בסמוך לציון נבנו עשרה חדרים ששימשו את העולים לרגל. ההילולה המרכזית לזכר הקדוש היתה נערכת ב־ל״ג לעומר. להילולה היו באים מאות יהודים מהאזור, ממראכש ואפילו מקזבלנקה. היו מוכרים כוסות ערק לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ושלוש כוסות לכבוד מול אנמאי. החוגגים היו מסתובבים עם נרות סביב הקבר, שרים שירים ומדליקים נרות.

בשנת 1992 (אב תשנ״ב) שופץ המבנה. על הקיר נתלה שלט ובו שמות התורמים והמסייעים. הוקמה מצבה חדשה שעליה נחקק נוסח זה:

מצבת קבורת הרב הקדוש. מה מתוק מדבש ונפת צופים. זכר צדיק יסוד עולם. חד מן קאמייא ומה עז מארי דבי עלאי. הארי שבחבורה. עמו עז וגבורה. תורה וגדולה במקום א׳[חד], שניהם כאחד. אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, עדה קדושה. הרב הכולל. סיני ועקר הרים. ענותן כהלל. סבא דמשפסים. שמו נודע בשערים. המקובל האלהי המפורסם בנסים. כמוהר״ר רבי יעקב נחמיאס זלה״ה. והוא מזרעו של הרה״ג מרה רבי מסעוד נחמיאס זצ"ל.                   

הערות המחבר:

היהודים היו משתטחים גם על קברי קדושים אחרים, ביניהם: מולאי יגי ור׳ דניאל השומר (על זיארה אצל מולאי יגי, ראו להלן. על גוי שבנה חדרים עבור יהודי סידי־רחאל ליד קבר ר׳ דניאל, ראו עמאר, מעשה נסים, עמ׳ 8; בן־עמי, יהדות מרוקו, עמ^׳ קעס).

אביא כאן מעט מקורות על שמותיו של מול אנמאי. דוד או שמואל אשכנזי: וואנו, עמ^׳ 21. דוד או שמעון אשכנזי: הירשברג, מבוא השמש, עמ^׳ 155. דוד: קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט. יעקב אשכנזי: כך קורא לו ר׳ רפאל עבו (הקטע יובא להלן במלואו). יעקב נחמיאש אשכנזי: פלמאן, ב, עמ^׳ 41; מסמכים וכתובות של בני משפחת נחמיאש; מלכי רבנן, סח ע״ב, קיט ע״א. אציין ששם המשפחה נחמיאש לא מצוי אצל יהודי סידי־רחאל (קיימת עדות על ר׳ שלמה חמייאש ממראכש שנקבר בסידי־רחאל, ויש להתייחס בזהירות למסורת זו: בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 566). אציין מקור נוסף, שבמקום אחד מעתיק את נוסח המצבה של מול אנמאי וכותב ׳יעקב אשכנזי׳, ובמקום אחר כותב ששמו דוד אשכנזי(גולדנברג, זכרונות, עמ׳ 101,79). גם הכינוי של הקדוש משתנה ונכתב לפעמים ׳מול אלמאי׳.

השם אשכנזי בפי יהודי מרוקו הוא כפשטו מי שהגיע מארצות אשכנז, הצירוף 'נחמיאש אשכנזי, הוא תמוה, אבל גם לקדושים אחרים צירפו שם מרוקאי ואת השם ׳אשכנזי׳ כדוגמת ר׳ דניאל השומר אשכנזי(שם המשפחה אשומר מצוי בין יהודי מרוקו. בן-עמי,  יהדות מרוקה עמ קעא). דומה שיש להתייחס לחניכה המרוקאית, מכיוון ש׳אשכנזי׳ נוסף לאחר שהומצאו המסורות על היותו של הקדוש שד"ר י(וואנו עמוד 21, ׳ כותב שהיהתים טוענים שמול אנמאי הגיע מירושלים ויש אומרים שהגיע מרוסיה).

» האגדות מספרות על שליטתו של סידי־רחאל באש (ובנחשים) ושל מול אנמאי במים (בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 412; צוהר, עמ׳ יט כז).

– אציין שהמוסלמים טוענים שמול אנמאי הוא תלמידו של סידי רחאל, והברברים טוענים שהוא אחד מאבותיהם. בעקבות כך היו גם ערבים משתטחים על קברו (וואנו עמ׳ 21-20; קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט; פלמאן, ב, עמ 42).

פלמאן, ב, עמ^׳ 43-42. בצוהר (עמ׳ כז-ל) מספר שהדבר קרה בעקבות נס שנעשה לאלקאיים עצמו. אלקאיים נולד ב־1913 ונפסר ב־1979, והיה מאמרגני הקדושים במרוקו (סולידאנו, משפחות, עמ׳ 412). דוד אלקאיים סייע רבות לר רפאל עבו בהקמת רשת תלמודי התורה ׳אוצר התורה׳ במרוקו(חומר רב על כך נמצא ביומני ר׳ רפאל). כינויו של אלקאים היה ׳דוד בן זואה׳. את נוסח המצבה שחזרתי על פי נוסח שמסר גולדנברג (זכרונות, עמ׳ 79) בצרפתית, נוסח שמסר פלמאן בצרפתית ונוסח שמסר ר׳ רפאל עבו (צוטט להלן). שני האחרונים לא דייקו בהעתקתם (פלמאן עקב שינוי השפה, ועבו מכיון שכתב ביומנו לשימוש אישי). בהילולה היו משתתפים גם ערבים, אחד מהם נהג לקנות מדי שנה את הכוס האחרונה שמכרו בהילולה (צוהר, עמ׳ ל-לא).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–הקדוש המקומי.

עמוד 21

שדרי״ם

אחד המקורות שנותרו לנו על יהודי מרוקו הוא פנקסי השדרי״ם. השדר״ים נשלחו מארץ ישראל לצורך איסוף כספים. מנהגם היה לרשום בפנקסם את שמות הנדיבים שתרמו להם כסף במגביתם, ולפעמים השתרבבו לתוך הדברים ידיעות על הערים והכפרים בהם ביקרו.

בסביבות שנת 1805 (תקס״ה) כתב שד״ר ששמו לא ידוע ב׳מדריך לשליחות׳ שכתב לחברו: ׳ישלח שליח לכפר א׳[חד] שמו לגזדאמא יש שם עניים ומעטים וג״כ [וגם כן] כפר זאוויא סידי רחאל׳. מדריך זה מטרתו להיות לעזר לשד״ר, כדי שידע היכן וממי לאסוף כסף. בקטע זה כוונתו שישלח שליח לסידי־רחאל ולא יטרח ללכת בעצמו, בגלל שהתושבים עניים ואין סכום הנדבה שווה את הטרחה.

אמנה כאן את רשימת השדרי״ם שמצאתי אודותיהם תיעוד שביקרו בסידי־רחאל:

א-ר׳ אהרן ששון. נשלח פעמיים בשליחות ירושלים. בשתי הפעמים הגיע לסידי־רחאל, בפעם הראשונה ב־1892 (שבט תרנ״ב) ובפעם השנייה ב־1904 (חשון תרס״ה). השתמרו בידינו פנקסי השליחות שלו בהם כתב את שמות התורמים.

ב-השליח הנרגן, ר׳ מאיר בר־שישת, שליח צפת, עשה בשליחותו בכפר ב־1894(אדר תרנ״ד). תיאר את הכפר ביומנו:

זאוית ארחאל יע״א [יגן עליה אלהים]. מהלך ששה שעות [=מעין נפאד]. בעל הבית סי'[ניור] יצחק למעלם נ״י. [נרו יאיר]הגדול ד דורוס עלה בקבץ. הפקדתי על הקופה בן בעה״ב הנז׳[בעל הבית הנזכר] סי׳ חנניה נ״י. הגבירים יוסף עמוס ובנו ח'[זאן] משה נ״י. מסעוד ן׳ מנחם ואחיו נ״י. יצחק למעלם ובנו נ״י. רוב אנשי העיר עקשים ובזויי עם. הנחמד ר׳ דוד חקון נ״י. הח׳ הצבוע ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן [בית הכנסת] חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ' עיקת״ו [לבנין עיר קודשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו. נדרים פרסיים.

הערת המחבר: כת״י מאיר נתיב, 10ב. על כתב היד ויחוסו לרמב״ש: פוקס, מאיר נתיב, עמ^׳ 179- 194. ראוי לציין ששליח זה הרבה לכתוב תארי גנאי על יהודי מרוקו. כנראה בגלל טורח השליחות שהיה מוטל על כתפיו. אמנם יהודי סידי־רחאל תרמו עבורו סכומים נאים. גם ר׳ יעקב בן־עטר, שהגיע כשד״ר העדה המערבית, מונה עשרות מבני הכפר שנדבו סכום נאה לעניי ירושלים.

ג ר' אליהו ילוז ובנו ר^׳ יוסף חיים, שליחי טבריה, עשו בשליחותם בכפר בשנת 1900 (תמוז תר״ס).

ד-ר׳ יעקב בן־עטר, שד״ר העדה המערבית, עשה בשליחותו בכפו בשנת 1905 (בין החודשים שבט-אדר תרס״ה). לימים הדפיס בירושלים ספר ובו רשימות התורמים מיהודי מרוקו שתרמו ל בשליחות, ביניהם מיהודי סידי־רחאל.

ה-ר^, אברהם פינטו, שליח העדה הספרדית בירושלים, שהה בסידי־רחאל בינואר 1924 (ט׳ שבט תרפ״ד).

ו-ר' מרדכי ב״ר רפאל אוחנא, שד״ר העדה המערבית, עש בשליחותו בכפר בשנת בשנת 1932 (תרצ״ב).

מתוך ויקיפדיה: הרב אליהו ילוז (ה'תר"ך, 1860 – כ"ב באלול ה'תרפ"ט, 27 בספטמבר 1929) היה רב, פוסק הלכה, אב בית דין בטבריה ושד"ר.

קורות חיים

נולד בשנת ה'תר"ך (1860) בעיירה מזגידה שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו לרב אברהם ולחנה ילוז.

בשנת ה'תרל"ג (1873) החלה משפחתו במסע עלייה לארץ ישראל. לאחר מסע שארך כשנה וכלל עצירות בעיר פאס, טנג'יר ואלכסנדריה, התיישבה המשפחה בטבריה. בשנת ה'תרל"ה (1875) נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב דוד א-סודרי. את השנים הבאות הקדיש ללימוד תורה והתעמק בהלכה. בשנת ה'תרמ"ב החל לדרוש בבית הכנסת הגדול שבעיר טבריה לבקשת רבני העיר.(ע.כ)

ז-ר' דוד חיים שלוש, השד״ר האחרון של העדה המערבית, שהה בכפר בתאריך לא ידוע בין השנים 1952-1950 (תש״י-תש״יב).                       

כת״י ארכיון העדה המערבית, ירושלים 12-1292^11, עמ^׳ 22. ר מרדכי שהה במר בין השנים 1933-1931 (תרצ״א-תרצ״ג), חישבתי את תקופת שהותו בכפר על פי תיאור נסיעותיו. ראוי לציין שבתחילת פנקסו חתם ר' דוד פיניאן מסידי רחאל בחותמתו.

בשנת 1900 (תר״ס) ביקר בכפר ר׳ משה ב״ר יצחק מאמאן, יחד עם בנו יעיש. ר׳ משה יצא מעירו ׳אוטאט', כפר קטן באזור תאפילאת, לצורך איסוף כסף עקב מצבו הכלכלי שלא שפר עליו.

נוסע נוסף, חיים זאב הירשברג, הותיר אחריו תיאור על יהודי הכפר. בספרו מתאר הוא את ביקורו בכפר בשנת 1955 (תשס״ו):

יצאנו לכביש שהוליך אותנו לסידי רחאל (ראחאל כותבים היהודים) שהיה במאה הט״ז. שם הזאוויא, שחופש הנימוסים של נשי המקום הוציא לה שם. העיר הערבית והמלאח במקומם חדשים בערך, נוסדו לפני מאה שנה בקירוב. כעת חיים כאן כ־600-500 יהודים. הזאוויא בעבר השני של הנהר בהר, ובקירבתה בית הקברות היהודי הקדום ומקום קבורתו של מולאי אנמאי, כלומר אדוני אנמאי (כן נקרא הכפר לפני שנתקבל השם סידי רחאל), ובפי היהודים הוא נקרא דוד (או שמעון) אשכנזי. לפי המסורת העממית בא גם הוא מירושלים[כינוי לכל ארץ ישראל בלשונם של בני המערב] יחד עם ר' אברהם הכהן מתידילי. הצדיק היה בן דורו של סידי רחאל והיחסים ביניהם היו מתוחים, בגלל זה ציוה הצדיק להעתיק את המלאח למקום מרוחק משכונת הברברים.

ביו השנים 1890-1865 (תרכ״ה-תר״ן) שלחו רבני רבאט אגרת לקהילה בדרום מרוקו. באגרת נכתב על שד״ר מארץ ישראל שנשא אשה ברבאט ולימים יצא קול שנפטר בסידי־רחאל. השולחים ביקשו מהממוען לשלוח שליחים ולבדוק האם באמת נפטר אותו שד״"ר זאת כדי לקבל עדות ברורה לצורך שחרור אשתו מעגינותה.

בירדוגו, יבין שמועה, עם׳ תשס-תשי. תיארוך האגרת הוא מכיון שבשנת תרכ"ה מונה ר' יוסף בירדוגו לדיין ובשנת תר"ן נפטר. המכתב נשלח, ככל הנראה, לדמנאת שהיא הקהילה הגדולה באזור. במכתב נכתב ששמו של השליח הוא 'יעקב בן יצחק' אבל השמות פיקטיביים כשאר האגרות שקובץ זה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן,שמעון וכדומה.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–שדרי״ם

עמוד 26

פרעות

בעונת 1894 (תרנ״ד) מת מלן מרוקו מולאי חסאן ה־1. כבכל פעם שבה מת הסולטאן התחוללו מהומות במדינה שגררו אחריהן פרעות ביהודים. ־ בין יורשי מולאי חסאן קמה מלחמה עזה שלא פסקה עד כניסת צרפת למרוקו(1912). גם בכך לא שקטה הארץ. ברחבי מרוקו התקיימו מרידות וניסיונות הפיכה נגד הצרפתים, עד לשנת 1918 (תרע״ח). או דוכאו מרידות השבטים, ושקט השתרר במדינה.

על חילופי שלטון במרוקו והפרעות שבעקבותיהם כתב רומאנילי(עמ׳ 128-127):

׳כי נשמע, כי מת המלך, כל הארץ לבז ולמשסה. כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם, איש הישר בעיניו יעשה ואין משפט. יענו הנשים והבתולות, פריצי עם עומדים על הפרק להכרית כל עובר, חדלו ארחות, הרעב בכל הארץ׳. חכם ממרוקו מתאר זאת כך: ׳המה [=הישמעאלים] שטופי זמה, כי כן הגידו ראשונים מלפנים, בעת מות המלך לפני מל[ו]ך מלך, או כי יקר מקרה המלחמה, היתה ידם במעל, לשלול שלל ולבוז בז, נשים ובתולות היו הם שבויות׳ (אסבאג, שאר ירקות, עמ׳ 124). על חסאן הראשון: בשן, יהדות מרוקו, עמ׳ 52-47.

בשנים אלו (1894־1896) אירעו פרעות במלאת בפאס." ב־1894 פרצו מאורעות דמים בדמנאת וסביבותיה. פורעים מהסביבה, משבט רחאמנא, נכנסו למלאת בדמנאת רצחו, טבחו, אנסו ושבו נשים וילדים, ובזזו את רכושם של היהודים. גם יהודי סידי־רחאל לא נמלטו מפרעות אלו. במכתב, ששלח ר׳ דוד אזולאי ממראכש, מסופר שהפורעים רצחו יהודים, שדדו את כספם ולקחו נשים אותן מכרו לשפחות.

יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור פרסם, בעיתון ׳הצפירה׳, כתבה על סבלות היהודים במרוקו. כך מתאר הוא את התפרעויות הברברים בדמנאת, סידי־רחאל ובעוד כפרים:

בעיר דמנאת הקרובה למראקיס נכנסו השודדים לרחוב היהודים וישללו כל אשר להם. ויקחו את נשיהם ובניהם ובנותיהם וימכרו אותם לעבדים ולשפחות בשוקים על ידי סרסורים. אהה מי לא יבכה על ככה! כפר תאמלאלת ג״ב שללו ויענו באכזריות את העם ואת נשיהם וטפם לקחו לסחור בהם. כפר לקלעא, כפר(לאניא) [זאויא] די סידי רחאל, כפר אוריק׳א, כפר אמשמיס, מצבם כהראשונים, ובני ישראל נמכרו ממכרת עבד פורק אין מידם. אוי על גורלנו המר! בתוך השדה מושלכים ספרי תורות, תפלין ומזוזות ונרמסים. בספרי התורה התעללו כבימי חרבן ירושלים.

לאחר השתלטות צרפת על מרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט, שלחו יהודי סידי־רחאל מכתב, ככל הנראה לחברת כל ישראל חברים (כי״ח). במכתב פירטו את תלאותיהם מאז שמת מולאי חסאן. המכתב נכתב בסביבות שנת 1913 (תרע״ג).

על פי מקור זה, כשמת מולאי חסאן שדדו הגוים את ממונם של היהודים בכפר. עם הרכוש בזזו גם 30 ספרי תורה וספרים רבים. לא די בכך, אלא שגם נשים וילדים נלקחו בשבי ונפדו על ידי הקהילה בכסף רב. את הכסף לוו מהערבים בריבית גבוהה. בתוך הביזה אבד שטר מכר של הקהילה. בשטר תועדה קניית שסח גדול בפתח הכפר, בו היו חנויות של בעלי המלאכה היהודים.

כשהומלך מולאי עבד אל־עזיז, בנו של מולאי חסאן, שלחו לו בני הכפר תלונה עם פירוט הרכוש שנגזל מהם. לטענתם היה זה סכום גדול של ׳שנים וחמשים אלף דורוס, וגם כן בורות מלאים חטים ובורות מלאים שעורים חמישים ומאתים ובורות של זיתים עשרים׳. הסולטאן פסק שעל הפורעים לשלם ליהודים סכום זה. למעשה לא שילמו הערבים אלא פחות מחצי מסכום זה, 24 אלף דורוס, זאת על ידי כך ששילמו שוחד לשרים ופקידי המלכות כדי שיתעלמו מהוראת הסולטאן.

יתכן שהסכום מוגזם והיהודים גילמו בתוכו גם את דמי פדיון השבויים ועוגמת הנפש. גם בפרעות שנערכו בדמנאת באותם שנים מסרו היהודים אומדן מוגזם של הרכוש שנשדד, עקב כך התעלמו הדיפלומטים, שאליהם פנו היהודים, מתביעה זו (בשן, דמנאת, עמ׳ 138).

בתחילת שנת 1902 חזר מולאי עבד אל־עזיז ממראכש לפאס. בפאס ישב כשש שנים עד שנת 1908 אז הוכתר אחיו, מולאי חפיץ^', למלך. בשנים אלו מונה מושל חדש בסידי־רחאל. שמו ׳חמד בך כבור' כותב האגרת מכנהו ׳המן הרע׳. חמד התעלל ביהודי סידי־רחאל, עשק את ממונם, אסר יהודים רבים בבית הסוהר, ביניהם נשים וילדים, וחייבם לשלם מיסים גבוהים.

בסביבות שנת 1908 הומלך מולאי חפיץ׳ על כלל המחוזות והערים במרוקו. בעקבות כך הוחלף המושל בסידי־רחאל בקאיד ׳מוחמד בן־ סגרא׳. מוחמד היה בן דודו של חאג׳ זילאלי שאף הוא לא נחשד על ׳אהבת ישראל׳. כקודמם, הטילו בן־סגרא וזילאלי מיסים רבים על היהודים, אסרו יהודים בבית האסורים, גזלו את ממונם בדרכים מגוונות ואף העבידום בלי תמורה.

חאג׳ זילאלי היה המושל בדמנאת, ובין השנים 1985-1984 התעלל ביהודיה (ליטמן ופנטון, אלף שנות, עמ^׳ 302; בשן, דמנאת).

[אלף שנות גלות במערב : יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 – 1912)

מחבר: דוד ליטמן ויוסף פנטון

יהודי צפון אפריקה חיו כמיעוט תחת שלטון מוסלמי, ודברי ימיהם מהווים תיאור של המפגש בין היהדות והאסלאם. ספר זה מציג הבנה חדשה של מעמד היהודים תחת הסהר. הספר הוא בעיקרו אוסף של תעודות היסטוריות לאורך תקופה של כאלף שנים (מימי הביניים ועד לכיבוש הצרפתי). אוסף זה מתעד את המציאות ההיסטורית של מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים שחיו במדינות האסלאמיות של צפון אפריקה (בעיקר אלג׳יריה ומרוקו). התעודות לקוחות ממקורות ספרותיים ומארכיונים, ורוב רובן רואה כאן אור בעברית בפעם הראשונה. בחלקו הראשון של הספר מובאות כרוניקות ערביות ועבריות וכן טקסטים מוסלמיים משפטיים ותיאולוגיים ודוחות של נוסעים אירופאים &mdash, שבויים, דיפלומטים, רופאים, אנשי דת והרפתקנים למיניהם. המסמכים בחלק השני משקפים את הפעילות הדיפלומטית שניהלו ארגונים הומניטריים לטובת יהדות צפון אפריקה. הספר מיועד לחוקרים וגם לקהל הרחב ולכל המתעניינים בתולדות ישראל בארצות ערב א.פ]

ברשות היהודים היה שטח בפתח הכפר בו היו חנויות הסוחרים היהודים. את השטח קנו בימים עברו, והקנייה עוגנה בשטר מכר כדין. דא עקא, בזמן הפרעות, בשנת 1894, אבד השטר. בעקבות כך השתלט בן־סגרא על השטח ובנה בו חנויות, וליהודים לא היה היאך לערער על כך.

גזרה נוספת שגזר בן־סגרא על היהודים היא ניקוי האשפה בכפר. את זאת לא יכלו היהודים לסבול, ולכן הלכו להתלונן אצל הקונסול הצרפתי. הקונסול, שגם ידו קצרה מהושיע, ערך הסכם פשרה בין היהודים לבן־סגרא. בהסכם סוכם שהיהודים יפנו מחצית מהאשפה ובן־סגרא ידאג לפינוי המחצית הנותרת. גם הסכם זה לא שרד ימים רבים, בן־סגרא פנה למושל המחוזי במראכש וזה החזיר את המצב לקדמותו, וחייב את היהודים לפנות את כל האשפה.

תיאור תלאותיהם של יהודי סידי־רחאל מסתיים: ׳והן אנחנו חיים בצער ואין דורש זולתי לה״. לאחר תיאור התלאות נכתבה רשימה של כלל יהודי הכפר, מלאכותיהם ומספר ילדיהם.

אינני יודע האם פעל המכתב את פעולתו, אבל יהודים המשיכו לחיות בכפר גם בשנים הבאות. גם בשנים אלו לא פסקו צרותיהם, בשנת 1956 (תשט"ז) נרצח בשוקשל תאמלאלת דוד עמאר מסדי חאל.     

יהודים במרוקו חויבו על ידי המושלים לפנות את האשפה, ראו בשן, יהודי פאס, עמ׳ פח; הנ״ל, פגיעות, עמ^׳ 34; קורקוס, מוגאדור, עמ^׳ 793. כרך א'

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-פרעות

עמוד 32