מורשת יהדות מרוקו

״יקר אתה בעיני מכל אוצרות אבי. לא יאה לך לגלות מורך לב״ גערה בו.

עקיבא הביט בה בהערצה ומלמל דברים ששמע מפי תלמידי חכמים:

״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה״. אחרי כן אמר לה:

״מקבל עלי את התנאי, רחל, אלך ללמוד תורה ומובטח לך שעוד תתגאי בי״.

רחל פרצה בקריאות שמחה, חוללה וברברה סביבו. פרשה כפיה למרחב, נשמה עמוקות וראתה במורד ההר אל המרחבים הירוקים, עד שנעלמה מעיניו. ״לא יתכן, אין הדבר אפשרי״ קינן חשש בלבו.

שבועות ארוכים לא ראה אותה. מדי ערב, בטרם יעלה על יצועו, היה מהרהר בה ומתאר לעצמו את גורלה. באחד הימים הוביל את עדרו אל הנחל, פשט את בגדיו וטבל במים. תחושה של טהרה והתחדשות הציפה אותו. מרחוק הבחין בצללית אדם נוהגת בשני חמורים עמוסים לעייפה. מיהר לצאת ולהתלבש כשהבחין בדמותה של רחל הולכת ומתבהרת לנגד עיניו. רעד עבר בגופו. היא התקרבה ואחזה בידו. נשק למצחה ושאל: ״לאן פנייך, רחל?״ ״נרכב ליבנה, שם תקדש אותי״ קבעה בנחישות.

״ככה, כגנבים בלילה? ומה יהא על אביך?״ תמה עקיבא.

״דואג אתה לאבי יותר מאשר לגורלנו, עקיבא״ השיבה עגומות.

ניגש אליה וחיבקה, מוקסם מעוז רוחה. הם רכבו ליבנה בשעה שהשמש כבר עשתה את דרכה לים. בהגיע השמועה לחכמי יבנה ולתלמידיה, יצאו מיד לקראתם. רחל נתנה בידיהם מטבעות של זהב, כסיוע לישיבה דיבנה. כבר למחרת היום נערכו הקידושין תחת כיפת השמים ועקיבא זכה הפעם ליחס של חיבה מתלמידי החכמים, בעיקר לאחר שהצהיר בפניהם כי בכוונתו להקדיש את חייו ללימוד תורה. כאשר הגיעה השמועה לאוזניו של בן כלבא־שבוע, נצטער מאוד, קרע את בגדיו וצם שבעה ימים ושבעה לילות. נוכח כל בני ביתו, נידה והחרים את בתו והדירה מנכסיו.

נקפו ירחים וגעגועיה של רחל להוריה ולבית אביה גברו.

היא חבשה את בהמתה ונפרדה מעקיבא. רבני הישיבה דאגו לשלוח עמה שני תלמידים ללוותה. כאשר מצא אותה אביה בביתו, הוציאה החוצה בבושת פנים ונדר נדר שלא תיבנה מנכסיו ורגלה לא תדרוך עוד על סף ביתו. אל עבדיו ציוה, שאם יתקלו בעקיבא יביאוהו בפניו למען ישא העבד החצוף את עונשו.

עקיבא ורחל התגוררו במערה מוצנעת במורדו של נחל, שם התבן שימש להם כיצוע. הם חיו בעוני רב אך באושר גדול. בלילות היה עקיבא מאמץ את רחל לחיקו ומלקט תבץ משערותיה. אותו הרגע היה נזכר בנעוריו בירושלים ובמקדש שעמד על תלו והיה אומר לה: ״לו היה הדבר ביכולתי הייתי צורף לך עדי ובו חרותה ירושלים של זהב״. באחד הלילות התדפק לפתחם זקן שפניו קרנו אור. ״יהודים טובים״ אמר ״תנו לי קצת תבן, אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה״. מיד זינק עקיבא ממקום מושבו, מילא לו שק תבן ושלחו לדרכו. ניפנה לאשתו ואמר: ״ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו, מה שפר גורלנו.״ מיד יצאה בת־קול ובישרה לו, כי אליהו הנביא היה זה שביקש לנסותו, וכי עתיד הוא, עקיבא, להיות גדול בתורה ובמצוות. מאותה שעה הייתה רחל מפצירה בו ומשפיעה עליו שילך ללמוד: ״עכשיו הגיע זמנך לקיים את חלקך בהסכם״ הייתה אומרת.

״עז רצוני לעשות כן, יקירה, אך ממה נתפרנס? אולי נמתין עוד קצת שישתפר מצבנו״ אמר. ״אני אעבוד ואתה תלמד, עקיבא…״ הציעה. ״אף אמכור את מחלפות ראשי מדי פעם״

נתעצב עקיבא, חיבק אותה וליטף את שערה הארוך. ״לא חבל על שיער נאה שכזה?״ קרא בהערצה מהולה בצער.

״אל דאגה עקיבא״ ניחמה אותו ״השיער יגדל כל פעם מחדש,

עם גדילתך אתה בתורה״.

חלפה שנה ועקיבא עדיין לא הלך ללמוד. והנה נולד להם בן והאיר את חשכת מעונם הדל. המתין עקיבא עד שנגמל הילד ואז אכף את פרדתו, נטל צידה ובגדים, אחז ביד הילד, ניפנה לרחל ואמר:

״רחל, אנו יוצאים ולא נשוב עד שאמלא את נדרי אליך״. רחל נדה בראשה, שפתיה חתומות ועיניה לחות. ״האם תעמדי בנטל הפרידה?״ שאל.

״צא לדרך, עקיבא!״ לחשה בקול חנוק. נכנסה פנימה, כשמאחוריה מהדהדות המילים: ״שלום לך אמא…״

עקיבא רכב עם בנו ללוד וליבנה ללמוד תורה אצל גדולי החכמים ובראשם רבי אלעזר בן־הורקונס ורבי יהושע בן־חנניה. כאשר הגיעו ללוד, עמד עקיבא על פי באר וראה מעליה אבן גדולה מלוטשת והמים חולפים דרכה. שאל: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״עקיבא, האינך מכיר את האמרה אבנים שחקו מים? המים שנופלים עליה תדיר בכל יום הם שמחקו אותה״. אמר להם: ״לו קראתי, ידידי, הייתי יודע, אך אני בור ועם־הארץ. וכי לבי קשה מהאבן הזו? אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה״.

הלך עם בנו לבית המדרש והתחיל קורא בלוח. אחז עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. הביט בבנו והתבייש כיצד הילד קורא. כתבו לו אותיות א־ב ולמד אותן. תורת הכוהנים – ולמד אותה. כך היה הולך ולומד ועובר מעיר לעיר ומישיבה לישיבה עד שלמד את התורה כולה.

עקיבא הלך וגדל בתורה מיום ליום. לפרנסתו עסק בקישוש עצים.

שנים רבות למד עקיבא והיה דורש תלי תלים של הלכות והעמיד עשרים־וארבע אלף תלמידים. לאחר שתים־עשרה שנות פרידה וריחוק, עשה הכנות לשוב לביתו. כל אותם שנים המתינה רחל לשובו, בודדה ומנודה ע״י אביה. היא עבדה ימים ולילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקיים את עצמה. בשנים הראשונות אף שלחה כספים לעקיבא ולבנה. היא עברה מהמערה שהיוותה את משכנם הראשון, והתגוררה במגורי עניים בפאתי ירושלים. יופיה הועם ובנזר שיערה זרקה שיבה. כסף לא היה לה לרכוש בגד ראוי לשמו כדי לקבל את פני בעלה. את יופיה, נעוריה ונשיותה הקריבה למענו. לא יכלה לשכוח את לעג השכנים בעוברה, את עוקצם של הזקנים אשר לגלגו: ״רחל היפה בנשים״ היו אומרים לה ״עד מתי תחכי לו כאלמנה חיה. הלא כבר חלפו שתים־עשרה שנה?״ ורחל הייתה משיבה להם, כי מצידה יכול עקיבא להישאר עוד שתים־עשרה שנה, ובלבד שילמד. כאשר הגיעה השמועה על בואו, הייתה העיר כמרקחה כשהתקרב עם פמלייתו למבואות העיר, יצאו הכל לקראתו לחלוק לו כבוד. השמועה פשטה מפה לאוזן: ״רב גדול בא העירה״ לחש אחד הצעירים.

״גאון הדור מגיע״ קרא אופה מפתח חנותו. ״מאבות העולם״ העיר אחר.

״אומרים עליו כי שמו הולך מסוף העולם ועד סופו״ הוסיף אחד הזקנים.

יצאה רחל לקראתו. העירו לה השכנות: ״רחל, מראך איום, שיערך סתור ומאובק ויחפה את; שאלי לך בגדים נאים והתכסי. האם כך מקבלת אישה בעל גדול בתורה?״ השפילה מבט והשיבה דרך משל: ״יודע צדיק נפש בהמתו. יכירני גם כך. הן ידעתי אתו ימי שמחה ואושר, לילות רעב וסבל״.

״כבודה בת־מלך פנימה״ לחשה אחת השכנות מתוך הסכמה וחזוק.

רחל התקרבה אל השיירה, פילסה דרך בהמון והשעינה עצמה אל כותל אחד הבתים. הנה הוא, זקוף קומה, זקנו לבן ועיניו רושפות אש כעיני נער צעיר. אותו להט, אותה נמרצות, אותה שמחת חיים. אחת השכנות האיצה בה לגשת. רחל התקרבה ועמדה בדרכו. עקיבא הביט בה בהשתוממות.

״זו אני, רחל״ פלטה בקול רועד, דרך התנצלות. נפלה על פניה והייתה נושקת לרגליו. דחפוה תלמידיו ממנו כקבצנית מושפלת מעם. רכן רבי עקיבא, הקים אותה והגביה פניה אליו. ״רחל״ קרא באנחה, דמעה חמקה מעיניו וריככה מעט את תווי פניו הקשוחים, נחושי ההבעה. שניים מתלמידיו, שטרם עמדו על טיב המעמד, אחזוה בזרועותיה וביקשו להרחיקה. ״הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא! הכל בזכותה. בלעדיה הייתי עדיין מיושבי קרנות בשוק!״. היה מחבק אותה וקורא: ״רחל, רחל יפתי״ להפתעת תלמידיו ולהשתוממות הקהל.

״יופיי במחיר תורתך, עקיבא״ ביקשה לתקן.

״יפה את כתמיד״ עמד על דעתו ״הנה משהו שיוסיף לחינך׳

אמר ושלף שי מנרתיקו: תכשיט יפהפה עשוי זהב ובו חקוקה צורת העיר ירושלים; אותו עדי ממש שהבטיח לה, כאשר עדיין היה משכבם תבן והפרוטה נעדרה מכיסם. ניגש וענד את העדי על צווארה, לקול המייתן של נשות השכנים. תלמידיו לא ראו מפגן אהבה זה באהדה, הביטו ברבם ואמרו:

״רבי, ביישת אותנו על מה שעשית לה״. גחן רבי עקיבא לעומתם ואמר: ״תלמידי היקרים והרכים בשנים, הרבה למדתם מהתורה, אך מעט מאוד מהחיים. הרבה צער נצטערה אשתי כדי שאלמד, שאגיע למה שהגעתי. לה אני חייב את הכל!״ הוא הבחין ברבן גמליאל שבא להקביל את פניו.

עקיבא ורחל, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 42