צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל-בערבית יהודית ותרגום לעברית.
התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית
בקר יום ששי שנים ועשרים יום לח׳ תמוז יה״ל ש׳ ה׳ אלפים ושש מאות וחמשים ושש ליצי׳ נכנסנו לבקר הרב המובהק הדו״מ כמוהר״ר רפאל משה אלבאז ז״ל ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים, וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר: הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ'ורו ינדפסו ביהום הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז, מימון ליסיר די מזל טוב יעטיוולו עשרין צורו באס יזווז, מזל טוב בעד סכי כתובתה יחדתי לה קפטאן מובר וקפטאן כ׳דר וסאייאת דטלס זוז ודמאלז דלקטעאת ותותלא דדהב ובגדי חול וסבאני דסדדא וזלטיטא סקרנט, מזל טוב אם נתיבמה תבקא תסכין פלגרפא מא תכרזסי מנהא, בצלאל אלבאז יעבבי תלת ארבאע די ענדי פלגרפא אתאנייא לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנק׳ צאר ן׳ עבדון ולבית אלוולי לימין הנכנס לחצר הנז׳ כללו גו״ח אטלטל ינבאע כללו מא יכליוו גיר דבר הצריך למסאחף די זאוו לידי מנחה ודי כתב יד יבקאוו ולבאקי ינבאע ומן טלטל ולמסאחף תתרפאד ארבע מייא ציורו הנז/ וסאיין יכס יביעו מסאייל אוכרין וויכממלו, כסווא דתובית דייאלי יעביהא בצלאל, כסווא דלקמכא לר׳ אליהו כאן ליבום אוו מא כאנסי האד לעאם אלוולי תבקא פלגרפא מזל טוב וולאדהא יאכלו וויסרבו פלגרפא מנכסי, ומכאן ואילך אידא מא כאן יבום יאכלו תלת שנין אוכרא הייא ודרארי דייאלהא מנכסי, סאיין עטית לבצלאל תלת רבאע דלגרפא ולבית הנז׳ הווא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב, והאד תנאי כתנאי בני גוב׳׳ר, הוכחנוהו על אעבורי אחסנתא ואמר בצוואה ניחא לי, עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ, וסהר כללו יקראוו לחכמים פלגרפא יעטיוולהום גץ ציורו פנהאר בכללות אצוואה גיר תכתבהא תאממן פיהא ועמל פיהא דברים ברורים כפי הדין ואפילו תחתמו ווידהר סי ספק ענדכום רשות תעאוודוהא בלשון בדור די יכון מקיים אצוואה, מזל טוב וולאדהא נאמנים מא יחיבוהומסי אפילו חרם סתם, ע״כ דברי צוואתו.
תרגום לעברית
בקר יום ששי שנים ועשרים יום לחדש תמוז יהפכהו השם לטובה שנת חמשת אלפים ושש מאות והמשים ושש ליצירה נכנסנו לבקר הרב המובהק הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי רפאל משה אלבאז זכרונו לברכה ומצאנוהו מוטל על ערש דוי ומיושב בדעתו כמשפט הבריאים. וציוה בפנינו מחמת מיתה בזה הלשון ובזה הסדר:
הריני מקדיש מנכסי ארבע מאות צ׳ורו בהם ידפיסו ספר הלכה למשה, ועדן מקדם, ועטרת פז. הילד (החורג) משה בן מזל טוב (אשתו השלישית) יתנו לו עשרים ציורו לצורכי נישואיו. מזל טוב יחדתי לה בעד סכי כתובתה הקפטאן של קטיפא וקפטאן ירוק. וחצאיות של משי שנים. צמידים (מחתיכות של זהב וכסף). עגילים של זהב ובגדי חול. ומטפחות לכסוי הראש סינר בצבע סקרנאט. מזל טוב אם נתייבמה תשאר לדור בעליה לא תצא ממנה. בצלאל אלבאז יקח שלשת רבעים שיש לי בעליה השניה לשמאל העולה להאלפוקי שבחצר הנקראת חצר בן עבדון, והבית הראשון לימין הנכנס לחצר הנזכר גוף וחזקה. טלטל הבית ימכר כולו לא ישארו רק דבר הצריל. הספרים שהגיעו לידי מנחה והכתבי יד ישארו, כל הספרים חוץ מאלו ימכרו ממחיר הספרים והטלטל יקחו הארבע מאות ד׳ורו הנזכרים ומה שיחסר לסכום הנזכר ימכרו דברים אחרים וישלימו. מלבוש ״תובית״ שלי יקחנו בצלאל, מלבוש הקטיפא לרבי אליהו. נתייבמה או לא נתייבמה. מזל טוב, תשאר בשנה הראשונה בעליה, ובניה יתפרנסו בעליה מנכסי. ואחרי כן אם לא נתייבמה יתפרנסו עוד מנכסי שלש שנים היא ובניה. מה שמסרתי במתנה לבצלאל שלשת רבעי העליה והבית הנזכר היא מתנה על מנת שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובעל חוב. וזה תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן. והוכחנוהו על אעבורי אחסנתא (מה שמעביר נכסיו מהיורשים הראויים ליורשו לשאינם ראויים) ואמר שניחא לו במה שמצווה. עוד צווה בזה הלשון תכריכין וצרכי קבורה כמשפט אילי הארץ (כעשירים) וכל החדש ילמדו למנוחת נפשו, וילמדו החכמים בעליה שלו ויתנו להם חצי ציורו לכל יום. הצוואה תכתב בתשומת לב ובדברים ברורים כפי ההלכה, ואפילו יחתמו בה ויראה להם איזה ספק הוא מרשה להם לחזור ולכתוב צוואה אחרת בלשון ברור שיהיה מקיים הצוואה. מזל טוב ובניה נאמנים ולא יחייבו אותם אפילו חרם סתם. עד כאן דברי צוואתו.
התרנ״ו-1896
צוואתו על ערש דוי של הרמ"א מצפרו-רבי רפאל משה אלבז זצ"ל
בערבית יהודית ותרגום לעברית
קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות-תעודה מספר 52
בע׳׳ה התקנ״א-1791
בא לפנינו אח״מ הנגיד הר׳ יוסף בן מכלוף הן׳ חמו ואמר לנא מהודעני לכון שהר׳ מרדכי הן אלבאז ובניו הלא המה הר׳ משה והר׳ אהרן והר׳ אברהם ושמעון אחיהם הכרת פניהם ענתה בם שלא רצו ליתן במושלם מה שמוטל וקצוב עליהם «הממון שהטיל המלך יר״ה על קהל צפרו י״א, ומה גם שמרבים תקרובות ומנחות לשר העיר בתוספת מרובה פיוסין בתחנות ובקשות לתשר הנז׳ אולי יפותה ויוותר להם מקצת מהקצבה שמוטלת עליהם וחששתי פן יכריחני השר הנז׳ לוותר ולהתפשר עמהם במקצת ממה שמוטל עליהם או יפצירו בי גם אני להתפשר עמהם ולנכות להם ממה שמוטל עליהם ומה גם מפני המחלוקת לכן אני מגלה דעתי בפניכם שכל וויתור ופשרה ומחילה שאעשה עמהם ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח[בקנין שלם ושבועה חמורה] בביטול מו׳ דמו׳ ופיסול עדיהן וכו׳ אין פי ולבי שוים והכל כמאן דליתנהו דמי ולא ידון הדין עליהם כלל וכלל כי על מודעה זו אני סומך ועליה תמכו אשורי ואחר שאגבה מהם היום מה שאגבה עוד ידי נטויה עליהם ואגבה מהם הנשאר ואף שאודה להם בש״ח שלא מסרתי שום מודעה נגדם ושדברי האחרונים פוסלים את הראשונים אדרבא ונהפוך הוא שהראשונים עיקר ותפו׳ץ לשון אחרון ונשח״ך הנגיד הנז׳ שלא יבטל מודעה זו לעולם וידענו אח״מ ידיעה נאמנה שזה היה קודם שיתפשר עמהם הנגיד הנז׳ והיה זה במאמר בדי״א[אם ראית את הביטוי "בקוש״ח" (בקנין שלם ושבועה חמורה) בתוך מאמר בפסק דין של בית דין אזורי (בדי״א) – אז הכוונה היא בדיוק אותו דבר, אבל בשפה המתאימה למסמכים משפטיים תורניים:] בארבעה ימים לתשרי שנת ה׳ אלפים והי מאות וחמשים ואחת ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ונכון וקיים.
מסעוד א״א עטור ן׳ יתאח סי׳׳ט אכרהם אדהאן סלט״א
הביטוי "בקוש״ח" הוא ראשי תיבות של "בקנין שלם ושבועה חמורה".
הסבר:
מדובר בלשון הנהוגה בשטרות, מסמכים משפטיים או פסקי דין מסורתיים, בעיקר בדיני ממונות ובהתחייבויות, שמטרתה להדגיש את חוזק ההתחייבות של האדם.
הנה משמעות כל רכיב:
- בקניין שלם – נעשה קניין באופן תקף ומלא לפי ההלכה (למשל, קניין סודר: העברת חפץ סמלית כמו מטפחת). זה מעיד שהצדדים הסכימו באופן פורמלי ותקף להתחייבות.
- ושבועה חמורה – תוספת של שבועה מחייבת וחמורה, כדי להבטיח שאדם לא יחזור בו, תוך הטלת יראת שמיים ואחריות מוסרית גדולה יותר על המתחייב.
מטרת הביטוי:
לבטא שההתחייבות נעשתה בצורה הכי מחייבת והכי רצינית – הן מצד הדין (קניין) והן מצד המוסר והדת (שבועה חמורה).
סיכום ופירוש התקנה הזו:
מדובר כאן במסמך הלכתי-משפטי קלאסי מתקופת הגלות, שבו אדם חשוב (נגיד הקהל) בשם ר׳ יוסף בן מכלוף חמו, מבקש להודיע מראש ולהצהיר ברורות על כך שכל פשרה עתידית שיעשה עם משפחת אלבאז, תהיה לא תקפה, גם אם תיעשה ב"קניין שלם ושבועה חמורה" (בקוש״ח), כלומר – גם אם היא תיראה מחייבת מכל הבחינות ההלכתיות והמשפטיות.
עיקר הדברים:
הנגיד בא לבית הדין (כנראה בדי״א = בית דין אזורי / בית דין עירוני), ואומר:
- הרקע:
- המלך (יר״ה = יאריך ימים המלך) הטיל מס (״הממון שהטיל המלך״) על קהל צפרו.
- משפחת אלבאז (מרדכי ובניו) לא משלמים את חלקם כפי שמוטל עליהם.
- לא זו בלבד, אלא שהם מנסים לפייס את השר המקומי ע״י תקרובות, מנחות ותחנונים, כדי שיוותר להם על חלק מהמס.
- חשש הנגיד:
- הנגיד חושש שמא השר ילחץ עליו לוותר להם.
- או שהם עצמם יפצירו בו לוותר להם – בשם השלום או בשל מחלוקות שעלולות להחריף.
- ההצהרה (המודעה):
- הנגיד בא ומודיע בבית הדין:
- שכל ויתור, פשרה או מחילה שיעשה להם – גם אם ייעשו בלשון הכי מחייבת, כולל בקוש״ח – הם בטלים ומבוטלים.
- אין פה "פי ולבי שווין" – כלומר, גם אם אומר משהו בפה, לא התכוונתי בלב (כוונה מפורשת לפסול את ההתחייבות).
- הוא מצהיר: "הכל כמאן דליתנהו דמי" – כאילו לא נעשה דבר.
- ומבהיר – אפילו אם אודה בפניהם שלא הייתה לי שום מודעה – דבריי הקודמים (המודעה הזו) הם העיקר, והדברים המאוחרים יותר (שייתכן שייאמרו תחת לחץ) הם בטלים.
- המשמעות ההלכתית:
- זו "מודעה" הלכתית – הצהרה מראש בבית דין, שבאה לפסול כל התחייבות עתידית שייעשה מרצון או מאונס, אפילו אם נראית תקפה מבחוץ.
- הוא אף מבקש שהמודעה לא תבוטל לעולם.
סיכום הכוונה של הביטוי "ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח…":
גם אם אעשה בעתיד פשרה איתם בכל התוקף ההלכתי המחייב ביותר – בקנין שלם ושבועה חמורה – הרי שהכוונה שלי הפוכה, ואין ההתחייבות ההיא תופסת כלל.
זה כלי הלכתי מקובל כדי למנוע שמי שייחלץ ללחץ ייאלץ אחר כך לעמוד בדברים שנעשו שלא בלב שלם. הנגיד כאן נוקט בזה בצורה נחרצת כדי לשמור את האפשרות לדרוש מהם את כל הכסף עד תום – ולא לתת להם כל פתח להתחמקות.
תעודה מספר 52
קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות
עמוד 63