מורשת יהדות מרוקו

ר׳ דוד אלקיים אמן הקצירה

השנים חולפות והרד״א מתקרב לערבים חובבי השירה האנדלוסית, הוא אף מושפע ממשוררים יהודיים שחיו בעירו מוגדור, שמקור שירתם היה ממשוררים מוסלמים ממרוקו ומאלג׳יר. את שיריו ואת הקצידות שחיבר התאים ללחנים ערביים מוכרים.

ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה זכה, ו־23 מהקצידות שחיבר מופיעות בסדרות השונות של ערבי ״שירת הבקשות״. בכל סדרה מופיעה לפחות קצידה אחת. בסדרות לשבתות ״חיי שרה״, ״וישב״, ״ויגש״ מופיעות 2 קצידות.

בהקדמה לדיוואן שלו על הסגנון בקצידות הוא מנסה להסביר את שיטת כתיבת הקצידות:

"אלו הם השירים שהם קטנים המה בנויים על שירי ערב….ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקות מן הפשט. ואל תאשים אותי, כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כונתי על דברי חז"ל או מן המדרש או מן הדקדוק….וצריכים אנו לשים אותיות ומלים נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל בכדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב, כי בע"ה(בעוונותנו הרבים) ניגון ישראלי לא נדע ולא נשמע.,

עפ״י קטע זה מתברר, כי הרד״א הוסיף לקצידות מלים חדשות שאינן קיימות בלשון העברית־ הטיית צורה שלא כמקובל או העמדת צורה חדשה בהטייה של פעלים ושל שמות עצם. הוא אף מתנצל על כי לעתים משנה הוא את כללי הניקוד. בדרך זו ניסה הרד״א להתאים את הקצידות לתבנית המוסקלית הערבית המקורית, וזוהי בעצם פעולת התרכיב.

בקצידות שכתב קיימים מאפיינים מהשירה האנדלוסית הערבית עם מאפיינים של השירה העברית המסורתית מימי הביניים (מתקופת ״תור הזהב״ בספרד) ושל השירה העברית החדשה. בסגנון כתיבתו הוא לא דילג, כמובן, גם על השפעות מהשירה המקראית. בכתיבתו מוכיח הרד״א את בקיאותו במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בהלכה, בזוהר ובקבלה. הרד״א גילה מקוריות בלשון העברית בהוספת חידושי מלים וחידושי צורות.

העביר שעורי ״זוהר״ במוגדור בלילות שני וחמישי של ימי החורף בבית הכנסת שנקרא על שמו. השיעור הועבר בערבית ־ מרוקאית. לפני מותו ביקש את ידידו ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל להמשיך ולהעביר את השיעור ב״זוהר״ גם לאחר מותו.

להלן דוגמאות אחדות המבטאות את פרי כתיבתו של הרד״א בנדון :

משחקי לשון:

בפרשת ״חיי שרה״ הוא כותב בקצידה:

"ידעה שרה, לבה נופל

פרחה נשמתה, כי בעולל /זקנתה

עול/עלילות עוללי"

״עולל זקנתה״ הוא בן זקוניה ־ יצחק, ״עלילות עולל״ הם מעשי הכבש שנשחט. ״עולל״

מתאים לעלם וגם לכבש רך.

בפרשת ״בראשית״ הרד״א כותב ־

"תחתונים לא יצריכו

מחצו/לא יוצבו

צבעם לבן מצהב

גבהם לבב ירהב

אך קיטור שם ילהב"

בקטע זה הוא כותב על מעשי הבריאה שנבראו ע״י הקב״ה ומשתמש בפעלים דומים בשורש ובאותו צליל ־ יצריבו, נחצבו, יוצבו. וכן : מצהב, ירהב, ילהב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 116

חידושי פעלים:

על אלה שחמקו לביתו הוא כותב ״חמוקי ביתו״, על ברכה גדושה ומלאה כותב ״ברכה מושפעת וגדודה״. על הכנת מטעמים כותב ״קום צודה בקשתך וטעם למסעדי״. על רבקה המכסה את יעקב בעורות עזים כותב ״וביערות עזים ידו גלדה״.

חידושי שמות עצם:

עזרה ־ מעזור, מלכות ־ מלכתיה, חייב טובה ־ נש2ן, יקירי ־ מאודי, מחלוקת ־ חלוק.

ר׳ דוד אלקיים מתלונן על כי השפה העברית אינה מפותחת דיה, דבר המאלצו לשנות מילים וניקוד:

" קוצר שפתנו הקדושה מפני הגלויות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבזה ובזה נשאר קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כראותו, ולשון הימים רחבה…"

למרות מגבלתיו בלשון העברית, הוא מתנחם בכך ששירתו משרתת את הציבור :

" די בקהלי בו אעמוד אתפלל…

עמי ולאומי

שיחתם כשי ואשכר

היא שעמדה לי"

תוכני הקצידות

ר׳ דוד אלקיים בקצידות שכתב, ושהוכנסו ל״שיר ידידות״, מעלה בכתב בפירוט רב את תוכן הפרשה של כל שבוע בשילוב דו־שיח בין הדמויות בפרשה. על הקצידות שכתב אומר ר׳ דוד:

"שירים אלה על ניגוני הערבים נקראים "לקצאייד" מפני שמספרים בהם עניין אחד בכל אחת ואחת, עניין שבחיים או גנות חשק וכו', ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר"ל ארוכים, אבל רק עניין אחד מדבר המשורר, גם אנחנו צריכים לחבר על עניין אחד בכל פיוט"

הערת המחבר: בניגוד ל״סראבא״ שהיא צורה אחרת של הקצידה, במקור הערבי היא מצומצמת באורכה. דוגמאות ל״סראבה״ בשירת הבקשות מופיעות בפרשת ״מקץ״ מס׳ 259, 268 ב״אעירה שחר״.

מתוך ״שירי דודים׳׳, עמי 118, ספר הכולל את פיוטיו של הרד״א כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ידידו של הרד״א, שהיה ש״צ וסופר סתם במוגדור, קיבל את רשותו של הרד״א להעתקת שיריו.

להלן ציטוטים ממספר קצידות מ״שיר ידידות״ המציגות את יפי כתיבתו: מפרשת ״בראשית״:

"ברא שחקים ספור בהרים

בין מים למים סבבו

עליונים ירטיבו…

חיות ובהמות צביון תארם

למינם זה מזה נשתנו וכל רמש למינו…:

מפרשת "וישב"

"אלה בני יעקב איש אהלי

יוסף נער עולה

עם בני נשי אביו, אבל

קץ שעשועיו לא גבל-בין הרי יבול

אהבת אביו לו היתה פלא

בין אחיו תפלא

על כן קנאתם רבתה ולבל

ישמע הזק יאבל תבלו תבלו"

מפרשת ״משפטים״:

צירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״

בצירופה של הקצירה ל״שירת הבקשות״ היה הגיון רב: בתקופה זו, ראשית המאה ה־20, הקצידה הערבית היתה פעילה ואהודה מאוד ברחוב, ויהודים רבים נהנו לשמוע אותה. היה חשש שמא היהודים יימשכו אחרי הקצידה הערבית. ר׳ דוד אלקיים קיבל עליו את המשימה לקרב את היהודים לקצידה הכתובה בלשון הקודש, בעברית, והמורכבת על הלחנים הערביים המוכרים והאהודים ברחוב. כך יצא שהוא כתב קצידה לכל פרשה, ויחד עם שני העורכים הנוספים של ״שיר ידידות״ הוחלט על צירופה ל״שירת הבקשות״.

עובדת היותו מעורכי ״שיר ידידות״, יחד עם חיים אפריאט ודוד יפלח, עזרה לו לשבץ בקובץ 23 קצידות שחיבר מתוך סך כולל של 89 קצידות המופיעות בקובץ.

ר׳ דוד אלקיים כתב שירים נוספים, ואת כולם הוא קיווה להוציא לאור בספר שנקרא ״שירי דודים״, כשהמימון שלו יהיה מרווחים שונים שיקבל מהקובץ ״שיר ידידות״. בסופו של עניין, הספר ״שיר דודים״ לא יצא לאור.

לאחר פטירתו של הרד״א, בנו עבר לאגדיר ולקח איתו את הספריה העשירה שהיתה לאביו, ובכללם גם ספר השירים והפיוטים בכתב ידו של אביו. ברעידת האדמה שהיתה באגדיר ב־1.3.1960 אבדו כל ספריו של ר׳ דוד. יד המקרה הצילה את פיוטיו של ר׳ דוד. ידידו הקרוב, ר׳ מרדכי זעפרני, העתיק בכתב ידו את חיבוריו של ר' דוד ־ שירים, פיוטים וקצידות, וכך ניצל מאבדון חומר יקר וחשוב זה.

מעיון בספר ״שירי דודים״, שערך ר׳ מרדכי, מגלים כי הרד״א כתב פיוטים רבים ונוספים. בתוכני חלק מהפיוטים ניכרת הגישה החינוכית שלו להטיף ולהעיר לחברה בה הוא חי. באחת הקצידות, שחיבר רד״א על היחסים בין העניים לעשירים, הוא מתלונן על כי ״חכמת המסכן בזויה״ וכי:

"הס מלהזכיר חכמת העני

כמעט קט, פסו ידיו רפו

מני נבצרה מחשב זמני

בעל הון טכסיל-טוס מרעפו"

בקצידה אחרת הוא מסב את תשומת לב הקוראים למסיבות הפאר, שעורכים הגבירים במוגדור, ואותן הוא רואה כמיותרות. באחד מהפיוטים הוא קובל כנגד אחד מעשירי הקהילה שבעיר שיקר את השכירות החודשית לדירותיו.

בשיר זה, המופיע ב״שירי דודים׳׳ עם׳ 128־126, הוא כותב: ״פיוט זה חיברתיו בראותי כי איש אחד מבני מרום הארץ הוקיר דירות הבתים אשר היו לפנים מעט בזול ועתה העלה מחיר שכירותם והוקירם הרבה…״

הפעילות הציונית המסוימת בה נטל חלק בחוג המשכילים, שפעל במוגדור בשנות ה־ 40 לחייו, משפיעה גם על תכנים שכתב. בעצם, הוא אינו מחדש דבר בעניין, שהרי כל הפיטנים בימי חייו כתבו על הנוסחה החוזרת במעגלים חוזרים ־ ייסורי גלות, שבח לה׳, הציפיות לגאולה והכיסופים לא״י. את פעילותו הציונית בעבר מציין בסוף הקצידה שחיבר לפרשת ״וארא״ בה הוא כותב על הציפיות המשיחיות לגאולה קרובה:

ובן דוד קום יבוא ויגאלנו

ולירושלימה, בית מחניים

בבנין מקדש בניה ונוחמו

קת פדות נשלמה….

ר׳ דוד מוסיף לכתוב על געגועיו לארץ־ישראל. באחד השירים הוא כותב על רצונו העז לחיות בארץ, בשיר הוא מתאר את מסעו באתריה המוכרים של ירושלים:

"יפעת משדי תנהר לו

פתאום הר הזיתים למולו

שכינה תוך היכלו

מגדל דוד מעל לו

ונהר שבילי עזיאלי

והפליא בחסדו יצדיקני

בעודי חי אנשק אבותינו ועציו

אדרוש שלום פרזיו ואחונן עפרו"

ר׳ דוד כתב שירים נוספים על עצירת גשמים, בשבח החכמה, שיר לימודי על הדקדוק העברי ועוד. ההשכלה בה עסק בעבר משפיעה על סגנון כתיבתו: פונה להורים ללמד את ילדיהם מלאכה המפרנסת את בעליה. הוא פונה לכלל לנהוג בצורה הוגנת בגויים במצוות שבין אדם לחברו.

כמו בדברי הפתיחה על ר׳ דוד אלקיים, יש לחזור שנית ולציין את כישוריו האמנותיים:

הוא היה בעל יכולת ציור מופלאה. הוא כתב שלטים לחנויות ולבנקים במוגדור, אנשים מכובדים הזמינו אצלו כתובות, ואותן הוא כתב על קלף. הוא ידע לצייר אותיות משולבות בעברית ובצרפתית, חרט מצבות קבורה מאבן טבעית או משיש, עסק בנגרות אמנותית עדינה, כמו היכלות לבתי־כנסת ועמודים לספר תורה. הוא היה גם רפד עור ויצר קופסאות ותיבות למזכרת.

פעם אחת הזדמן ר׳ דוד אצל אדם חשוב במוגדור והביט בו לפרק זמן ממושך. אותו האיש שאל את ר׳ דוד: ״מדוע אתה מביט בי זמן כל־כך ממושך?״. ר׳ דוד ענה לו, שיודיעו מאוחר יותר את הסיבה לדבר. ר׳ דוד חזר לביתו וצייר את האיש באופן מדויק.

מלאכתו היתה מרובה אך פרנסתו מועטה היתה, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. הוא חי בדוחק ובצמצום. באחד משיריו הוא כותב, כי המצב עוד ישתנה ולא יהיה הבדל בין עשיר לעני:

"טובי ושלמה / עני מעשיר לא יוכר

ובני אמללי / דעת נשוא לא אוכל"

סיכום

בהקדמה לספר ״שיר דודים״ נכתב על הקצידות של הרד״א: ״קצידותיו מתוקים,

כדבש מלקקים, כחלב יונקים, כמים מזוקקים, כדם בעורקים, כטל שחקים, כשמן לפרקים וכיין משקים, מדוקדקים ומדוייקים, כזוהר מבריקים, זיו ונוגה מפיקים, אין עליהם חולקים, סופם חזקים, שיר המעלות ממעמקים״. גם אם השפה מליצית היא, דומה שאין חולקים על הפרסום ועל האהבה להם זכו קצידות אלו.

בי׳ בניסן שנת הת״ש, 1942, נסתלק ר׳ דוד אלקיים ז״ל לבית עולמו והוא זקן ימים, בן 92 שנה במותו. הוא נקבר במוגדור ועל מציבתו נכתב:

"דרך כוכב מיעקב האי גברא…מהללים חכם

עצום ורב שבעתיים, אז שר דוד את שירותיו

במשקל ובמדה….וקראם שירי דוד מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה וזכה את הרבים,

דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי

דוד לכל דרכו משכיל בחכמה…דוד לקאיים ז"ל

נצר מגזע האר"י הגדול הרב המופלא….איך

אדונינו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי

יום ה' בש"ק עשרה ימים לחודש ניסן…."

הקצידות שחיבר ר׳ דוד אלקיים על כל פרשה, הן שהביאו לו את הפרסום בקרב קהילתו במוגדור ובקרב יהודי מרוקו עד היום. למעשה, שמו מוכר רק למי שקם לערבי ״שירת הבקשות״. כך קורה שפייטן משורר מוכשר ומיוחד כמו הרד״א כאילו נשכח מלב רבים. בעצם, לחלק גדול מאיתנו הוא אינו מוכר כלל.

בכל מקרה, ר׳ דוד אלקיים ז״ל הינו משורר בעל שיעור קומה מגדולי המשוררים של יהדות מרוקו החל במחצית השנייה של המאה ה־19. משורר שהיה גם חכם, משכיל ואמן.

התשובה על כך, שיוצרים חשובים ביהדות המורח בכלל וביהדות מרוקו בפרט אינם זוכים לתשומת הלב הראויה, מצוינת בדברי המבוא והסיכום שלי.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 123

פרק אחד עשר

הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

הפיוט נכתב לצורך התפילה ולצורך של טקס דתי. כדי שהפיוט ייהפך לחלק משיגרת היום־יום ויחדור לתודעתם של אנשים, יש להלחינו. הלחן נותן חיים מיוחדים לפיוט הכתוב. במקרה וקיבל הפיוט בפעולת התרכיב לחן מוכר ־ מקומי, הדבר יעורר מעורבות רגשית של השומע, הזדהות עם המילים והנאה רבה.

לפיכך, אחד הדברים המרתקים את הנוכחים בערבי ״שירת הבקשות״ הם הלחנים המלוים את הפיוטים. המדובר בערבים תרבותיים שיש בהם התעלות רוחנית הרבה בזכות הפיוטים המשרים על הנוכחים אוירה ייחודית. ללחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״ יש מבנה רב־גוני, לחנים שונים המתחלפים בתדירות במהלך הערב. לחנים אלה נעימים לאוזן, מרכיב הסלסול בהם בולט ביותר, יש בהם מעבר חד בסגנון והדבר ניכר בנוכחים־ערב של הנאה רבה.

מהם הסגנונות המוסיקליים השונים בפיוטי ״שירת הבקשות״? מהו מקורם של סגנונות אלה? קודם יש לקבוע, כי קיים מבנה רב גוני של סגנונות מוסיקליים מתקופות שונות. סגנונות מוסיקליים אלה באו ממקומות שונים, ולהם יש רקע חברתי ותרבותי שונה. לחדירתם לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ולפיוטי ״שירת הבקשות״ בפרט יש סיבות חברתיות ותרבותיות השונות לכל סגנון וסגנון.

בפרק זה יינתן הסבר על מאפייני הסגנון ועל הרקע לכניסתם לפיוט של יהודי מרוק'

ולערבי ״שירת הבקשות״.

א. סגנון ״הקדים״(שירי ה״טרקאן)

אלו הם לחנים מהמאות ה־18־17, והם החומר ה״קדים״ (ה״ישן״) של ״שירת הבקשות״. לחני הטרקאן הינם לחנים קדומים, שהורכבו על פיוטים עתיקים ושמקורם מחוץ למרוקו.

השדרי״ם, שהיו הסוכנים של מנהג ״שירת הבקשות״ מצפת למרוקו, הביאו איתם לא רק את מילות הפיוטים, אלא גם לחנים, שכנראה, כמיטב המסורת המקובלת על ר׳ ישראל נג׳ארה, היו בעיקרם לחנים שמקורם בארץ ישראל הקדומה, או שהובאו לא מכבר מן המזרח והופצו ע״י השדר״ים כמו פיוטיהם של המקובלים מצפת (״יה רבון עלמא״, ״יודוך רעיו: ״ידיד נפש״ ועוד). הם הביאו איתם גם לחנים תורכיים ומארצות ים תיכוניות אחרות, והם נשתקעו במשך השנים בהוויה התרבותית של הפיוט היהודי המרוקני, וחיו את חייהם במלאח ובבתי הכנסת. במשך השנים ירכיבו מחברי הפיוטים את הלחנים הזרים מסביבתם הקרובה על פיוטים שכתבו. לאחר שנעשה שימוש בלחנים אלה במשך שנים, הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המוסיקלית של יהודי מרוקו.

חוקרים מוסיקליים מתקשים לזהות את מחבריהם של לחני הטרקאן ולזהות במדוייק את ארצות מוצאם מלפני מאות שנים, שהרי קשה להתחקות אחר מוסיקה החוצה גבולות והעוברת מארץ לארץ.

ב. המוסיקה האנדלוסית

המוסיקה האנדלוסית, ״המלכה הבלתי מוכתרת״ של ״שירת הבקשות״, הינה מוסיקה אמנותית חצרנית בארמונות השליטים בממלכה האנדלוסית ובחצרות הארמונות של מלכי מרוקו. היא אומצה ע״י היהודים ־ הורכבה על פיוטים וחדרה לשירה הדתית ־ בתפילות ובטקסים ציבוריים ובחיי היומיום היהודים החילוניים.

מפאת חשיבותה של מוסיקה זו אני מביא סקירה מפורטת על המוסיקה האנדלוסית הרקע שעליו חוברה, שלבי התפתחותה, המבנה הייחודי שלה, תפוצתה ומידת השפעתה.

תפיסת המזרח כלפי המוסיקה

גדולי הפילוסופים בימי הביניים (החל במאה ה־ 8־7) כתבו את ספרי החכמה בלשון ערבית. חכם ערבי, מוסיקאי במקצועו, בשם אל־כינדי פיתח רבות את הפילוסופיה המוסיקלית הערבית שראתה במוסיקה כוח עליון, שהגיע מספירות שמימיות עליונות. לכוח עליון זה יש כוח חדירה ישיר לאדם עד כדי עיצוב אופיו וניקוי נפשו. יסוד זה הוטמע חזק אצל המוסיקאים הערבים החל במאה ה-8.

״אכוואן סאפא״ (״האחים הנאמנים״) היתה קבוצת פילוסופים מלומדים בבגדד של המאה ה־ 10, שריכזה את הידע בתחום הפילוסופיה של המוסיקה. הם כתבו אנציקלופדיה בנושאי המוסיקה בפרט וכ- 70 ספרים על התרבות בכלל.

לטענתם, המטרה הנעלה של המוסיקה היא להקטין את החלק החומרי שבאדם, ובמקביל להגדיל את החלק הרוחני שבו. המוסיקה הרעה מעוררת את היצרים הבהמיים ואילו המוסיקה הטובה מעוררת את היצרים הטובים של האדם. לפיכך, המוסיקאים הפילוסופיים אמרו, כי למוסיקה יש כוח תראפי להבריא את הנפש של החולה.

הערת המחבר: ההגמוניה של התרבות עברה לארצות האיסלם: לבגדד עד המאה ה־10 ולספרד המוסלמית במאות ה־15־11. ההגמוניה של העולם המוסלמי עוברת באמצע המאה ה־15, לאירופה המערבית.(ע.כ)

מתוך ויקיפדיה: אל-כִנדי (בערבית: الكندي ; שמו המלא: أبو يوسف يعقوب بن إسحاق الصبّاح الكندي; תעתיק; אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי (801–873) היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי משבט "אלכינדה" התימני (ומכאן כינויו אל-כנדי) שהשתלט על עיראק. זכה לכינוי "פילוסוף הערבים" ונחשב לאבי הפילוסופיה הערבית והאסלאמית עקב הסינתזה (המיזוג) של פילוסופיה זו עם הפילוסופיה היוונית העתיקה והאימוץ של האחרונה למסגרת אסלאמית.

אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני במוצאו. נולד והתחנך בעיר כופה שבעיראק, ולאחר מכן עבר לעיר בגדאד. אל-כנדי נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות. החיבור שלו ל"פילוסופיה של העתיקים" (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטאפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.

המוטיב החוזר בכתיבתו הפילוסופית של אל-כנדי הוא הניסיון להראות את ההתאמה בין פילוסופיה לתאולוגיה ואסלאם. יצירותיו הפילוסופיות עוסקות בנושאים הקלאסיים שעניינו את הפילוסופיה האסלאמית כגון טבעו של אלוהים, נפש האדם וטבעם של הנבואה והידע הנבואי. למרות ששיחק תפקיד חשוב בהפיכת הפילוסופיה היוונית העתיקה למוכרת בעולם האסלאם, היצירה הפילוסופית שלו עצמה לא זכתה להכרה רבה כפי שזכה לה אל-פאראבי, ומעט מיצירותיו הפילוסופיות נשמרו עד ימינו

בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגיה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש… לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה" הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכל פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

עמוד 125

פרק י״א

מוצאה של המוסיקה האנדלוסית

כפי ששמעתי מפי מורי באוניברסיטת ב״ש ד״ר אברהם אמזלג במסגרת הקורס ״המוסיקה של יהודי מרוקו ראה על הנדון בספרו של הלה ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

הימים הם ימי שלטונו של הארון א־ראשיד החליף מבגדד שחי במאה ה־9. ראש השרים שהיה מוסיקאי הזמין את אבא אל חסן עלי בן נפע המכונה ״זיריאב״ לארמון לצורך הופעה משותפת אצל החליף. זיריאב זה היה תלמידו של היהודי יצחק מוצילי, מוסיקאי בחצרם של שליטי שושלת עבאס בבגדד. ראש השרים נתקנא בגאוניותו המוסיקלית של זיריאב, והלה נאלץ לברוח מבגדד. בנדודיו הוא הגיע עד לקורדובה בירת ממלכת אנדלוסיה. ממלכה זו שהיתה בתקופת שגשוג, פיתחה היטב את התחום התרבותי וכך זכו השירה והמוסיקה לתשומת לב מיוחדת.

ממלכת אנדלוסיה ־ ע״ש השבטים הונדאלים שפלשו בראשית המאה ה־5 לחצי האי האיברי, השטח האיברי. השטח הכבוש נקרא על שמם ״ונדלוס״ ומכאן ״אנדלוס״ בערבית. האימפריה המוסלמית התפשטה בכיבושיה והגיעה עד לחצי האי האיברי. באנדלוסיה הכבושה הם הקימו את חליפות קורדובה בשנת 711 אחה״ס שכונתה כשם עיר בירתה ־ קורדובה. בצפון המשיכו להתקיים הממלכות הנוצריות העצמאיות: ארגון, נוורה, קסט'־- ולאון. אנדלוסיה התפרסמה בעושרה: החקלאות שגשגה והמצב הכלכלי היה טוב. אנדלוסיה נודעה במבנים רבים שהוקמו לצורכי החליפים ולרווחת התושבים: ארמונות מפוארים, מסגדים, ספריות, בתי מרחץ ציבוריים ושווקים שחנויותיהם היו עמוסות סחורות. על רקע זה מתפתחת גם התרבות: הדקדוק הערבי הלשון, הבניה, עיטורי הערבסקות וגם השירה.

בתקופה זו, המאה ה־9, מגיע זיריאב לקורדובה, הוא נקלט בה היטב והשליט המקומי, עבד א־ רחמן השני, העמיד לרשותו תקציב כספי ופתח לכבודו בית ספר למוסיקה.

לאחר שנים הצליח זיריאב לחבר יצירה מוסיקלית מעניינת, מורכבת ובעלת רמה. בתחילה היא נקראה ״שירת אלטארב״ ־ ״שירת התענוג״ ־ ומאוחר יותר היא נקראה ״המוסיקה האנדלוסית״. על זיריאב, המוסיקאי המחונן, שהמציא את המוסיקה המעניינת והמורכבת הזאת, אין פרטים רבים. על כל פנים, זהו הסיפור העומד מאחורי חיבורה של המוסיקה האנדלוסית.

דעת יחיד בנוגע למקורה של המוסיקה האנדלוסית אפשר למצוא בספר ״אעירה שחר״ של הרב חיים שושנה ז״ל. במבוא שכתב הוא מציין, כי מקורה של מוסיקה זו הוא עוד מימי בית המקדש ואף מימי דוד המלך. הלויים כללו את שיריה בין השירים אותם שרו בכל עת במקדש. לדעת יחיד זו אין כל תימוכין עובדתיים, ואינה מקובלת על חוקריה של המוסיקה האנדלוסית.

במוסיקה האנדלוסית, או מוסיקת ״האלא״,[״אלא״ ־ ע״ש כלי נגינה בערבית.] ניכרת היתה השפעה אירופאית והשפעה מג׳רבית-ערבית. זו האחרונה באה לידי ביטוי בעיטורים ובאלתורים מזרחיים. תרכובת מסוגננת ורב גונית זו עשתה את שלה וכך הפכה במשך השנים מוסיקת ״האלא״ להיות המוסיקה של השכבות הגבוהות והחשובות בספרד האנדלוסית. הדחיפה הרבה להצלחתה של מוסיקה זו היתה בעצם אימוצה ע״י השליטים המקומיים, ובכך היא הפכה להיות מוסיקת החצר של השליטים. שיאה של מוסיקה זו היה במאות ה־ 13 ־ 10 אחה׳׳ס, תקופת הפריחה של שלטון האיסלם בספרד האנדלוסית.[ תקופה זו מקבילה לתקופת ״תור הזהב״ של יהודי ספרד.] טבעי יהיה שמוסיקה זו תחדור, אם כי באיטיות מסויימת, גם לשכבות פחות גבוהות. כך הפכה המוסיקה האנדלוסית לחלק בלתי נפרד מהמורשת האנדלוסית המפוארת.

והנה עם התהפוכות ההסטוריות בספרד: גירוש המוסלמים וכיבושה של ספרד מחדש ע״י הנוצרים,[ לכיבוש המחודש של ספרד ע״י הנוצרים קוראים בשם ״הרקונקיסטה״, תחילתה במאה ה־ 11 וסופה ב־1492.] נדחקו המוסלמים הצידה לשולי ההיסטוריה ויחד איתם תרבותם המפוארת, קרנם של המוסלמים ירדה ויחד נשכחו גם 24 הנובאת שחיבר זיריאב.

המוסיקה האנדלוסית לא נכתבה והיא עברה מפה לאוזן. המגורשים המוסלמים עזבו את ספרד והגיעו, מטבע הדברים, לשכנה הקרובה־למרוקו. מוסיקה לא ניתן לחסום ולכלוא, היא יושבת בראשיהם של מוסיקאים ־ זמרים ונגנים ובראשיהם של סתם אנשים שעברו למרוקו.

גואל למוסיקה זו היה ערבי בשם מוחמד אבן אל חוסיין אלחייכ אל טיטואני מהעיר טיטואן שבצפון מרוקו, והוא פעל כמוסיקאי בעירו. אל חאיכ נעזר בעבודתו בשנת 1786 בחיבורים קלאסיים מכתבי יד שונים. שהיו נפוצים בחוגים סגורים של המוסלמים במלאח היהודי ובבתי הכנסת היהודיים.

הוא הצליח לשחזר, במאמץ רב, 11 נובאת בלבד מתוך ה־24 שחיבר זיריאב בקורדובה. לעבודתו הוא קרא ״אל מג׳מועה״ (״האסופה״). מ־13 הנובאת הנותרות הוא הצליח לשחזר שרידים בלבד. נובאת אלה נשכחו, לא הועברו כראוי בע״פ ואבדו לתמיד. להם קרא ״איתמא״ (יתומים). כך הצליח אל חאיכ להחזיר עטרה ליושנה: להחיות מוסיקה שנעלמה במידה רבה מהתרבות המוסיקלית של אנשי האזור ולהפכה במידה רבה של הצלחה למוסיקת החצר החביבה על שליטי מרוקו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.

עמוד 127

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״

בכ״ג באב תשל״ה ־ 12 באוגוסט 1975 נסתלק ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לבית עולמו והלך לעולם האמת כדרך כל האדם, והוא בן 74 שנה. במותו נחתמה תקופת הזוהר של הפיוט של יהודי מרוקו, תקופה שנמשכה קרוב ל־ 400 שנה. האיש שהיה לאגדה מהלכת בימי חייו הפך למיתוס לאחר מותו, מיתוס ההולך ומתעצם מידי שנה בשנה.

מחלת הסוכרת ומחלת הראות, שמהן סבל באחרית ימיו, נוספו לעיורון שליוה אותו 24 שנה, והם יחד הכריעוהו. הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם, ויחד איתו, כאילו נדם קול הפיוט של יהודי מרוקו, שלא יחזור להיות מה שהיה בימי חייו. הסתלקותו קטעה פיוט זה, הוא נדם וכמעט השתתק. מה שהפיטנים כותבים ומה שאנו שומעים כיום, הם בבחינת גחלים כבויות, לא עוד האש הלוהטת והמתלקחת.

כיצד הופך אדם, ויהיה מוכשר בתחומו ככל שיהיה, לנישא מעל ובר־סמכא מהדרגה הגבוהה ביותר? כיצד קורה ובכל אירוע, מקום ושיחה, שבהם מזכירים את שמו של ר׳ דוד ז״ל, מיד זוקפים קומה, מרימים גבה, נמתחים ומגלים עירנות יתר ורוצים לשמוע עליו? החלק האחד ־ מבוגרים שהכירוהו בקזבלנקה ־ מספרים עליו בנימה של געגועים. החלק השני ־ צעירים בגילם נדרכים ורוצים לשמוע, מגלים סקרנות ושואלים שאלות.

מה היה בר׳ דוד שהפך אותו לאגדה מהלכת? מהן התכונות, היכולות והכישורים שהפכו את ר׳ דוד בוזגלו לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו במאה ה־ ?20 [למעט, המשורר הידוע ר׳ דוד אלקיים מחבר הקצידות ומעורכי ״שיר ידידות״, היכול להשתוות לר׳ דוד בכתיבתו]כל כך גדול, שיש רבים המשוים את סגנון כתיבתו לסגנון כתיבתם של המשוררים ענקי היצירה מתקופת ״תור הזהב״ בספרד כדוגמת ר׳ יהודה הלוי או ר׳ שלמה אבן גבירול.

הערת המחבר: בדרך כלל, בחיפושי אחרי חומר כתוב על ר׳ דוד בוזגלו נתקלתי בלא מעט קושי. הדברים כלליים מאוד ואינם מספיקים, כדי לשפוך אור על משורר ופיטן ענק זה. היחידי שכתב עליו ועל ימי נערותו ובחרותו היה הפיטן אלעזר מאיר עטיה בספר ״שירי דודי השלם״. המדובר ב־3 עמודים הסוקרים בקצרה את תולדות חייו. בכתיבתו של פרק זה נעזרתי במכריו של ר׳ דוד ז״ל מקזבלנקה. משה אוחיון, מי שהיה שמשו של ר׳ דוד במשך 13 שנה, בין השנים 1962־ 1949, ליוה אותי רבות בכתיבה על ר׳ דוד, וכל אימת שהיה חסר לי מידע הוא השתדל מאוד להבהיר ולהעיר את הערותיו. על כך נתונה לו תודתי. רוב תודות גם לשאר המידענים: האלמנה הגב׳ עישה בוזגלו שתבדל״א, מכרים מדימונה כמו מר אלברט כהן ואברהם סויסה ומר דוד גבאי, שהיה חבר במקהלת ״נעים זמירות״ בקזבלנקה.

תולדות חייו שנים ראשונות

ר׳ דוד בוזגלו ז״ל נולד בשנת 1901 במזאב, יישוב קטן ליד העיר סטאט. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים. הילד דוד מקבל את תשומת ליבן של אחיותיו המגדלות ומחנכות אותו. בשנת 1904, בהיותו בן שלוש, עוקרת משפחת בוזגלו לקזבלנקה.

קזבלנקה, בראשית המאה רד20, היתה בשלבי זינוק ראשונים, עד כדי הפיכתה לכרך גדול. ההגירה לעיר זו החלה בראשית המאה, אז עדיין עיר נמל קטנה. אלפי המשפחות, וביניהן יהודים רבים, קיוו למצוא בעיר זו מקורות פרנסה. עת עברה משפחת בוזגלו לקזבלנקה ב־1904, חיו בעיר זו 25.000 נפש, מתוכם 5,000 יהודים.

ככל ילד יהודי בן גילו נתחנך דוד הצעיר חינוך דתי ע״י המורים היהודיים בעיר. מהם, ומאוחר יותר בשנות בחרותו גם מחכמי קזבלנקה, למד וספג את ידיעותיו הרבות במקרא, במשנה ובגמרא. עד מהרה נתגלה דוד כנער חריף, בעל קליטה מהירה ויכולת תפיסה טובה של חומר הלימוד.

השנים שבהן מתפתחת העיר קזבלנקה מקבילות לשנות הבחרות של הבחור הצעיר והמוכשר דוד בוזגלו. חובבי השפה העברית בקזבלנקה מייסדים ב־1919 את חברת ״מגן דוד״, שאחד מתפקידיה היה להפיץ את השפה העברית בין יהודי העיר.

[על חברת ״מגן דוד״ כותב הירשברג בעת ביקורו בעיר ב־1955: ״יש בקאזא ארגון של דוברי עברית ״מגן דוד״ בראשו עומד ש״ד לוי, עסקן ותיק ובעל זכויות רבות בכל שטחי העבודה החברתית בעיר זו. הארגון דואג להחייאת השפה העברית בפיהם של אלה, אשר למדו אותה מתוך הסידור, החומש והגמרא״. ראה ״מארץ מבוא השמש״, עמי 184].

בתקופה זו חיים בעיר קצת יותר מ־10.000 יהודים, כעשרים אחוז מכלל האוכלוסיה הכללית בעיר. לנוכחותם של היהודים בעיר היה משקל רב. המנהיגות ניסתה לשמר את התרבות היהודית, לבל תיפגע ותינזק מנוכחותה ההולכת וגוברת של תרבות צרפת בקזבלנקה, העיר המתפתחת.

״מגן דוד״ קמה על רקע הנסיון לשמר את הישן מפני החדש המתעורר וכובש לבבות.

דוד בוזגלו משמש כמזכיר הועד בחברת ״מגן דוד״, והוא מורה לעברית בראשית שנות ה־20 לחייו. הוא אף עובד במשרה, ושפתו הקולחת, שליטתו בדקדוק העברי והיכרותו את יצירותיהם של חלק מהסופרים העבריים שחיו אז בארץ, כמו ביאליק, עושות שם טוב לבחור הצעיר. עד מהרה יצא שמעו בכל קזבלנקה.

בחברת ״מגן דוד״ מתגלה כפיטן, ולפני מלאת לו 20 שנה הוא משמש מעת לעת גם כשליח ציבור. כמנהגם של חלק מיהודי מרוקו, גם הוא מתחתן בגיל מוקדם, בהיותו בן 16 שנה. עת ששימש כשליח ציבור וכפיטן, פנו לו אחדים מזקני הקהילה וביקשו למצוא לו שידוך. ״צריך ששליח ציבור יתחתן, אסור שיישאר רווק״ אמרו לו. דוד הצעיר נושא את בתו של שליח בית־הדין בקזבלנקה, ר׳ מרדכי אוחנה.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון

עמוד 143

דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט

דוד בוזגלו התאהב בפיוט ובמוסיקה האנדלוסית. אהבה זו שינתה את חייו והיתה בבחינת מהפך: ממורה ללשון העברית ולמקצועות היהדות הפך במשך השנים לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו. הוא השתמש בתכונותיו שציינתי בראשית הפרק: יכולת קליטה ותפיסה מהירה של חומר, זיכרון יוצא מן הכלל והפעם, גם אוזן מוסיקלית נדירה ועצמת קול יוצאת דופן.

ייתכן והשנים שבהן עשה בצעירותו במחיצת אביו, עת השתתפו בערבי ״שירת הבקשות״, עשו את שלהן והוא החליט, כי הכיוון שלו יהיה פיוט ומוסיקה אנדלוסית ערבית מקורית. ראשית דרכו היתה אצל ר׳ חיים עטר, הפיטן הידוע ממרקש שהיה בא במיוחד לקזבלנקה כדי ללמד את דור הצעיר את אמנות הפיוט. ר׳ חיים עטר (1955־1893) למד מערבים את המוסיקה האנדלוסית, שהיא מרכיב בסיסי וחשוב בלחני הפיוטים ב״שירת הבקשות״. הוא למד ממוסיקאים ערבים שחיו אז במרקש. ר׳ חיים עטר ניהל את חבורת הבקשות בבית ־ הכנסת ״סאבא״ שבמרקש, ובין השאר שימש כנגן תוף בתזמורת אנדלוסית יהודית.

הערת המחבר: את המידע על ר׳ חיים עטר שמעתי מפי המכר יוסף עטר, איש דימונה, שאביו הינו דודנו של ר׳ חיים עטר. בנו חי כיום באשדוד. מהמידע שנמסר לי על ידו אפשר לומר, כי היה לו מעמד נכבד בקרב חובבי השירה במרקש.

את זמנו הקדיש לאמנות הפיוט ולמוסיקה האנדלוסית, כך שעול הפרנסה נפל על כתפיה של אשתו(נפטרה לא מזמן ב־ 1995), שתפרה בגדים לחיילי הצבא הצרפתי שהוצבו אז במרוקו. ביום פטירתו ספד לו ר׳ דוד בוזגלו תלמידו בבית הכנסת ״אל עזאמה״ שבמלאח.

מההקדמה ל״שיר ידידות״ אפשר ללמוד על כך, כי קובץ זה יצא לאור ״בהשתדלות החכם המרומם המנוח ר׳ חיים עטר ז״ל, אשר יגע בו בכל כוחו״. בו זמנית, למד דוד בוזגלו הצעיר את אומנות המוסיקה האנדלוסית מפי ערבים ־ אמנים מוסיקאים שחיו אז בקזבלנקה. את השיעורים הוא מימן מכספיו האישיים, שקיבל תמורת עבודתו כמורה ללשון עברית.

החיבור הזה של מוסיקה אנדלוסית ופיוט, עליו הורכבה מוסיקה זו, עשו את שלהם; ועד מהרה שלט דוד בוזגלו בכל 11 הנובאת האנדלוסיות ובפיוטי ״שירת הבקשות״, כפי שהופיעו בקובץ ״שיר ידידות״ (הקובץ עצמו נערך עת הוא היה בן 19 שנה בלבד). שליטה זו בפיוטי ״שירת הבקשות״ לא היתה מתקיימת לולא חנן ה׳ את דוד בוזגלו בתכונות שכבר הזכרתי. הוא אף למד לנגן בעוד יחד עם חברים יהודים נוספים.

בשנות ה־ 20 העמיק דוד בוזגלו הצעיר את ידיעותיו בפיוטי הבקשות בפרט ובפיוט היהודי המרוקני בכלל. הוא העמיק כמו כן את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית. בשנות ה־ 30 לחייו הוא מבסס את עצמו כפיטן מוביל. הפיטן הצעיר זוכה לאהדה ומתקבל בשמחה רבה בכל בית ־ כנסת שאליו הוא נכנס ולערבי פיוט בבתים פרטיים אצל אחדים מגבירי קזבלנקה. עד מהרה מתחילה להתקבץ סביבו של דוד בוזגלו חבורת תלמידים מעין ״פרחי פיוט״, אשר שומרת בקנאות על קירבתה לכוכב העולה ומנסה ללמוד ממנו את אמנות הפיוט.

דוד בוזגלו לא נח ולא שקט לרגע. תמיד היה בתנועה מתמדת להספיק כמה שיותר. הוא מוכיח את גדולתו כפיטן בבתי הכנסת, בערבי ״שירת הבקשות״ ובערבי פיוט בבתים פרטיים. במקביל הוא התחיל לקבל הזמנות להשתתף בתפילות בבתי ־ כנסת שונים, וכך הוא עובר מבית ־הכנסת הקבוע שבו התפלל, בית כנסת ״מימון״ שברחוב ״שחומאט״, לבתי ־כנסת אחרים כמו בית־ כנסת ״אל עראיישין״. לא היו קלים חייו של דוד בוזגלו, עוד מגיל צעיר מאבד את עינו האחת, דבר שהקשה עליו לתפקד. אך עקשותו להמשיך ולהפיץ את הפיוט,כמו גם להמשיך ולשורר בערבי ״שירת הבקשות״, דרבנו אותו להתעלם מפגם הראיה, שהיה בו מצעירותו. לפני שאיבד את מאור עיניו, הוא חבר לנגנים ערבים והופיע יחד איתם בשירי ״אלא״ ערביים. התחברותו עם נגנים ועם זמרים ערבים העמיקה את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית, ויחד עם יכולתו הידועה להיות כעין ״בור סוד שאינו מאבד טיפה״, קלט וזכר ולמד באופן עצמי מכל מי שרק אפשר ללמוד ממנו. מאוחר יותר, הוא יהפוך בר־סמכא בעיני כול בכל הקשור למוסיקה האנדלוסית.
{ נוּבָּה היא יצירה במוזיקה האנדלוסית הצפון אפריקנית, הכוללת סולם מוזיקלי (בדומה למקאם המקובל במוזיקה המזרחית) ומערכת חוקים שעל פיהם נבנית היצירה. }
[מקאם (בערבית: مقام, בתרגום לעברית: מקום) הוא מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים …]

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט.

עמוד 145

ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו

לאחר שנים מספר נפגעה עינו השניה אף היא. בתקופה זו, סוף שנת 1949, נעזר דוד בוזגלו בן ה־ 48 בשמש שילוהו לכל מקום^". לאחר שנתיים נוספות ולאחר כשלון שני ניתוחים שעבר בקזבלנקה, מחליט דוד בוזגלו לנסוע לברצלונה שבספרד לצורך ניתוח. על כך הוא כותב במכתב לחברו הקרוב ר׳ יעקב אדרעי ז״ל:

דע נא ידידי כי בעוד שבוע ימים אני נוסע לספרד בתקוה למצוא שם רפואה בטוחה למחלת עיני, והדאגה : מה יהא סופה של נסיעה רבת הרפתקאות זו לוקחת את כל לבי וגוזלת מנוחתי עד שכמעט אין בכל מסכת מחשבותי כל חלק ריק בשביל מחשבה אחת"

הערת המחבר: השמש מר משה אוחיון נפגש איתו ב־1949 כשהיה בן 19 שנה בלבד. הוא שימש את ר׳ דוד בוזגלו 13 שנה עד עלייתו ארצה ב־1962 והוא בן 32 שנה. חלק מהכתוב כאן הוא פרי עדותו של המידען מר משה אוחיון. עפ״י דבריו הוא ליוה את ר׳ דוד למקומות שונים בקזבלנקה ־ לבתי כנסת, לערבי ״שירת הבקשות׳׳ ולשעורי פיוט שנהג להעביר ל״פרחי פיוט״ מתלמדים שבאו אליו. כיום הוא חי בדימונה.

והרי מקור המציג את המשורר הפיטן ואת דאגותיו. דוד בוזגלו מוטרד מאוד מעוורונו.

לצערו הרב, הניתוח נכשל, והוא מאבד את ראייתו גם בעינו האחרת. הוא חוזר לביתו שברחוב ״מוגדור״ אכול יאוש ומלא ספקות לגבי עתידו בפיוט ובשירה. ייתכן ושם בביתו הוא כותב, כמענה ליאושו על עוורונו את השיר הבא

"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית

אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך

אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית

אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי

איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי

ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?

ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?

ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית

הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה

הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא

חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי

מתוך ״שירי דודים השלם״ א־ב של מאיר אלעזר עטייה.

הצורך שלו בשמשים נלוים גבר עוד יותר. הוא ממשיך להיעזר לשם כך בבחור הצעיר משה אוחיון המלווהו בימות חול וגם בשבתות. ר׳ דוד ממשיך למרות הכל במפעל חייו ־ הפצת הפיוט לכל דיכפין.

אצל ר׳ דוד אפשר להבחין, כי בכל תחנות פעילותו הוא גילה את יכולתו המעולה והמבריקה:

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו.

עמוד 146

"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית

אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך



אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית

אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי



איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי



ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?

ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?



ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית

הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה



הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא

חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי

https://moreshet-morocco.com/2024/12/01/%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%95%d7%96%d7%92%d7%9c%d7%95-%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%95-%d7%9c%d7%b4%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%b4-%d7%93%d7%95-3/#google_vignette

א. כפיטן

בבתי־הכנסת בקזבלנקה של שנות ה־ 40 וה־ 50 היה ר׳ דוד בוזגלו אורח קרוא בכל עת.

בכל בית־כנסת חיכו שישתתף איתם בתפילה. ר׳ דוד, שהיה שליח ציבור ופיטן ידוע, ידע לחלק את זמנו בין שאר בתי־הכנסת בעיר. הוא מימש את הציפיות ועבר מבית־כנסת לבית־ כנסת. כל בתי־הכנסת שבהם השתתף, אם בתפילה ואם במעמד הבקשות, היו מלאים מפה לפה. כל דבר שהוציא מפיו כדברי תורה או פיוטים, היה זוכה להתפעלות מפי השומעים. תגובת המתפללים היתה קבועה ״שיהיה בריא״.

קולו הנישא מעל לקולותיהם של המתפללים ושל הפיטנים האחרים הפך לקול המבוקש ביותר בקזבלנקה. גם לאחר שאיבד את ראייתו המשיך, מדי פעם, באהבתו ־ להיות שליח ציבור. זכרונו המופלא בא לידי ביטוי גם כאן. הוא הכיר את כל התפילות בע״פ ועל כך זכר תמיד לקריאות התפעלות מפי המשתתפים בתפילות.

הרב שלום משאש כותב בשבחו של ר׳ דוד בוזגלו:

"וכשהיה משורר בשבתות באשמורת הבוקר בקולו הנעים ומבטאו הנוה ורגשו הנעלה, היה כולו חוצב להבות אש, וכל גופו מרתית רתות, בשירים היוצאים מלב טהור כנצינצם בסיני, הנכנסים ללב כל שומעיה ובכללם אני הצעיר, וכל רוחם ונפשם מתמלאים רגש נורא, ומגיעים לתענוג נפלא שאין כמוהו. אשריו ואשרי חלקו שכיבד את ה' מגרונו וזיכה את הרבים…ואמרתי עליו בסיום הבקשות " מדור דוד לא קם כדוד", כי היה באמת דבר נפלא"

כפי שכבר ציינתי, לר׳ דוד לא היה בית־כנסת קבוע לתפילה. הוא ביקר בבתי כנסת שאליהם הוזמן. שם הוא חי והתפרנס מתרומתם של תורמים ונדיבי לב. כך הפך בעצם הפיוט, שהיה אהבת חייו, למקצועו, בבחינת ״תורתו־אומנותו״. לעתים ארגנו לו מגביות בין באי בתי־הכנסת. ידוע גם, כפי שסיפר לי שמשו מר משה אוחיון, כי בקזבלנקה ארגנו את תפילות הימים הנוראים במועדון תרבות מקומי, ולשם הוזמן ר׳ דוד בוזגלו כשליח ציבור וכפיטן. את המקומות היו צריכים להזמין ולשלם בעדם שבועות מראש. בדרך זו זכה וקיבל ח דוד חלק מהרווחים ששילשלו המארגנים לכיסם.

במועדון תרבות זה הנהיגו בחורף 1961 את ״שירת הבקשות״ בלילות שבת שבהם השתתף ר׳ דוד.

בערבי הבקשות שבהם נכח ר׳ דוד, רק מי שידע היטב את הפיוטים הורשה להשתתף בקטעי הסולו. ר׳ דוד לא הסכים שישירו בפניו ״פיטנים״ שאינם בקיאים היטב בפיוט, או שמזייפים בקולם. נלמד מכאן על שמיעתו המוסיקלית ורגישותו לסטיה מהלחן המקורי. אך אין בכך די. דוד גבאי, מי שהיה נער בן 17 שנה במקהלת ״נעים זמירות״, מספר בהתרגשות על ערבי הבקשות שבהם השתתף, ושם ראה ושמע את ר׳ דוד: ״כאשר היה נכנס ר׳ דוד לבית הכנסת היתה משתררת דממה מוחלטת, היתה לו שמיעה חדה, ואם מישהו מבין הנוכחים היה מדבר ומפריע, הוא מיד השתיק אותו. היינו מתפלאים מיכולת שליטתו באנשים, הוא היה בשבילנו הכל״. יכולת השליטה של ר׳ דוד במעמד הבקשות היתה ברורה. הוא לא הסכים שמסביב לשולחן המרכזי ישבו סתם ״עמך״ (כנהוג היום). בהיותו ה״מקדם״ של הערב הוא העביר את רשות הפיוט בין הפיטנים השונים, ולא היו כל עוררין על מעמדו. העדויות, כפי ששמעתי אותן, אומרות כי בשלב מסויים, כשהיו ערעור וקריאת תיגר על מעמדו מצידם של תלמידיו דוד אלמקייס ואברהם ארזואן, הם עזבו את החבורה של ר׳ דוד והקימו חבורה משלהם. כאשר גילה ר׳ דוד שהם עזבו, נעצב בליבו והוא החליט להמשיך בלעדיהם. כדי לרתק את הקהל ולמשכו לחבורה שלו, החליט ר׳ דוד לשבץ ב״שירת הבקשות״ גם אחדים מהלחנים השעביים המוכרים שהיו אז בקזבלנקה. לאחר זמן, חזרו שני התלמידים הפורשים לחבורה והכול חזר לתיקונו.

הדבר מזכיר לי במידה רבה את הפיטן המוביל בדימונה, מר יהודה ללוש. גם הוא לא נותן לפיטנים המזייפים בקולם להמשיך בפיוט. הוא מיד מתקן ונוזף בפיטן.

מקהלת ״נעים זמירות״ הוקמה ע״י יהודי ספרדי שחי בקזבלנקה בשם בן הרוש, והיא פעלה בבי״ס ״אם הבנים״. הנערים התקבלו למקהלה מגיל 12־11 שנה והוזמנו להיות נוכחים גם בערבי הבקשות.

מקרה זה לא ערער לרגע את מעמדו הנישא של ר׳ דוד בקרב המתפללים והמשכימים קום ל״שירת הבקשות״. הוא, כדרכו וכהרגלו, המשיך להלהיב בשירתו הנעימה ולהתלהב בעצמו. מרוב התלהבות אמר באחת ההזדמנויות: ״לולא התביישתי, היתי קם לרקוד בבית־ הכנסת״.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כפיטן

עמוד 148

ב. כמשורר

כאמור, הפיטן הידוע ממרקש ר׳ חיים עטר היה מורו של ר׳ דוד בוזגלו הצעיר. הוא היה מגיע בשבתות לקזבלנקה ושם, לאחר שהכיר בגדולתו של תלמידו, הוא הודה בפני כולם כי דוד בוזגלו הצעיר עולה עליו בשירת הפיוטים. הלה אינו מסתפק בכך והוא מחליט ללמוד מערבים את אומנות המוסיקה האנדלוסית. הוא ישב בחברתם הסתופף בצילם, ועד מהרה למד וספג בדקדקנות את כל רזי המוסיקה האנדלוסית. בין השאר הוא למד על בוריין קצידות רבות.

כאן אנו מגיעים לתחנה נוספת בחייו של ר׳ דוד. הוא מנצל את היכרותו עם המוסיקה הערבית, את יכולתו ושליטתו הרבה בשפה העברית ואת עומק ידיעותיו ביהדות, כדי לכתוב שירים ופיוטים רבים.

על הדרך בה כתב את שיריו מספר הפיטן ניסים שושן, תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו:

" כאשר ר' דוד התלהב מאחד השירים השעביים שהתנגן לו ברדיו, הוא היה קוראע לח אליו וזה היה בדרך כלל בימי חמישי. הייתי מגיע אליו לביתו והיה אומר לי, "קח עט ונייר ותתחיל לכתוב". תכתוב "עולם" והה מאיית לי ע.ו.ל.ם תכתוב "צור" והיה מאיית לח צ.ו.ר כדי שלא אטעה, כך החה מכתיב ומאיית לי את מילות כל הפיוט"

שירים ופיוטים אלה הוא הרכיב על לחנים מהמוסיקה האנדלוסית, כמו גם, על לחנים ערביים חדשים וביניהם שירים מצריים, שהגיעו למרוקו דרך התקליטים והסרטים שהיו אהודים מאוד במרוקו בשנות רד40 וה־50. התרכיבים שעשה הפכו אותו עד מהרה למשורר מקובל נוסף להיותו פיטן. בהחדרת הלחנים המצריים (לחנים ״שעביים״) הוא הכניס תמורות בטעמם המוסיקלי של יהודי מרוקו, והללו אימצו ברצון רב לחנים אהודים אלה. בהזדמנות זו אציג בפני הקוראים חלק מהפיוטים הרבים שכתב. חלקם הם פעולת תרכיב ללחנים אנדלוסיים וחלקם הורכבו על לחנים שעביים ממרוקו או ממצרים. בכך הוא ממשיך בדרכי של ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, שהרכיב פיוטים על לחנים תורכיים מאמצע המאה ה־16. השיר הידוע ״קולי עלאס״ היה נפוץ מאוד בשנות ה־ 50 בקרב ערבים ויהודים כאחד:

ר׳ דוד בוזגלו מוכיח את יכולתו הרבה בחיבור פיוטים הבנויים סביב עקרון המטרוז ־ שילוב של עבריים. וערבית מרוקאית. על כך ראה אצל יוסף שטרית, ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.

קולי עלאס, ליום מחלס

עלאס יא ג'זאלי, עלאס יא ג'זאלי

מסיתי וכליתיני קולי עלאס

ר׳ דוד בוזגלו מרכיב על לחן ידוע זה את המילים הבאות בשיטת ״המטרוז״ (שירה דו לשונית: עברית וערבית מוג׳רבית).

"ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי

עמל פחך אסמק לעזיז אם לא בגללי

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס

לחרפה נתתני/ גולי עלאס

לחרפה נתתני/ גולי עלאס/ גולי עלאס/ דל נחלש"

והתרגום :

השקף אתה העליון, השקף אתה עליון

עשה למען שמך האהוב…אם לא בגללי

נתת לאויבי לשמוח לאידי, תגיד לי למה, תגיד למה לחרפה נתתני,

תגיד למה, דל נחלש"

גם השיר הידוע ״איילי וחיאני״, שיר ״שעבי׳׳ עממי ידוע משנות ה־ 50 קיבל צורה אחרת:

שיר זה ׳׳איילי וחיאני׳׳ והקודם לו ׳׳עלאס יא ג׳זאלי״ בוצעו והתפרסמו ע״י זמר ערבי מרוקני בשם פויתאח בראשית שנות ה־50.

צור שהחייני דרכו הנחני

בו כל מעייני עליו משעני

כי הוא עשני והוא קנני

לו הבדילני אורו עטני

צור שהחייני"

ואפשר להוסיף גם את הפיוט הבא המורכב על לחן אנדלוסי:

כוכב צדק לדורות זרח אורו

אחד היה אברהם בבני דורו

אשרבאביב שנותיו הכיר יוצרו

וירא שם במאורותיו את משטרו

הוא מרכיב פיוטים גם על השיר הערבי הידוע ״לי מסא לו ג׳זאלו״

חון על נגזלו עד מתי יקלו

צור חוצב להם חי רם גואלו

כך הוא עושה עם השיר הידוע ״מה לחביבי מה לו״:

מה לחביבי מה לו?

יא נאס דיאלי עלאס ג'דכאן

מה לביבי מה לו

דימא אנא מודא כיאלו

בפעולת התרכיבי שלו על השיר כותב ר׳ דוד:

מה לחביבי מה לו, עזב המשכן

מה לחביבי מה לו, געל הקרבן

בכל שיריו הוא מגלה תכונות משותפות: שליטה טובה ובקיאות רבה בערבית ספרותית ובערבית מדוברת, היכרות מעמיקה בעברית על כל תקופותיה (עברית מקראית, לשון חז״ל ולשון המשוררים מימי הביניים), השיבוצים המקראיים קיימים בשיריו. פעולת התרכיב דומה בצליל ובחריזה למקור הערבי, לשון הכתיבה עשירה בביטויים עזים בלשון מיוחדת. ר׳ דוד המשיך בכתיבתו,ועוורונו לא פגע ביצירתו ־ כתיבת פיוטים. הוא חיבר בשנות חייו בקזבלנקר עד לעלייתו ארצה ב־1965, שירים ופיוטים רבים בנושאים שונים: גלות וגאולה, שבח לה' שירים לאירועים (כמו חתונה וברית מילה). ר׳ דוד אף כתב שירים אישיים או שירים על ארועים שונים.

בשנות ה־40, עת שראה עדיין בעינו האחת, בילה לא מעט עם ערבים ושם העמיק את ידיעותיו בעולם הלחנים הערביים. לאחר שאיבד את מאור עיניו ב־1951, והוא בן 49 לחייו, פונה ר׳ דוד אל היצירה הדתית־תרבותית ואל היצירה סביב אירועים הסטוריים תוך שימוש בשירי מטרוז, כמו השיר לכבוד שחרורו של המלך מוחמד ה־5 ממאסרו ע״י הצרפתים, או הקינה שכתב לאחר רעידת האדמה בעיר אגדיר ב־1 במרץ 1960.

העדויות ששמעתי אומרות כי ר׳ דוד, בזכות תכונותיו המיוחדות, הצליח ללמוד מאמנים ערבים, ומאוחר יותר חזרו אליו ולמדו ממנו. ידוע גם, כי ערבים מחשובי הזמר האנדלוסי במרוקו נהגו להיועץ בר׳ דוד בעניינים הנוגעים למוסיקה האנדלוסית.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כמשורר

עמוד 151

ג. מלמד את תורת הפיוט

ר׳ דוד בוזגלו ז״ל, כפיטן וכמשורר, הופך עד מהרה לאגדה מהלכת, ושמעו יוצא למרחוק בקזבלנקה ובשאר הקהילות במרוקו. הוא הופך לאבן שואבת לכל הפיטנים. את הצעירים הוא מטפח, וביניהם ניתן למנות פיטנים שלימים נודעו לכול והתפרסמו בזכות יכולתם, אך גם כתלמידיו של ר׳ דוד. בין הפיטנים הבולטים אפשר לציין את דוד אלמקייס ז״ל, אברהם ארזואן, יעקב אזואלוס, חיים לוק, ועיש כהן, יצחק רווח, ניסים שושן ועוד.

אחד הפיטנים שלמדו אצל ר׳ דוד היה ניסים שושן, והוא אכן מאשר את הדברים ומוסיף:

הלימוד שלו היה מתובל בבדיחות הדעת, הצחוק ליוו כל הזמן את הלימוד שלו. היה שר צלע אחת מהפיוט הנלמד, חוזר עליו מספר פעמים ומבקש מאתנו שנשנן בקול, כך היינו מתקדמים עד שלמדנו את כל הצלעות בשיר. לפני שנפרדנו תמיד ביקש מאיתנו להמשיך ולעשות חזרות בבית, מעין שיעורי בית.

יכולתו להעמיד שורה של פיטנים מהדרגה הראשונה כמובילים בפיוט של יהודי מרוקו בקזבלנקה וגם מחוצה לה, הופכת אותו לבר־סמכא בכל רחבי מרוקו.

על דרך עבודתו עם הפיטנים סיפר לי מר משה אוחיון, שהיה, כאמור, שמשו בין השנים 1962־ 1949 :

הלימודים התקיימו בשני בתיו הפרטיים, ר' דוד לימוד באופן שיטתי: הוא נתן הסבר מקדים על הפיוט, כל צלע בפיוט קיבלה התייחסות אישית כולל הליווי הידוע של "הנאנא". את עצמו ליווה ר' דוד בעזרת תיפוף באצבעותיו שנתנו לו קצב מתאים. הוא פנה לכל אחד בתורו שיחזור על הקטע הנלמד. נכחתי בשיעורים שבהם למדו פייטנים ידועי שם כמו ניסים שושן, יצחק קדושים, אליהו חזוט, יחיא אלפסי ועוד. הפייטנים למדו מר' דוד לחנים אנדלוסים וגם שעביים.

משיחתי עם ניסים שושן עולה כי ר׳ דוד בוזגלו ניחן בשמיעה יוצאת דופן, היה מיד מזהה פיטן בעל יכולת עתידית, בדרך כלל הוא נטה לטפח צעירים שראה בהם ממשיכי דרכו. כך קרה גם עם הצעיר ניסים שושן. זה היה ב־ 1952, עת שהיה צעיר בן 16 שנה.

שמעתי על ר' דוד וכאחד שאהב פיוט החלטתי למרות גילי הצעיר לקום לבקשות בבית הכנסת "אל-עריישין". במהלך אחד הפיוטים שרתי יחד עם הנוכחים, ישבתי לא רחוק מר' דוד. כאשר כולם שרו במקהלה, הגברתי את קולי וכך הוא שמע אותי. בתום הבקשות ביקש שאגש איו ובנוכחותשאר המתפללים אמר:"הילד הזה יהיה סגני". הוא רק ביקש ממני דבר אחד, להפסיק לעבוד בשבתות.

22 ניסים שושן נולד במוגדור ב־1936, למד פיוט מגיל בר־מצוה אצל ר׳ יוסף מלכא, שאחת מהקצידות שכתב מופיעה בפרשת ״יתרו״. ניסים הצעיר עזב את הישיבה בה למד במוגדור ונסע לקובלנקה ב־1952. הוא, ייחד עם פיטנים כמו חיים לוק ויצחק קדושים שייכים לדור השני של תלמידי ר׳ דוד בוזגלו. ניסים שושן עלה ארצה ב־1962 בהיותו בן 26 והתיישב בקרית־ שמונה,שם הוא חי עד היום.

כדי שתלמידיו הפיטנים הצעירים אכן יקלטו את חומר הלימוד שהעביר בשעורים, הירשה להם ר׳ דוד להקליט את פיוטי הבקשות של השבת הנלמדת תוך בקשה מפורשת מתלמידיו לבל יפיצו את הקלטותיו ברבים.

רצונו של ר׳ דוד להמשיך וללמד למרות עוורונו באה לידי ביטוי במנהג שהתפתח בקזבלנקה בשנות ה־50: הוא נהג ללמד חבורות של פיטנים בבתי־הכנסת שבעיר, בזמנים שבין תפילת מנחה לערבית של מוצאי שבת. למנהג זה הם קראו ״קוראי עונג״.

אם אותר פיטן שהיה כדאי להשקיע בו, הוא ידע כיצד לקרב אותו אליו. אם מדובר באחד שהיה חסר יכולת, הוא נהג לרמוז רמיזות קלות כמו ״פלוני, לא כך מפייטים, עליך להשתפר״ וכדומה אמירות דומות. ר׳ דוד לימד פיטנים שהיו מוכנים להשקיע ולשקוד על תורת הפיוט. הוא סירב ש״פיטנים״ מסוג ב׳ יצטרפו אליו בשירתם.

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיד ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מלמד את תורת הפיוט

עמוד 153

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

את התפקיד הזה לקח על עצמו ר׳ דוד בוזגלו. שליחות חייו של ר' דוד היתה בהפצת הפיוט לכל דיכפין. הוא ראה בזה ייעוד. למרות עוורונו בשתי עיניו, הוא מחליט לעבור מעיר לעיר ומקהילה לקהילה לפגוש את הפיטנים המקומיים וללמדם את הפיוטים מתוך ״שיר ידידות״, שטרם הכירו.

בעת עבודתי על נושא ״שירת הבקשות״ נפגשתי עם הפיטן המקומי ר׳ יהודה ללוש. הוא אף למד מר׳ דוד בוזגלו. בשבת שלפני פרשת ״וישב״, במהלך הפגישה, הוא השמיע בפני את פיוטי הבקשות מפרשת ״וישב״, כפי שהוקלטו מפיו של ר׳ דוד באחד השיעורים בזמן שלימד את תלמידיו הפיטנים הצעירים.

המסעות האלה ברחבי מרוקו לא היו קלים, למי שאיבד את מאור עיניו. שנות ה־ 50 היו שנים שבהן ר׳ דוד לוקח משימה קשה זו עליו, והוא בראשית שנות ה־ 50 לחייו.

דמותו של ר׳ דוד לבוש בג׳לביה לבנה ומרכיב משקפיים כהים היתה דמות שאליה שיועו הפיטנים המקומיים שבכל עיר, כי הנה מגיעה האגדה עליה שמעו רבות. ר׳ דוד לא איכזבם, הוא ישב ימים ושעות עם הפיטנים ועם אנשי המקום ולמדו ממנו. הם החזירו לו באהבה ובהערצה, הסתופפו בחברתו וינקו ממנו את ידיעותיו. את קולו המרשים, לא יכלו כמובן לחקות.

ב־ 1958, והוא בן 57, מבקר ר׳ דוד במקנס ושוב כדי להפיץ את מנהג ״שירת הבקשות״. לכבוד ביקורו, אחד ממשוררי העיר חיבר לכבודו פיוט. הפיוט פותח במילים אלו:

"שלום בואך הרב דוד בוזגלו

שלום לך ינהר כנחל….

כל משוררי מערב

ויהיו עבדי דוד נושאי שיריו

ר׳ דוד מוזמן לאירועים נוספים ואחרים מחוץ לקזבלנקה, ובדרך כלל הוא נענה ברצון.

לאחד מהאירועים אליהם הוא הוזמן, הוא שולח אח אחד מתלמידיו. על כך מעיד חיים זאב הירשברג עת ביקר בהילולה לזכרו של הצדיק ר׳ חיים בן דיוואן הקבור באנראז שבמחוז וירגאן שליד מרקש. וכך הוא כותב:

"לאחר תפילת ערבית התחילו הפייטנים לשיר את פיוטי ההילולה, אולם מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון ערבית יהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי נהור בקאזא שויד אבו-זאגלו, שהכרתיו לאחר מכן, והוא התיכן ללשון עברית צחה. ר' דוד עצמו לא השתתף בהילולא כאן, אבל בא תלמידו יעקב אזואלוס, שהנעים יחד עם משורר עממי שני את המסיבה בנעימות המסורתית.

שמו של ר׳ דוד בוזגלו הפך שם נרדף לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ול״שירת הבקשות בפרט. הוא הצליח ל״נער אבק״ ממנהג שהיה רדום במידת מה ברחבי מרוקו. ר׳ דוד הצליח לסחוף אחריו קהילות שלמות ולאמץ לחיקן, ביתר שאת, מנהג עתיק יומין זה. הוא סחף אחריו תלמידים רבים, שלמדו ממנו את אמנות הפיוט, אימצו את הפיוטים שחיבר וידעו לשאוב ממנו מידע רב שסיפק להם ברצון. ר׳ דוד הצליח לחדש ולמסד ביתר שאת את מנהג ״שירת הבקשות״. המנהג הפך לחלק מההווי התרבותי דתי בערים רבות, כאשר המסורת של ר׳ דוד על ״שיר ידידות״ היא המסורת שהפכה לנחלת הקהילות במרוקו, ומאוחר יותר גם בישראל.

ר׳ דוד בוזגלו עולה עם משפחתו לישראל

משורר דגול זה שחיבר פיוטים רבים על נושאים שונים ידע לבטא את אהבתו העזה לארץ ישראל בכתיבה. כמו משוררים ופיטנים רבים לפניו, ידע אף הוא להעלות על הכתב את הכיסופים שלו לציון וירושלים. בעברית הצחה שלו דיבר בקביעות על ארץ ישראל הנכספת ועל מנהיגים שונים כהרצל או בגין. החששות מקשיי פרנסה וגם מפני ההוצאות הצפויות בגין הטיפולים הרפואיים שנזקק להם מנעו ממנו לממש את העליה. בניו היו צעירים וחיכה שיגדלו, אך גם רגע זה מגיע.

ר׳ דוד בוזגלו עולה יחד עם בני משפתחו, אשתו השניה עיסה, בתו שולה ובניו שלום,רפי ומאיר. זה קורה ב־1965. המשפחה מתקבלת בכבוד רב ע״י תלמידיו ומעריציו הרבים שעלו ארצה לפניו. הוא מחליט להתיישב עם בני משפחתו בקרית־ים.

בשיר שכתב מיד לאחר עלייתו ארצה, הוא מנהל דו ־ שיח עם המולדת:

המשורר אומר:

"אך בך, מולדתי/עמדתי/ חיתה נפשי בגללך

מבית כלאים/ונכאים/קורא לו דרור בנמלך"

והמולדת עונה :

"פעלך בני/הראני/אהבת בנים לאמם

להם כל יקר/ לא ייקר/ הפך לילה אור יומם"

פוריות היצירה של ר׳ דוד בוזגלו לא נפגמה עם עלייתו ארצה. הכישורים שניחן בהם באים לידי ביטוי גם כאן בארץ. הוא כותב שירים רבים על נושאים או אירועים שעשו עליו רושם עז. התפעלותו מצה״ל ומניצחונותיו הצבאיים משאירים בו רושם רב. ר׳ דוד כותב מעל ל־10 שירים המספרים על מאבקה של מדינת ישראל כנגד מדינות ערב.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 155

פרק י״ב

ר׳ דוד כותב על נצחון צה״ל במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר עלייתו ארצה:

" הקיץ הקץ על מושלך, קהיר ולעין כל נקלה

ובמפלתו סר צלך, ועננך נעלה

ועל חילך ודגלו, נתן צה"ל בקולו,

כמנור אורגים עמד לו, עד הכריעו ועלה"

במהלך עשר שנותיו בארץ, מבקר ר׳ דוד רבות בערים השונות וממשיך במסורת שאימץ לו בקזבלנקה וביתר ערי מרוקו ־ להמשיך ולהפיץ את הפיוט ולחזק את מנהג ״שירת הבקשות״. את הייעוד ואת השליחות שנטל עליו אין להחליף, גם אם מצב בריאותו לא תקין. לא אחת התקשה ר׳ דוד לתפקד. מחלת סוכרת ומחלת ריאות תקפוהו ביתר שאת בארץ, ולמרות הכול הוא המשיך במאמציו. הוא המשיך ליהנות מחייו בארץ, ביקר בקברות צדיקים, אצל בני משפחה ואצל תלמידיו ומכריו ממרוקו, אשר קיבלו אותו בשמחה רבה. ר׳ דוד השתתף באירועים שאליהם הוזמן ־ ערבי ״שירת הבקשות״ בערים שונות, מפגשים עם בני הקהילות השונות, השתתפות בתפילות ימים נוראים וכדומה.

השיר ״שיר מחושך״

כשנה לאחר הגיעו ארצה רואיין ר׳ דוד ע״י העתונאית עדית זרטל מעיתון ״דבר״. בראיון זה הוא קורא לפניה את השיר שכתב ״שיר מחושך״ ואשר טרם סיים. בשיר המובא להלן מבכה המשורר ר׳ דוד את מר גורלו על אבדן ראייתו:

השיר ״שיר מחושן״

אנוש נלאה נשוא תבל, אפוף יאוש ומר שיחה, הציקני בהבל פיו. ושת עלי באש קודחה (קודחת) הקולך זה, הקולך זה חסר בטחה?

ואיך תשמח בני אלי גיל ולא ארבה לך שמחה הלא אתה חשוך רואות

ואור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו, בעורון־עד כבר נדחה. מצורע־יום אשר נגע ועל מצחו שחין פרחה, ודל אבריו מחסר־כל ונפשו מעני שחה. הלא תקוה תפעם בם והיא להם כמבטיחה.

לדל כי יפת אלהים לרוקם חלדו בהצלחה ושחון כי יגל שפם באין מוגלה ואין ליחה ומה תקות מגשש קיר ובת עינו מקופחה. בעת רפו ידי רופאו והוא בקי והתמחה.

פרק י״ב

כאמור בשיר זה מתלונן על קשיי חייו של משורר שאיבד את מאור עיניו והוא ״אור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו״, החיים מעיקים עליו עקב כך ״אפוף יאוש ומר שיחה״ מאבד את שמחת חייו ״ואיך תשמח בני אלי גיל?״. השיר הלא גמור מסתיים באבדן התקוה כאשר הרופא מבשר לו כי פסו כל התקוות להשבת מאור עיניו של המשורר. גם בארץ נמנע ממנו טיפול רפואי לעיניו בגין מחלת הסוכרת, שממנה סבל.

האדם שבר׳ דוד

למרות קשייו הפיסיים, המשיך האדם שבו לבלוט ולאפיין אותו כיחיד ומיוחד מהסובבים אותו. הפרסום הרב לו זכה, השם שעשה לעצמו והכבוד הרב שחלקו לו בכל מקום אליו הגיע לא פגעו כהוא זה בתכונותיו. ר׳ דוד המשיך לשמור על צניעות ועל ענווה כאחד האדם. ״לא גבה לבו״ וידע להלך בין גדולי הקהילה ופרנסיה ובין השלטון. הוא ידע כל־כך להיות חלק מ״עמך״הפשוט אותו אהב ולו דאג.

יש לחזור ולהזכיר כי ר׳ דוד חי מתרומות, שקיבל מחסידיו ומתלמידיו הרבים. מתפללי בתי־הכנסת שבהם התפלל בקזבלנקה, בקהילות השונות במרוקו וגם בביקוריו השונים בערים רבות בארץ, נתנו ביד רחבה למי שהנעים את עיתותיהם בפיוט ובשירה. אך דוקא משום כך, משום הנתינה הזאת, ידע הוא לחלק ממה שקיבל גם לאחרים. על נדיבות ליבו מספר מר משה אוחיון:

"עם ישבנו בקזבלנקה בביתו של אחד הגבירים העשירי, כאשר שמעו אותו מפייט ונהנו משירתו, אמרו לו: "בן פורת יוסף". הוא לא נשמע מרוצה ואמר כי מהאוכל שיישאר מהשולחנות הערוכים על טוב, אפשר יהיה לכלכל ולעזור למשפחות עניות נוספות" אז, איל אהנה מדברי השבח שהינכם מרעיפים עלי ?" בו במקום, ביקש מהנוכחים, הגבירים העשירים, לארגן מגבית חודשית לצורכי מתן בסתר למשפחות הנזקקות, כך הדבר קרה במשך תקופה ארוכה"

29 להלן שני מקרים דומים.

א. בהזדמנות אחרת ערך שמשו מר משה אוחיון מגבית בדימונה. הוא נסע לקרית־ים לביתו של ר׳ דוד. בתום הפגישה מסר לו את הסכום שאסף. ר׳ דוד קיבל את הכסף ואמר לו כמסתודד: ״אשתי תקבל רק חלק מהסכום, חלק אחר אפריש לצדקה״. אמר ועשה.

ב. תלמידו הפיטן הידוע ניסים שושן סיפר לי כי הוא ופיטן אחר בשם אליהו חזוט נהגו לקבל סכומי כסף מר' דוד ולהעבירם לפיטנים ולנגנים מבוגרים שהזדקנו ולא היו יכולים להתפרנס. ר׳ דוד המשיך במתן בסתר.

המידענים שעימם שוחחתי ציינו גם את האדיקות והאהבה שלו ליהדות: ״חכם בתורה, תמיד היה לו ספר ביד, אדם שהעברית שלו היתה אמיתית״, אומר עליו ניסים שושן.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 159

מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו

רבים עדיין זוכרים את ר׳ דוד בוזגלו מימי הזוהר שלו בקזבלנקה של שנות ה־ 40 עד עלייתו ארצה ב־ 1965. גם כאן לא שכחו אותו ועשר השנים שחי בארץ, 1975־1965, היו שנים בהן המשיך במפעל חייו: הפצת הפיוט המרוקני ומנהג ״שירת הבקשות״ בקרב בני עדתו.

ומה נשאר לאחר מותו? האם הוא השאיר אחריו מורשת כתובה ומסודרת? האם בעוד דור או בעוד מאה שנים ויותר יזכרו וידעו מי היה משורר ופיטן ענק זה? האם הדור ״שלא ידע את יוסף״ יכירו? ואולי ישארו רק זכרונות ודברים מעורפלים?

המצער הוא שממורשתו הכבירה לא נשאר הרבה:

קולו המהדהד, המצלצל והמרגש לא זכה שיונצח. ההקלטות שבהן מושמע קולו ספורות הן. של את תלמידיו הוא נהג להשביע לבל יקליטו אותו לצרכים שאינם לצרכי לימוד הפיוטים. הוא השתדל, כי לכל מקום שהוא מגיע, שלא יהיה בקרבת מקום כל מכשיר הקלטה.

פרופ׳ חיים זעפרני, באופן חריג ויוצא דופן, הצליח לשכנע את ידידו ר׳ דוד בוזגלו לקבל את רשותו ולהקליטו. ההקלטה התבצעה ברשמקול באחד מבתי הכנסת שבקזבלנקה בשנת 1957 בליווי של שניים מתלמידיו הפיטנים. ההילה המיסטית הקיימת סביב דמותו של ר׳ דוד נובעת מכך שמעטות ההקלטות שבהן מושמע קולו.

ההקלטה עברה שיפוץ ב״בית התפוצות״ והוצאו ממנה רעשים, דבר ששיפר את איכות שירתו של ר׳ דוד ומלויו הפיטנים. בקלטת מבצע ר׳ דוד חמישה פיוטים ושתי קצידות.

ר׳ דוד היה משורר פורה, והוא כתב מעל ל־ 200 פיוטים ושירים. הנה מסתבר כי לא רק שהוא לא הקליט את עצמו, הוא אף לא דאג לרכז את כתיבתו בספר. לצרכים של הדורות הבאים אחריו. שיריו שנכתבו על נושאים שונים־שבת ומועדים, גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל וירושלים, נצחונות צה״ל במלחמות ועוד מפוזרים בין תלמידיו.

נודע לי לאחר מותו של ר׳ דוד, כי חלק מתלמידיו הפיטנים לקחו חלק מהשירים לרשותם. 118 שירים מופיעים ב״שירי דודים השלם״ של מאיר אלעזר עטיה (1980). שיריו מופיעים גם בקובץ שערך ר׳ יוסף יפרח ״יגל יפרח״ (1980). למרות זאת, עדיין לא יצא לאור הספר שיכלול את כל שיריו.

סיכום

תזמורת היחיד, בעל קול הזמיר, כינורה של התפילה ונעים זמירות, אלו ועוד הם הכינויים שלהם זכה ר׳ דוד בוזגלו בחייו וביתר שאת לאחר מותו.

כל נפשו היתה לשירה. נדמה שהוא נולד, ואף נגזר עליו, להיות כל כולו מסור לשירה כפיטן וכמשורר. הוא השאיר אחריו מורשת מופלאה של אהבה עזה לפיוט של יהודי מרוקו בזכות פיוטים ושירים רבים שכתב. הוא הפך את מנהג ״שירת הבקשות״ ממנהג שכוח למנהג מוביל בעדה המרוקנית. הוא השאיר אחריו שורה ארוכה של פיטנים.

ר׳ דוד כל כך מזוהה עם מנהג ״שירת הבקשות״, עד שדומה כי דמותו מרחפת מעל לראשיהם של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״; וכאילו אומרת ״יפה אתם עושים, המשיכו כך״.

הפיטן והמשורר, שלא ראה אור במשך כ־26 שנים, ידע להאיר את דרכם של יהודי מרוקו בגולת מרוקו ובארץ, ללכת בנתיבם של משוררי ספרד (ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול) ומרוקו (ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד אלקיים). כך קורה כי מי שעיטר את השירה בזוהר שפתיו הולך לעולמו באוגוסט 1975 ־ אלול תשל״ה והוא בן 74 שנה.

במותו נדם קול הפיוט והשירה בעדה המרוקנית ותמה תקופת הזוהר של המשוררים ממרוקו. מורשתו של ר׳ דוד מונצחת ע״י תלמידיו הרבים ובמעמדי ״שירת הבקשות״ בערים השונות ברחבי הארץ.

ר׳ דוד התעוור גם בעינו השניה ב־1949 והוא נפטר ב־1975.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו

עמוד 160