מורשת יהדות מרוקו

פרק שלושה עשר

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

את מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מזה כ־ 350 שנה מוביל במהלך הערב הפיטן הראשי המכונה ״אל מקדם אל כביר״, ואיתו מספר פיטנים נוספים. הללו, במהלך כל הערב, מובילים יחדיו את המעמד עד לסיומו הסופי, ובדרך כלל לשביעות רצונו של הקהל הנוכח בבית־הכנסת.

כבר ציינתי כי איכות הערב תלויה רבות במעמדו ובאיכות הביצועים בעיקר של הפיטן הראשי. האם תמיד נהנה הקהל בבית ־ הכנסת מאיכות הביצועים? האם הפיטנים כיום מוכשרים ובקיאים דיים בפיוט, כדי להוליך אחריהם ציבור במשך מספר שעות בלילה חורפי ודווקא בליל שבת ־ יום המנוחה?

בפרק זה אני מנסה להציג את מעמדו של הפיטן אצל יהודי מרוקו, ואת מצבו של מנהג ״שירת הבקשות״ בארץ בהשוואה למרוקו. האם עשרות השנים שעברו מאז ״הימים הטובים״ בקזבלנקה ובשאר הערים והעיירות במרוקו הביאו לשינויים בפיטן ובפיוט ובמעמדו של המנהג היום לעומת אז? כדי לענות על כך אני נעזר במעקב שניהלתי אחרי מעמד הבקשות בדימונה שבו אני משתתף בשלש השנים האחרונות 1999־ 1996, וכן בשיחות עם פיטנים וחובבי פיוט מהעיר. אני נעזר גם במחקרים שקראתי בנושא.

ראה מאמרו של אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו׳׳. מחקר בולט בנדון.

על מקומו של הפיוט בקהילה היהודית המרוקנית יעיד הסיפור הבא: ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל (נפטר ב־1935, קבור בעיר סאלי הסמוכה לרבאט), שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו, היה שרוי באבל באמצע אחד החגים לרגל פטירת אשתו. בשבת זו הוחלט לא לשיר את שירי החג כהשתתפות באבלו של הרב. הרב עמד על רגליו וצעק: ״מה קרה? האם היום תשעה באב? למה לא שרים את שירי החג כנהוג?״ משהסבירו לו את הסיבה, ענה להם: ״האבל שייך לביתי, בבית הכנסת צריך לנהוג כמקובל, ולא להשבית את שמחת החג״. הסיפור מתוך ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ שכתב חנניה דהן.

מעמדו של הפיטן והפיוט במרוקו

השירה והפיוט תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום של היהודי המרוקני. הדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בשבתות ובמועדים, בשמחות ובאירועים ציבוריים ואישיים². הילד היהודי המרוקני, מערש לידתו, שומע בתדירות רבה את הפיוט. הוא מתחנך בבית שבו הוא שומע את הפיוט, מתחכך איתו, חי אותו ומלווהו בכל עת. הרגש שבפיוט תפס את יהודי מרוקו, וכבר אמרו חז״ל בעניין זה, כי כוחה של השירה עולה לעתים על כוחה של התפילה.

[כדוגמה בולטת אפשר לציין את הפיוט של ר׳ יהודה שמואל עבאס ״עת שערי רצוף׳ המבוסס על מדרשי חז׳׳ל על עקידת יצחק שבבראשית כ״ב. סיפור מושר זה מעורר התרגשות רבה בין המתפללים בתפילת ראש השנה, אך אינו מעורר עניין מיוחד בתפילת שחרית בכל בוקר].

יוצא מכאן כי היהודי המרוקני הטיפוסי הוא חובב שירה מושבע, ובשומעו את הפיוט הוא מרגיש כ״מלך במסיבו״. לעתים היה הפיטן במרוקו זה שכתב וחרז שירים. הוא גם הרכיב עליהם לחנים מהסביבה הקרובה. לאור זאת, נקל להבין כי הפיטן במרוקו זכה להערכה רבה בקרב הקהילה בה הוא חי. מעמדו לא היה פחות מזה של דיין, רב או בעלי תפקידים אחרים בקהילה. הוא למד מצעירותו את הפיוט על פרטיו השונים מפיטנים בעלי שיעור קומה, וכך השתלב היטב בבוא העת בחיי הקהילה:

באירועים ציבוריים, בבית ־ הכנסת או באירועים פרטיים, גילה הפיטן את נוכחותו בכל המעמדים ובכל הטקסים : בברית מילה, בטקס בר המצוה, בחתונה, בסעודות מצוה, בהילולות, בעת הכנסת ספר תורה ועוד. ככל שהצליח הפיטן להגיע לביצועים מרשימים ולהוציא מן הכוח אל הפועל סגולות מוסיקליות הטמונות בפיוט ולהפליא ביכולתו הקולית, כך הוא זכה להערכה ולאהדה יתרה בקהילתו.

[ר׳ דוד בוזגלו העמיד שורה ארוכה של פיטנים בעלי שיעור קומה שהשפעתם ניכרת כיום בערים השונות בארץ. מעמדם חזק בקהילה בה הם חיים, והוא נובע מהחינוך הפיוטי והבסיסי שקיבלו ממורם ר׳ דוד בוזגלו.]

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 162

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164

לסיכום, ניתן להראות תהליך, שבו מעמד הפיוט והפיטן נמצאים בירידה:

מידת דתיות

דתיים מאוד – רבנים, שוחטים, מוהלים – בבית־ הכנסת ובעדה

דתיים פחות ־ בעלי מלאכה (מורים, פקידים ועוד) – בבית־ הכנסת ובעדה

שומרי מסורת – פיטנים ־ שהמקצוע הוא פרנסתם- חשופים לכל, ממוסחרים ומתוקשרים.

הפיוט יכול להמשיך את חייו רק בחברה, שבה קיימת זיקה למורשת ולשמירה על המסורת. לפיוט של יהודי מרוקו יש שנות עדנה בשנות ה־ 90 (הרבה בזכות מופעיה של התזמורת האנדלוסית הישראלית) אך הוא ימשיך לתסוס רק באוירה שציינתי ־ חזרה לשורשים ולמסורת מבית אבא של רבים מצעירי הקהילה של יוצאי מרוקו.

מנהג הבקשות ־ מצבו בארץ לעומת מרוקו

לאחר הצגת מעמדו של הפיטן והפיוט הנמצאים בתהליך של ירידה, יצויינו להלן מעמדו בארץ של מנהג ״שירת הבקשות״ ומעמדו במרוקו. מעמד זה נובע כמובן, בין השאר, ממעמדו של הפיטן והפיוט.

מנהג ״שירת הבקשות״ במרוקו היה מנהג דתי ־חברתי בולט. אין יודעים במדוייק את השנה בה נקלט מנהג עתיק יומין זה במרוקו, אך יש להניח כי לקראת אמצע המאה ה־17 הוא החל את חייו במרוקו, אליה עבר מצפת הגלילית דרך השדרי״ם. עד מהרה נטמע מנהג זה בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילות היהודיות בערים השונות במרוקו.

מהם העקרונות הדתיים והחברתיים שביססו מנהג זה במרוקו ?

גיבוש חברתי וחיזוקה של מסורת דתית: ההתכנסויות בלילות שבת שהן בעלות רקע מיסטי והמוקדשות בעיקר לשירה, חיזקו את הקשרים החברתיים ואת הזהות הדתית־ תרבותית של בני הקהילה. זו היתה הזדמנות נוספת לבני הקהילה לחזק את עצם היותם מיעוט יהודי ובעל צרכים יחודיים בתוך חברה ערבית שלעיתים היתה עוינת. תוכני הפיוטים סביב מצוקות הגולה והצפיות לגאולה זימנו למפגש את יהודי הקהילה כדי לשורר יחדיו.

קהילה אמידה ומעורה בחברה מבחינה תרבותית: מעמדה הכלכלי והחברתי האיתן של קהילת יהודי טטואן במאות ה־18־17 איפשר ליהודים מצד אחד להשתלב בחברה הערבית מבחינה תרבותית ־ אמנותית, ומצד שני לספוג ממנה את המוסיקה האנדלוסית; ותוך כדי כך לפתח ענפי יצירה תרבותיים כמו הפיוט שהפכו בהמשך לנחלתן של יתר הקהילות.

פרק י״ג

מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה־18 עוברים המרכזים החשובים של הפעילות הספרותית המוסיקלית לדרום המדינה ובעיקר למרקש ולמוגדור. כך גם מתמסד מנהג הבקשות והופך לאירוע דתי־תרבותי מוביל בקהילות השונות ברחבי מרוקו.

יחס סובלני ומעודד מצד השלטונות: המסורת הספרותית המוסיקלית התפתחה החל מאמצע המאה ה־17 בעיקר בקהילות היהודיות המבוססות והותיקות, כמו בפאס, במקנס ובספרו שבצפון. החל מהמאה ה־19 התפתחה גם במרקש ובמוגדור שבדרום. הגם שזכו היהודים למנת יתר של גזירות והתעללויות, נראה היה כי השלטונות לא הפריעו להתפתחותם התרבותית של יהודי מרוקו,ובכך איפשרו גם למנהג הבקשות ליהפך למנהג מבוסס בחברה היהודית. כך הופך לו מנהג ״שירת הבקשות״ למנהג שמתפשט ברחבי מרוקו ומושך אליו משתתפים רבים.

במאות אלה פורחים חיי היצירה הרוחנית שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של יהדות מרוקו בכל הדורות. בפאס כותב ר׳ חיים בן עטר (1743־1698) את ״אור החיים״ ־ פירוש קבלי לחומש. ר׳ משה בירדוגו (1732־1640) מתגלה בכתביו ובפסיקותיו. ר׳ יעקב טולידאנו(1771־1697) כותב את חיבורו ההסטורי ״נר המערב״ ור' יעקב אבן צור (1753־1673) נודע לרבים כפוסק הלכה וכמחברו של ספר הפיוטים ״עת לכל חפץ״. במקנס ר­דוד חסין(1792־1722) מחבר את ספר השירה ״תהילה לדוד״.[המחבר]

ברבות השנים ועקב סיבות כלכליות התחילה הגירה מערי הדרום, מרקש ומוגדור, לעיר המתפתחת קזבלנקה. כאן מקבל מנהג ״שירת הבקשות״ את מעמדו המיוחד, והרבה בזכותו של ר׳ דוד בוזגלו. הלה העיר את המנהג מתרדמתו והעניק לו חיים חדשים.

בשנות ה־ 50 וה־ 60 עם גבור העליה של יהודי מרוקו לישראל איבד מנהג זה מכוחו בערי מרוקו. חלק מהפיטנים, ובראשם ר׳ דוד בוזגלו, עלו ארצה ומנהג זה מחדש את ימיו בישראל.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו

עמוד 166

מעמדו של המנהג בישראל

ראשית, יש לציין כי רק החל מאמצע שנות ה־60 גובר העניין ב״שירת הבקשות״. שנות ה־50 והמחצית הראשונה של שנות ה־60 היו שנים של עליה וקליטה בארץ. להלן מספר נקודות הראויות לשימת ־ לב ביחס למנהג עתיק זה:

א. בעטיין של קשיים בקליטת גלי העליות ההמוניות ממרוקו, לא התפנו העולים להמשיך במנהג זה כפי שהיה בקזבלנקה ובשאר הערים. בשנות ה־40 וה־50 היו בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. לאחר קשיי הקליטה והפרנסה התחילה תקופה של השתלבות חברתית ותרבותית באקלים החדש בישראל. רק החל מאמצע שנות ה־60, לאחר ההתאקלמות בישראל, התאפשר למנהג ״שירת הבקשות״ לחיות שוב את חייו בארץ, שבה צמח במאה ה־16(בצפת, בתקופת האר״י הקדוש).

ב.ר׳ דוד בוזגלו עלה לישראל ב־1965 ובעצם עלייתו הוא נתן דחיפה גדולה למנהג זה. הוא המשיך במה שהצליח לעשות במרוקו : להפוך את מנהג ״שירת הבקשות״ לחלק מההויה התרבותית של יהודי מרוקו בישראל ואת הפיוט למרכיב מרכזי באירועים של יוצאי מרוקו בישראל.

כך אנו מוצאים את ר׳ דוד מסתובב בארץ, כפי שנהג במרוקו : מבקר את תלמידיו, משתתף באירועים שאליהם הוא מוזמן ונוטל חלק בבקשות, ובין השאר גם בדימונה באחת משבתות החורף ב־1968.

ג.דחיפה נוספת למנהג ״שירת הבקשות״ היתה בראשית שנות ה־70. בתקופה זו עלו וצצו בעיות חברתיות הנוגעות לקליטתם של בני עדות המזרח בכלל ושל העולים ממרוקו בפרט. דובר אז רבות על בעיות של אפליה מכוונת מצד המימסד ועל פערים חברתיים שנוצרו עקב כך. התעוררותה של תודעה חברתית זו מביאה חלק מהם לשמור על זהותם התרבותית ־ עדתית. זהות זו מתבטאת בחידוש מנהגים של עדות שונות.כל זה קרה החל מאמצע שנות ה־60 עם הגעתו של ר׳ דוד בוזגלו לישראל. אך השנים עושות את שלהן ומנהג זה, למרות התעוררות עדתית בולטת בשנות ה־90, נתקל במספר קשיים :

פעילותם של ״הפנתרים השחורים״ בראשית שנות ה־70 כהמשך למהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959 חידדו מאוד את הזהות של יהודי המזרח. גם עלית בגין והליכוד לשלטון ב־17 במאי 1977 תרמה לזהות התרבותית והחברתית של עולי המזרח.

כמו מנהג ה״מימונה״ אצל העולים ממרוקו, שקיבל את הכרתו מהמימסד (מסיבות פולטיות) ומהתקשורת. כך גם עם מנהג ה״סהרנה״ אצל יוצאי קורדיסטאן ועוד.

על חלק מפיוטי ״שירת הבקשות״ בנויים המקאמת של המוסיקה האנדלוסית. זו, מתברר, קשה לפיטנים רבים. הללו, שלא למדו את אמנות הפיוט באופן יסודי ושיטתי, מכירים בעיקר את לחני הפיוטים המושרים בבית־הכנסת, בשמחות (בברית מילה, בבר מצוה ובחתונה) ובאירועים ציבוריים. הפיטנים אינם מכירים את הרוב המכריע של פיוטי ״שיר ידידות״. כיצד אפשר אפוא שפיטן צעיר ומתחיל יכיר את מכלול 559 הפיוטים שבקובץ ״שיר ידידות״, אם אינו לומד זאת באופן יסודי? הלחנים קשים לתפיסה, ודרוש רצון רב כדי ללמוד בשיטתיות את כל הפיוטים.

כדוגמה אפשר לציין את ערבי ״שירת הבקשות״: הפיטנים החדשים, בשנות ה־40 וה־50 לחייהם אינם מכירים למשל את הלחנים המקוריים העתיקים לפיוטים ידועים כמו: ״יוצר מידו״ מפרשת ״לך־לך״, את ״אוחיל יום יום אשתאה״ מפרשת ״בא״ ואת ״יום ליבשה״ מפרשת ״בשלח״. הם מתקשים להשתלב בפיוטים המושרים בלחנים הישנים והמקוריים.

דימונה, שזכתה בפיטן בעל שם ארצי כמו ר׳ יהודה ללוש (שהיה מהבולטים בשנות ה־50 בקזבלנקה), לא השכילה להצמיח פיטן בעל שיעור קומה שינהיג את מעמד הבקשות בעיר ושיחליף את הפיטן המוביל יהודה ללוש שהגיע לגיל גבורות. יוצא דופן הוא ניסים שושן מקרית שמונה. פיטן שהיה תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו, הצליח לטפח פיטן צעיר ומוכשר בשם ליאור אלמליח המשמש, בין השאר, כפיטן קבוע בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית בניצוחו של אברהם אמזלג. גם פיטן צעיר זה אינו שולט עדיין בכל הפיוטים ואינו יכול להוביל אחריו את מעמד הבקשות. הוא בהחלט כשרון מבטיח שעתידו עוד לפניו.

בני העולים ממרוקו עזבו בחלקם הגדול את הדת. הם חיים כחילוניים או כשומרי מסורת. הקשר שלהם לפיוטים של מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים. הם שומעים פיוטים בשבתות או באירועים שונים, וזהו הקשר היחיד שלהם עם הפיוט. מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים לגבי חלקם הגדול. לא מעניין אותם. לחלקם הוא מוכר כזכרון מעומעם מבית אבא.

תהליך החילון הזה אינו חדש לבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו. הוא החל בערך בסוף הרבע הראשון של המאה ה־.20 הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 נותן את אותותיו גם מבעד לחומות המלאח . רוחות זרות חדרו לרחובות הצרים של המלאח, התרבות הצרפתית וזמינותם של העיתון והרדיו כאמצעי תקשורת הביאו לחילון של חלק מיהדות מרוקו, בעיקר אלה שהיו בקזבלנקה וביתר הערים הגדולות; ורק פעילותו של ר' דוד בוזגלו בשנות ה־40 וה־50 החזירה יהודים רבים למנהג זה.

על תהליך זה של ההשפעות התרבותיות והחברתיות, שקרו בחברה היהודית בקזבלנקה, אפשר לראות אצל ירון צור והגר הלל בספרם ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

על המאמצים להחזיר את היהודים ל״שירת הבקשות״ ראה בפרק ״הקצידה ב״שיר ידידות״ בספרו של אברהם אמזלג ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

למרות תהליך חילון זה, ממעקב שלי אחרי מנהג הבקשות במשך השנתיים האחרונות, יש לראות בחיוב הגעתם של חילוניים לבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- מעמדו של המנהג בישראל

עמוד 168

מהממצאים שלי ביחס למנהג המתקיים בעירי דימונה אפשר לציין את הנקודות הבאות, שיכולות להיות משותפות גם לחבורות נוספות בערים אחרות. מימצאים אלה מתייחסים ״לנקודה החילונית״ שציינתי בזאת:

1-בעיר קיימת חבורת בקשות אחת בלבד ובמפגש משתתפים 60 עד 80 איש.

2-למפגש מגיעים עד 15 אחוזים משתתפים חילוניים. הם מגיעים כמה דקות לאחר שמסתיים הפיוט ״דודי ירד לגנו״.

3-החילוניים שבין המשתתפים במנהג רואים במנהג זה המשך הקשר שלהם עם המורשת והמסורת מבית אבא. לגביהם זהו מפגש עם מחוזות ילדות נשכחים מהעבר המחזק את הזיקה התרבותית העדתית שלהם לקהילה.

4-מספר המשתתפים הנמוך מעיד על כך, שמנהג הבקשות נמצא בתהליך של ירידה. אפשר להסביר זאת בכך, שרמת דתיותם של יוצאי מרוקו אינה כבעבר. אפשר גם להוסיף ולציין,כי שעת ההשכמה (3:30 לפנות בוקר) ומועד ההשכמה (לילות החורף) מקשים על הקימה למנהג הבקשות. במרוקו עסקו היהודים בעיקר במסחר. עבודתם לא היתה קשה, וזה הקל עליהם את ההשכמה, אך לא כן בישראל. כאן המשתתפים בבקשות עובדים קשה בימות השבוע, ומכאן גם העצלות לקום.

ישנן פרשיות הידועות כמושכות קהל כמו פרשת ״וישב״ או פרשת ״בשלח״. הלחנים בפרשיות אלה מוכרים בחלקם וזה מדרבן קהל רב יותר, יחסית, להשכים קום לבקשות. בשבתות, שבהן ידוע מראש כי הפיטן הראשי לא ישתתף, מיד יורד העניין מהמפגש וכך גם מספר המשתתפים.

לעתים הם אינם מסתפקים בשתיה החמה שמגיש השמש התורן, והם נעזרים בשתיה חריפה ובפיצוחים שהם מביאים מהבית . עניין זה פוגע בקדושתו של המנהג, אך צריך לראות את החשיבות בהמשך יצירת הקשר שלהם עם המסורת. פרנסי הקהילה המשתתפים במנהג אינם יוצאים בגלוי כנגד התופעה מתוך דאגה לשמירת שלמות המנהג וכבוד בית ־ הכנסת.

סיכום

פרק זה סקר את מקומם של הפיוט, של הפיטן ושל מנהג ״שירת הבקשות״ בישראל בהשוואה למעמדם במרוקו. המנהג למעשה יונק את כוחו ממעמדו של הפיטן בחברה. ככל שהמעמד שלו גבוה ביותר, כך גם קיבל המנהג את מקומו כמוביל בין המנהגים התרבותיים ־ דתיים אצל יהודי מרוקו. בארץ זו מקבל מנהג זה את המסגרת החברתית והמוסיקלית שנקבעה בחברה המוסלמית. מהשוואה זו עולה כי רקע הגידול וההתפתחות של המנהג במרוקו היה חיובי לאין ערוך, שם הוא קיבל תמיכה ועידוד מבני הקהילה, שבה היה הפיטן במעמד חברתי מכובד. כאן בישראל, בחברה פתוחה ודמוקרטית, נחשפים יוצאי מרוקו לחילוניות החודרת לבני הדור השני והשלישי, והללו הנחשפים לחילוניות זו עוזבים את המסורת ואת השורשים מבית אבא. יוצא אפוא שהתחככות זו בתרבות הישראלית העכשוית (שאף היא טרם גובשה לחלוטין), פוגעת במנהגים ובמסורות שהביאו יהודי מרוקו איתם. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא אחד מהם.

במקום שבו קיימים פיטנים בולטים, ולפחות פיטן אחד מעל כולם הבולט ביכולת הכרתו את המנהג ואת לחניו הרבים והמורכבים, במקום זה נמשך מנהג ״שירת הבקשות״. במקום שאין פיטנים דומים, היכולים להוביל אחריהם את חובבי השירה לערב של שירה, המנהג מתבטל ואינו קיים עוד. ביטולו האפשרי של המנהג במספר ערים קיים זה מכבר. המנהג ממשיך להתקיים רק בישובי פיתוח ובשכונות של הערים הגדולות שבהם התודעה התרבותית של יוצאי מרוקו בולטת יותר.

הרב שלום משאש כותב על המנהג במרוקו:

"וזכורני בימי חורפי מזה חמישים שנה בעיר הולדתי מקנאס יע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר….וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בביהכ"נ לקבל האורחים הנוספים"

הרב שלום משאש ניהל בקשות מעל לשלוש שנים, עלה ארצה ונתמנה לרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים. ראה דברי ההסכמה שכתב לקובץ ״אעירה שחר״, עמי 11־6.

דבריו של הרב משאש נכתבו בתשל״ט ־ 1979, והוא מתיחס למעשה למנהג במקנס, 50 שנה מוקדם יותר ב־1929, אלו הן השנים הטובות של המנהג. לעומת העבר הזוהר (במרוקו) וההווה ״הצולע״ (בישראל), לאחרונה אני מגלה כי המנהג הופך למעין ״קרקס נודד״: מתארגנת קבוצה של מספר פיטנים בולטים המקיימים את מנהג הבקשות, דרך אמרגן, באחד מבתי המלון או באחד האולמות המארח את המנהג, כדי לספק דרישה קיימת בציבור יוצאי מרוקו.

האם מנהג זה ימשיך את חייו בישראל גם בעוד עשרות שנים? מספר הפיטנים הצעירים השולטים במקאמאת האנדלוסיים ובכל לחני הפיוטים בשירת הבקשות מצומצם ביותר. האם עובדה זו תשנה את צורתו של המנהג ואת המסגרת בה הוא פעל? האם ייתכן מצב שבו ישולבו לחנים ישראליים חדשים ומקוריים לפיוטי הבקשות, כמו שהדבר קורה בקטעים מסויימים בתפילות השונות או, אולי שילובם של לחנים שעביים שיעוררו ויעודדו אנשים ־ מבוגרים כצעירים ־ להגיע למנהג הבקשות וכך, לתת לו. תנופה חדשה? האם הוא, בכלל, ימשיך לחיות את חייו למרות התחיה המסוימת שיש לפיוט של יהודי מרוקו, או, אולי, מנהג עתיק יומין זה ישקע ויסיים את חייו? העתיד יאמר את דברו.

כבר כיום אפשר לציין, כמעט בודאות, כי המנהג במספר ערים ישבוק את חייו לאחר שהפיטנים המובילים בעיר יפסיקו לתפקד וילכו לעולמם כדרך כל האדם. בעיר דימונה קמה חבורה בראשותו של פיטן צעיר המנסה ללמוד וללמד את הפיוטים באופן שיטתי ומסודר. האם הוא יהוה תחליף לר׳ יהודה ללוש? ימים יגידו.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום

עמוד 170

פרק ארבעה עשר

״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללדש

המעמד ־ סיום ״שירת הבקשות״. המועד ־ בוקר יום השבת, בסביבות השעה 07:00 בבוקר. זה עתה נסתיימו הפיוטים, דברי התורה והקצידה השבועית ע״י הפיטנים וע״י כל הנוכחים להנאתם הגדולה של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״. המעמד מציג את התמונה הבאה בקביעות ובכל שבוע: בהנאה בולטת ומלאת עונג על החוויה הרוחנית המענגת קמים כל הנוכחים בבית הכנסת ומתקרבים לפיטנים אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. כל הנוכחים רוצים להודות להם. מובן שתשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיטן הראשי ר׳ יהודה ללוש.

לפני שניגשים להודות להם, ר׳ יהודה מברך את הנוכחים, כשכולו שופע חיוכים, ומסיים בברכה מיוחדת ומלאת כוונות לפיטנים שהלכו לעולמם ־ לר׳ דוד בוזגלו ולעורכי ״שיר ידידות״ ־ לר׳ חים אפראיט, לר׳ דוד יפלח ממרקש ולר׳ דוד אלקיים ממוגדור. רק בתום הברכות אנשים לוחצים את ידי הפיטנים הראשיים המובילים ־ אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. תשומת הלב המיוחדת שמקבל ר׳ יהודה היא לא בכדי.

בכותרת של הפרק יש משמעות: ״אל מקדם אל כביר״ ־ המנצח הגדול ־ הוא כינויו של הפיטן הראשי המוביל אחריו את הפיטנים המשניים ואת יתר הקהל לערב של פיוטים ־ ערב של הנאה ועונג בערבי ״שירת הבקשות״. המשמעות השניה היא מעמדו המיוחד של ר׳ יהודה כמנצח הגדול על המפגשים בהם מושמעים פיוטים: בתפילת השבת והמועדים ובאירועים חגיגיים בדימונה.

ר׳ יהודה ללוש, בתכונותיו האופייניות, נותן תשומת לב לכולם; בסבלנות, ביחס אבהי, בחום והעיקר ־ בחוש ההומור השופע החובק אותו באופן תמידי והמלווה אותו בכל רגע. בדיחותיו שוברות מחיצות בינו ובין אנשים שאינם מכירים אותו, ולא כל שכן, בינו ובין מכריו משכבר.

דומה שהוא מכור לחוש ההומור שלו ומתמסר לו, ואולי זהו המתכון שלו לאריכות ימים עד 120. דומני שאין מתפלל בעיר שאינו מכיר אותו ואין מתפלל שלא שמע אותו ונהנה מביצועיו.

נחזור לערבי ״שירת הבקשות״. ניכר במהלך כל ערבי ״שירת הבקשות״, כי ר׳ יהודה עולה בכמה דרגות מעל כולם ־ שליטה מלאה בכל 11 המקאמת של המוסיקה האנדלוסית ובכל הלחנים השונים של הפיוטים. הוא יודע מתי לעלות ומתי לרדת בקולו, הוא אינו מזייף, הקצב שלנו מדוייק, עוצמת הקול שלו יכולה להוביל אחריו קבוצה, גוון קולו גורם לשומע להתרגש; הוא מצליח להחיות את הפיוטים, להחדיר בהם חיות רוחנית ולצקת אווירה יחודית בתוכניהם. וכך הוא מצליח להחדיר שמחה ללב הנוכחים המתפללים. בשירתו יש טעם של לרצות עוד ועוד. הנה ברור לנו כי מעמדו בקרב באי בתי ־ הכנסת די מכובד.

קיימת הילה מסוימת סביב דמותו של ר׳ יהודה ללוש. הרקע שלו ־ קזבלנקה של שנות ה־40 ווד50 וקירבתו לר' דוד בוזגלו ־ מעורר סקרנות רבה. אם כך, אצל מי למד? מתי? היכן? ועוד שאלות דומות.

לא היה לי קל בהשגת מידע על הפיטן ר' יהודה ללוש. המעט ששמעתי מפיו היה באקראי ובעמידה. פניתי אליו מספר פעמים וביקשתיו כי מן הראוי שישתף את הקוראים בחייו ־ חייו בקזבלנקה, בשנים שעברו עליו כפיטן: ממי למד? וממי הושפע? ועוד שאלות דומות. אך הוא בשלו. הוא סירב לכל בקשותי. פיטן כמוהו שעבר את גיל הגבורות בודאי יוכל לעניין כל קורא. בלית ברירה פניתי למספר ממכריו המכירים אותו עוד מהימים שעברו בקזבלנקה, ומהם קיבלתי מידע שהיה לי לעזר בכתיבתו של פרק זה.

[1]        ר׳ יהודה ללוש סירב בכל תוקף להיפגש עמי. תמיד דחה אותי בטענות שונות: ״אחרי החגים״, ״אשתי חולה״, ״כשאתפנה אודיע לך טלפונית״ וכדומה. מפגש איתו עשוי היה להעשיר פרק זה בהרבה.

[1]        בפרק זה אני נעזר במידע ששמעתי מפיהם של משה אוחיון בן 68 (בקזבלנקה היה שמשו של ר׳ דוד בוזגלו), אברהם כהן בן 64 ואברהם סויסה בן 63. שלושתם חובבי שירה מושבעים, שני האחרונים משמשים כפיטנים.

סיפור חיים בקזבלנקה (1961־1916)

הנער יהודה לבית ללוש נולד בחודש תשרי תרע״ז 1916 בכפר אסיפ אל־מאל (בערבית ״נהר הכסף״) מרחק של כשעה וחצי מהעיר מרקש. הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים. משפחת ללוש עוברת לקזבלנקה ב־ 1920 והילד יהודה בן ארבע שנים.

" ירון צור והגר הלל, בסקירתם הנרחבת על החברה היהודית בקזבלנקה בשנות ה־30 של המאה ה־20, מציינים כי ב־ 1921 (שנה לאחר הגיעה של משפחת ללוש לקזבלנקה) חיו בעיר 97.083 נפש ומתוכם 13.010 יהודים. על התפתחות האוכלוסיה והחברה היהודית בשנות ה־30 ראה בספרם של הנ״ל ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

העיר קזבלנקה ניקזה אליה אוכולוסיה רבה ־ ערבים ויהודים כאחד. קזבלנקה שהיתה באמצע המאה ה־ 19 כפר דייגים בן כ־ 700 נפש, הפכה תוך כמאה וחמישים שנה לכרך ענק בן כשישה מליון נפש.

בינתיים עברה מרוקו לחסותה של צרפת ב־ 30 למרץ 1912, לאחר שלטון מוסלמי של כ־1300 שנה. כך מזנקת לה קזבלנקה והופכת לעיר מובילה ־ עיר שבה התרבות הצרפתית נוגסת במסורת ובשמרנות הערבית. הרעלה והג׳לבייה מוסרות ואת מקומן מחליפות השמלות והחליפות האופנתיות. על רקע זה קיימת הגירה רבה של ערבים ויהודים מהכפרים ומהעירות הקטנות לכרך גדול.

עד גיל 16 היה הנער יהודה, נער כבני גילו ־ תלמיד במוסדות התורה בקזבלנקה. בגיל 16 הוא הלך, לראשונה, באחד מערבי שבת יחד עם אביו לערב ״שירת הבקשות״. אביו, אפרים ללוש, חובב שירה מושבע ניסה להעביר לבנו את האהבה לפיוט. אהבה זו, מסתבר, דבקה בנער יהודה והוא מגלה חיבה יתרה למנהג יפה זה. שבת אחר שבת הוא מסתופף בחברת אביו, אחיו ומתפללים נוספים בבית הכנסת ושר. כך הוא מתחיל להכיר את הפיוטים. דחיפה נוספת, והארה נוספת, שמקרבות אותו לנושא היו לו עת ביקר במוגדור יחד עם אביו, ושם הוא פגש את ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה והפיוט. זה היה ב־1932, אז היה יהודה נער בן 16. השנים עוברות, והנער יהודה גדל ונעשה בוגר. בהיותו כבן 20 בשנת 1936, הוא התחיל ללמוד בחברתם של פיטנים יהודים. הפיטנים הראשונים שלימדו והשפיעו על יהודה ללוש הצעיר היו: יוסף בוזגלו (שאין לו כל קירבה משפחתית לר׳ דוד בוזגלו), איש מוגדור שהגיע לקזבלנקה וביסס את מעמדו כפיטן בעיר הגדולה והיתה לו חבורת בקשות משלו והפיטן שכונה ״באבא איסאן״.

בימי שישי ־ יום ג׳ומעה ־ הוא נפגש עם מורים מוסלמים, שלימדו אותו את אמנות השירה האנדלוסית המוג׳רבית הנקראת ״נחו״. יהודה אינו מסתפק בכך, והוא מבקר בביתם של האמנים הערבים ובמועדון ״ריאד״ ־ מקום בו לימדו שירה ערבית. המעוניינים שביקרו במועדון שמעו מוסיקה ערבית, נפגשו עם האמנים הערבים וכך התקרבו והכירו את המוסיקה האנדלוסית הערבית. כך קרה גם ליהודה ללוש והוא באמצע שנות ה־30 לחייו.

עד מהרה משתלט יהודה ללוש על מרכיביה של המוסיקה האנדלוסית עם 11 הנובאת שבה ומנצל ידע זה, כדי להפגין את יכולתו בפיוטים שלמד. יהודה ללוש מתעמק בפיוטי הקובץ ״שיר ידידות״ ומתחיל להפגין את יכולתו בערבי הבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 173

יהודה ללוש בולט בפיטז בקזבלנקה של שבות ה־50

מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.

ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־ כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .

קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.

מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.

אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.

ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס(לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.

ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.

יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.

הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.

העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)

העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.

העליה באמצע שנות ה־50

גל של קנאות מוסלמית ולאומנות ערבית תקפו את מרוקו. גלים אלה הביאו לתסיסה רבה ובין השאר גם בקזבלנקה. ב־1955 פרצו פרעות ביהודי ״המלאח״ שסבלו מהתקפות ההמון. אוירה זו דירבנה עשרות אלפי יהודים לעזוב את מרוקו. כל זה קורה למרות הכרזתו של המלך מוחמד החמישי בנאום הכתרתו ב־18 לנובמבר 1955, כי ״מרוקו היא ארץ דמוקרטית הדוחה כל אפליה דתית, וברור שיהודי מרוקו הם בעלי אותן הזכויות והחובות כיתר הנתינים״.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 175