מורשת יהדות מרוקו

פרק שלושה עשר

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

את מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מזה כ־ 350 שנה מוביל במהלך הערב הפיטן הראשי המכונה ״אל מקדם אל כביר״, ואיתו מספר פיטנים נוספים. הללו, במהלך כל הערב, מובילים יחדיו את המעמד עד לסיומו הסופי, ובדרך כלל לשביעות רצונו של הקהל הנוכח בבית־הכנסת.

כבר ציינתי כי איכות הערב תלויה רבות במעמדו ובאיכות הביצועים בעיקר של הפיטן הראשי. האם תמיד נהנה הקהל בבית ־ הכנסת מאיכות הביצועים? האם הפיטנים כיום מוכשרים ובקיאים דיים בפיוט, כדי להוליך אחריהם ציבור במשך מספר שעות בלילה חורפי ודווקא בליל שבת ־ יום המנוחה?

בפרק זה אני מנסה להציג את מעמדו של הפיטן אצל יהודי מרוקו, ואת מצבו של מנהג ״שירת הבקשות״ בארץ בהשוואה למרוקו. האם עשרות השנים שעברו מאז ״הימים הטובים״ בקזבלנקה ובשאר הערים והעיירות במרוקו הביאו לשינויים בפיטן ובפיוט ובמעמדו של המנהג היום לעומת אז? כדי לענות על כך אני נעזר במעקב שניהלתי אחרי מעמד הבקשות בדימונה שבו אני משתתף בשלש השנים האחרונות 1999־ 1996, וכן בשיחות עם פיטנים וחובבי פיוט מהעיר. אני נעזר גם במחקרים שקראתי בנושא.

ראה מאמרו של אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו׳׳. מחקר בולט בנדון.

על מקומו של הפיוט בקהילה היהודית המרוקנית יעיד הסיפור הבא: ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל (נפטר ב־1935, קבור בעיר סאלי הסמוכה לרבאט), שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו, היה שרוי באבל באמצע אחד החגים לרגל פטירת אשתו. בשבת זו הוחלט לא לשיר את שירי החג כהשתתפות באבלו של הרב. הרב עמד על רגליו וצעק: ״מה קרה? האם היום תשעה באב? למה לא שרים את שירי החג כנהוג?״ משהסבירו לו את הסיבה, ענה להם: ״האבל שייך לביתי, בבית הכנסת צריך לנהוג כמקובל, ולא להשבית את שמחת החג״. הסיפור מתוך ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ שכתב חנניה דהן.

מעמדו של הפיטן והפיוט במרוקו

השירה והפיוט תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום של היהודי המרוקני. הדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בשבתות ובמועדים, בשמחות ובאירועים ציבוריים ואישיים². הילד היהודי המרוקני, מערש לידתו, שומע בתדירות רבה את הפיוט. הוא מתחנך בבית שבו הוא שומע את הפיוט, מתחכך איתו, חי אותו ומלווהו בכל עת. הרגש שבפיוט תפס את יהודי מרוקו, וכבר אמרו חז״ל בעניין זה, כי כוחה של השירה עולה לעתים על כוחה של התפילה.

[כדוגמה בולטת אפשר לציין את הפיוט של ר׳ יהודה שמואל עבאס ״עת שערי רצוף׳ המבוסס על מדרשי חז׳׳ל על עקידת יצחק שבבראשית כ״ב. סיפור מושר זה מעורר התרגשות רבה בין המתפללים בתפילת ראש השנה, אך אינו מעורר עניין מיוחד בתפילת שחרית בכל בוקר].

יוצא מכאן כי היהודי המרוקני הטיפוסי הוא חובב שירה מושבע, ובשומעו את הפיוט הוא מרגיש כ״מלך במסיבו״. לעתים היה הפיטן במרוקו זה שכתב וחרז שירים. הוא גם הרכיב עליהם לחנים מהסביבה הקרובה. לאור זאת, נקל להבין כי הפיטן במרוקו זכה להערכה רבה בקרב הקהילה בה הוא חי. מעמדו לא היה פחות מזה של דיין, רב או בעלי תפקידים אחרים בקהילה. הוא למד מצעירותו את הפיוט על פרטיו השונים מפיטנים בעלי שיעור קומה, וכך השתלב היטב בבוא העת בחיי הקהילה:

באירועים ציבוריים, בבית ־ הכנסת או באירועים פרטיים, גילה הפיטן את נוכחותו בכל המעמדים ובכל הטקסים : בברית מילה, בטקס בר המצוה, בחתונה, בסעודות מצוה, בהילולות, בעת הכנסת ספר תורה ועוד. ככל שהצליח הפיטן להגיע לביצועים מרשימים ולהוציא מן הכוח אל הפועל סגולות מוסיקליות הטמונות בפיוט ולהפליא ביכולתו הקולית, כך הוא זכה להערכה ולאהדה יתרה בקהילתו.

[ר׳ דוד בוזגלו העמיד שורה ארוכה של פיטנים בעלי שיעור קומה שהשפעתם ניכרת כיום בערים השונות בארץ. מעמדם חזק בקהילה בה הם חיים, והוא נובע מהחינוך הפיוטי והבסיסי שקיבלו ממורם ר׳ דוד בוזגלו.]

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 162

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164

לסיכום, ניתן להראות תהליך, שבו מעמד הפיוט והפיטן נמצאים בירידה:

מידת דתיות

דתיים מאוד – רבנים, שוחטים, מוהלים – בבית־ הכנסת ובעדה

דתיים פחות ־ בעלי מלאכה (מורים, פקידים ועוד) – בבית־ הכנסת ובעדה

שומרי מסורת – פיטנים ־ שהמקצוע הוא פרנסתם- חשופים לכל, ממוסחרים ומתוקשרים.

הפיוט יכול להמשיך את חייו רק בחברה, שבה קיימת זיקה למורשת ולשמירה על המסורת. לפיוט של יהודי מרוקו יש שנות עדנה בשנות ה־ 90 (הרבה בזכות מופעיה של התזמורת האנדלוסית הישראלית) אך הוא ימשיך לתסוס רק באוירה שציינתי ־ חזרה לשורשים ולמסורת מבית אבא של רבים מצעירי הקהילה של יוצאי מרוקו.

מנהג הבקשות ־ מצבו בארץ לעומת מרוקו

לאחר הצגת מעמדו של הפיטן והפיוט הנמצאים בתהליך של ירידה, יצויינו להלן מעמדו בארץ של מנהג ״שירת הבקשות״ ומעמדו במרוקו. מעמד זה נובע כמובן, בין השאר, ממעמדו של הפיטן והפיוט.

מנהג ״שירת הבקשות״ במרוקו היה מנהג דתי ־חברתי בולט. אין יודעים במדוייק את השנה בה נקלט מנהג עתיק יומין זה במרוקו, אך יש להניח כי לקראת אמצע המאה ה־17 הוא החל את חייו במרוקו, אליה עבר מצפת הגלילית דרך השדרי״ם. עד מהרה נטמע מנהג זה בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילות היהודיות בערים השונות במרוקו.

מהם העקרונות הדתיים והחברתיים שביססו מנהג זה במרוקו ?

גיבוש חברתי וחיזוקה של מסורת דתית: ההתכנסויות בלילות שבת שהן בעלות רקע מיסטי והמוקדשות בעיקר לשירה, חיזקו את הקשרים החברתיים ואת הזהות הדתית־ תרבותית של בני הקהילה. זו היתה הזדמנות נוספת לבני הקהילה לחזק את עצם היותם מיעוט יהודי ובעל צרכים יחודיים בתוך חברה ערבית שלעיתים היתה עוינת. תוכני הפיוטים סביב מצוקות הגולה והצפיות לגאולה זימנו למפגש את יהודי הקהילה כדי לשורר יחדיו.

קהילה אמידה ומעורה בחברה מבחינה תרבותית: מעמדה הכלכלי והחברתי האיתן של קהילת יהודי טטואן במאות ה־18־17 איפשר ליהודים מצד אחד להשתלב בחברה הערבית מבחינה תרבותית ־ אמנותית, ומצד שני לספוג ממנה את המוסיקה האנדלוסית; ותוך כדי כך לפתח ענפי יצירה תרבותיים כמו הפיוט שהפכו בהמשך לנחלתן של יתר הקהילות.

פרק י״ג

מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה־18 עוברים המרכזים החשובים של הפעילות הספרותית המוסיקלית לדרום המדינה ובעיקר למרקש ולמוגדור. כך גם מתמסד מנהג הבקשות והופך לאירוע דתי־תרבותי מוביל בקהילות השונות ברחבי מרוקו.

יחס סובלני ומעודד מצד השלטונות: המסורת הספרותית המוסיקלית התפתחה החל מאמצע המאה ה־17 בעיקר בקהילות היהודיות המבוססות והותיקות, כמו בפאס, במקנס ובספרו שבצפון. החל מהמאה ה־19 התפתחה גם במרקש ובמוגדור שבדרום. הגם שזכו היהודים למנת יתר של גזירות והתעללויות, נראה היה כי השלטונות לא הפריעו להתפתחותם התרבותית של יהודי מרוקו,ובכך איפשרו גם למנהג הבקשות ליהפך למנהג מבוסס בחברה היהודית. כך הופך לו מנהג ״שירת הבקשות״ למנהג שמתפשט ברחבי מרוקו ומושך אליו משתתפים רבים.

במאות אלה פורחים חיי היצירה הרוחנית שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של יהדות מרוקו בכל הדורות. בפאס כותב ר׳ חיים בן עטר (1743־1698) את ״אור החיים״ ־ פירוש קבלי לחומש. ר׳ משה בירדוגו (1732־1640) מתגלה בכתביו ובפסיקותיו. ר׳ יעקב טולידאנו(1771־1697) כותב את חיבורו ההסטורי ״נר המערב״ ור' יעקב אבן צור (1753־1673) נודע לרבים כפוסק הלכה וכמחברו של ספר הפיוטים ״עת לכל חפץ״. במקנס ר­דוד חסין(1792־1722) מחבר את ספר השירה ״תהילה לדוד״.[המחבר]

ברבות השנים ועקב סיבות כלכליות התחילה הגירה מערי הדרום, מרקש ומוגדור, לעיר המתפתחת קזבלנקה. כאן מקבל מנהג ״שירת הבקשות״ את מעמדו המיוחד, והרבה בזכותו של ר׳ דוד בוזגלו. הלה העיר את המנהג מתרדמתו והעניק לו חיים חדשים.

בשנות ה־ 50 וה־ 60 עם גבור העליה של יהודי מרוקו לישראל איבד מנהג זה מכוחו בערי מרוקו. חלק מהפיטנים, ובראשם ר׳ דוד בוזגלו, עלו ארצה ומנהג זה מחדש את ימיו בישראל.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו

עמוד 166