אָסְפִי-סָפִי-שאול-טנגי


אָסְפִי (סָפִי) –SAFI-שאול טנג'י

אָסְפִי (סָפִי)SAFI-שאול טנג'י

מההיסטוריה של העיר

אָסְפִי זה שמה המקורי והיא נקראת גם סָפִי השם שנתנו לה הצרפתים, ממוקמת על החוף   מופיעה בראשיתה תחת השם אָסְפִי במסמך גיאוגרפי מהמאה ה-16.

     הנמל הטבעי בסאפי היה מוכר כבר לפיניקים, ושימש גם את הרומאים. העיר עצמה, שהוקמה במאה ה-השתים-עשרה  בידי שושלת המוואחידין, הפכה למרכז דתי ותרבותי חשוב, והיא עד היום הנמל הגדול ביותר ביותר של מרוקו באוקיאנוס האטלנטי.

    הפורטוגזים  כובשים אותה במחצית הראשונה של המאה ה  16- ובמחצית  השניה של המאה ה-16 (1502-1513) מקימים בה מחנה אשר ממנו יצאו להתקפות על העיר מראקש, הם גם הקימו חומה בה השתמרו מספר תותחים עד היום. למרות ששהותם בעיר הייתה קצרה, בעיר יש שרידים למכביר מתקופתם הקצרה בעיר. אחד המקומות העתיקים הוא קְסֶר אֶל בְּחֶר (ארמון הים) והוא אחד היעדים למבקרים בעיר.

הסחר שהלך והתרחב בנחושת ובסוכר הפך את סאפי לנמל הגישה הראשי למרקש שבפנים הארץ

ולקראת סוף המאה סוף המאה ה-17 פתחו הצרפתים קונסוליה בעיר וחתמו על הסכמי סחר עם השליטים המקומיים. אלמלא הוקמה אסאווירה בתחילת המאה ה-18 ומשכה את הסוחרים לנמליה היתה סאפי לבטח משגשגת הרבה יותר

     העיר חזרה לעצמה במאה ה-20 עם התרחבותו של צי ספינות־הדיג והקמת אזור תעשייה ענק, בו מעבירים מדי שנה 30.000 טונות של סרדינים. אם נוסיף לכך את תעשיית הפוספטים מרוק שימיק נבין מדוע ספי היא כיום עיר חשובה שהאוכלוסיה גדלה במהירות. 

הישוב

ממוקמת על החוף האטלנטי בתוך בקיע חלול הנוצר על-ידי הנהר חאבה (HABA). אוכלוסייתה מונה כ-130.000 נפש

    אין מה לקנא בספי השרויה בצל שכנתה האופנתית אסווירה ונושאת את תעשיית הפוספטים על כתפיה במפעל ענק מדרום לעיר. העיר ריקה כמעט מתיירים זרים, לעומת זאת  היא פופולרית ביותר בקרב נופשים מרוקניים, ולא קשה להבין למה.

    האווירה בסאפי מודרנית, ויש בה שדרות רחבות ומוצלות לצד וילות מסוידות־לבן. המרכז העירוני נאה, והעיר העתיקה גדולה אך לא משופצת. את החומות הקימו הפורטוגלים בתקופת שלטונם הקצר בעיר. בתחומי העיר העתיקה נמצאים שוקי הקדרות המסורתיים שסאפי נחשבת לבירה של מוצר זה  לאחרונה מנסה ראש העיר החדש והנמרץ לשדרג את תדמיתה של העיר, בין השאר באמצעות תוכנית לניקיון החופים והתמודדות על אירוח של אליפות העולם בגלישת גלים.

בספי המרוחקת רק 140 ק"מ ממראקש, מקווים לשווק את העיר כאתר נופש חלופי לאסווירה; אם אכן תפתר בעיית התדמית ויתווספו עוד מקומות לינה סבירים יש סיכוי טוב שהמהלך יוכתר בהצלחה.

עיר נודעת כבירת הקרמיקה של מרוקו, בשל בתי-היצור שלה לדברי קדרות. בנוסף בה יש מספר מפעלים לשימורי דגים בעיקר סרדינים

יהודים

ישנן עדויות, בעיקר של נוסעים שיהודים היו בספי עוד לפני גירוש ספרד (1492) ופורטוגל. בשנת 1.500 כותב ליאון האפריקני (מוסלמי שהתנצר) שבספי גרות כמאה משפחות. אחת המשפחות הראשונות שהשתקעו בעיר, הייתה משפחת בן-זימרה. אבי המשפחה היה רבי אברהם בן-זימרה.

הגעת הפורטוגזים בשנת 1502 תרמה לחיזוק הקהילה הקטנה. הם שלטו באזורי החוף המערביים עד 1542. במלחמה שלהם נגד המוסלמים – מהשושלת הסעידית. היהודים נטלו חלק לצד הפורטוגזים הנצורים. מפקדים ממשפחת בן-זמירו פיקדו על היהודים בהגנה על העיר, כמו-כן הם סיפקו כח עבודה ואמצעים לחיזוק החומה של העיר. בכיבוש העיר על ידי הסעידים ירד מעמדה למשך 60 שנה. רוב היהודים נטשו את העיר, בעיקר לשטחים שבשליטה פור

   העדות הבאה להתיישבות יהודים להתיישבות יהודית, היא משנת 1671, שבה יש התייחסות לשאלה היכן גרים יהודי העיר?.

    היהודים גרו ברובע משלהם וזה טבעי לעת ההיא , ולהרבה תקופות נוספות. תחילה הם גרו במלאח, ואחר כך בשכונה חדשה שהיהודים בנו מחוץ לעיר. עיסוקם של היהודים בנוסף למסחר, תחת השלטונות הנוצריים והמוסלמיים היה בעיקר מדינאות 

    יש עדויות של נוסעים בשנות המאה ה-17, 18, ו-19 על עוני, עזובה וחולי אצל חלק ניכר ממשפחות היהודים שגרו במלאח הישן בתוך העיר העתיקה. עם זה בשלהי המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית כ-4.000 נפש (כ-25% מסך הכל התושבים.

    היום בעיר יש בין 3-4 משפחות והם בעלי עסקים. לקהילה 2 בתי כנסת 1 בעיר והשני בקופלקס (ראו להלן)

    קהילת יהודי אָסְפִי או סָפִי  SAFI -עיטרה את בני זְמִירוֹ בהילה של קדושים, והודות לאדיבותם של מספר נדיבי-לב יוצאי העיר אָסְפִי שאחרי שעזבו את העיר והיגרו לכמה ארצות בעולם, הם לקחו יוזמה.  אספו תרומות והקימו אחד הקומפלקסים היפים בעיר אָסְפִי המשתרע על 8.000 מטרים רבועים.

לקומפלקס זה הועברו עצמותיהם של שבעת בני זְמִירוֹ, הם קבורים בחדר נפרד. לקומפלקס הועברו עצמותיהם של צדיקים נוספים הקבורים גם הם בחדר אחר. 

    בקומפלקס: בית-כנסת, חדרי קבורה, מטבח, אולם לבאי ההילולא היכול להכיל יותר מ-1.000 משתתפים, משרדי הנהלה, מרפאה ועוד. חשוב לציין שההילולא נמשכת מספר ימים, והמשתתפים בה זוכים לאירוח מלא (למעט בתי-מלון) על חשבון הקהילה. להילולא מגיעות גם קבוצות מישראל.   

    בהעדר אוכלוסיה גדולה בעיר אפילו למיין, שני בתי-כנסת האחד בעיר העתיקה והשני חדיש ומודרני במתחם בְּנִי-זְמִירוֹ, הם למעשה לא פעלים אלא במועד ההילולא, או כאשר בני משפחה של המשפחות הבודדות . בתי-הכנסת פועלי בעת ההילולא לשבעת בני זמירו ויהודים יוצאי עיר זו באים מכל העולם, או כאשר בני משפחה של אותן משפחות המתגוררות בעיר באים לבקרם. דבר אחד אני יכול לציין, המסלול של הטיולים אותם אני מדריך כוללים ביקור במתחם של שבעת בני זמירו ותמיד מארגנים תפילת מנחה .

 

אָסְפִי (סָפִי) –שאול טנג'י

                                                                                                   

122

 

רבי אברהם בן ר' מאיר  אבן-זימרא (או בן-זְמִירוֹ)  ה-1

חי במאה ה-3 וה-4 (המאה ה-15 וה-16 למניינם). היה מגולי-ספרד  של שנת רנ״ב [1492] עוד בהיותו בספרד חבר לאנשי עט ואנשי שם והיה לו יד ושם בין השלטונות.

 

    ראשית ישב בעיר תֶלְמְסָאן שבאלג'יריה ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלאץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי את ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו", הרב עסק בתורת הפילוסופיה,

 

    רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" הייתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים, לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [המובא בספר "עומר השכחה", (דף קכ״ו ע״א].    לאחר מכן עבר לעיר וויהְרָאן שבאלג'יריה ושם חיבר תוכחה נפלאה: "נפשי למה תסבלי" קטע ממנה.

"זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים

עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב.

 

רצה לומר כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאווה לשכליות בעודו בחומריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בוויהראן הרנ״ג (1493) ליצירה״ (עומר השכחה, דף קלייה),  לרבי אברהם גבישון, ליוורנו תק״ח (1748).

    אחרי-כן התיישב בְּפֶאס, משם עבר לְאָזֶימּוּר (AZEMMOUR) וּלְאַסְפִי (SAFI). בעיר אַסְפִי נימנה לרב העדה, התוודע לנכבדי העיר, ובכלל הייתה לו השפעה ויכולת  על תושבי העיר כי היה חכם גדול, משורר ומליץ נפלא, נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

 

    פעילותו לא הצטמצמה בחיי-הקהילה בלבד, הוא נטל חלק במשא ומתן מדיני בין הפורטוגזים לשליטים המקומיים. גם בני המשפחה האחרים היו פעילים בציבור ועמדו בקשרים קבועים עם השלטונות.

 

    רבי אברהם היה ״משורר גדול הייתה לו חוכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב ונדפסו ממנו שירים בספר "עומר השכחה", דף קכ״ו ע״א]. לרבי אברהם גָּאבִישוֹן (על רבי אברהם גאבישון ראו כרך א' בערך העיר טוואן ש"ט). על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים מצלצלים עם רעיונות נעלים. היה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" עד שברגע יחבר מאה ומאתיים מעלות במשקל, במעט השירים שהודפסו ע"י בן דורו, אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם לעשות בידיעת השיר לרבות השירה הערבית.

 

    הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בוריין, אך התאונן על בני-דורו הערירים מן החוכמה הזאת ואינם שמים לב לה.

 

    רבי אברהם גָּאבִישוֹן (גָּבִיזוֹן) בן-דורו מספר אודותיו: "חכמי דורו היו קוראים לרבי אברהם בן זימרא "גורן נכון"…כי "מורה-נבוכים", שגור היה על פיו ובמפרשיו, וכל תנ"ך ופירושי רוב הפוסקים ובשיתופי כל מילה וכל הארבע ועשרים, ופירושים שאפשר שתשתתף בהם אותה מילה, ויעשה בשיתופי אותה מילה בתים מחולפים כאלו הוא כן היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח".

 

    העידו עליו שיום אחד בא מוכר חצר והקונה לפני הסופר והשופט הגוי, לכתוב להם שטר המכר, והיה שם  רבי אברהם עומד  לשורר להם,  בעוד הם עומדים, השטר היה שקול בשיר בערבי ונושא בו כל מיני חיזוקים בשיר ותנועה בסימניו ומיצריו, גם שמות העדים שיעידו בו שקולים שמותם וכו'.

 

    גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו, ואחרי שכתבהו הכתובה במעמד כל גדולי-העיר בכל יופי והדר על פי הסופרים, לא מצאו בה מום, רק בזה שהיה רווח גדול בין שורה לשורה, אך לא יכלו לקורעה כי אינו סימן טוב להם לחתן ולכלה. ויקראו לרבי אברהם לדעת מה לעשות? ובהביטו בה קרא לסופר שכתבה ויחדש אז שורות אחרות אשר יכונו להיות בין השורות הכתובות מכבר, ולא הורגש איזה שינוי נעשה כלל, לא בלשון ולא בכתב. וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם, אז אמר להם המלך: "על-ידי זה כבר העיד עליהם יוצרם עליהם: "עם חכם ונבון".

 

    העובדות הללו יראו לנו עד כמה היה רבי אברהם כוחו גדול בידיעת הלשון והשימוש בה לכל נטיותיו בערבית ובערבית, ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני מלך ושרים ולהימצא בחברתם. גם ניכר הדבר כי זולת השירים, רבי אברהם חיבר ביאורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

 

רבי אברהם בן-מְלוּל.

היה מחכמי העיר אָסְפִי  בה היה מורה-הצדק וחתום על פסק-דין משנת תע"ב (1712). חתום גם עם כמה רבנים  בשאלות ותשובות "משפט-וצב"י (סימן נ"ד)                                                     

 

רבי אברהם סוּלְטָן.

81

 

לא ידוע באיזה תקופה הוא חי. קברו הוא קבר ישן וללא כל ציון. היה ידוע לצדיק ונהגו להשתטח על קברו.  רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" כתב שפקד את קברו.

 

רבי אברהם עזרן.

היה מורה צדק בְּאָסְפִי. באחד מפסקי-הדין הוא כותב: "אני מתגורר בעיר אָסְפִי., ואין הספרים מצויים אצלי וכו'. מכאן מוכח שהתגורר בְּאָסְפִי. חתום על פסק-דין אחר  משנת הדר"ת (1849)               

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח).  

 

אוּלָאד בני-זמירו בשבעה (שבעת בני-זמירו).

לפי המסורת מדובר ברב וששה בניו, או ברב וששה מתלמידיו הקבורים באספי מימים קדמוניות, ולא ידוע באיזה זמן הם חיו או נפטרו.

 

    יהודי מתושבי המקום סיפר: "הצדיקים היו קבורים במקום אחר, והצרפתים ששלטו באיזור, תכננו לסלול כביש, אך בתוויי זה היו קבורים הצדיקים, הם התעלמו מהם, אך כל כלי בו ניסו לעבוד נשבר. הם לא הבינו פשר הדבר, עד שאחד היהודים שראם במצבם, סיפר להם שבאיזור זה קבורים צדיקים. אנשי הקהילה הגיעו למקום  וטיפלו בהעברת הגופות לבית-העלמין המקומי.

 

    המוני מבקרים מוסלמים ויהודים נהגו לעלות אל קברם של שבעת בני זמירו באספי וחולקים להם כבוד. פעם באו לְאָסְפִי איזה מכשפים, וע"י כישופיהם קבעו שבמקום שקבורים של הצדיקים יש איזה מטמון. בלילה חפרו מעל המצבות וכשראו שקרוב היום להאיר ברחו להם. בבוקר מצאו היהודים שהקברים נהרסו, וגילו חור שדרכו ראו חלל גדול, התייעצו ביניהם אם לרדת ולראות מה יש שמה? חכם ויהודי כשר התענה וירד לראות מה יש שמה, מאחד החדרים  נשמע קול נמוך של לומדי-תורה והדבר חיזק הקבלה שהייתה בידי יהודי המקום  שהצדיקים  נקברו בבית-מדרשם.

 

    באותם הימים היה גם נוצרי בשם אלכסנדר ששמע על המעשה ורצה גם הוא לרדת ולראות. הזהירוהו היהודים לבל ירד ולא אבה לשמוע. חבריו הורידוהו דרך החור, וכשהגיע למטה התחיל לזעוק ותכף חבריו העלוהו. המתין מעט עד שנח ממאמץ הירידה ואמר לחבריו שיורידוהו שוב. כאשר הגיע למטה, התחיל לצעוק כבראשונה והעלוהו, ואז האמין באמונה שלמה שהאנשים הקבורים שמה, צדיקים גמורים. זכותם תגן עלינו אמן                                                   .

                                                             

קטע משיר לכבוד הצדיק.

נפש  ברעות  שבעה,   אשר  תקרא  לישועה,

אל בני-זמירו שבעה,  תעטר חיש מהרה רבנן.

בעיר אספי מקומם,  באים  לילה  ויומם, 

לקדש שם עזרה, רבנן.

 

סיפורי נסים אודות הצדיקים.

 

סיפור 1. החולה שהבריאה בזכות השהיה ליד קבר הצדיק.

אחד היהודים מספר: נולדתי בְּאָסְפִי וראיתי יהודי על סף המוות והרופאים לא הצליחו למצוא לו מזור למחלתו. הוא הובא לקברי-הצדיקים והתפלל שבעזרת ה' ובעזרתם ימצא מזור למחלתו. החולה ערך סעודה ונשאר במקום 7 ימים כנהוג. היהודי החולה סיפר: "ביום השביעי חלמתי שבא אלי אדם עטור זקן וסכין בידו ואמר לי: "החזק בסכין זו והניחה במקומות הכואבים לך". עשיתי כדברי הזקן ולמחרת כאשר התעוררתי גליתי  שאיני חש יותר כאבים בגופי"

 

רבי ברוך אְסְבָּאג  (סָבָּאג)– ההילולא ב' אדר. 

מחכמי ומקובלי מרוקו, היה רב ראשי בעיר אָסְפִי. חיבוריו:

״מנחה בלולה" קזבלנקה תרצ"ז (1937) לקט דינים בלשון יהודית ערבית הכוונה למוגרבית.  ודפוס-צילום שנדפס מחדש תשנ״ז (1997). בהסכמה לספר זה שהודפס כאמור מחדש כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל (ראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט): "הרה״ג (הרב הגדול), הדיין המצויין…. הצדיק העצום…. מפורסם בצידקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר (מורנו הרב רבי) ברוך אסבאג… ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד (1944) מכיל דברי קבלה, בעיקר "יהי רצון״, ו״לשם יחוד״.

    נפטר ג' באדר ב' תש"ו (1946) וניטמן באספי. עד היום צאצאיו מקיימים הילולא לכבודו בבית-הכנסת הנושא את שמו בעיר אשקלון.

 

רבי יהודה בן-חביב.

רבי יוסף בן-נאיים כותב: "לפי השערת החוקר רבי יעקב טולידנו בספרו "אפריון", יש הערה ט', כי הרב הנזכר היה מגדולי ספרד והתיישב בְּאָסְפִי, כי יש בידו ביאור על רש"י על התורה, כתב-יד ישן משנת רנ"ח (1498) ובסופו כתוב: "נשלם ביום ב' י"ח לכסלו שנת ה"א ורכ"ח (1472) בְּאָסְפִי על-יד הצעיר יהודה בן- חביב". ולא נברר לו אם הביאור הזה הוא מהמעתיק בעצמו הרב רבי  יהודה בן-חביב, או היה זולתו. בהערה הנזכרת כתב: "אולי היה אחיו או קרובו של רבי חיים בר רבי משה בן-חביב שהעתיק ספר הבתים להרשב"א (להרב שלמה בן אדרת) בעיר פאס"                                                                  

 

רבי יהודה בר ר' מסעוד כְּעְבָּאלוּ.

חי במאה ה- 5 (המאה ה -17 למניינם) כנודע ע"י אגרת שנמצאה משנת תכ"ט (1669), היה מחכמי אספי                                                                                                                          

 

רבי יצחק אבן-זמרא.

חי במאה ה-3 (המאה ה-15 למניינם). כמדומה שהוא אחיו של רבי אברהם אבן-זמרא. ידוע שסייע למלכות פורטוגל ששלטו באספי באותו הזמן כאשר המקומיים התקוממו נגדם                            

 

רבי יצחק גבאי.

חי במאה ה-3 ובחצי המאה ה-1 מהמאה ה-4 (המאה ה-15 וחצי מהמאה ה-16 למניינם). היה מחכמי העיר אספי. חיבר הספר "כף-נחת" – פירוש על המשנה                                                         

 

 

רבי יצחק צָבָּע.

היה מחכמי העיר בְּאָסְפִי והיה סופר-שטרות בבית-הדין יחד עם רבי יוסף קוֹרְקוֹס וחתומים שניהם ורבנים אחרים בשנת תק"י (1750) בשו"ת לרב אד"א (אליעזר דאבילא) על קב"ע (קבלת עדות)         

 

רבי מָכְלוּף אוֹחָיוֹן.

חי במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). היה מחכמי העיר אָסְפִי. ושימש בבית-הדין סופר.  בשו"ת  "תוקפו של יוסף" (ח"א סימן כ"ו) נמצא חתום בקב"ע (בקבלת עדות) שזמנה שנת בהתאס"ף (1785)

 

רבי מָסְעוּד בר-מִימוּנָא.

לא ידוע מתי הוא חי.  היה קבור יחד עם  שבעת בני-זמירו, כאשר השלטונות הצרפתיים רצו לסלול כביש הדבר לא עלה בידם ולא הבינו את הסיבה עד שיהודי המקום דאגו להעביר עצמותיו למקום אחר. אחרי פתיחת הקומפלקגס של שבעת בני זמירו, העבירו גם עצמותיו.                                   

 

רבי מָסְעוּד כְּעְבָּאלוּ.

חי בחצי הראשון מהמאה ה-6 או בסוף המאה ה-5 בהשערה (המאה ה-18 או בסוף המאה ה-7 למניינם). היה מחכמי העיר אספי בה היה מורה-צדק ורב תלמודי גדול                                     

 

רבי מָסְעוּד פרץ.

היה מחכמי העיר אָסְפִי בה הוא קבור. באחת האיגרות שבידי זרעו כתוב בה בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא (חסיד וקדוש), שעמדה לו השמש ביום מנוחתו, כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) מסעוד פרץ.

 

    רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" מוסיף: "שאלתי את החכם שבידו הייתה האיגרת איך היה שעמדה לו השמש וסיפר לי: "הרב נפטר בערב שבת סמוך לערב, באותו הזמן היה משמש ברבנות בעיר אָסְפִי רבי סעדיה אבן-רְבּוּח זצ"ל, ואמר לבני-העיר להשתדל לקבור את הצדיק ולא להניחו מוטל כל השבת כי בית-העלמין רחוק מהעיר, ומובטח שזכות הצדיק תעמוד ולא תבוא השמש עד שתקברו את החכם", ואכן כך היה. לא שקעה השמש עד שהשלימו קבורתו                           

 

רבי מָסְעוּד בר ר' אלעזר צָבָּאח [סָבָּאח].

נולד לאביו רבי אלעזר סביב שנת ת״ר [1840] בעיר רבאט. בצעירותו למד אצל הגאון רבי דוד בן שמעון [הוא מכונה צוף דב"ש וראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט]. בישיבה זו למדו ששים תלמידי חכמים רשומים חלקם עלו עמו לארץ ישראל. כל ימיו רוב היום ככולו לא מש מאהלה של תורה. הוא היה חסיד ובעל מעשים, אוהב שלום ורודף שלום. וחתום בהסכמה לספר "קרני ראם" לרבי רפאל אנקווה זצ״ל [הודפס בירושלים תר״ע-1710].

 

    רבי מָסְעוּד התנהג בענווה יתירה עם כלל הציבור קטנים וגדולים. פיו היה מפיק מרגליות בדברי מוסר, בדרך זו קירב רחוקים לאביהם שבשמים. כמו כן אהבת התורה הייתה בוערת כאש בקרבו, ויום ולילה, עורר ועודד את בניו להידבק בה, בשננו להם: "כי כל מחמדי עולם כאין וכאפס, המה מעשה תעתועים" לעומתה, ותמיד ציווה את בניו לעמול בלימוד התלמוד. ודבריו עשו פירות וזכה לבן גדול בתורה המפורסם הגאון רבי דוד צבאח זלה״ה מחבר ספר "שושנים לדוד״ – שו׳׳ת

 

    רבי מָסְעוּד נפטר זקן ושבע ימים, בכ״ו אלול תרצ״א [1931] וספדו לו הרבנים רבי יקותיאל בירדוגו, ורבי יוסף בן עטר, חברי ביה״ד לערעורים ורבי מסעוד שרביט                                     

 

רבי מָסְעוּד רבוח.

רבי סעדיה היה אב בית דין בְּאָסְפִי. נפטר בשנת תרמ"ד (1884) רבי יהודה בן מוֹיָאל ערך לו מספד.

 

סידי בו-דהב.

קבור בחלקה ליד הנמל. הן היהודים והן הערבים טענו לחזקה עליו. על-פי שמו הערבי ניתן להניח שגם הוא היה מאותם צדיקים שאומצו ע"י המוסלמים שנהגו לפקוד את קברו                         

  

רבי סעדיה ה- 2 בר ר' משה בן-רְבּוּח – ההילולא י' כסלו.

אבותיו מהעיר פָאס ובה הוא נולד במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). אחר-כך התיישב בְּאָסְפִי בה היה מורה-צדק. חתום על הסכמה משנת  תבר"ך (1862) יחד עם חכמי אָסְפִי: רבי אברהם עזרן, רבי משה רפאל אָבִּיקָצִיץ (אָבִּיקָסִיס), רבי יהודה מוֹיָאל, רבי יהודה בן שְׁלָּאם (שלום) אוֹחָנַה, רבי מימון בר רבי יהודה גבאי ורבי אהרן בן רבי יעקב נָחֶמְיָאשׁ זצ"ל.

 

    בתעודה ששלח עבורו הרב הגדול רבי ש. הצרפתי לרבי משה אֶלְבָּאז זצ"ל נאמר בה בזו הלשון: "הרב הכולל כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) סעדיה בן-רְבּוּח יש"צ (ישמרהו צורו), רב בעיר אָסְפִי, והוא וודאי שמע על תורתו וחוכמתו וקדושתו ויראתו".

 

    נפטר י' כסלו שנת תרמ"ד (1884). רבי יהודה בן-מויאל שישב במוגדור נשא שם הספד לזכרו והפליג בשבחו ובמעלותיו                                                                                             

 

רבי רפאל כהן.

היה מחכמי העיר אָסְפִי ונחשב לצדיק קדמון ולא נודע באיזה זמן. אחרי פטירתו נהגו להשתטח על קברו

רבי שמעון זְרִיהֶן.

היה דיין ומורה צדק בעיר אָסְפִי שבמרוקו. היה חתנו של הגאון הקדוש רבי יהודה בן מויאל זצוק״ל בעל ספר ״שבט יהודה". אשתו של רבי שמעון נפטרה ד׳ שבט תש״א [1941].

צדיקים שאין עליהם פרטים.

רבי מסעוד בן-ואעיש   רבי יוסי הגלילי   רבי אהרן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר