אביטבול


Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb-edite par M.Abitbol-1982

Le troisième rite relevé exclusivement chez les Juifs du Mzab a lieu 22 jours après la naissance d’un garçon et s’appelle sherot. Ce vocable désigne la légère incision verticale opérée par l’accoucheuse entre les sourcils du bébé avec le même rasoir dont elle s’était servie pour couper son cordon ombilical. Une autre incision lui est pratiquée sur la fesse gauche tandis que la mère reçoit une goutte de sang au-des­sous de la langue en vue de récupérer le sang qu’elle avait perdu lors de la naissance. La signification de ces gestes n’est pas très claire, mais il est permis de les rapprocher de la cherta — dont le sherot sus­nommé ne semble être qu’une variante — pratiquée par la confrérie marocaine des Nàsiriyyin à Tàmgrüt (W. Dra‘).Celle-ci consiste à marquer les descendants du fondateur, ainsi que les adeptes parvenus à un certain degré d’initiation, de 3 petites incisions verticales sur chaque tempe et de 4 autres sur le front, entre les sourcils. Afin de justifier cette innovation, considérée par les orthodoxes comme blâ­mable, son auteur prétendit qu’il l’avait instituée à l’imitation du Prophète qui avait donné à ses compagnons une marque spéciale pour les reconnaître au jour de la Résurrection. Quoiqu’il en soit, un rite analogue mais ne comportant pas l’incision, a été observé chez les femmes tangéroises: à l’occasion de la Nativité du Prophète, le Mawlid, elles tracent une raie bleue entre les sourcils de leurs petits enfants.

Cependant, l’essentiel de l’altérité mzabite, par rapport aux Juifs du Mzab aussi bien que face à l’orthodoxie mâlikite, ne nous semble pas tant résider dans telle ou telle particularité que dans la vision d’ensemble, englobant la foi, la morale, la finalité de l’homme et le rôle du Mzab dans les destinées de la secte ibàdite qui détermine le comportement du Mzabite tout au long de sa vie. On essaiera de la résumer par les quatre points suivants :

Religiosité: Dans la doctrine ibàdite, marquée de transcendance et de rationalisme mu’tazilite, il n’y a pas de place, ni pour le sufisme oriental, ni pour le maraboutisme maghrébin, ni pour le mes­sianisme.

L'ibadisme (arabe : الاباضية al-ibaḍīya) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.

L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine ethnie ou couleur.

Le nom de l'école dérive du nom : Abdullah ibn Abbas al-Tamimi. Cependant, les disciples de cette école revendiquent que Jabir ibn Zaid al-Azdi, originaire d'Oman, était leur vrai fondateur. Il fut parmi les meilleurs élèves d'Aïcha, la femme du prophète et d'Abdullah ibn Abbas, le cousin du prophète (et l'un des grands connaisseurs des principes islamiques après lui). L’école ibadite représente la vue islamique de la vie : principes, travail, égalité… Les ibadites, pendant toute leur histoire, ont développé les études islamiques et celles de la langue arabe. L'ibadisme est le courant dominant du sultanat d'Oman. Il est aussi présent dans certaines régions du Maghreb, notamment dans la région du Mzab en Algérie1 avec le Kharidjisme (dont est issu l'ibadisme), dans l'ile de Djerba en Tunisie, dans le Djebel Nefoussa en Libye , mais aussi en Afrique de l'Est, en Tanzanie à Zanzibar et au Kenya. 

 En conséquence, il n’y a au Mzab ni confréries, ni zàwiyas, ni tombeaux de saints de type mâlikite, sauf chez les Arabes agrégés. La vénération des ׳ancêtres se situe sur un autre plan.

Hamet, op. du, (v. n. 7), p. 289). A noter cependant un rite de mariage ibâdite qui sent le culte des saints: c’est le pèlerinage à la qubba du saint Sïdï Bü-Gedma au Mzab, où le jeune marié fait 7 fois le circuit de cet édi­fice en courant à toutes jambes.

Ces derniers — et cela vaut aussi bien pour les ‘azzâba vivants — ne sont pas censés être des intermédiaires entre Dieu et l’homme, ni des faiseurs de mi­racles; les réunions placées sous leur signe visent à honorer leur mé­moire plutôt qu’à solliciter leurs faveurs, tandis que les offrandes que l’on y apporte ne sont pas destinées à de prétendus détenteurs de baraka, mais aux participants et aux nécessiteux, afin de renforcer la solidarité du groupe et d’augmenter le crédit du donateur auprès de Dieu, parce que “Dieu aimes les bienfaiteurs” (Cor. II. 195). De même, l'ibàdite n’aspire pas à pénétrer l’ultime mystère divin, ni à substituer l’union extatique avec L’Unique Bien-aimé, aux délices du Paradis promis par le Coran. La foi du Juif maghrébin, par contre, y compris dans une certaine mesure, celle des Juifs du Mzab, comporte un im­portant élément mystique. Le Juif voue à ses saints un culte tout aussi fervent que les Mâlikites aux leurs, célèbre la H'îîloula de Rabbi Siméon bar Yohaï, ' vénère le livre du Zohar presqu’à l’égal de la Bible et du Talmud, fait précéder de lectures cabbalistiques sa liturgie quotidienne, croit à leur pouvoir prophylactique contre les forces démoniaques cherchant à le perdre; son âme est toujours confrontée au drame cosmique de la lutte entre les forces du Bien et du Mal, tandis que les destinées du monde se confondent pour lui avec celles du peuple juif, l’aliénation de Dieu signifiant L'Exil, et l’accession à l’Infini (,Ain-Sof) — la Rédemption messianique.     

            Appelé à Ghardaïa Bishemaoon. Briggs, p. 73, qui l’explique comme une contraction des mots Rabbi Shemaoon, c’est-à-dire ‘Simon’. Le contexte ne laisse pas de doute qu’il s’agit d’une forme locale bien modeste, voire pique-niquesque, de la fameuse Hilloula du sage et thaumaturge Shimeon bar Yohaï, puisque selon l’auteur elle a eu lieu le 22 Mai 1962, c’est-à- dire, le 18 Iyyar du calendrier juif, date traditionnelle de la fête de Lag Ba‘omer et dudit pèlerinage.

            Un exemplaire du Zohar était placé dans l’arche de la synagogue de Ghar­daïa, à côté des rouleaux de la Torah et de la Megillat Esther, et fut déroulé devant Chevrillon (op. dt., p. 119) lors de sa visite au mellâh.

Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb-edite par M.Abitbol-1982-page107-110

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אביטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

ד

נסיים את הדיון בסוגיה זו בשני עניינים קצרים. בניגוד לקהילות יהודיות באירופה — בפרקי־זמן מקבילים לתקופה שבה אנו עוסקים — שהקימו מוסדות בין־קהילתיים כגון בבוהמיה ובפולין־ליטא, הרי שבצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט, לא נעשה נסיון דומה. עדיין לא תהינו על גורמיו הפנימיים של מצב זה. יוצא מן הכלל אחד הוא בתחום המיסוי: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות במרוקו ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון קהילות פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מגלה על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מיסים. היה אף נסיון לצרף לשותפות זו גם את קהילת צפרו. יש להניח שלקשר זה היתה משמעות מיוחדת בתקופות קשות, כאשר הוטלו מיסים מיוחדים וכבדים על קהילה אחת, וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

העניין השני קשור במאבקם של תלמידי־חכמים ודומיהם להשתחרר מתשלום מיסי־הקהילה. דעתם של חכמי מרוקו בעניין זה היתה נחרצת, והם מסתמכים גם על תקנות שנתקבלו בארץ־ישראל ובמצרים במאה הי״ז. נוסף לנימוקים המקובלים המועלים בנושא זה, הם מוסיפים נימוק המעיד על התערותם של חכמים במה שהתרחש מחוץ לחומות המלאח לאמר שהנה ׳אפי׳ גוים, שכל דתותיהם גנובות מדת האמת והצדק, מכבדים את חזניהם וכמריהם וסופריהם׳. השאלות החוזרות ונשנות בעניין זה ופסקי־הדין המרובים שהוצאו מתחת ידם של דיינים, מעידים על מתח רב ששרר בתחום זה במרוקו בין חכמים ובין פרנסי הקהילה במאה הי״ח וגם במאה הי״ט. מנהיגה המובהק של קהילת מכנס בשלהי המאה הי״ח, רבי רפאל ברדוגו כותב תשובה חריפה מאוד לקהילת רבאט על שהיא גובה מיסים מתלמידי־חכמים, ואף זוקף את ירידת לימוד התורה ברבאט לזלזול שנהגו בקהילה זו בתלמידי־חכמים. מתוך תשובה אחרת של חכם זה אנו למדים שגם בקהילתו היו לעתים נטיות ׳לפרוץ גדר ולגבות אלגזייא מאת ת״ח שתורתם אומנותם׳. תשובה מרבני פאס שזכתה לאישורם של חכמי צפרו, מכנאס וסלא מרחיקה לכת בציינה שכל הצרות הבאות על הקהל נובעות משום שאין פוטרים תלמידי־חכמים ממיסים. עניין זה מלמד בעיקר על הלך מחשבתם של חכמי הזמן ההוא ועוד נשוב לעניין זה.

הערת המחבר: כידוע התנהל בכל תפוצות ישראל ובכל הזמנים מאבק בעניין פטור ת״ח ודומיהם ממיסי הקהל. הכול נתלו בדברי רב נחמן במסכת בבא בתרא דף ח, א. לעניין זה הקדיש ש׳ שילה בספרו, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל״ה, דיון מיוחד, עמ׳ 257-252.

המחלוקת והוויכוחים בנושא זה מעידים על מתח רב ששרר בין חוגים ושכבות שונות בקהילות פאס, צפרו ומכנאס: בין שכבה דקה של אמידים לבין השכבות הנמוכות שבחברה. חוגי בעלי־המלאכה והסוחרים הזעירים; בין תלמידי־חכמים וגם בעלי הנכסים שביניהם. שביקשו לשמור על זכותם היתירה להשתחרר ממיסים לבין בעלי־בתים שהתנגדו למגמה זו; בין ממוני הקהל שהיו אמונים על שומת־המס לבין חבורות של בעלי־מלאכה שדרשו לבחור ״ברורים״ שמאים מתוכם. פה ושם אתה מגלה פרטים מזעזעים על ׳גבירים יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, אך הנה נתלים באלי הארץ, גוים אלמים ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל׳.או על אחד שסרח כשסיפר על קהילתו ׳שהיו נותנים למלך סך 100 מתקאלים ועמד אחד והשתדל עם המלך ואמר אדוני המלך יכולים לתת מאתיים והועילו מעשיו וגם הטילו על הקהל שיתנו מאתיים׳.

כללו של דבר, ראינו בסוגיה זו את הכוחות העיקריים שעיצבו את דמותו של ארגון הקהילה היהודית במרוקו: אושיות ההלכה היהודית שעליה ניתוספו נדבכים מהמסורת והנסיון של תפוצות אחרות; השפעת הסביבה ובמיוחד בתחום הכלכלי שבו מידות ושיטות הן מטבע עובר לסוחר. ואולם, נדמה, שהגורם העיקרי בעיצוב דפוסיו של ארגון הקהילה במאה הי״ח היו נסיבות הזמן והלחצים הפוליטיים, הכלכליים והפיסקליים שהוטלו על היהודים.

נסכם את דיוננו סיכום כפול: תחילה יש לציין שדפוסיו של הארגון הקהילתי במרוקו כפי שעוצבו במאות הט״ז-י״ח המשיכו להתקיים בקווים כלליים עד עצם ימינו. הריפורמות שבהם החל הגנרל ליוטי בשנת 1918, ותיקונים נוספים שנעשו בשנות השלושים והארבעים של המאה הנוכחית נהגו יותר להלכה מאשר למעשה. נכון שהחלו לפרוץ בקיעים ראשונים בארגון זה בראשית המאה הנוכחית, אך ככלל, ניתן לקבוע שבניגוד לקהילות מערב־אירופה במאות הי״ח והי״ט" ובמידה מסוימת גם בניגוד לקהילות אלג׳יריה ומצרים במאה הי״ט, השכילה הקהילה היהודית במרוקו לשמור על דפוסיה עד עצם התחסלותה בדורנו.

שנית, ואולי זה הלקח החשוב מכול. מקובל על כולנו שחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם ובכלל זה באפריקה הצפונית נמצא אך בראשיתו. המשימה הראשונה המוטלת על החוקר היא לחשוף את יסודות הקהילה ותנאי־חייה, אך עם זאת יסודות אלה יישארו ערטילאיים, אם לא נשכיל להעלות בצד הנסיבות והגורמים המיוחדים לקהילות ישראל בארצות האסלאם — גם את המשותף בין כל־אחת מהן לבין רעותה מצד אחד, ואת המשותף להן ולקהילות ישראל בכל התפוצות ובכל התקופות מצד שני.

על הפסוק ׳יחד שבטי ישראל׳ נאמרו במדרש ספרי הדברים הבאים:

כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות…רבי שמעון בן יוחי אומר: משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרן בהוגנים ובעשתות ומעמידן בלב הים ובנה עליהן פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו — פלטרין קיימים, פרשו ספינות — אין פלטרין קיימים.

סיפא זו הבאתי מתוך הקדמתו של חיים הלל בן־ששון לאוסף מאמרים שערך על ׳הקהילה היהודית בימי־הביניים׳ ואותה סיים במלים הבאות: ׳קשריהן של הספינות — קהילות ישראל בים הגלות — נתקיימו מכוחה של עוד מגמה אידיאלית אחת, שתהא כל קהילה וקהילה לעצמה ״אגודתו עלי ארץ יסדה״, לקיים דין תורה ורצונו של אלוהי ישראל׳.

המתח בין שתי מגמות יסוד אלה — מגמת הייחוד ומגמת האחדות — הן בשורש נשמתה של ההיסטוריה היהודית.

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אבטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר- מח-נא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר