אביעד-מורנו-מתוך-מוסף-פעמים-מספר-1-


אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

החונטה כארגון קהילתי ישןחדש

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערים קזבלנקה, מוגדור, תטואן וטנג'יר ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונה ועד כזה חונטה, והוועדים סימלו שינוי במבנה הקהילה המסורתי. מוסדות יהודיים אלו צצו בד בבד עם הופעתם של גופים אירופיים מודרניים בערי הנמל של מרוקו ובערי נמל נוספות באזור. למשל בטנג'יר הוקם מוסד דאר אלניִאַבּה (בית הנציגים), שתפקידו היה לקשר בין השלטון לקונסולים בעיר ולדאוג לאינטרסים האירופיים בעיר, במיוחד בתחום הבריאות וההיגיינה, שהחלו מחלחלים אל השיח הקולוניאלי ומבנים אותו. היו במוסד זה תשעה נציגים ממדינות שונות, והוא תיווך בין העאמִל (נציג הסלטאן) ובין הקולוניה בעיר, וקיים ישיבות מסודרות, ואף תיעד את דיוניו. המח'זן ראה בגוף זה חלק מן הנוף הפוליטי והתרבותי המשתנה. המונח חונטה נקשר כבר בשלהי המאה השמונה עשרה למוסדות אירופיים מודרניים שהוקמו בטנג'יר, והיה שגור בפי תושביה המוסלמים והיהודים של העיר כאחד.

על מנת להבין את הבסיס לצמיחתה של החונטה היהודית בנסיבות אלו יש לבחון גוף זה אל מול מבנה הנהגת הקהילה המסורתי, ולהביא בחשבון גם מה שהשתמר ממנו. בתת–פרק זה אני מבקש להציג את המסגרת הפוליטית–

החברתית החדשה ואת מקומה בארגון החברה היהודית במרוקו, במיוחד כפי שהצטיירו הדברים בתודעת מקימי החונטה. בכך אבקש להבהיר מי היו חברי החונטה וכיצד התבטאה תפיסתם העצמית העיליתנית בהקמת המוסד החדש. זאת כאמור על סמך השיח בספר הפרוטוקולים.

החונטה ואנשיה

בשנת 1853 נפטר רבה הראשי של העיר, ובנו, ר' מרדכי בנג'ו, ירש אותו. לדברי סרלס ביקש ר' מרדכי בנג'ו להקים רשות מנהלית שתיבחר על ידי נכבדי הקהילה, שתתכנס באופן תדיר, ושתדאג לענייני הקהילה ובפרט לאינטרסים הכלליים שלה ובראשם תשלום מס הג'זיה. הוא אכן הקים רשות זו, 'החונטה המושלת הראשונה של הקהילה היהודית בטנג'יר, אך היא פעלה תקופה קצרה. בשנת 1860 , לאחר שניהל את הקהילה לבדו כשבע שנים, החליט הרב בנג'ו לחדש מסגרת זו.

תיאור זה של סרלס, המבוסס על ספר הפרוטוקולים של החונטה, תואם בהחלט את אווירת הקמת המוסדות המודרניים בעיר, אך דומה כי הוא לא הדגיש די את המשמעות הפוליטית של הקמת מוסד כזה, במיוחד בעיני מקימיו. אכן נכתב בספר הפרוטוקולים כי ר' מרדכי בנג'ו קרא להקים חונטה ועל כן זימן את נכבדי הקהילה, אך יש להבין את הדברים לאור תפיסתם של חברי החונטה את עצמם כאדוני הכוח בחברה. הקמת החונטה מקבילה להתפתחות המעמד) בערבית: ג'מאעת אליהוד( בקהילות היהודיות בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור או קזבלנקה, באותה תקופה; המעמד הורכב מבני השכבה האוליגרכית, שצברה את הונה ממגעה עם סוחרי אירופה, ושביקשה להטיל את מרותה השלטונית על הקהילה היהודית. מן הספר עולה תמונת מציאות פוליטית

מורכבת המלמדת על האופן שבו רצתה החונטה לשאוב לגיטימציה שלטונית ולהציגה לראווה בספרה.

ארגונה הכלכלי והמנהלי הפנימי של הקהילה היהודית במרוקו מעולם לא עוגן במסגרת חוקים ברורה ולא נמסר בידי מנגנון קבוע. לרוב הייתה בקהילות מרוקו שכבת נכבדים בעלי הון שכונו יחידים או אנשי המעמד, והם

דאגו לצרכיה הכלכליים של הקהילה במגמה לחזק את מעמדה החברתי ומתוך מחויבות מוסרית–דתית–חברתית לדאוג לבני השכבות החלשות. שכבה זו הוציאה מתוכה שורה של פקידים, גזברים ופרנסים שניהלו את ענייני הקהילה. לצד מעמד היחידים עמדה המערכת המשפטית, שהייתה לרוב נחלתה של העילית הרבנית )רב הקהילה נקרא במרוקו דיין(, והיא נתנה תוקף להחלטות היחידים והכלל. לצד מערכת היחידים והרבנים עמד מוסד הנגידות, שהתאפיין ביחסי פטרון-קליינט, בדומה לחברה הכללית במרוקו. תפקידו של הנגיד היה לעמוד בראש הקהילה ולייצג אותה אל מול השלטון בעיקר בכל הנוגע לתשלום המס ולאכיפת תקנות עמר. הנגיד במרוקו כונה גם שיח' אליהוד או קאא'ד ומונה לתפקידו בזכות קרבתו לשלטון, לעתים על אפם ועל חמתם של נכבדי הקהילה ולעתים בהסכמתם ובהסמכתם.

הנפשות הפועלות בספר הפרוטוקולים, אנשי העילית הצומחת שהרכיבו את הנהגת החונטה הראשונה, מוכרות ממחקרים שונים, ואפשר ללמוד מהם על מקומן של דמויות אלה בחברה. השוואת שמות חברי החונטה לשמות של יהודים שהיו פעילים בשירות הדיפלומטי במרוקו מלמדת כי תשע מתוך עשר דמויות המפתח שנקראו על ידי העילית להרכיב את מוסד החונטה הראשונה, בשנת 1860 , הועסקו בשירות הדיפלומטי בתפקידי מפתח חשובים: דויד סיכסו היה מתורגמן של קונסול פורטוגל בעיר, מסוד אבוקאציץ היה מתורגמן של שגריר ארצות–הברית,  יוסף אשריקי ובנו משה, שהצטרף מאוחר יותר גם הוא לחונטה, היו מתורגמנים של שגרירויות שוודיה ונורווגיה, יוסף טולידאנו שימש מתורגמן של שגריר איטליה,  משה נהון היה בנקאי מפורסם ולימים ליווה את מונטיפיורי בעת ביקור בחצר הסלטאן,  אהרן אבנצור היה מתורגמן של שגריר בריטניה הנודע האי, ולימים

מונה לסגן קונסול דנמרק בעיר,  ומשה פאריינטי שימש מתורגמן בקונסוליה האמריקנית, אך נודע בעיקר בזכות הבנק הראשון שהקים במרוקו בשנת .1840 אל שורת נכבדים זו הצטרפו במרוצת הזמן דמויות מפתח נוספות בעילית הדיפלומטית–הכלכלית, כמו למשל רפאל בנעטר, מתורגמן הקונסול הבריטי החל משנת 1867 , וחיים ומשה בנשימול, עובדי הקונסוליה הצרפתית. 

על נכסיהם המרובים של אישים אלו ועל תרומתם של הנכסים לעיצוב דמותם בעיר ניתן ללמוד מבתי הכנסת שבנו או שירשו בתקופה זו, ושנשאו את שמותיהם. בתי הכנסת הפרטיים היו כלי במערכת יחסי הכוחות והפטרונות

בתוך הקהילה. בניית בית כנסת חדש באזור שכונה רחוב בתי הכנסת העידה על מעמדו הכלכלי של אדם, אך חשוב מכך על כוחו האלקטורלי בהנהגת הקהילה, שהתבססה על עקרון האוליגרכיה. בעלי בתי הכנסת הפרטיים ומי שהחזיקו במשרות השונות בהם היו השכבה המנהיגה בקהילה. ארבעה מתוך כחמישה עשר בתי הכנסת הפרטיים שנבנו בעיר עד סוף המאה התשע עשרה נקראו על שם חברי חונטה בולטים: בית הכנסת הראשון, על שם אברהם טולידאנו, שבו עתידה הייתה להתכנס החונטה הראשונה, בית הכנסת 'שארית יוסף' על שם

יוסף אשריקי, 'משאת משה' על שם משה נהון ובית הכנסת יהודה אצייאג. במציאות הפוליטית שהתפתחה בטנג'יר מאמצע המאה התשע עשרה, התמוטט מוסד הנגידות כליל ונותר רק כסמל לימי הדרו. במקומו השתלטו על

הנהגת הקהילה היחידים או הפרנסים, שעמם נמנו המתעשרים החדשים של עיר הנמל הפורחת, אשר באו במגע יום יומי עם נציגי אירופה בעיר, ובראשם חברי החונטה. פעילותה של החונטה למען הקהילה באה לידי ביטוי בעיקר

בדאגה בלתי פורמלית לרווחת השכבות החלשות, שהיו בנות טיפוחיה; היא אספה צדקה עבור עניים, אירחה עוברי אורח ודאגה לטיפול בחולים.

בשל מעמדם החברתי והפוליטי ובראש ובראשונה הכלכלי של האישים שנזכרו כאן, ברור כי היה על הרב בנג'ו לבסס עליהם את ההנהגה החדשה. אישים אלו מצדם, אשר ראו עצמם כאדוני הכוח החדשים וחלק מן המסגרת

הקהילתית הטנג'יראית, ביקשו לבסס במקביל את מעמדם במסגרת הנהגת הקהילה, ועל כן, כך נדמה, פתחו את ספרם בברכתו של רב הקהילה.

 חתירה לאבסולוטיזם פוליטי

הקמת החונטה יצרה מתיחות בין יצחק סיכסו, ששימש במשרה המסורתית של שיח' אליהוד, ובין חברי החונטה, שראו עצמם נציגים ראויים יותר של הקהילה. אולי משום כך נעדר שמו של סיכסו מרשימת הנוכחים המכובדים בכינוס הראשון של החונטה כפי שהיא מופיעה בספר הפרוטוקולים, אף שסביר להניח כי נכח באירוע. המתיחות נגעה בעיקר לסמכות ולשליטה על המשאבים הכלכליים, כגון מס הטבחות )המס על הבשר(, מקור מרכזי למימון מוסדות הקהילה ומקורפרנסתו של השיח', בדומה למֻחתסִב )שומר המוסר( המוסלמי.

המתיחות בין הצדדים התפתחה לכדי מחלוקת, וזו הועברה להכרעתו של השלטון המקומי. על פי הנאמר בספר הפרוטוקולים החונטה שלחה חמישה נציגים מטעמה להתייצב עם השיח' בבית הבאחה, נציג השלטון המקומי.

השיח' טען לפני הבאחה כי תפקידו המסורתי והחשוב נגזל ממנו, ואילו חברי החונטה טענו מנגד כי לא כך הוא, שכן הוא עדיין מועסק על ידי הקהילה, דהיינו על ידי החונטה, ומקבל ממנה את משכורתו. הבאחה קיבל את טענת

החונטה והכפיף רשמית את מוסד הנגידות לחונטה.

מאבק פוליטי זה ואחרים כיוצא בו נבעו משאיפתם של חברי החונטה לאבסולוטיזם פוליטי בקהילה במטרה לזכות ללגיטימציה גורפת כארגון יעיל לניהול הקהילה. אין תמה כי שמה הרשמי של החונטה, לפני תהליך הדמוקרטיזציה

שהוביל להחלפת שמה, היה 'החונטה המושלת של הקהילה העברית בטנג'יר'.

La Junta Governativa de la Comunidad Hebrea de Tanger

כפי שטען בנג'ו, שם זה דמה לשמות של ארגוני קהילה באירופה שהיו מקור השראה לחונטה. 135 דומה כי שמה של החונטה שיקף את השיח בקרב חבריה על אודות כוחם הרב כעילית מקומית ובו בזמן סייע לעצב שיח זה.

הערת המחבר: הצדקה הייתה עניין מרכזי בפעילות הקהילה והיא נאספה בשיטות שונות, כגון בקופות בבית הכנסת ('ויברך דויד'), תרומה בעת העלייה לתורה בשבתות וחגים ('נדבות'), מתן קמח לעניים לפני חגים ומועדים('תמיד') וירושות שהושארו כהקדש לקהילה. איסוף התרומות נעשה על ידי חברות, ארגונים סוציאליים, שהחברוּת בהם העניקה כבוד רב. הפרנסים היו הגובים הראשיים של החברות ויכלו לשמש בתפקיד זה מפאת מעמדם הרם בחברה. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 100-96 ; סרלס, ההיסטוריה, עמ' 18-17 . ע"כ

מיד עם ייסוד החונטה קבעו חבריה בתקנון החדש כי ארבעת הפרנסים, ראשי ארבע החברות, מוסדות איסוף הצדקה המסורתיים והיוקרתיים, ישתתפו בכינוסי החונטה ויביאו כל פעולה שלהם לאישורה. קביעה זו הייתה

מיותרת לכאורה, מאחר שארבעת הפרנסים מונו ממילא לחברי חונטה, וכדי להבינה יש לבחון את משמעותה הפוליטית. ייסודן של חברות פרטיות אִפשר ליחידים בעלי אמצעים להשיג יוקרה פוליטית מחוץ לארגוני הקהילה. פעילות זו הייתה מקובלת בקהילות רבות במשך דורות, וטרם ייסודה של החונטה, בשנת 1850  היו ארבעה מחבריה ראשי חברות כאלו בעיר טנג'יר. דומה כי בנסיבות הפוליטיות החדשות שבהן נוסדה החונטה ביקשו חבריה, שעמדו בראש הסולם הפוליטי, לשנות נוהג זה ולצמצם את השפעתן הפוליטית של החברות על ידי הכפפתן החוקית אליה. עם היבחרה ייסדה החונטה קופה תקציבית ובה צברה את כל הכנסותיה מן הקהילה וחילקה אותן לפי החלטת חבריה לכל אחד מן הפרנסים לרווחת הקהילה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר