הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
הגדה די היטליר,נתחברה בידי נסים שן שמעון, וראתה אור ברבאט באישור הצנזורה הצרפתית. בשער המהדורה הנדפסת לא צוין מועד ההוצאה לאור. אולם המאורעות ההיסטוריים הנזכרים בהגדה מסייעים לקבוע כי נתחברה בשנת 1943.
זהותו של המחבר אינה ידועה לנו מתעודות אחרות, ולהוציא שמו העברי, המופיע בשער ההגדה ללא ציון שם משפחתו וללא שמו הצרפתי, אין בידינו מידע על אודותיו. למעשה רק החיבור עצמו יכול לסייע באפיון כללי של דמותו ושל סביבתו.
נדמה לי שאין סיבה לפקפק בכך שהחיבור ראה אור בקרבת מקום מגוריו של המחבר, דהיינו העיר רבאט או בנותיה. מסקנות ממוקדות יותר באשר למוצאו של המחבר תוכלנה להתבסס על סיווג לשוני של נוסח השרח שאחז בידו, כל כמה שאפשר לאפיינו על סמך הטקסט החדש.
את גילו קשה לקבוע, וההכרעה בעניין זה תלויה במידה רבה באינטואיציה. חוש ההומור החד, הסטירה החריפה והאירונית הנועזת שבאים לידי ביטוי בחיבור לכל אורכו, מחזקים בקרבי את התחושה שמחבר היה אדם צעיר ברוחו.
עיון בטקסט מעלה מיד כי לשונותיו של מחבר ההגדה היו הערבית־היהודית של יהודי מרוקו והצרפתית, ששימשוהו כנראה זו לצד זו וכן בערבוביה. נוסף על כך ניכרת ידיעתו את הערבית־היהודית הכתובה, שהכיר בין השאר מן השרה להגדה של פסח, ואשר בה בחר לחיבור יצירתו. עם זאת היעדרם של כללי כתיב ותעתיק מדויקים מעורר ספק עד כמה היה האיש דק פורתא בלשון זו. אשר ללשון הקודש, שוליותו של המרכיב העברי בלשונו של המחבר יש בה כדי להעיד כי העברית לא הייתה שגורה בפיו ברמה גבוהה.
הערת המחבר : משה בר־אשר הצביע על ארבע קבוצות שונות של דוברים שנבדלו זו מזו מבחינה חברתית, כפי שמלמד גם יחס! ללשו׳ העברית. על פי הצעת החלוקה הזאת יש למנות את נסים בשמעון עם ׳בני הקבוצה השנייה, קהל היודעים קרוא וכתוב אשר 'לא ידעו הרבה מעבר לקריאה רהנסה של העבריה הבסיסית', ראו: בר־אשר, מסורות, עמי 151.
זאת ועוד, בכמה מקומות ביצירה נראה כי העיצוב הצורני של הטקסט – כמו החריזה ומשחקי המילים – נשען על היכרות חלקית ועל הבנה מועטה של הטקסט העבר־המקורי של ההגדה של פסח. חיזוק לרושם שהמחבר לא היה בקיא בעברית יש בבחירתו לכתוב את חיבורו בערבית־יהודית. אפשר לשער שלו הייתה הלשון העברית שגורה היטב בפיו, היה מבכר אותה על פני הערבית, כפי שנהגו יוצרים אחרים בספרות זו, אם כי כמובן אין לחרוץ בעניין זה מסקנה מחייבת. על פי האמור עד כה אני משער כי המחבר קיבל בילדותו ובנעוריו השכלה מסורתית טובה ואולי אף קנה לו גרסא דינקותא. עם זאת נראה כי לא היד תלמיד חכם, ואפשר לקבוע כמעט בוודאות שלא היה אישיות רבנית, גם בשל רוח הביקורתיות והאירוניה הדתית ביצירתו, המוסבות גם כלפי שמיא. בהתחשב במגמות ההיסטוריות ששלטו בזמנו ובסביבתו של המחבר, אפשר להניח שזיקתו למנהג ולמסורת הייתה או נעשתה רופפת, בהשפעת רכישת השכלה צרפתית ובעקבות מגמות של חילון.
מחבר ההגדה היה ללא ספק בקיא באירועי המלחמה, ומן הסתם מקור ידיעותיו היה בעיקר בעיתונות הצרפתית בת התקופה. הוא ידע מונחים טכניים (כגון שמות כלי מלחמה), שמות של אישים מרכזיים רבים שפעלו במלחמה ושמות מקומות שהתחוללו בהם אירועים חשובים. עם זאת נראה כי רמת ידיעותיו לא חרגה מרמת הידיעות של משכיל ממוצע.
האירועים הפוליטיים שסקר ביצירתו ואופן הצגתם מורים על מידה לא מבוטלת של מודעות פוליטית. אין כמובן תמה על כך שהכותב הביע בכל מקום תמיכה גלויה בבעלות הברית ובמנהיגיהן. עם זאת בולטת מאוד הזדהותו המלאה עם הגנרל שרל דה־גול, עם הגוליסטים ועם תנועת ה׳ר־זיסטנס׳ LA Resistance תנועת ההתנגדות לשלטון הנאצי שפעלה במחתרת בצרפת, והערצתו אותם. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתיאורים שבהם גילה המחבר את משאלות לבו, כגון תיאור מלחמתו של דה־גול בנאצים בצרפת(!) (שורות 229-214) ותיאור מאבקם של אנשי תנועת ה׳חיסטנם׳ בנאצים (שורות 401-393). סביר להניח שעמדתו של המחבר משקפת את מקורות המידע המרכזיים שלו – שידורי הרדיו המחתרתיים והעיתונות של ׳צרפת החופשית׳, הכוחות הצרפתיים שפעלו מחוץ לצרפת בהנהגתו של דה־גול נגד גרמניה ־מדינות הציר, ואולי יש בכך אף לרמז על השתייכותו לתנועה פרו־גוליסטית. לעומת זאת ההתייחסות המצומצמת לרעיון החזרה לארץ־ישראל וכן אופייה – ההיסטורי בעיקרו ולא אידאולוגי – מעידים לדעתי על זיקה רופפת של המחבר לפעילות הציונית.
בבהילו בבהילו
בזרבא זאוו לאמיריכאן במהרה באו האמריקנים
הא לחמא הא לחמא
האד לוזה דעאף הפנים החלשות האלה
די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר
זמיע זיעאן יתסארא ויכאף כל דכפין יתהלך ויפחד
זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר כל דצריך ברעדה מתעופף
האד סנא הנא השתא הכא
סנא זאייא פלהנא לשנה הבאה בשלווה
האד סנא הנא בלמארסי נואר השתא הכא בשוק השחור
סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין