אבי-פיקאר-עולים-במשורה-מדיניות-ישראל-


אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

שומרי׳ שערי הארץ : הש9ל בעלייה ויישום מדיניות הסלקציה 1954-1952

ההתחבטויות והשיקולים שליוו את ההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית התנהלו בעיקר בירושלים, בהנהלת הסוכנות, במוסד לתיאום ובקרב קברניטי מדיניות העלייה. אך כדי לעמוד על ביצועה המעשי יש להתמקד בתפוצות היהודיות שהיא התבצעה בהן. המדיניות החדשה הייתה כללית והייתה אמורה לכלול את כל הארצות שלא נחשבו ארצות הצלה, אך כאמור, במוסד לתיאום ובהנהלת הסוכנות הוזכרו ארצות מסוימות יותר מאחרות. דיונים רבים התקיימו על העלאתם של יהודי קוצ׳ין שבהודו, והעלייה מפרס הוזכרה בפירוש כאחת העליות שיש להחיל עליה את מדיניות הסלקציה. אולם יותר מכל אזור אחר תפסה יהדות צפון אפריקה מקום מרכזי בדיונים על העלייה הסלקטיבית. כפי שהוצע לעיל, העובדה שיהודי צפון אפריקה היו מועמדים עיקריים לעלייה הייתה בין הגורמים לעיתויה של ההחלטה על הגבלת עלייה. תוניסיה ומרוקו נחשבו למאגר האחרון לעלייה ההמונית. לאחר תום עליות החירום הגיעה שעתן של קהילות אלו לעלות – עלייה שעתידה הייתה להתבצע בצלה של מדיניות הסלקציה.

הערת המחבר:חילופי האשמות רבים התנהלו סביב העלאתם של חולי עגבת (סיפילים) מפרס (המוסד לתיאום, 14.7.1952, ג״מ/43/ג/3029/4; תכתובות המוסד לתיאום 2-5.1953, אב״ג, לשכת רה״מ, מכל 16). עליית יהודי קוציין עמדה גם היא במרכזם של כמה דיונים (למשל במוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5). מומחי משרד הבריאות טענו שהקוצ׳ינים נושאים מחלות מידבקות ועלולים להפיצן בארץ. הם הועלו לאחר דחיות רבות ובדיעבד התברר שהחשש היה מופרך (הכהן, עולים בסערה, עמי 313-312).ע"כ

כיצד יושמה מדיניות הסלקציה וכיצד התמודדו שליחי העלייה עם המדיניות החדשה, התמודדות שדרשה מהם לעתים להפוך ממעודדי עלייה למעכביה והעמידה אותם בתווך בין צרכיה של מדינת ישראל לצורכי הקהילה היהודית בארץ שנשלחו אליה?

המבנה הארגוני ותהליך העלייה במרוקו ובתוניסיה

ארגון 'קדימה' במרוקו: עלייה בצל ההגבלות

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית במרוקו החל בד בבד עם העברת המנגנון הארגוני של העלייה מידי המוסד לעלייה לידי מחלקת העלייה של הסוכנות ועם הגעתו של מנהל חדש למשרד העלייה – זאב חקלאי. חקלאי, איש מפא׳׳י, היה בעל יכולת ארגונית גבוהה וסמכותו של משרד העלייה גברה מאוד מאז שמונה לתפקידו. הוא התמודד עם הדילמה שהציבה בפניו מדיניות הסלקציה מיד עם בואו. מחד גיסא העריך שבעת מאבקם של הלאומיים המרוקנים ילך מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ויידרדר, והדבר יחייב את העלאתם לישראל, ומאידך גיסא קיבל על עצמו את עקרונות העלייה הסלקטיבית משום שהכיר את אילוצי הקליטה.

הערות המחבר:    על מעורבותו של המוסד לעלייה בעלייה ממרוקו ראו הכהן, עולים בסערה, עמי 30; לסקר, היבטים פוליטיים, עמי 339-337; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמי 322-321; הדל, ישראל והעלייה, עמי 213-210; צור, קהילה קרועה, עמי 366.

      דיווח של שליח הנוער והחלוץ שחזר לארץ בסוף מרם 1953, בלא חתימה ובלא תאריך, אצ״מ, 86/6239.

      זאב חקלאי, סקירת ביקור במרוקו, 29.1.1952, אצ״מ, 86/6161. בעת ביקור מקדים שערך חקלאי במרוקו התחוללו מהומות בגין הבחירות ללשכות המסחר. הלאומיים החרימו את הבחירות כחלק מאי־שיתוף הפעולה עם הצרפתים, והיהודים היו היחידים שהצביעו ועוררו עליהם את זעם המוסלמים. על החרמת הבחירות ועל הלאומיים המרוקנים באותם ימים ראו ברנרד, העימות, עמ' 97-96.

     חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/9. השלמה כזו של שליח מחלקת העלייה הייתה חריגה. השליח שקדם לחקלאי, איש המוסד לעלייה סמי הלוי, לא השלים עם התקנות וניסה להפר אותן בכל הזדמנות (ראו למשל חילופי מברקים בין מחלקת העלייה למוסד לעלייה 5-9.12.1951, אצ״מ, 86/6161). כזו הייתה גם עמדתו של השליח בתוניסיה. חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, התרשם שחקלאי היה חדור הכרה שגיוס עולים אינו הפתרון ליהודי מרוקו ושיש להפנות את המרץ למיון מדוקדק יותר של עולים (דוח של שיבא על ביקורו בצפון אפריקה בסוף 1952, אצי׳מ, 86/6008). דיר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות במרוקו, הגדיר את גישתו של חקלאי ׳השלמה עם הסלקציה ועבודה בהתאם לכך׳. לעומתו סגנו, יאני אבידוב, הוגדר 'בעל גישה אנושית, מהלב – עליה בכל מחיר׳(מתן למשרד הבריאות, 17.11.1952, אא״מ).ע"כ

     חקלאי ידע שהעלייה לישראל לא הייתה רק צורך של יהודי מרוקו אלא גם צורך דמוגרפי וכלכלי של מדינת ישראל. בתכנית העלייה ל־1952, תכנית הסלקציה, לא נקבעו רק תקנות מגבילות אלא גם מכסה של 120,000 עולים בשנה ש־40-25 אחוזים מהם יבואו מצפון אפריקה. במסגרת תפקידו במרוקו היה חקלאי צריך לסנן את העולים שאינם רצויים למדינה ולבחור ולעודד את העולים הרצויים. הוטל עליו לגייס לפחות 17,500 צעירים שיעמדו בקריטריון של בדיקה רפואית מחמירה ויהיו נכונים ללכת להתיישבות.

     הקושי העיקרי שחקלאי ראה לנגד עיניו בטרם ניגש למשימה היה מצב בריאותם של המועמדים לעלייה. רובם היו נגועים במחלות זיהומיות כמו גזזת וגרענת. מחצית מתושבי הערים ושמונים אחוזים מתושבי הכפרים היו נגועים בגרענת. דיווחים אחרים טענו שבכפרים הגיעה תפוצת הגרענת ל־100 אחוזים. 35 אחוזים מילדי היהודים היו נגועים בגזזת. בקזבלנקה היו 3,000 מתוך 7,000ילדי בית הספר נגועים בגזזת., בכל משפחה היה לפחות חולה אחד ובני המשפחה סירבו להיפרד ממנו. טיפול רפואי שסיפק בעבר השירות הרפואי של מחלקת העלייה היה בלתי יעיל מאחר שהמועמדים שהבריאו לא הועלו מיד אלא הוחזרו לקהילתם ובעת ההמתנה לתורם לעלייה חזרו חלקם ונדבקו באותן מחלות.

     מנקודת מבטו של המועמד לעלייה יצרו החלטות הסלקציה מסלול ארוך רצוף תחנות מעבר, בדיקות וסינונים. התחנה הראשונה הייתה בדיקה רפואית. את יהודי קזבלנקה, הקהילה הגדולה במרוקו שכשליש מיהודי מרוקו חיו בה, שירת ׳קדימה׳, המנגנון המקומי של הסוכנות, שהייתה בו גם מחלקה לבדיקות רפואיות. בשל הפיזור הרב של יהודי מרוקו הקימה ׳קדימה׳ סניפים בקהילות המרכזיות. פעילים ציונים מקומיים הפעילו את המשרדים המקומיים, גייסו את המועמדים לעלייה ברחבי הארץ ואף ביצעו את המיון הראשון של המועמדים במקומות מגוריהם. שם נבדק אם המשפחה מתאימה מבחינת הגיל, מספר המפרנסים ומקצועם. לאחר מכן נשלחו המועמדים לבדיקה אצל רופא מקומי, איש מקצוע צרפתי או מתמערב שקיבל את אישורו של הרופא הישראלי שישב בקזבלנקה. על אף הצלחתו של חקלאי לארגן 12 מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי מרוקו נאלצו תושביהם של חלק מהכפרים לנסוע כ־200 קילומטרים על מנת להגיע לבדיקה זו. תוצאות הבדיקה שנעשתה בערי השדה הועברו בכתב לרופא ישראלי בקזבלנקה או בצרפת, והוא שקבע אם המועמדים ראויים לעלות בהתאם לתקנות הסלקציה. במקרים של ספק נשלחו הנתונים לארץ ורק לאחר חודשים רבים הגיעה תשובה." התחנה השנייה של המועמדים לעלייה, לאחר שעברו את הבדיקה הרפואית, הייתה מחנה אליהו, מחנה העולים ששכן 27 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.

           התקיימו בו הליכים רפואיים נוספים, כמו למשל הבראה מהשלבים האחרונים של גרענת, בדיקה רפואית נוספת כדי למנוע הונאה, אם הייתה, בזמן הבדיקה הראשונה, וסידורים רשמיים. העולים תושבי קזבלנקה לא הגיעו למחנה ובדרך כלל המתינו בבתיהם עד שהגיע תורם לעלייה. מקזבלנקה הפליגו העולים למרסיי ושם שוכנו, בדרך כלל לתקופה קצרה של כמה ימים, במחנה גרנד ארנס  (Grand Arenas), שהיה תחנתם השלישית, ומשם הפליגו ארצה. לעתים נפסלו חלק מהעולים גם במרסיי.

הערות המחבר:  הנתונים הם מתוך דוח של ד״ר יהושע רף על ביקורו במרוקו ובתוניסיה, 9.12.1951, ומתוך סקירתו של חקלאי, 29.1.1952 (לעיל, הערה 5). לנתונים נוספים על מצבם הבריאותי של יהודי צפון אפריקה ראו שוראקי, קורות היהודים, עמי 212-207.

      ד"ר שניצר לחקלאי, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161. תלונתה של ועדת העלייה בקסר א־סוק (עיירה במזרח מרוקו) ממחישה זאת היטב. חברי הוועדה טענו שאנשי העיירה מופלים לרעה ביחס לאנשי הערים הגדולות באזור החוף. 220 איש מקסר א־סוק עברו למחנה בקזבלנקה אך תורם לעלייה נדחה בטענה שאי־אפשר להעלות ארצה חולים. לטענת אנשי הקהילה ׳אנשינו המסכנים נהיים חולים למרות שלא היו באמת׳(ועדת העלייה של קסר א־סוק לרפאל, 24.2.1952, אצ״מ, 86/6162).

     שם; צור, קהילה קרועה, עמי 292. עד 1952 זה היה מחנה קטן. רוב העולים הועברו למחנה גרנד ארנס במרסיי (צרפת) לטיפול רפואי והמתינו שם לתורם לעלייה. עם ההחלטה להגביר את העלייה מצפון אפריקה הוחלט לצמצם את המחנה במרסיי, בעיקר בשל העלות הגבוהה של החזקת מחנה באירופה, ולהעביר את כל ההליכים שבוצעו שם, בעיקר טיפול רפואי, למחנה במרוקו. להעברת הטיפול למרוקו היו יתרונות נוספים: הג׳וינט השתתף בהוצאות החזקת המחנה ובהוצאות הריפוי, וגם היה קל יותר להחזיר עולים חולים לבתיהם. כאשר התגלו מחלות קשות(למשל שחפת מידבקת) אצל עולים במרס״ היה קשה מאוד להחזירם לביתם במרוקו(דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/76).ע"כ

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 115-112

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

 

בתחילת שליחותו התכוון חקלאי להעלות לארץ 1,000 עולים בכל חודש בהתאם לקבוצות המועדפות על פי כללי הסלקציה: 300 בני נוער, 300 צעירים ו־400 בני משפחות עד גיל 35. כמו כן הוא רצה להעלות 100-90 חולי גזזת, והם היו אמורים לקבל טיפול בארץ. בכללי העלייה הוקצו עשרים אחוזים מן המקומות לעולים מעל גיל 35, אך חקלאי שאף שכמעט כל העולים יהיו אנשים יצרנים. בהיעדר מועמדים מתאימים היה עליו ׳לייצר׳ מועמדים, הווה אומר ׳לרפא' מועמדים שנמצאו לוקים במחלות קלות כדי שיתאימו לעלייה. לשם כך הוא הקים עם רופא מחלקת העלייה ד״ר נתן שניצר תשתית לטיפול רפואי ואף התכוון להרחיבו ולהקים מנגנון רפואי נרחב, אולם דרישותיו למימון מנגנון כזה לא נענו. באותה עת לא יכלה הסוכנות, ואולי גם לא רצתה, להשקיע סכומים נכבדים במערך בריאות עבור יהודי מרוקו, והתקווה לזכות במימון הג׳וינט התבדתה גם היא.

הערת המחבר: שתי דוגמאות מני רבות להרכב קבוצות העולים ממרוקו. בקבוצה שהגיעה ב־5 במאי 1952 היו 129 עולים, מתוכם 47 צעירים, 67 בני משפחות, רובן צעירות, שניים שקרוביהם בארץ דרשו את העלאתם ו־13 חברי הכשרה. לפי הרשימות השמיות 12 אחוזים היו מעל גיל 35. באנייה שהפליגה כעבור כשבועיים, ב־20 במאי 1952, היו 118 עולים, מתוכם 14 מעל גיל 35, רובם בני פחות מארבעים. כל העולים חתמו על התחייבות לעבודה חקלאית (חקלאי למחלקת העלייה, 21.5.1952,7.5.1952, אצ״מ, 86/6161). ע"כ

השנים 1953-1952 עמדו בסימן של התמעטות הרצון וההתלהבות לעלות בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי צפון אפריקה בפרט. למרות זאת בקהילה הגדולה של מרוקו היו עדיין אלפים שרצו לעלות. המניע העיקרי היה התקווה לשיפור מצבם הכלכלי והם היו נכונים לקרבנות רבים לשם כך. היחס לטיפול הרפואי ממחיש זאת היטב. רופא הסוכנות ד״ר שניצר ציין שהמועמדים היו מוכנים לסבול את הטיפול המכאיב בגרענת ולבטל את זמנם אם קיבלו הבטחה שאחר כך יעלו ארצה. ׳מחלת הטרכומה כשלעצמה, לא מפריעה להם, בבורותם הגדולה, אולם הם מוכנים לסבול כל צער רפואי באם עלייתם תובטח׳.

הערת המחבר: שניצר לחקלאי, 1.1.1952 (לעיל, הערה 10). הטיפול לא רק ארך זמן רב אלא היה גם מכאיב מאוד. כך תיאר את הטיפול בגרענת נער מועמד לעלייה: ׳האחות הפכה את מעטה עיניי שהעלו פצעונים. בתחבושת מחוספסת ניסרה את פנים עפעפיי עד זוב דם׳

(חזן, ארמנד, עמ׳ 161). על הרצון של אלפים לעלות דיווח גם חקלאי(חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 [לעיל, הערה 6]).ע"כ

התכנון של חקלאי, 1,000 עולים בחודש, לא יצא אל הפועל. בחודשים אפריל ומאי יחד עלו כ־400 איש. מנגנוני הסינון הותירו מאחוריהם פסולים רבים ותור ארוך של ממתינים. במאי 1952, חודשים ספורים לאחר קבלת ההחלטה בדבר מדיניות הסלקציה, היו 3,350 איש שעמדו לעבור בדיקה רפואית או עברו אותה. ריפוי הגרענת ארך כשלושה חודשים, מספר המקומות במחנה היה מוגבל ונוצר צוואר בקבוק בתהליך העלייה. אלפי מועמדים שאושרו בבדיקה הראשונה לא הוזמנו למחנה ועלייתם נדחתה. חמישה עד שבעה אחוזים מן הנבדקים בבדיקה הרפואית השנייה, שהתקיימה במחנה, נפסלו. 1,500 מאלה שעברו את הבדיקה עוכבו כי היו קשורים לבני משפחה שהיו בטיפול בגרענת. בתחילת התהליך האמין חקלאי שהעיכובים נבעו מקשיי הסתגלות לחוקים החדשים. הוא קיווה שעד סוף 1952 יעלה בידו להאיץ את קצב העלייה ולכסות את הגירעון שנוצר בחודשים הראשונים. הוא הסתמך על תכניותיו להרחבת הטיפול בגרענת ועל עזרה של הג׳וינט בפינוי קהילות כפריות קטנות (׳חומר טוב לארץ׳). כך קיווה להתקרב למכסה השנתית שהגדירה מחלקת העלייה בירושלים. אולם תוחלתו נכזבה. אמנם ביוני עלו 720 איש וביולי הגיעו 1,000, אך באוגוסט ירד מספרם ל־500 ובארבעת החודשים האחרונים של 1952 הגיעו 300 עולים בחודש בממוצע.17 עד סוף 1952 עלו ארצה כ־5,000 איש ממרוקו. כדי להעלותם נבדקו 16,000 איש. רק שלושים אחוזים מן הנרשמים קיבלו אישור לעלות.

הערת המחבר: חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). מרוקו לא הייתה התפוצה היחידה ש׳הכזיבה׳. העלייה מפרס נתקלה בקשיים שנבעו גם מתקנות הסלקציה, שיושמו שם בהקפדה, וגם מבעיות תובלה. רומניה הפסיקה לאשר יציאה של יהודים וכך היה גם בשאר ארצות מזרח אירופה. בניגוד לתכנית המקורית של 120,000 עולים בשנה הגיעו רק 24,000. ע"כ

תוניסיה: מאבק בין שליח העלייה לרופאים

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית בתוניסיה היה דומה למדי ליישומה במרוקו, אם כי יהודי תוניסיה היו פחות מפוזרים על פני הארץ וריכוזם הקל את תהליך העלייה. שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית התגוררו בעיר תוניס. שאר היהודים התגוררו בכמה ערי חוף, ורק מיעוט קטן, 10-6 אחוזים, התגוררו בקהילות כפריות קטנות.

מסוף 1948 פעל המוסד לעלייה בתוניסיה בגלוי אם כי בלא אישור רשמי לפעולה. רק ב־1953 העניקו לו הצרפתים אישור רשמי. ב־1949 נשלח השליח הישראלי הראשון לתוניסיה. עד אז ניהלו את הפעילות הציונית פעילים מקומיים או יהודים אירופאים שישבו בתוניסיה ומונו לנהל את ענייני הסוכנות. השליח הישראלי נחום דווינגר, שנשלח מטעם המוסד לעלייה ועבר אחר כך למחלקת העלייה, המשיך בפעילותו עד שלהי 20.1953 הוא הגיע לתוניסיה זמן רב לפני שתקנות הסלקציה נוסחו. את תפקידו ראה בהעלאת יהודים רבים ככל האפשר מתוניסיה ולא הסכין עם ההגבלות שהונחתו עליו מירושלים עוד לפני החלתה הרשמית של מדיניות הסלקציה. מבחינה זו היה דווינגר חסיד קיצוני לא רק של הגישה המשלבת אלא בעיקר של העדפת ההצלה על פני הבניין.

דווינגר התנגד למשל להגבלת עלייתם של ילדים חולי גזזת. הוא ראה בה מחלה קלה וציין שבראשית הבקרה הרפואית על העלייה לא הוגדרה כלל הגזזת מחלה המונעת עלייה, אך משהוכנסה לקטגוריית המחלות המונעות עלייה התברר שרוב הילדים נגועים בה. בתוניסיה כמעט לא הייתה אפשרות לטפל כראוי במחלה זו. הטיפול היה כרוך בהקרנות רנטגן ובכל תוניסיה היו רק שתי מכונות, שתיהן בתוניס העיר. דווינגר הוסיף שאם הילד לא עלה מיד אחרי הטיפול היה לו סיכוי סביר לשוב ולהידבק. הוא ביקש שיעלו את הילדים למרות המחלה וידאגו לטיפול רפואי בארץ. בקשתו נדחתה ולאחר חודשים מספר נקבעה המדיניות הכללית שבמסגרתה הוגבלה עוד יותר עלייתם של חולים.

מנגנון המיון והעלייה בתוניסיה היה מסועף פחות מזה של מרוקו. בתוניסיה לא היה מחנה מעבר וגם לא היו מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי המדינה. פרט לפעילים ציונים בקהילות היה כל מנגנון העלייה בתוניס העיר. יהודים מחוץ לתוניס שרצו לעלות הגיעו לעיר ושם שוכנו בכמה חדרים שעמדו לרשות הסוכנות. מתונים הפליגו העולים למחנה גרנד ארנס במרסיי ועברו שם את אותם הליכים שעברו העולים ממרוקו. בתוניסיה כמו במרוקו היה מצבם הרפואי של היהודים המכשול העיקרי לעלייתם. יהודים מדרום תוניסיה התלוננו על קפדנות רבה בבדיקות רפואיות. קבוצה של 240 עולים חשו מוכנים וראויים לעלייה לאחר שטופלו כמה חודשים על מנת להבריא ממחלותיהם. גם המסמכים הדרושים הן עבור השלטונות בתוניסיה והן עבור נציגי הסוכנות היו בידיהם. אולם עם הגיעם לעיר תוניס הם עברו בדיקה רפואית נוספת ותשעים אחוזים מהם נפסלו. הנפסלים עמדו בפני שוקת שבורה. הם מכרו את רכושם ועתה העריכו שייאלצו להישאר בתוניסיה כשהם חסרי כול.

לעתים קרובות ניסה דווינגר להתעלם מההגבלות הרפואיות. כך עשה כאשר הגיעו לתוניס מועמדים לעלייה חולים מכפרי הדרום ועשרת החדרים לטיפול רפואי כבר היו מלאים. דווינגר החליט שיסעו לארץ – באחריותו. הרופאה מטעם הסוכנות ד״ר שולמית טייב סירבה לאשר את עלייתם עד שתאושר מהארץ ולא מילאה אחר הוראותיו. בקיץ 1952 עקף דווינגר את המנגנון הרפואי ושלח 150 עולים בלא אישור רפואי כלל. הקבוצה עוכבה במרסיי לתקופה ארוכה ועמדה במוקדה של התכתבות ענפה. עם היוודע דבר עיכובם של העולים גייס דווינגר את הטיעון הציוני שאין בלתו כדי לאפשר את הגעת העולים ארצה: הוא השווה את עצירתם למעשי הבריטים. הוא גם התייחס לטיעונים בדבר מצבם הבריאותי של העולים. לדבריו הם נשלחו מתוניסיה בריאים ורק במרסיי צצו אצלם מחלות. המעשה בעולים אלה וההתכתבות שהתנהלה סביבם ממחישים את המתח שאפיין את העלייה הסלקטיבית – מתח בין ההצלה וצורכי היהודים בתפוצה, שייצג דווינגר, לבין הבניין וצורכי המרכז הלאומי בישראל.

            דווינגר לרפאל, 12.1.1951, אצ״מ, 86/6162.

            דוח מכינוס נציגי הפועל המזרחי בדרום תוניסיה, ג־רבה, 20.11.1951, גצ״ד, תשי״ב 31/13.

            ד״ר שולמית טייב לרפאל, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951 עמוד 119-116

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

׳אנשים העוברים בארץ מוצאם תלאות של בחירה סוציאלית, בחירת גיל, בדיקות רפואיות והשגת דרכון׳, כתב דווינגר ליצחק רפאל, ׳שורפים את הגשרים מאחוריהם מלאי תקוה שנפטרו מהגלות השפילה [״.] הוא עולה מלא תקוה שישאיר את הצרות מאחוריו ובהגיעו למרסי מתחיל הענין מחדש […] מהפחד עצמו של חידוש התלאות אפשר להעשות חולה […] מחזיקים אותם לעולמים במחנה במרסיי והאשם בדבר הרי זה משרד הבריאות׳. המעוכבים במרסיי לא היו חולים במחלות מידבקות או זקוקים לאשפוז אלא סבלו מ׳ראות לקויה׳, או שהיו זקנים שבני משפחתם האחרים יכלו לפרנסם, טען דווינגר והוסיף: ׳זהו עמך ישראל […] אין לנו ממה לבחור מחוץ למה שאנו בוחרים […] כבר חמש שנים שבוחרים, תבין שמה שנשאר ולא עלה עד עכשיו זה בגלל אבא זקן שלא רואה טוב או אם זקנה שלא רואה בכלל או ילד עם מום. לא הילדים יעזבו את הוריהם ולא יעזבו ההורים את הילדים. ואם לא נסכים לעלייה כזו הרי שאי אפשר לדבר על עלית הצלה או על עלייה המונית בכלל׳. דווינגר אף העביר את פרטי העולים ואת הסיבה לעיכובם. על פי פירוט זה האנשים שעוכבו היו זקנים שראייתם לקויה אך הם נלוו למשפחות בריאות.

הערות המחבר: כאמור סלקציה רפואית של העולים בוצעה בצפון אפריקה עוד בטרם הנהלת הסוכנות קבעה זאת במדיניותה הרשמית(לעיל, עט׳ 67).

דווינגר לבר גיורא, 4.9.1952, שם. בניסוח זה משתקף היטב הסדר הקולוניאלי שהיה טבוע עמוק בתודעתם של רבים. אפילו אדם בעל גישה שילובית מובהקת כדווינגר גייס את ׳אירופיותם׳ של העולים כדי להצדיק את שליחתם ארצה. הדגשת פעילותם בפועל המזרחי נועדה לרצות את ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל.[ע"כ]

בתגובה להאשמות חריפות נגדו גייס דווינגר מסכת שלמה של טיעונים מארסנל גישת ההצלה. הוא תיאר משפחה אחת שנגד האישור לעלייתה יצא הקצף. משפחה זו קיבלה אישור לעלייה ביוני 1952. לטענתו זו משפחה עירונית, ׳לא משפחה כפרית שפילה [שפלה] […] כולם פעילי מפלגה (ודווקא של הפועל המזרחי) וזה אומר על התפתחותם, על הניבו [הרמה] שלהם, בן אחד אפילו שרת כמזכיר הפדרציה הציונית בתוניסיה׳. הם מכרו את דירתם, המתינו לאישור סופי ממשרד הבריאות ובינתיים נכנסו הקונים החדשים לדירתם והם עמדו להיזרק ממנה. דווינגר אישר את עלייתם אף על פי שהתשובה מהארץ בעניינם טרם הגיעה. עם הגיעם למרסיי הם עוכבו משום שהנלווים אליהם, כנראה הורים זקנים, היו בעלי ראייה לקויה.[ דווינגר נמנע מלכתוב שאחת מבנות המשפחה הייתה נגועה בשחפת פעילה. כך עולה בהמשך חליפת המכתבים (בר גיורא לדווינגר, 2.12.1952, אצ״מ, 86/6008)]. דווינגר גם טען שהוא שלח את האנשים בהתאם להחלטות המוסד לתיאום, שדיברו על נלווים כשיעור עשרים אחוזים מן העולים. על פי הבנתו ׳רק משפחות שמהוות בשלמותן מקרים סוציאלים יפסלו׳. בהעדפת צורכי התפוצה על צורכי המרכז הלאומי ראה דווינגר את הפירוש הנכון של הציונות. ׳תרשה לי להטיף מעט מוסר יהודי וציוני […] לו ממשלת המנדט הייתה מעכבת משפחה כפי שעשה משרד הבריאות היה זעזוע עולמי מפשע זה׳. גם הצרכים של הפעילות הציונית המקומית גויסו כדי להצדיק את העלאתה של אותה משפחה. על פי דווינגר עיכובה הרס את כל העבודה שנעשתה בתוניסיה מאז קום המדינה. ׳בארץ יש עשרות מקרים של שחפת ודווקא בת של פעיל ציוני ותיק צריכה להיות מעוכבת׳.

הערת המחבר: שם. דבריו אלה של דווינגר על התרעומת הרבה שעורר עיכוב העולים לא היו מופרכים. ׳אפילו משפט רשעים בגהינום רק יב׳ חודש, כתב הרב משה הכהן מג׳רבה לבן־גוריון, בהתייחסו למשפחה שעוכבה במרסיי יותר משנה. הוא גם מחה על הכוונה של נציגי משרד הבריאות להחזיר את העולים החולים לתוניסיה. ׳איך ישמע נשיבה אותם מצרימה׳. החזרתם לתוניסיה הייתה בעיניו בעלת השפעה לא רק על אותה משפחה אלא על תנועת העלייה מדרום תוניסיה כולה. הדבר ׳יהיה גורם להניא לב השבט הנלהב ונכסף לארצו ולמולדתו׳(הרב משה הכהן לבן־גוריון, 9.6.1953, ג״מ/43/ג/5558/7).[ע"כ]

בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות היו אמנם מחלוקות רבות, אך במקרה הזה סברה הנהלת מחלקת העלייה שאכן הצדק היה עם משרד הבריאות. הנהלת המחלקה, שישבה בירושלים והכירה טוב יותר מדווינגר את המצוקה הקשה של מערכת הקליטה והבריאות, הכריעה בעד טובת המדינה ונגד טובת התפוצה. בפעילותו חרג דווינגר מן הכללים ומן ההנחיות המפורשות של מחלקת העלייה ׳תוך התעלמות מדעת מתוך לחץ מובן ומידת הרחמים׳. האחראי לשירות הרפואי במחלקת העלייה נפתלי בר גיורא ייצג נאמנה את העמדה שביכרה את טובת המדינה על עניינה של התפוצה. הוא הסביר לדווינגר את מצוקת הקליטה והאשפוז בארץ וטען שבגין שהותו הארוכה בתוניסיה אין הוא מודע למצב הקשה בארץ. הוא גם הבליע תובנה שחידדה את הדילמה שבין הבניין להצלה ובין התפוצה למרכז: ׳העלייה אינה באה רק משלילת הגולה אלא היא צריכה להיות ברכה לארץ,. בגלל עלייה בלתי סלקטיבית נכנס לארץ ׳אלמנט המגביר את תמותת התינוקות מילדי הארץ כי הם תופסים מיטות […] נשים בלתי שפויות גרות באוהל עם ילדיהן והן סכנה לסביבה׳. בעיני בר גיורא העובדה שהצעירים, הבריאים והעשירים בתוניסיה לא חשבו על עלייה ביטלה את טיעוני ההצלה של דווינגר.

העולים עצמם ניסו לשכנע את קברניטי העלייה שיתירו להם לעלות. הם שלחו ממרסיי מכתבים בכתב יד ובעברית נמלצת ובהם התלוננו על תלאותיהם במחנה גרנד ארנס: ׳החיים במחנה הם בכל רע לא חומרי ולא רוחני […] החורף ממשמש ובא וכסות החורף במטען ויש שהמטען כבר הגיע לארץ. […] אין בתי ספר ואין שיעורים, אין ספריה ואין עיתונים, ההפקרות שוררת במחנה ומאן דאלים גבר׳. לדידם, דווינגר ומשרד הבריאות עמדו מאותו צד של המתרס ועל כן הם באו בטענות על עיכובם בעוד שבעבר התירו. הם ביקשו מיצחק רפאל ׳להסיר מעלינו את הכבלים ששמו עלינו משרד הבריאות׳ מאחר שהם באו באישור – אישורו של דווינגר.

הערת המחבר: עולים מתוניסיה ליצחק רפאל, 12.9.1952, שם, 86/6283. לטענתם רק 27 מתוכם היו חולים והם תמהו אם מספר כזה של חולים יכביד על המדינה עד כדי כך שיש למנוע את עלייתו, ועוד הוסיפו שכל המעוכבים במרסיי שילמו עבור נסיעתם. אם אכן כך, נראה שבמקרה הזה הסלקציה סתרה את חוק השבות, שכן בהצהרות הפומביות נאמר שהיא חלה רק על מי שהסוכנות מביאה על חשבונה – הגבלת העלאה ולא הגבלת עלייה. בהתאם לחוק השבות המדינה לא ראתה לעצמה זכות למנוע את כניסתם של יהודים שהגיעו לחופי ישראל בכוחות עצמם.[ע"כ]

לאחר יותר משנה של עיכוב במחנה המעבר במרסיי הותרה ככל הנראה עלייתם ארצה של עולים אלה. אולם העולים ששלח דווינגר, ובהם חולים בשחפת פעילה ובמחלות נוספות, הרעו את היחסים בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות.

בנובמבר 1953 מונה שמואל מרקוזה, איש משרד החוץ בעבר, למנהל משרד העלייה בתוניסיה. מרקוזה הזדהה עם מדיניות הסלקציה הרבה יותר מדווינגר, וההתנגשויות בינו לבין הממונים עליו בעניין זה היו אפסיות.

יישומה של העלייה הסלקטיבית הן במרוקו והן בתוניסיה נתקל בקשיים רבים. העלייה הסלקטיבית נגעה בעקרונות ציוניים מרכזיים, עוררה לבטים והקשתה על פעילי העלייה לבצעה ככתבה וכלשונה. זאב חקלאי, שליח העלייה במרוקו, שניסה לתמרן בין שני צרכים של המדינה: להביא עולים צעירים ובריאים רבים ככל האפשר ועם זאת למנוע עליית נזקקים, גילה שאינו יכול לרבע את המעגל. הוא הקים מנגנון בקרה וסינון מסועף ורב תחנות שפסל את רוב המועמדים לעלייה עד כדי כך שלתחנה הסופית, העלייה לישראל, הגיעו רק שליש מהם, והעלייה ממרוקו לא הגיעה למספרים המקווים.

שליח העלייה בתוניסיה עד 1953, נחום דווינגר, לא הזדהה כלל עם העקרונות שהגבילו את העלייה. ריחוקו הפיזי מהארץ ומקשיי הקליטה הביאו אותו לראות בכללי הסלקציה גזרה חיצונית שיש לנקוט את כל האמצעים לעקפה. בתווך עמדו העולים שטולטלו מגורם אחד למשנהו ושהו תקופה ארוכה מאוד במחנות מעבר בתנאים קשים.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 123119

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

עולים במשורה

 

מועדפים דחויים

 מדיניות העלייה הסלקטיבית העדיפה במפורש קבוצות מסוימות של עולים, והעוסקים בעלייה נצטוו לדאוג לכך שמרבית העולים יבואו מקבוצות אלו. היו גם קבוצות שזכו להעדפה מתוקף התאמתן לצרכיה של מדינת ישראל. אולם בשנות השפל בעלייה יצרה מדיניות הסלקציה מנגנון ופעילות שהביאו להשהייתם של חברי קבוצות אלו גם כן.

הפריפריה במרכז: הניסיון להעלות את יהודי הכפרים

המשבר והאכזבה שליוו את קליטת העולים בשלהי העלייה ההמונית נבעו במידה רבה מאי־הגשמת הציפייה שהעולים ימלאו את אחת המשימות המרכזיות שניצבו בפני המדינה הצעירה – התיישבות חקלאית ועבודת אדמה. יהודי צפון אפריקה הכפריים נתפסו בקרב הקולטים כמי שיוכלו למלא משימה זו והעלאתם ארצה הוצבה בסדר עדיפות גבוה. גם דימוים בסולם הדימויים הישראלי היה גבוה יותר מזה של יהודי המלאחים העירוניים, המגזר שנחשף לתהליכי מודרניזציה. יהודי הכפרים נתפסו כקרובים לאדמה, בעלי אמונה דתית תמימה, לא ׳מקולקלים׳, צנועים ומסתפקים במועט, ויכולתם ׳להשתלב׳ בארץ, כך האמינו, טובה. ׳מצבם הבריאותי באופן כללי, חוץ מגרענת וגזזת, טוב׳, כותב חקלאי לבן־גוריון, ׳מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים עשרות רבות של קילומטרים. לכמה מהם יש מושג בעבודת אדמה ונכונות לחיי עמל בישראל […] לבך רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית׳. על המוטיבציה הגבוהה לעלייה מוסיף חקלאי: ׳ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במועט וכו׳ אך הם בשלהם: העלונו לישראל אין אנו חוששים מכך'.

הערת המחבר:    חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). חקלאי לא היה בודד בהתייחסות זו לתושבי הכפרים. ישראל עמיר, איש משרד הביטחון שסייר במרוקו, דיווח על רשמיו לחברי המוסד לתיאום. הוא התרשם בעיקר מהמוטיבציה הגבוהה ומהנכונות של תושבי הכפרים לעלות תיכף ומיד (המוסד לתיאום, 7.2.1952, ג״מ/43/ג/3029/4).

 על המוטיבציה ועל הסיבות הדתיות לעלייה נוספה גם המצוקה שהיו נתונים בה. כותב חקלאי: ׳מצבם בין הגויים עדין ביותר, כיום שורר שקט אך איש אינו יודע מה ילד יום, הם תלויים בחסדם של פקידים צרפתים וחיים באי ודאות ובפחד. הערבים לומדים מקצועות יהודים, סנדלרות, רצענות, חיטות וצורפות, וכך גובר תהליך הוצאת הפרנסות מידיהם׳. חקלאי ראה בהעלאת יושבי הכפרים הצלה ובניין גם יחד.

גם יושבי הפריפריה של תוניסיה, ובייחוד יהודי ג׳רבה, זכו להערכה וליחס חיובי. יצחק רפאל הדגיש את זיקתם לציונות: ׳כ־15,000 איש בג׳רבה וכפרי הדרום (בין שני מיליון ערבים) […] אנשי תורה, עבודה ויודעי עברית. הם רוצים לעלות לא רק מתוך פחד אלא מתוך אהבת ארץ ישראל׳. זלמן שזר, ראש המחלקה לחינוך בגולה וממלא מקום יו״ר הנהלת הסוכנות (לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל), עמד על חיי הרוח היהודיים: ׳בג׳רבה היו 2 בתי דפוס […] [הוא פגש] בחור יהודי בן 25 מג׳רבה [״.] דיבר עברית נהדרת […] נדמה היה לי שלפנינו שוב פעם עולי תימן׳. אזור הדרום, שג׳רבה הייתה חלק ממנו, היה גם המקום הראשון בתוניסיה שמצבם הביטחוני של היהודים החל להתערער בו. ב־1952 החל מאבקה של תוניסיה לעצמאות לצבור תאוצה והמתח הגיע לשיאו בסוף אותה שנה, שכונתה ׳שנת הדמים׳. למאבק הפוליטי של הלאומנים הצטרפו כוחות גרילה, שהיו פעילים במיוחד באזור הדרום .

הערת המחבר: יצחק רפאל במוסד לתיאום, 27.11.1951, ג״מ/43/ג/3029/4. היחס האוהד מצד רפאל נבע גם מסיבות פוליטיות. תנועתו, הפועל המזרחי, פרסה את חסותה על היהודים בדרום תוניסיה והעלייה משם הייתה אמורה להניב לה רווח פוליטי(צור, קהילה קרועה, עם׳ 330).

הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/77. רפאל העיר לו ש׳חומר אנושי זה עולה על יהודי תימן׳. מדברים אלו מתברר שוב שהוותיקים (לפחות שזר ורפאל) מיקמו את קבוצות העולים בסולם היוקרה לא רק על פי קרבתם לתרבות אירופה. הם התחשבו גם בקרבתם ליהדות ולעברית ובמידת היותם יהודים אותנטים. להבדיל מיהודי ג׳רבה היו רוב יהודי צפון אפריקה יושבי מלאהח עירוניים ודימוים היה נמוך ביותר.ע"כ

עם התערערות השלטון הצרפתי באזורי הספר גברה הסכנה הביטחונית ונפגעו גם החיים הכלכליים של היהודים בדרום תוניסיה. כמה אלפי יהודים חיו באזורים נידחים, לעתים כמה עשרות בכפר אחד, מוקפים עשרות אלפי מוסלמים. באזורים אלו היה לעתים שוטר צרפתי אחד ממונה על ביטחון האזור כולו.

על אף ההעדפה של תושבי הכפרים והקהילות הקטנות בתוניסיה ובמרוקו קשה היה להעבירם דרך מסננת הסלקציה. הקהילות הכפריות היו בדרך כלל מלוכדות ביותר והייתה בהן התנגדות לפסילתם של החולים או הקשישים. בני הקהילות הללו התנו את עלייתם בהישארותם יחד. בחלק מהאזורים הכפריים גם היה שיעור גבוה במיוחד של חולים, כמו למשל בקהילות הקטנות בדרום תוניסיה. הרופאה שפעלה בתוניס בשירות מחלקת העלייה של הסוכנות ציינה בעקבות סקר שערכה שה׳חומר בדרום הוא ׳דל ומלא צרות. אם יש משפחה טובה אז תלויים בה זקנים, עיוורים או ילדים חולים או נשים הרות והדבר מעכב את העלייה׳.

להערכתו של חקלאי התאימו תושבי הכפרים היטב למושבי העובדים, אך בגלל הלכידות הכפרית, שמנעה העלאה סלקטיבית בכפרים במרוקו, הוא המליץ להעלות את כל הכפר בשלמותו חוץ מחולים במחלות מידבקות (הכוונה למחלות קשות, לא גרענת וגזזת) ולבצע את תהליך הריפוי מגרענת בארץ, אפילו במושב המיועד להם. הוא צפה שהפנייתם למסלול הרגיל של מחנה העלייה בקזבלנקה לצורכי ריפוי מגרענת ׳תסתום את המחנה ותגרום לדמורליזציה בקרבם׳, ואז יפחת רצונם לעלות. ישראל עמיר, ראש אגף כוח אדם במשרד הביטחון, שנשלח לצפון אפריקה למצוא שם מתגייסים חדשים נוכח מצוקת כוח האדם בצבא, המליץ על ׳סלקציה של כפר׳, בחירת הכפרים הטובים ביותר והעלאתם להתיישבות בישראל בשלמותם, כולל הזקנים והחולים אך בלי חולי רוח וחולי שחפת.

הערת המחבר: במהלך שנות שלטונם הקימו הצרפתים בדרום תוניסיה תחנות מנהליות שחלקן התפתחו לעיירות קטנות. עיירות אלו משכו אוכלוסייה יהודית שעסקה באספקת שירותים לסביבה. משנטשו הצרפתים את התחנות נפגעו ביטחונם של היהודים וגם פרנסתם (דשן, החברה היהודית, עמ׳ 176).

גם לג׳וינט, ארגון הרווחה היהודי־אמריקני, היה עניין לפנות כפרים בשלמותם בגלל החשש שבעת מתיחות ביטחונית תהיה פגיעה קטלנית בקהילות הקטנות. פיזורן של הקהילות חייב גם פיזור נרחב של שירותי הרווחה שסיפק הארגון, ופינוין היה אמור אפוא להביא לצמצום עלויות השירותים. הג׳וינט החל בפעילות במרוקו ובתוניסיה ב־1949 והתמקד בעיקר בתחום הבריאות והרפואה, אך כמו בתפוצות יהודיות אחרות גם בצפון אפריקה הוא סייע לעתים במימון הוצאות העלייה. עם זאת בראש מעייניו עמדו צורכי היהודים בתפוצות, וטובתה וצרכיה של מדינת ישראל היו עבורו משניים בחשיבותם. הפער בין סדר העדיפויות של הג׳וינט לזה של הסוכנות השפיע גם על הגישה לעליית אנשי הכפרים. מדינת ישראל שאפה להביא ארצה בעיקר את היהודים שיוכלו להשתלב בהתיישבות החקלאית, ואילו אנשי הג׳וינט שאפו לפנות את הקהילה בשלמותה.

מאחר שהסוכנות היהודית והג׳וינט ראו עין בעין את ׳חיסול׳ הקהילות קטנות הציע רפאל כבר בנובמבר 1951 שיתוף פעולה בעניין. על פי הצעתו מדינת ישראל תקלוט את היצרנים מבין אנשי כל קהילה. הפסולים, אלה שכונו ׳המקרים הקשים׳, יעברו לקהילות עירוניות גדולות ויתקיימו שם על קצבה שיעניק להם הג׳וינט. הסדר זה ימנע את השארתם בכפר שרוב יהודיו עזבוהו. בראשית מרס 1952 החליטה הנהלת הסוכנות שמחמת המצוקה שכפריי הדרום בתוניסיה ובמרוקו היו נתונים בה תותר עלייתם של 6,000 איש בלא סלקציה אם יושג הסכם עם הג׳וינט בדבר סידורם של החולים והנכים בקהילות עירוניות. הניסוח של החלטת הסוכנות נועד לגשר על ניגוד העניינים שבין צורכי המרכז לצורכי התפוצה, או כדבריו של יצחק רפאל הוא ׳ישפר היסוד של הגברת העלייה היוצרת […] ויחד עם זאת תוכל להימשך ללא הפרעה העלייה שהיא בבחינת הצלה׳.

הערת המחבר: הג'וינט, ארגון שהקימו יהודי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה, סייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה החל הג׳וינט להיות מעורב במימון העלייה לישראל, תחילה באירופה, ומאוחר יותר גם בארצות מוסלמיות כתימן ולוב (סטוק, מכשיר נבחר, עמ׳ 146,60; הכהן, עולים בסערה, עמי 35,21, 55). על הג׳וינט בצפון אפריקה ראו A Guide to Overseas Operation of the American Joint 21-22 .Distribution Committee, 1955, pp, ארכיון הג׳וינט; ריאיון עם הרברט קצקי (10.3.1976 ,(Katzki, מתבע״ם, תיק 128-52. על מעורבות הג׳וינט בעלייה ראו לסקר, היבטים פוליטיים, עמ' 347; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמ׳ 337-334; צור, קהילה קרועה, עמ' 376-374; ראו גם דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 5.11.1951, אצ״מ, S100/76.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 127

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

עולים במשורה

מצד אחד נאמר בהחלטה ש־6,000 האנשים יועלו ארצה בלי סלקציה, ומצד אחר נכתב שהנכים והחולים לא יועלו ויועברו לטיפול הג׳וינט. הג׳וינט צידד בהיבט ההצלה של התכנית והדגיש במיוחד את חיסול הקהילות תוך התעלמות מרכיב הסינון שהיה בהסכם ולעתים אף תוך התנגדות מפורשת לו. ממשלת ישראל התמקדה באותה תקופה בעיקר בהיבט בניין הארץ והדגישה את הצורך שלא להעלות ארצה חולים ומקרים סוציאליים׳.

רפאל, שבאותם ימים החל להבין שהצניחה הדרסטית במספרי העולים היא מגמה ולא תופעה חולפת, קיווה שההסכם עם הג׳וינט יוכל לסדוק את הסכר שמדיניות הסלקציה העמידה בפני העלייה מצפון אפריקה. הוא דיווח שפינוי הקהילות הקטנות מצליח בתוניסיה בזכות שיתוף הפעולה בין הג׳וינט לקהילות המקומיות בקליטת ה׳מקרים הסוציאליים׳. במרוקו לעומת זאת התגלו קשיים במתכונת פעולה זו והחלו בבדיקתה בשלושה כפרים. לפני התגבשות התכנית הצליח רפאל לזכותה באהדה בקרב המצדדים בעלייה סלקטיבית בעזרת המעטת משקלה של החריגה מהסלקציה ולנוכח החשש שהתמעטות העלייה כבר החלה לעורר. לדוגמה אליעזר קפלן, סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שהדגיש שטובת הארץ (ולא טובת העולים) צריכה להיות העיקרון המנחה בכל תכנית עלייה, שמע מרפאל שפרט ל־150 חולי גזזת שיעלו בכל חודש ויטופלו בארץ במימון הג׳וינט לא תהיה חריגה מכללי הסלקציה. בן־גוריון, אף שדרש שלא יבואו לארץ ׳עיוורים ופיסחים׳, הודאג ממספר העולים הנמוך, שיזיק לתכניות ההתיישבות העתידיות, וקרא להגביר את העלייה ׳באלמנטים של נוער וכוחות עובדים […] שיחזקו את מצב הביטחון ושילבו להתיישבות. אין התיישבות בלי עליה׳.

הערת המחבר: עמדת הג׳וינט גרסה שיש להעביר משפחות מאוחדות בשלמותן ולא לפרקן, ועל כן צריכה מדיניות העלייה להתבסס על חיסול היישובים הקטנים בלי התייחסות לתנאי הסלקציה(דברי נציג הג׳וינט באירופה, צ׳רלס ג׳ורדן, בסיכומי שיחה עם באי כוח הג׳וינט בדבר השתתפות בהוצאות הסוכנות במרוקו, בלא תאריך, כנראה מאפריל 1952, ע"כ

לחיים שיבא, מתומכיה הנלהבים של הסלקציה, נודע דבר ההסכם בין הג׳וינט למחלקת העלייה משפנו אליו אנשי מלב״ן (מרכז לטיפול בעולים נחשלים) – המוסד של הג׳וינט שטיפל בעולים נזקקים בארץ – לאחר שאנשי הג׳וינט באירופה ובצפון אפריקה התייעצו אתם וניסו לברר כמה מקומות אשפוז יש ביכולתם להקצות למבצע של פינוי הקהילות הקטנות.

 שיבא זעם, ביקש לבטל את ההסכם וגייס לשם כך את בן־גוריון. לטענתו בהסכם שערך רפאל עם הג׳וינט הייתה התעלמות מההחלטה להגביל את עלייתם של חולים. הוא הפנה את תשומת לבו של בן־גוריון לנוסח ההסכם בדבר 6,000 העולים מכפרי הדרום שיעלו כולם בלא סלקציה. לשרים ולברל לוקר, יו״ר הנהלת הסוכנות, דיווח שיבא על סקר שערך הג׳וינט במרוקו (בשיתוף חקלאי, סגנו יאני אבידוב והרופא של הסוכנות, ד״ר שניצר) ובו נבדקו 1,369 נפשות בשישה מהכפרים שהיו כלולים בהסכם בין רפאל לג׳וינט. הסקר גילה ש־10.8 אחוזים מהנבדקים היו נכים או קשישים. באחד הכפרים היו ארבעים אחוזים מראשי המשפחות בשנות הארבעים לחייהם. מעבר לכך, ארבעים עד שבעים אחוזים מהמפרנסים היו מעל גיל ארבעים. רוב האנשים לקו בגרענת ולכמחציתם הייתה גם גזזת. שיבא העריך שהעלאתם של כפרים אלה בשיטת ׳חיסול גלויות׳ ובלא סלקציה בריאותית תפגע בחולים שכבר יושבים בארץ, תגביר את תמותת התינוקות ותמנע אשפוזם של חולי נפש.

 על פי שיבא טובת הארץ ותושביה הוותיקים קדמה באופן מוחלט לטובתם של יהודי צפון אפריקה המעוניינים להצטרף אל מדינת היהודים.

המוסד לתיאום היה הזירה האידאלית לפתרונן של מחלוקות בין הממשלה לסוכנות. בישיבה שכונסה על רקע ההסכם עם הג׳וינט בלטה תמיכתו הנחרצת של בן־גוריון בסלקציה ובשיבא. זעמו התעורר בעיקר מששמע את הדיווח של שיבא על העלאתם לארץ של עולים עיוורים מהכפרים הכלולים בהסכם. ׳הלזה תיקרא עליה מפני שרוצים לנפח את המספרים?׳, פנה בן־גוריון בזעם לרפאל, ׳זה נחוץ למדינה הזאת? […] ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באווקואציה של המשותקים והעוורים? […] יש דברים שכבר הסכמנו עליהם בינינו, אנחנו צריכים לחשוש שהם יופרו?׳. בן־גוריון ראה בהסכם עם הג׳וינט חריגה מסמכות הסוכנות ואף איים שייתכן שיהיה צורך לשנות את הגדרת היחסים בין ההסתדרות הציונית למדינה. חברי הנהלת הסוכנות במוסד לתיאום, שאישרו כמה חודשים קודם לכן את ההסכם עם הג׳וינט, לא העזו להתווכח עם בן־גוריון. לוקר ואשכול ניסו לגבות את רפאל תוך הדגשת התחייבות הג׳וינט לטפל בחולים, במקרים סוציאליים ובזקנים, אך בן־גוריון לא השתכנע. ׳יש להעביר את העיירות הקטנות לערים הגדולות, יש שם מספיק אנשים עשירים' אמר בפסקנות. הוא דרש שימצאו בצפון אפריקה 6,000 יהודים בריאים וצעירים בלי הסכם כזה. בן־גוריון דחה לחלוטין את עקרון ההצלה שהנחה את הג׳וינט ואת מחלקת העלייה. הוא שפט את ההסכם על פי עמידתו בקריטריון של בניין ואת העולים על פי תועלתם למדינה. צורכיהם לא עמדו בראש דאגותיו.

בעקבות אותה ישיבה הזדרז שיבא והודיע לג׳וינט שההסכם על הבאת עולים בלא סלקציה בוטל. הוא נתלה בדבריו של בן־גוריון על כך שחוק השבות מגביל את הכניסה לארץ מסיבות רפואיות. סיכוייו של רפאל להפעיל את התכנית לנוכח התנגדותו של בן־גוריון היו אפסיים. אף על פי כן הוא תלה את ההתנגדות של בן־גוריון רק בניסוח לקוי ובשימוש בביטוי ׳עלייה בלתי סלקטיבית׳.

ביטול ההסכם השפיע לא רק על הכפרים שהוא הוחל עליהם אלא על כלל מערכת היחסים בין משרדי העלייה בצפון אפריקה לג׳וינט. הג׳וינט ראה בהסכם חיסול הקהילות הקטנות מפעל רצוי שהיה מוריד מעליו עול כבד. מאחר שבוטלה התכנית נסוג הג׳וינט כליל מהשתתפות בהוצאות הכרוכות בטיפול הרפואי שהוגש למועמדים לעלייה ובמשך זמן מה הצטמצמה גם תמיכתו הכספית בעלייה.

 כך פגעה מדיניות העלייה הסלקטיבית גם בשיתוף הפעולה בין מחלקת העלייה לארגון הרווחה היהודי־אמריקני.

ניסיון נוסף להעלאת קהילות כפריות בשלמותן נעשה באמצע 1953. באותה תקופה כבר החזיק משרד הבריאות נציג קבוע במרוקו, ד״ר אליעזר מתן. מתן היה מתומכיה הקיצוניים של העלייה הסלקטיבית ושימש שליח יעיל ביותר של שיבא. הוא התייחס בספקנות לתקוות שתלו באנשי הכפרים. ׳מספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו על קיומם של כפרים של עובדי אדמה שיגאלו את החקלאות האקסטנסיבית בארץ׳, כתב והוסיף בלעג: ׳החקלאי היחיד ביניהם הוא זאב חקלאי׳. דרישתו של מתן שכל הכפריים ייבדקו אצל רופא ומי שייפסל יוחזר לכפרו עוררה בעיות לא מעטות. חקלאי העריך שהוצאתם של המועמדים מהכפר רק לצורכי בדיקה, שנערכה לעתים במרחק 900 קילומטרים מכפריהם, היה בה כדי ׳לזעזע את אורחות חייהם׳. תלונות של כפריים שהוצאו מכפרם והוחזרו אליו לאחר מכן הגיעו לאוזניהם של השלטונות הצרפתיים והללו ביקשו מאנשי הסוכנות שלא ליצור אשליות בקרב היהודים.

 בעת סיור שערך רפאל בצפון אפריקה אותר לבסוף כפר אחד שגם מתן הסכים לאפשר את עליית כל תושביו מאחר שמצבם הבריאותי היה שפיר ואת נזקקי הכפר הסכימה לקלוט הקהילה הגדולה של מרקש. אולם מכשולים טכניים ולבסוף התמהמהות יתרה של תושבי הכפר עצמם הביאו לביטולה של התכנית. למרות הביקורים הרבים ותשומת הלב המיוחדת לשאלת הכפרים המרוחקים לא עלה בידי מחלקת העלייה להעלות לארץ אפילו כפר אחד בשלמותו. ׳כשלון הניסיון להעלות כפרים שלמים היה אולי הצורב בניסיונות שהתנסו בהם שליחי קדימה׳. לכישלון זה היו אבות רבים: משרד הבריאות, היעדר מימון מצד הג׳וינט והססנותם של בני הכפר לעלות כאיש אחד. רק בקיץ 1954, משגבר זרם העלייה עקב הדה־קולוניזציה בתוניסיה ובמרוקו, החלה גם עלייה מהכפרים בדרום מרוקו.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 132

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר