אברהם-אזולאי-חידא


תולדות חייהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח – שמעון ואנונו

רבי אברהם אזולאי. ארזי הלבנון

אמנם, רבני ירושלים, בהסכמתם ל״זהרי חמה״, בשנת בקש״ו צדק [תח] כותבים: אברהם אזולאי נר״ו. אך לא נראה לערער בשל כך אם מסורת המשפחה. תאריך החיד״א מקבל גם אישור ממקום אחר. רבי דוד קונפורטי כותב. כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת״ה ליצירה… זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנז׳ זולת מעטים שכבר היו בבית עולמם… והר״ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

בית רבינו

רבינו אינו מזכיר מתי נשא אשה. בשנת שע״ט, עת ברח מחברון כותב ״ואמלטה אני וביתי״ וכן בחזרתו לחברון ״אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון״. אך בהקדמת ״בריכת אברהם״, בכ״ה אלול אותה שנה, מתפלל רבינו שיזכה ״להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה״. א״כ נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד. כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו ״בעלי ברית אברם״: ״ובה׳ בטחתי כי הוא יעזרני… ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא״. ספר זה נשלם בר״ח טבת שנת ש״פ.

בנו של רבינו, מהר״ר יצחק, שכאמור נולד אחר ר״ח טבת ש״פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלו כתובים בצורה מעניינת ומפליאה: הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב״בעלי ברית אברם״

כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו :תקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי״ב.

שתי בנות היו לרבינו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, היתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל: ״אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלהי כמהר״ר אברהם אזולאי ז״ל… לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה״ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד׳ שנים. והיא בחכמתה היתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד אלא כי היתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא״. כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה. בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר״ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת ״חסד לאברהם" שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם ״אורים גדולים״ ו״אור לישרים״.

את בתו השניה השיא רבינו לרבי דוד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר״ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו, רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבית של בעל הפרי-חדש, וכתב ספר ״זרע אברהם״. הוא ניהל בארץ מלחמת חרמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד״א וזקנו

כתבי רבינו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד״א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו: ״חנני אלהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה׳ יזכני להגות בו כל ימי חלדי [ולהנחילם] לכל בני, יחד עם החלקים האחרים… [בן] בן בנו של מורי הרב המחבר… הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס״ט״.

ועל עותק ספר ה״לבוש״ של רבינו כותב החיד״א: ״זאת היתה לי ירושת אבות.״ חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבינו הוסיף: ״וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בכת״י״. הרי שירש החיד״א את כל כתבי רבינו.

חלק מחיבורי רבינו למד החיד״א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ואמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבינו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו. אולם תמיד – בדחילו ורחימו. כשהגיע החיד״א לחברון כתב בראש ספר ה״לבוש״ שירש מרבינו: ״וזיכני המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה׳ פה עה״ק חברון ת״ו, שלהי סיון תקכ״ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז״ה הקבור פה יגן בעדי כי״ר״.

״מר זקני הרב״ קורא החיד״א לרבינו. ונשאל על כך באיטליה: ״איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני״. והשיב החיד״א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים ״הלא תראה הרב הגדול מהר״ש בן הרשב״ץ כותב אדוני זקני על הרמב״ן בכמה תשובות, והוא שישי לרמב״ן".

החיד״א ביקש מבנו, הר״ר רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, ״שמשה היה שביעי לאברהם״. ונכדו של החיד״א הוא שביעי לרבינו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ״ז משה.

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבינו עברה מהחיד״א לנכדו זה. וכשהוא מתענין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

המקובל האלוהי

רבינו נודע כאחד מגדולי המקובלים בתקופתו. רבני ירושלים כותבים עליו בשנת ת״ח, ארבע שנים אחר פטירתו: ״החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא״.

מאוחר יותר נתפרסם רבינו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסוד של תורת הקבלה. בשנת תט״ו נדפס בונציה ספר ״טוב הארץ״. אשר תוכנו: להודיע לבני האדם קדושת א״י ע״פ כתבי האר״י, רח״ו, הרמ״ק ורבי אברהם אזולאי. הגה״צ רבי חיים הלברשטאם, האדמו״ר מצאנז, שנתבקש להסכים על ״אור החמה״ כותב: ״דברי הרב מהרא״א הנ״ל אינם נצרכים להסכמה. הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקודמים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנ״ל למקובל גדול״.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבינו בהקדמה ל״קרית ארבע״: ״שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה׳ את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת. ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני להבינני קצת מפשר אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדברים באזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה׳ בא לידי ספר פרדס רימונים להאלקי הרמ״ק זלה״ה והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעוד משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלקית ואדור נדר לה׳ לעלות

אל ארץ חמדה. להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה״ה על ספר הזוהר".

אכן, זכה רבינו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ״ק, ואף לעשות קיצור ממנו. אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. וכמו שכתב החיד״א בשם הגדולים: ״…יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח״ו מ׳ שמואל ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנז׳ מהדורה בתרא, כי מהרח״ו ציוה לגונזה בקברו. ורבנן קדישי אשר בדור על ידי ייחודים הוציאוהו מקברו על ידי ש״ח״.

וביתר ביאור בערך ספר עמק המלך: ״וכבר כתבנו כמה פעמים שמז״ה מהר״א אזולאי ומהר״י צמח ז״ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב מהרח״ו ז״ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שצוה הוא ז״ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור״.

כמו כן כותב רבינו על כתבי מהר״ר סולימאן אוחנא, מגורי האר״י, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבינו בשמו בספר ״בעלי ברית אבדם״.

בקבלה מעשית לא עסק רבינו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, מעשה ידיו, והדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף בסדר״ סימן ו/ כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזו מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדו׳.

מתורתו של רבינו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורים ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו210 בתורת הקבלה. בחלק מהפירושים המאוחרים משובצים דברי רבינויי2. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממארכיש212: ״בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הה״ר דוד אזולאי והר״ר אהרן אזולאי והה״ר אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו״.

אלו הם חיבוריו:

א] ״קרית ארבע״ ביאור על הזוהר. לו קורא רבינו ״חיבורי הגדול״.

נקרא כך כיון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות: האר״י הקדוש זלה״ה כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו, כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה, כמהר״ר משה קורדובירו זלה״ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות ״שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת״ל״. הספר חולק לשלשה חלקים, שכל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו: אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ״ק [=שע״ח].

״אור הלבנה״ תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר״. וטעם שמו: ״כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך באישון חושך הטעויות״…ואל יחשוב אדם שיש בספר הזה שום הגהה מסברא ח״ו, אלא מספרי כת״י המדויקים. וכמו שהגדירו החיד״א, הגהות על ספר הזוהר כמו מהרש״ל לש״ס. ״אור החמה״ להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם״.

אחר כתיבת הספר, בשנת שע״ח, התפלל המחבר: ״וה׳ יעזור לי לגמור את המצוה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלקי כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה״י. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר

״ירח יקר״ מהרא״ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו ״זהוי חמה״, וכך כתב בהקדמתו: ״קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל״.

אך לא אסתייעא מילתא, ו״זהרי חמה״ לא צורף לכתה״י של ״אור החמה״ אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת״י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ״א. בעוד ש״אור החמה״ נדפס בירושלים, תרל״ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו״ר משינאווה, הגה״צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, שגם מצא את ז״ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ״ואור החמה עם זהרי חמה״ לפ״ק [תרנ"ו]. ד״צ מהדורה זו, ב״ב תשל״ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר ״קרית ארבע״ כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוה״ק בפרשת ״ואתה תחזה״, המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם ״מחזה אברהם״, תחלה בשנת תר״מ, בחוברת נפרדת ואחר כך במהדורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל״ד ד״צ מהדורת ירושלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר