אור החיים הקדוש- טללי אורות- הרב שמיר


טללי אורות – ספר דברים – פרשת "וילך". מאת: הרב משה א. שמיר

ספר דברים – פרשת "וילך".Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט).

 

מצוות כתיבת ספר תורה.

               "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (בעל 'ערוך השלחן').

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא יט). זוהי המצווה האחרונה בתורה בה מצווים לכתוב ספר תורה.

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

 

  הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' הרב עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 פועל יוצא מדבריו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', היוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי. (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

רבנו חיים בן עטר מחבר הפירוש "אור החיים" הק' על התורה, הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת חיים".

רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות: א. "לכתוב את התורה. ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה. ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב 'ויכתוב משה את השירה. וילמדה את בני ישראל. וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת… " (דברים לא כב).

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמתי על פי השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה…".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דברים לא, כב). על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל"במרוקו. אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה

ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול. הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול.

הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו "אור החיים" הק'.

"צו את אהרן ואת בניו לאמר:

זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב).

רבנו אוה"ח הק': הפס' הנ"ל רומז לגלות האחרונה הנמשכת כ- 2000 שנה,

לעומת גלויות מצרים ובבל שנמשכו ביחד, 470 שנה.

וכדברי קודשו: "ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על – גלות אחרון – שאנו בה,

לנחמנו מעיצבון נפשנו…".

  • "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת השלמים" (ויקרא ו).

בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אחיו אהרן הכהן. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן להקריב את הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפס' הראשון: "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנה בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו בא"י.

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם יהיה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

"זאת תורת העולהזאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית, רוחנית, כלכלית וביטחונית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן סלה ועד: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה' כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה – ספר שופטים – הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

  • "זאת תורת העולה"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלוקים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזוהר הק' (בפרשת יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפסוק חוזר על הביטוי "היא העולה".

                                ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

הביטוי "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש הנמצאת על המזבח ככתוב: "הלא כה דברי כאש – נאום ה'.(ירמיה כג, כט). ואילו הביטוי "על המזבח", המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו".(ישעיה כא, יא-יב).

  רבנו אוה"ח הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפסוק הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפסוק "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום ככתוב: "כל הלילה עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול", לכן רבנו אוה"ח הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו אוה"ח הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, לזירוז הגאולה.

לפי המשך הפסוק הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח ושאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב שאל אותו. ענה לו: "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר "מסינה" שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה מ"מסינה" לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות, וסיפרו להם על מגפת דבר המשתוללת בארצות הסמוכות, כולל בירושלים. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית, לנמל עכו, ולא עזרו כל תחנוניהם שיקח אותם ליפו.

לעכו, הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. התברר להם ע"י תושבי המקום שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע בינתיים לירושלים עד יעבור זעם.

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומייסד היישוב. בכל מקום הם התקבלו בכבוד רב.

לירושלים, הם הגיעו, ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

עלייתו של רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו לארץ ישראל, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה.

רבנו אוה"ח הק' פתח בכך, את שערי העליה לא"י, לקראת תהליך הגאולה.

בעקבותיו, היו עליות משיחיות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א והבעש"ט.

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון לדוד המלך.

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י).

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח, נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא: הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך, יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.  

מאדם הראשון ועד דוד, חלפו 2854 שנים. כאשר מוסיפים עוד 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל, בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י, שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות קודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עם ישראל ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָחב כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת

'ויתבוננו חסדי ה', ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה עמאר שליט"א).

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

במזמור הגאולה אותו אנו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז).

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

 ה"מצודת דוד" מפרש את הפסק' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

הראשון לציון הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריוח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו, ובכך נבין "שאין העולם הפקר,

רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ה. "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד …".

הקב"ה נוקם וינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות שפקדו את אירופה ופוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה, ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה ובקרוב – בפרס, ובשר המדינות שהצרו לעמנו.

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

  • "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא צו ו, ב).
  • "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

 ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא צו ו, ב).

  • "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא צו ו, ב).

           "זה השלחן – אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו". (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים, ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקורבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",  שדימה  את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.

כך גאולתנו – לא נעים, אבל תגיע ובקרוב.

גם את הציפייה לגאולה, הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו אל מחוז חפצו. עד כאן דברי קודשו.

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה, הרבנית שמחה שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמשה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול או להתברך, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו פה איך חכמי וגאוני ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר, מתוך יגיעה, ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, עינבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 פרשת ניצבים וראש השנה. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 פרשת ניצבים וראש השנה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עילאה = עליונה, העוסקת ברובד ההבנה – ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי – ספירת המלכות.

 

"א-ת-ם – נצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = אחד משני השמות של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני ה' אלוקיכם".

 

פרשת התשובה לקראת ראש – השנה:

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלוהיך את שבותך… ומל יהוה אלוהיך את לבבך (דב' ל, א- ו).

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו – ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה, ויוצא זכאי כדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"כי להיותם לפני ה' ניצבו – ונשאו ראשם".

בראש השנה יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו

 הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

  ע"י תשובה מאהבה.

במשך השנה, כל אחד מאתנו נמצא בתנועה והליכה מתמדת. השאלה המתבקשת מדוע הפסוק הראשון בפרשה, הופך אותנו להיות "ניצבים" ככתוב: "אתם ניצבים היום", ולא "אתם הולכים היום"?

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצב" במשמעות של מכובד הניצב על משמרתו כדוגמת דרגת ניצב במשטרה, בבחינת הכתוב במגילת רות אצל בועז השופט, "ניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד.

גם לגבינו, במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בראש השנה, בבחינת – אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים.

עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להזדקפות והתיצבות בקומה זקופה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'  בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

רבנו-אור-החיים-הק', מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים. רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס האלמנט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלוהיך ובאלתו" (דברים כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשה הקודמת "כי תבוא" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק.

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו אוה"ח הק'. נצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל…" לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו…." (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות להבדל בין יהושע למשה אומרת: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

לסיכום: עד כמה חשוב לצאת, לא רק ידי חובת ה', אלא גם ידי חובת בני אדם, בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במ' לב כב). 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזדמן} הקורא לתשובה…" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפסוק הראשון "אתם ניצבים היום…", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 "הנסתרות ליהוה אלוהינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם…" (דברים ל כח).

                   "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (ניצבים כט, כח).

רש"י ורבנו אוה"ח הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות לה' אלוקינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפסוק: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעם ישראל בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה…", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעם ישראל הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפסוק מצוות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (דברי רבנו אוה"ח הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ב. עובר על מצוות לא  תעשה. ג. ביטול מצוות עשה.

 

רבנו "אור החיים" הק' שואל  מדוע נאמרו הפסוקים: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפסוק: ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצוות התשובה נאמרה קודם לכן בפסוק: "ושבת עד ה' אלוקיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפסוקים, ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיךושמעת בקולו…". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את ארץ ישראל, ולכן נאמר בהמשך: "… ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך…". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעם ישראל: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך…". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' את עמו:

"לאהבה את ה', פירוש: שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלוקיך, ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך – ובפרי אדמתך וכו'". "פרי בטנך": ילדים ונכדים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כמו שאומר השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים / ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא". לכן, יש להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצוות לימוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

שלבי התשובה לפי הרמב"ם:

א.עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו". {גם מחשבתו הרעה}.

ב. החרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב:

 "ולא נאמר עוד – אלוקינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. הווידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח"- חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה:

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה" בראם. העולם נברא ב-ה'. רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשב בתשובה. על פי תומר דבורה לרבנו משה קורדברו.

 תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

המהות הפנימית

של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצוות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" {למרחב האלוקי המוגן}.

כל זאת, בבחינת "והעם רואים את הקולות" (שמות כ יד) – דרכם "רואים" את השכינה.

 

  • השופר במקורות:

 

  • "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצווה.

  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המלה בפסוק "חגנו", רומזת לשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דברים טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בראש השנה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר… " (תהילים מ"ז, ו  ח).

את המזמור הנ"ל, אומרים שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפסוק: "עלה אלוקים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, מידת הרחמים לעומת זאת, באה אלינו במקומה –  בבחינת "ה' {הוי-ה} בקול שופר".  הזוהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

  • תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית ברא הקב"ה את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך ה'"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם…" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, התורה לא מציינת את הטעם לכך),

רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא…" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו , ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

להתבשם באור החיים – למוצשק.

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דברים ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

המסר של הסיפור – "וצדיק באמונתו יחיה". הקב"ה איננו משיב ריקם את תפילת

כל אדם בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב).

מטרת המניעות היא לנסות אותנו – כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

 

    "צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמה, יז)

כאשר הקב"ה בא להדריך דבר {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין.

 אבל כשבא {האדם} ומתחנן – ירחמהו ה'". (רבנו אוה"ח הק').

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו" רבנו "אור החיים" הק' (דב' לב, ד).

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך" {כי תבוא},

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של רבנו "אור החיים" הק'.

שבת שלום ומבורך משה אסולין שמיר.

 0523-240-298    –   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים:

 אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. הרב דניאל אשכנזי בן דוד ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה.

 

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע ה. בתיה בת שרה ע"ה.

 

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. אסף בר אלישבע. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר וזהר בנות שרה. יעקב בר מרים. אלעד בר מיכל. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין. דניאל בר אסתר.

 

 

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר