פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74
משלוח צבא נגד הערבים הנוצרים גגבול ביזנץ (שנת 8 ל״הג׳רה״ — ספטמבר 629)
אחרי שהיו ח׳יבר, תימא וואדי אלקרא בידי מוחמד, לא היו עוד מקומות לכיבושים, שמהם ניתן היה להוציא שלל, אלא בגבול הביזנטי. מוחמד שלח צבא אל הגבול הזה, נגד הערבים הנוצרים שחנו שם. זה היה בספטמבר 629, בדיוק באותה תקופה, כשהקיסר הרקליוס היה בירושלים וחגג את נצחונו הגדול על הפרסים לאחר שהדף אותם (אחרי כיבוש אלכסנדריה) עד לב פרס. אחד מן המשתתפים במסע זה (או אחדים מהם) בגד ומסר לביזנטים על בוא הצבא המוסלמי. באותו יום ובאותה שעה שהמוסלמים רצו להתקיף — הותקפו הם עצמם דרומית לים המלח במקום בשם מותה. שלושה נושאי דגל, ביניהם זיד — בנו המאומץ של מוחמד, נפלו. זו היתה אמנם מכה קשה, אך לא היתה זו תבוסה רצינית. ח׳אלד בן אלוליד, שהכרנו אותו במלחמת אוחוד, הציל את המצב והביא את הבורחים הביתה. ושוב, בחכמתו הרגילה לא גינה מוחמד את הבורחים, אלא נתן לח׳אלד את התואר ״סיף אללה״ — חרב אלהים. בזה נטל משהו מן העוקץ. דבר זה עשה רושם כה גדול, עד שתיאופנס, ההיסטוריון הנוצרי, מזכיר גם הוא תואר זה.
כיבוש מכה (שנת 8 ל״הג׳רה״ — 8 בינואר 630)
עתה ראה מוחמד, שאינו יכול עוד לצפות לכיבושים נוספים במקום אחר. והוא מכריז בסורה 9, פסוק 17—18 :
אין רשות למשתפים לעבוד במסגדי אללה באשר מעידים הם על עצמם שהם כופרים.
במסגדי אללה יעבוד רק מי שמאמין באלהים וביום הדין ומקיים את התפילה.
הדברים בפסוקים אלה ודאי אינם הולמים מצב של חוזה־שלום לעשר שנים. אולם כבר אמרנו בדברינו על תחילת התקופה של אלמדינה: בא מוסר חדש, שאמנם נראה בעיני המוסר הישן כהפרת המוסר. כאן היתה הכרה ברורה, כי אנשים אלה, שהם עובדי אלילים, והמהללים את הכעבה על־ידי פסליהם, אין להם רשות להיות שם ואין שום התחייבות כלפיהם.
בחודש רמדאן יוצא מוחמד בראש כל המאמינים והרבה שבטים ערבים. אבן ספיאן, שכבר הזכרנו אותו בראש אנשי מכה במלחמת בּדר, בא אל מוחמד. הם ניהלו משא־ומתן. מה היה תוכנו אין איש יודע. עובדה היא, שמוחמד יכול היה לחדור אל מכה ללא קשיים רבים. נהרגו רק עשרים איש מאנשי מכה, ורק שניים־שלושה מוסלמים. מוחמד הבטיח, כי זה שלא ירים נשק — לא ייפגע, והוא קיים הבטחה זאת. רק שתי נשים אשר חיברו שירי גנאי נגדו צווה להוציאן להורג, שכן, כפי שכבר אמרנו: המשורר היה מביע דעת הציבור בשירים. על כן, מי שהעזה פנים צריכה היתה לבוא על עונשה. מוחמד שיבר את הפסילים (אולי היה בכּעבּה רק פסל אחד של האל הֻבַּל ויונה של עץ), אך איש לא התרגש מן המעשה הזה ואיש לא מת מות קדושים על הפסילים האלה. מוחמד הראה שמכה חדלה בשבילו להיות עירו. במשך כל זמן היותו במכה לא התפלל תפילה רגילה, אלא התפלל תפילה קצרה, כדרך אדם הנמצא במסע מלחמה. והוא חזר לשבת באלמדינה.
עם כיבוש מכה אפשר היה לצפות שיעשה מעשי נקמה, אבל מוחמד הראה את מתינותו. כיבוש זה היה שוב מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. ומוחמד היה עתה לא רק ראש מדינה וראש קהילה דתית, אלא הוא משך אל עצמו את כל היוקרה של העיר מכה, שהיתה בימים ההם עיר ראשית בכל ארץ ערב.
מכיבוש מכה עד מותו של מוחמד
מלחמת האסלאם על השלטון בארץ ערב היתה המלחמה בעיר מכה. עם כיבוש העיר הוכרעה המלחמה, כי ארץ ערב הלכה אחרי מכה. אמנם, דברים אלה צריכים הסתייגות מסויימת, שהרי המערכה הגדולה בחיי מוחמד היתה עדיין לפניו. אך הדברים נכונים בכך, שרק לאנשי מכה היה עניין והתמדה מסויימת במלחמה ואילו אחרי נפילת העיר לא היה שום צד שהיה מעונין במלחמה הזאת.
מלחמת חֻנַין וכיבוש אלטאיף
כיבוש העיר מכה היה לרצון למהגרים, אבל רוב המשתתפים במסע מלחמה זה לא באו על סיפוקם, כי היתה זו מלחמה שלא הביאה שלל ומלקוח. על כן פנה מוחמד מיד נגד הקיבוץ הגדול ביותר של שבטים שבמזרחה של העיר, נגד הַוָאזן. שבט גדול זה, או קיבוץ־שבטים גדול זה, הבין את אשר לפניו, שהרי הצבא המוסלמי היה הצבא הגדול ביותר שראתה ארץ ערב בכל המאה ההיא. הם קיבצו את כל רכושם ומשפחותיהם למקום אחד, הוא חֻנַין. וקודם שהתקרב הצבא המוסלמי הם ביקשו לנצל את צד ההפתעה והתנפלו על המוסלמים. החלוץ של הצבא המוסלמי נסוג בבהלה. אולם את המצב הצילו אנשי אלמדינה, ה״אַנְצָאר״ הנאמנים מלומדי המלחמה, ושלל רב עד מאוד נפל בידי המוסלמים: 6,000 נשים וילדים, 24,000 גמלים. על כל גדולתו של מוחמד ושלטונו אפשר ללמוד מכך, שהוא אסר לחלק את השלל וצווה לפנות מיד אל העיר אלטאיף, העיר האחות של מכה. אך כאן הוא נתקל בהתנגדות קשה, שכן העיר אלטאיף לא היתה כמו ח׳יבר ואלמדינה קיבוץ של מצודות, אלא היתה עיר גדולה ומבוצרת לפי השיטה התימנית החמירית העתיקה. מוחמד שלח אנשים לתימן להביא משם בליסטראות (מכונות מצור), אבל גם זה לא הועיל. ושוב גדולתו של מוחמד: כשראה שלא יוכל לעיר הוא סר ממנה. הוא נסוג מן העיר, ועכשיו חילק את השלל. אד בשלל זה הוא פקד ביחוד את אויביו הקודמים, את אלה שצריך היה לקרב את לבבם (״תַאְלִיף אַלקֻלוּב״). דבר זה עורר רוגז גדול בקרב אנשי אלמדינה. וכאן מסרה לנו המסורת נאום נפלא של מוחמד שבו פייס אותם עד שפרצו כולם בבכי. מוחמד חזר אל אלמדינה ולא השתתף ב״חג׳״ העלייה־לרגל), כי עדיין השתתפו עובדי אלילים ב״חג׳״, והוא לא רצה לעבוד-אלהים בכּעבּה ובהר ערפאת יחד עם עובדי אלילים.
את העיר אלטאיף הכריע בצורה פשוטה. הוא שיסה בה את השבטים שהיו קודם לכן בני בריתה. וכיוון שהעיר היתה עיר מסחר, היא לא יכלה להתקיים כששדדו את שיירותיה. נציגיה באו אל מוחמר להכנע, אד ביקשו שיורשה להם חופש אהבה ושתיית יין. אולם מוחמר לא יכול היה להיענות לבקשה כזו. לאחר מכן ביקשו שלפחות לא צריכים יהיו להתפלל, משום שהתפילה היא עבדות (כמאמר התלםוד הבבלי: עבדא קמא מריה — כמו עבד לפני רבו), אבל גם לזה לא הסכים מוחמד הוא שלח אליהם כשליחו איש משלהם, אשר לפני זמן רב קיבל את האסלאם. היה זה מֻגִירַה בן שֻעְבַּה סוחר כשאר אנשי אלטאיף, שהתפרסם כעבור זמן כשליט עיראק.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74