אליעזר-בשן-ממזרח-שמש-עד-מבואו


אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון

כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.

חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:

תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…

כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.

הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.

הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו.

'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו

שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.

רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.

בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

הפקעת מחירים

תופעה אחרת, שאף היא מכונה ״גזל עניים״ בפיהם של חכמים היא הפקעת מחירים של דירות, סחורות ועוד. נצביע על מספר ביטויי תגובה של חכמי המזרח והמגרב לתופעות אלה.

מעשה באשה בעיר לפנטו שביוון במאה ה-ט״ז, שהעלתה מחיר השכרת חנויות. ר׳ שמואל קלעי (תלמיד הרד״ך מקורפו) כותב עליה במלים בוטות:

עונה גדול מנשוא וקראתי עליה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר כלה מצודים וחרמים, ועל המסייעים לחטא ילכד בה, והמיסרה ירא ד׳… כי ראוי לכל יודע לעמוד בפרץ.

החכמים יוצאים לא רק נגד מפקיעי השערים, אלא גם נגד בעלי היכולת המוכנים לשלם מחירים גבוהים, ובכך מעלים המחירים ומכבידים על העניים. המבי״ט (ר״ס- ש״מ, 1580-1500), חבר בית דינו של ר׳ יוסף קארו, מותח ביקורת על המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים, וכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לקנות אתרוגים:

קנא קנאתי במהללים את עצמם ליקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש… שהוא סבה ליקר שיווי הכשרים אע״פ שיש אחרים שהם הדר והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים, ומתפארים על שהולכים כמה בני אדם רובם הדיוטות לבית אחד שיצא לו שם בעיר שקנה אתרוג בשני פרחים ושהוא מהודר ליטול אותו אתרוג ומזלזלים באתרוגים הכשרים.

כיון שהעשירים דורשים אתרוגים מהודרים, הרי האתרוגים האחרים, שאינם מהודרים אבל כשרים נחשבים כפסולים, וכך יוצא שהעני אין בכוחו לשלם עבור אתרוג.

גם ר׳ חיים אבולעפיה מאיזמיר, שהזכרנוהו לעיל, קרא חמס על תופעה שלילית זו, ואף נקט באמצעים למנוע אותה.

הוא מגיב על מפקיעי השערים של גבינה, חנויות, דירות ובהמות משא. מקרים כאלה היו חמורים בייחוד בזמן מגפות, כאשר המונים יצאו את העיר והציפו את הכפרים, ובעלי בהמות ודירות בכפר ניצלו את הביקוש. ר׳ חיים זורק מרה ב״בעלי כיסים״ המשלמים מחירים גבוהים

"וגורמין שהעניים מוכרין כסות אשתו ובניו לברוח לכפרים… ואין שמים לבם כי זה הוא גרמא בנזקין ומסירות ממון ישראל לאומות העולם, ומלעיגין ואומרים כל אחד רשאי לעשות בממונו כרצונו, ודרשתי להם שעוון זה חמור מכל העבירות וגיהנם כלה והם אינם כלים… וכמה נפשות ניספו בעבורם והזהרתי להם שיעשו קצבה כעשיר כדל".

בקשר להפקעת מחירי החנויות הוא כותב, כי מי שמפקיע שערים כאילו מלווה בריבית

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי ורומז כי המלווים לא יקומו לתחיה בתחיית המתים. הוא גם מוחה על רמאות במידה ומשקל שעונשה קשה מעריות, והחרים כל מי שהפקיע שער או רימה במידה ומשקל לדבריו, הקהל קיבל על עצמו למכור ביושר.

שביתת קונים

מה היו אמצעי הלחץ למנוע הפקעת מחירים, או להורידם לאחר שהמחירים הועלו ללא הצדקה? אחת הדרכים היתה שביתת קונים. ואמנם מצויים שני מקומות במאה ה-18. באלג׳יר ובאיזמיר, בהם הוסכמו הסכמות לא לקנות דגים עד שהמחירים יירדו. הגושפנקה ההלכתית הראשונה לכך ניתנה על ידי ר׳ מנחם מנדל קרוכמאל (רבה של ניקולסבורג משנת ת״ח -1648, עד פטירתו בתכ״א-1661. בעל ״צמח צדק״), בעקבות הסכמה באחת מקהילות מורביה. הוויכוח התעורר נוכח סירובם של העשירים לקבל את הסכמת הרוב בדבר שביתת קונים, בטענה שהם רוצים לקיים מצוות עונג שבת המתבטאת באכילת דגים. ר׳ מנחם קרוכמאל פסק שההסכמה תקפה וכי היא מחייבת גם את בעלי היכולת, שעליהם להתחשב בשכבות העניות, ומוטב שיבטלו מעונג שבת אחת, ובלבד שחסרי היכולת יוכלו ליהנות בעתיד מעונג של שבתות הרבה. הלכה זו נתקבלה גם על ידי נושאי הכלים של השלחן ערוך, כי במקרים מסוג זה יש לתקן שלא יאכלו דגים, למען יורדו מחיריהם לטובת העניים.

ההסכמה באלג׳יר מובאת על ידי ר׳ יהודה עייאש (ת״ס-תק״כ, 1760-1700), דיין בעיר זו בקשר לשאלה שהתעוררה, והיא: האם מותר ליהודי לשלוח עכו״ם לקנות בשבילו את הדגים, שהרי עליו לא חלה ההסכמה. היה כאן איפוא נסיון לעקוף את ההסכמה. תשובתו של ר׳ יהודה שלילית כמובן, באשר יש לראות את טעם ההסכמה ומטרתה. ואם כל אדם ישלח שלוחו, הדבר לא ישפיע על סוחרי הדגים והם יימנעו מהורדת המחירים. נוסף לכך, יש בדבר חילול ד׳ כלפי הגוים שיראו את ההסכמה כחוכא ואטלולא, שלפי הנחתם חומרת ההסכמה היא כאיסור אכילת נבלות, ועתה יראו שניתן לפרוץ אותה בקלות. הוא קובע כי אסור לקבל דגים גם במתנה. באיזמיר היתה זו יוזמתו של ר׳ חיים אבולעפיה לגזור שלא יאכלו דגים עד שיחזור השער למקומו. הוא התלונן, כי סוחרים יהודים הסיתו את חבריהם הגוים שיעלו את המחיר (פי חמש!) לקראת שבת, תוך ניצול הביקוש בימים אלה, וכך ״מוסרין דמן של ישראל.

נגד הסגת גבול

החכמים גילו רגישות להסגות גבול, הגיבו בחומרה ועודדו הסכמות על זכויות חזקה ומניעתם של יהודים מלהסיג גבול רעיהם. הדברים אמורים בתפקידים קהילתיים ששכרם בצידם, באומנויות זכויות סחר וחזקה על בתים, חצרות וחנויות. במציאות של הממלכה העות׳מאנית והסולטאנות במארוקו היו מספר מקצועות ועיסוקים מנופוליסטיים חכורים תמורת תשלום לשלטונות כגון מוכסים, ממונים על מטבעות וכן סרסורים ותורגמנים שהועסקו על ידי סוחרים זרים או קונסולים. המקורות הרבניים מגלים מקרים שיהודים רצו לרשת אומנויות של חבריהם בדרכים שונות, ובין השאר על ידי הצעות תשלום או שוחד.

באשר לנכסי דלא ניידי, חלק גדול מהם היו נכסי ההקדש – הווקף המוסלמי, שהוחכרו ליהודים. בואם של מגורשי ספרד בהמוניהם למרכזים הכלכליים שבמזרח התיכון בסוף המאה ה-15 ובתחילת ה-16, הגביר את הביקוש לדירות וחנויות, ונשקפה סכנה, כפי שאירע למעשה, כי בעלי יכולת יציעו דמי שכירות גבוהים יותר, וכך יוציאו את הדייר הקודם מדירתו.

בשאלוניקי, בה נושא זה היה חמור במיוחד בהיותה עיר שקלטה רבים ממגורשי ספרד, הוסכמה הסכמה כבר בדור הראשון לבואם מספרד, שבאה להבטיח את זכויות החזקה של השוכרים נכסי דלא ניידי ולמנוע הסגת גבולם. על פי דוגמתה הוסכם גם במקומות אחרים וביניהם בירושלים. גם בקהילות שלא נתקבלה הסכמה זו(כגון בחברון) היו בתי דין מעכבים יהודי מלרדת לאומנות או לדירת חבירו, שהרי הדבר מעוגן גם בהלכה על פי צו התורה ״לא תסיג גבול רעך״(דברים טו: יד). זכות החזקה הוכרה איפוא, ובכך נמנעה תחרות פרועה של כל דאלים, וכל שיכול לשלם יותר ישלם וכך יקפח את זולתו־ לעומת זאת, במוצרים בהם היה קיים סחר חופשי, הוכרה זכותו של כל אדם לסחור. ובמידה שקבוצת מיעוט אינטרסנטית רצתה להשתלט, תוך מניעת האחרים מלסחור במוצר, הובעה התנגדות לנסיון כזה, אלא אם כן הוסכם בדבר על ידי כל בני העיר. באשר למצרכי יסוד חיוניים, אם עשויה היתה התחרות להביא להורדת מחירים, וזה היה האינטרס של המוני העם, הרי התחרות חיובית. לדוגמה, ר׳ לוי בן חביב (לפני ר״מ, עד ש״א, 1541-1480), דן בנושא זה: בטריקלה שביוון היו שלושה אומנים בתעשיית צמר. שנים מהם רצו שהשלישי לא יעסוק במלאכה, כי הוא מתחרה בהם. החכם המקומי צידד בעמדתם, אבל הרלב״ח פסק, כי יש תועלת בעבודת שלושתם, כי התחרות ביניהם עשויה להוריד את מחיר הצמר והבגדים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר