אליעזר-בשן-נשות-חיל-יהודיות-במרוקו


אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

נשות-חיל-במרוקו

 

בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה

בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.

אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת

הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת

ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).

במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).

אישה שבנתה בית כנסת

בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).

הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק

סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).

יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557

 

שררה בבית־הכנסת

ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).

 

בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).

בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).

 

אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל

אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).

 

עצמאות האישה בשיקולים כספיים

אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה

הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).

 

אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה

בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).

אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה,  אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).

 

אישה שסירבה לאשר׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה

הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).

 

תביעות של נשים על רכוש

בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.

 

אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה

אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.

במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.

הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).

 

אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה

חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר