אליעזר בשן


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים

הקדש: בארצות האסלאם היה נהוג שאדם ערירי שנפטר ללא יורשים, רכושו עובר לממשל. כדי למנוע זאת יסדו בקהילות הקדשים, ומי שהקדיש רכושו להקדש היהודי, השלטונות לא החרימו את רכושו. הגזברים הממונים על ההקדש היו מחלקים לנצרכים מפירות הנכסים.

בעת מצוקה כספית היתה הקהילה ממשכנת את קרקעות ההקדש תמורת הלוואה. כדי למנוע זאת ולשמור על נכסי דלא ניידי של ההקדש, תוקן ׳שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים׳(שם, סי׳ עט, קם).

קנסות שהוטלו על מי שעובר על תקנות היו מיועדים למטרות סוציאליות לעניים, למשל בצפרו, לפי מקור מתקכ״ב(1762) (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 83).

לקהילת מכנאס היתה חזקה על חנויות מחוץ למלאה, ולפי תקנת חכמים בשנת תקל״ב (1772) היו רשאים למכור שני שליש מכל חנות ושליש אחד יישאר לפרנסת העניים.

מהתקנות בשנת תקמ״א (1781) ניתן ללמוד על כמה אמצעים שהיו נהוגים בקהילה זו למען העניים. לכל סוג של התרמה מונה גזבר מיוחד: אחד לאיסוף הכסף ב'קערה׳ מדי יום (הכוונה לפרוטות שתורמים בעת התפילות), ואדם אחר ;בה בבתי הכנסיות ׳פעמיים כל שישה חודשים׳, והכסף מיועד ׳לעוברים ושבים׳, כלומר לעניים הבאים ממקומות אחרים. לקהילה היו גם ׳קרקעות העניים׳, כנראה דירות שהוקדשו לקהילה למען העניים, שהיו מושכרות; גזבר גבה את דמי השכירות מדי חודש, ולעניים הגרים שם נוכה הסכום שהם מקבלים כסיוע מהקהילה. אדם אחר תפקידו היה לגבות מדי שבוע את המם הקהילתי על בית הזיקוק ליי״ש, שיועבר לעניים.

בתקנה בשנת תקס״ז (1807) נאמר שמי שיראה אשה העוברת על התקנה שאוסרת ענידת תכשיטים ושמלות רקומות בחוטי זהב, רשאי לאחר הכרזה להוציא ממנה ולתיתם לעניים.

כדי למנוע את ההפרעה בתפילת הבוקר על ידי העניים המקבצים, התקין ר׳ חיים משאש, שהשמש משכים לבית הכנסת, וכל הנכנס נותן בידו תרומה. לאחר מכן התקין, שתהיה קופה תלויה על הקיר בפתח בית הכנסת, שבה יתרום כל אחד לפי יכולתו, ובראש חודש היו מחלקים לעניים. גם בתי הכנסת האחרים אימצו שיטה זו, והדבר נמשך חמש שנים. אך כתוצאה מסכסוך חזר הנוהג ל'קלקולו׳, שהעניים באים בעת התפילה ופונים לכל אחד בנפרד (חיים משאש, ילקט הקמח׳, דף קעא).

ר׳ יוסף בנו של ר׳ חיים משאש, כתב על הנוהג בבית הכנסת העתיק, שבו היו מתכנסים כל רבני העיר בכל ערב ר״ח אלול מאחר הצהרים עד הערב לעשות פדיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקבצו בבתים ובחצרות ומהחנויות ושם מחלקים כסף פדיונם. (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ סד) ממקורות אחרים ידוע על סוגי תרומות אלה:

  • ׳נדבה׳ – תרומתם של בעלי עסקים באמצעות גובה שקיבל אחוז מסוים מהתרומה.
  • ׳התמיד׳ – קמח לעניים לאספקת צורכי השבת.
  • הפרנסים היו סובבים ברחובות המלאח בערבי שבתות כדי לאסוף קמח או לחם. בפסח ובסוכות היו נותנים נדבת חג.

בצפרו: לפי תקנה קדומה חזקה על רכוש שלא נודעו בעליה – זוכים בה עניי העיר (משה אלבאז, הלכה למשה׳, חו״ם, סי׳ צח). ההכנסות מבית הכנסת הגדול מיועדות ליתומים, לפי מקור מתקמ״ז(1787) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 223). לקהילה היו חנויות וההכנסה מההשכרה – לזכות העניים, כפי שנזכר במקורות בשנים תקס״ט (1809) ותקפ״ט (1829) (שם, מסי 112, 116). לפי פסק דין של שני חכמים בשנת תרל״ב (1872) אין למכור את הקרקע שמיועדת להכנסות לעניי העיר, אלא רק למשכנה בשעת הדחק(שם, מסי 1872).

הדאגה לעניים גרמה ליוזמות שלא יכלו לעמוד בהן. כך היה בצפרו, שבה תוקן בשנת תרכ״ד (1864), כי הרשות לפתוח חנות חדשה מותנית בכך, ששליש מההכנסות יוקדשו לעניי העיר. אבל לא עמדו בתנאי זה, וביטלוהו בתרס״א (1901).

בתרצ״ו התלוננו חכמי העיר ואנשי הוועד בצפרו, שכמה יהודים ירדו מנכסיהם והאחרים מסרבים לתרום, ואין ביכולת הגזברים לספק צורכי העניים הרבים. לכן הוחלט שכל מי שיש ביכולתו ומסרב לתת נדבה, לא ישיאו את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין לא יכתבו להם כתובה והרב לא יתן רשות לקידושין, והחברה קדישא לא תטפל בו לא בחייו ולא במותו(שם, מסי 18).

במוגדור: אנגלי שביקר בה בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב, כי ליהודים האמידים סלים שהם שמים בהם מטבעות נחושת, ובכל יום שישי מחלקים אותם לעניים יהודים ומוסלמים. בשנת 1899 ביקר במוגדור הברון אדמונד דה רוטשילד מפאריס, ותרם כסף לעניי הקהילה. נודע לו על המחלוקת בקהילה, שבעקבותיה סבלו העניים, והוא תבע מהם שיתוף פעולה למען העניים.

בתיטואן בנה יהודי אמיד, כנראה בשליש הראשון של המאה ה־19, מקווה טהרה בשביל שיטבלו בו תמורת תשלום, והקדישו לקהילה כדי שהכנסותיו יהיו קודש לעניים. בעודו בחיים תרם לעניים כראות עיניו, ואחרי מותו היה גזבר העניים מטפל בכסף (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ’שופריה דיעקב׳, חו״ם, סי׳ כא).

ברבאט, לפי מקור מ־1903, היתה הקדשה בסכום מסוים, ובכל ערב פסח היה הממונה מוסר לגבאי הצדקה את הפירות השנתיים מהקרן(רפאל אנקאווה, 1848־ 1935, יקרני ראם׳, סי׳ נט).

אחד ממקורות ההכנסה לעניים ולחכמים היה מהזיארות (ביקורים) בקברים קדושים, שהיו פזורים בהרבה מקומות במרוקו.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים-עמ' 98-97 

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

 

הפעילות הדיפלומטית לביטול הגזירה.

האגודות היהודיות באירופה, כי"ח ו "אגודת אחים", ניסו להעביר גזירה זו באמצעות פניות לממשלות צרפת ובריטניה, כדי שאלה יפעילו את השפעתן על הסולטאן. העיתונות היהודית באירופה פרסמה פרטים על הנושא. נסקור פעילות זו ונבדוק האם הצליחו לבטל אותה.

היוזמה הראשונה היא משנת 1860, ג'והן דרומונד האי כתב ב-2 ביולי 1860 לשר החוץ ראסל שמטרת שליחותו של אלברט כהן מכי"ח למרוקו היא ביטול ההוראה.

משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שנסע למראכש כדי להיפגש עם הסולטאן מוחמד הרביעי – מלך מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, כתב ב-26 בינואר 1863 לועד שלוחי  הקהילות באנגליה, שהוא כיהן בתור נשיאו משנת 1835 ועד שנת 1874, ובשליחות הועד הפליג למרוקו, כי :

היהודים במראכש אינם רשאים ללכת ברחובות אלא אם כן הם יחפים. יהיה זה אירוע מעודד עבורם אם אצליח לשכנע את הסולטאן לבטל את ההפליה המשפילה הזו, ולזכות את נתיניו בשויון ללא הבדל דת.

הוא חזר על כך במכתבו מ-24 בפברואר, הוא הוסיף כי חליצת נעליים מחויבת גם בערים הפנימיות. למרות שיהודי מרוקו סבלו מהפליות נוספות, הוא ציין דווקא פרט זה, כנראה משום שעשה עליו רושם רע במיוחד.

לאחר שמונטיפיורי קיבל את הד'אהיר (הצהרה מלכותית) מהסולטאן ב-5 בפברואר 1864, שלפיו חייבים לנהוג עם היהודים, בהתאם לקוראן, הלכו היהודים לוזיר הראשי כשהם יחפים. לשאלתם מדוע חלצו נעליהם, ענו : "אנו רק יהודים, ועלינו לציית למנהגיהם של קדמונינו".

דומה שיש בכך מעין השלמה עם הגורל. יש להעיר כי במקרא הליכה ללא נעליים היא גם ביטוי של צער וכאב ( שמואל ב, טו : ישעיה כ, 2-4 ) ואולי ראו היהודים נוהג זה שנכפה עליהם כביטוי של צער על עול הגלות.

בידיעות שפורסמו ב- Jewish Chronicle החל משנת 1871, בדיווחים של כי"ח ואגודת חיים נאמר, שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם הערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. על מראכש כתב גם יוסף הלוי שנשלח מפריס מטעם כי"ח לבדוק את מצבם של בתי הספר בערי החוף, בדו"ח שפורסם בשנת 1876 .

אשר למסגדים יש בידינו עדויות שונות. בדו"ח של מ' בן עוליל מנהל בית הספר של כי"ח בעיר לאראש, שפורסם בשנת 1879 נאמר, שבעירו ובקסר אלכביר אסור ליהודים לעבור ברחוב שיש בו מסגד. בידיעות אחרות בשנים אלה נאמר שבמראכש ובערים הפנימיות מותר להם לעבור ליד מסגדים, אבל עליהם לחלוץ נעליהם.

מהתכתבות סביב שנת 1880 בין יהודים לכי"ח ולממשל הבריטי, ניתן ללמוד שחלה החמרה בנדון בערים הפנימיות ביחוד בפאס ובמכנאס, וכי מושלים מקומיים, בלחץ קנאים מוסלמים, הקפידו יותר על ביצוע הגבלות אלה והרחיבו אותן. במכתס מפאס ב-22 לפברואר 1880, נאמר בין השאר, שעל יהודי מכנאס נאסר לנעול סנדלים, דומה שהוראה זו מהמושל מטרתה לסחוט כסף. כדי להציק ליחפים, משליכים המוסלמים שברי זכוכית בדרכים בהם עוברים היהודים.

אותה שנה יזמו יהודי פאס, עיר שאוכלוסייה נודעה לשמצה ברוב קנאותה, בצעדים כדי לבטל את את ההוראה המחייבת לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי. פיליפ טרוטר שנלווה בשנת 1880 לדרומונד האי בביקורו אצל הסולטאן כותב, שמשלחת של יהודים ובראשם חכם, התייצבה לפני מספר ימים בפני הסולטאן חסן הראשון (שלט מספטמבר 1874 עד יוני 1894), לבקשו בין השאר להתיר להם לנעול העליים ברובע המוסלמי ב אומרם : "אנו חלשים, נשותינו רגישות, וחוק זה לוחץ עלינו".

מתברר שחליצת נעליים נדרשה גם בשוק מחוץ לעיר. במכתב מפורט מפאס לכי"ח במרס 1880 אשר חתמו עליו שמונה מחכמי העיר ותשעה "גדולי הקהל", הם מנו מצוקותיהם, ואת אלה של יהודי תאזה ומכנאס. הם התלוננו על המושל בפאס שהורה :

כי החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק יחפי רגלים, דבר שלא היה לעולמים, (שלא היה בעבר) וכן הוה, ויהודי אחד שלבש מנעלו לעלות גבעה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכות אכזריות בלי חמלה, הכה ופצוע.

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו ראשי כי"ח ואגודת אחים, מכתבים לאישים שונים כדי לשכנעם להמשיך שיטת החסות של מדינות זרות, לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי אותה שנה, כדי לדון בנושא החסות לנתינים ממרוקו שלפי התנאים אינם זכאים לכך. בין השאר כתב א' לוי, מזכיר אגודת אחים כי אם תוסר החסות מאלה שרכשו תעודות, יסבלו יהודים בין השאר מכך שייאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות. גם בשאר חלקי העיר. כוונתו לערים פאס, מראכש וואזאן.

חבר הפרלמנט היהודי סרג'נט סיימון נפגש עם שר החוץ הרוזן גרנוויל, והתלונן בפניו כי היהודים במרוקו, הגברים וגם הנשים, נאלצים ללכת יחפים בערי מרוקו.

ב – 28 באפריל שנת 1880 פנו משה מוטיפיורי וג'והן סיימון הנ"ל, שכיהן בתור סגן נשיא " אגודת אחים , לשר החוץ הבריטי גרנויל בתזכיר מפורט על מצבם של יהודי מרוקו. הם ביקשו ששלושה נושאים יובטחו על ידי הצהרה של הסולטאן :

1 – יוקמו בתי משפט מיוחדים לבלתי מוסלמים ובהם תהא עדותם קבילה ( בניגוד לבית הדים השרעי שבו אין עדותם קבילה כל אימת שמפלילים מוסלמי )

2 – תימנע ממושלים מקומיים הזכות להלקאה או לעינויים גופניים.

3 – אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי.

שר החוץ הבריטי העביר לשגרירו במרוקו דורמונד האי את הנשוא לטיפול. הוא קיבל גם פנייה ישירה מאגודת אחים בנושא זה. השגריר פנה לסולטאן.

ב-5 במאי שנת 1880 ענה הוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסר לדרומונד האי, ובו הגיב על התנכלויות שונות כלפי היהודים, וביניהן שהם נאלצים לחלוץ נעליהם בערים פאס ומכנאס. לדבריו זהו נוהג קדום בערים מסוימות שיהודים קיבלו על עצמם כאשר הורשו להתיישב בממלכה הזו, והם התחייבו לקבלו. ואם הדבר יבוטל, אז גם התנאים (תנאי עומאר) יבוטלו. כלומר חייהם ורכושם של היהודים מובטח כל זמן שהם שומרים על תנאי ההגבלות וההשפלות הכלולים ב , תנאי עומאר ", וזו אחת מהן. ואם הדבר יבוטל, גם ההתחיבות מצד השלטונות לשמור על חייהם, מבוטלת.

הטעות בשברים הנ"ל היא שחליצת נעליים אינה כלולה ב "תנאי עומאר" וזו הוראה מלכותית חדשה. ואמנם הטיעון של הוזיר לא שיכנע את האגודות היהודיות בלונדון. ובישיבתן ב-17 בינוי 1880 החליטו על שיגור מכתב תגובה לשר החוץ הבריטי שנכתב ב-22 בו. הם דחו את ההנחה שהאוכלוסייה המוסלמית תתנגד לביטול הנוהג של חליצת נעליים, וכי הדבר עלול להתנקם ביהודים. והראייה שלפני כמה שנים בעקבות התערבות יהודים ונוצרים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמור את ההגבלה הזו, ולא הייתה כל התנגדות מצג האוכלוסייה לנטישת " מנה ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמס נשיא אגודת אחים שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל לביטול הגזירה הזאת.

הרשימה המפורטת ביותר, של קהילות שבהן נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, מיום 20 במאי 1880, נשלחה על ידי שר החוץ גרנויל לדרומונד האי, כתגובה למכתבם של ראשי שתי האגודות בלונדון ב-28 באפריל, שפנו לשר החוץ בבקשה לפעול אצל הסולטאן לביטול הפקודה המחייבת יהודית ללכת יחפים. פאס, מראכש, ואזאן, קסר אלכביר, צפרו, דבדו, אזמור, סלא, מכנאס, תרודאנט, תפילאלת, ומקומות קטנים בפנים הארץ.

הבעיה לא באה לידי פתרון, והמועצה המשותפת של ועד שלוחי הקהילות ו אגודת אחים בלונדון שוב המשיכה בטיפול בנושא זה גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב-6 במאי אותה שנה, הוחלט על ידי המועצה הנ"ל להעיר את תשומת לב הממשלה על ידי שליחת תזכיר נוסף. כי חודשה הפקודה בפאס.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד- עמ'400-397

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005

פטירות במשפחות של חכמים במרוקו

לר׳ יעקב אבן צור נולדו 17 ילדים, ונשאר אחד לאחר שהאחרים נפטרו (מ. עמאר, תשמ״א, עמי 99; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 632).

ר׳ יעקב בירדוגו קבר שבעה בנים בחייו, מתוך שמונה שנולדו לו. הוא מזכיר זאת בשיר שכתב: ״יסדתיו בעת צר לי משיכול בנים רח״ל [רחמנא ליצלן] ואת שבעת המזבחות ערכתי״ (׳קול יעקב׳, דף י ע״ב! יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע״א).

ר׳ דוד, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא מתפילאלת, לא הניח בנים כי אם בנות. ״נולדו לו כמה בנים ומתו בקטנותם, וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. נשא בת כהן בתקוה שתלד לו בן. אמנם נולד אבל גם הוא מת אחרי פטירתו של הרב (שם, דף כז ע״ב).

ר׳ ישועה בן מסעוד עובדיה מצפרו כתב בחיבורו האוטוביוגרפי כי: ״לדאבון לב הייתי מוליד וקובר רחמנא ליצלן עד אשר רחם עלי ה׳ יתברך ונתן לי בנים יקרים ובנות הגונות״ (׳צבא ימי׳, בהקדמה ל׳תורה וחיים׳, תשל״ב, עמי 27).

בנו של החכם בנימין כרייף נפטר בגיל 11 (יוסף אלמאליח, ׳תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ נז).

אב״ד פאס בסוף המאה ה־19, רפאל אהרן אבן צור, שכיהן גם כראש החברה ״דובב שפתי ישנים״, שכל את בתו וארבעה בניה וחתנו שלום קדוש, ושני בניו בקדחת הטיפוס (בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לחיבורו של יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, נא אמון תרס״ג).

אשתו הראשונה של ר׳ מרדכי עמאר שנפטר בתשי״ח (1958) הלכה לעולמה אחרי שילדה בן שנפטר בגיל שנתיים. החכם נשא אשה אחרת ונולדו לו שמונה בנים ושלוש בנות. בנו הבכור נפטר בגיל ארבע (בהקדמת אברהם עמאר לספרו של ר׳ שלום עמאר, ׳דברי שלום ואמת/ עמ׳ 53-52).

ר׳ משה מלכה ממרוקו (יליד 1911) העיד כי אמו שכלה במחלת אבעבועות 14 ילדים והוא היה הילד היחיד ששרד.

בג׳רבה ר׳ רחמים חי חויתה כתב בהקדמה לספרו, כי בשנת תרצ״ג (1933) נפטר בנו כבן שש. וברווח של שנתיים בין תרצ״ו לתרצ״ח נפטרו בנו ובתו(׳שמחת כהן/ חלק ה, עמ׳ 11־12).

להורי הרב בן ציון הכהן יליד ג׳רבה [תרנ״ב או תרנ״ח] נולדו כמה תינוקות, ואלה שנולדו לפניו נפטרו מספר ימים לאחר לידתם (הילדה כהן, תשל״ח, עט׳ 123).

מנהגים במרוקו בקשר לתינוקות וילדים שנפטרו

קבורתם. כפי שכתב ר׳ יוסף בן נאיים ״כשמת ילד ראשון לאדם מוציאין אותו בחיק תחת זרועותיהם בגלוסקמא״ [נסר לוח רחב]. וכך תינוק מבן שלושים יום עד גיל שנה. ואם נפטר תינוק מבן יב חודש ואילך מוציאים את גופתו במיטה. הנימוק לנוהג זה כפי שאמרו לו אנשי חברה קדישא רמז ״שלא ישנה פעם אחרת באבלו ולא יקבור עוד בן אחר״ (׳נוהג בחכמה/ עט׳ קעב).

קבורת כף עם הנפטר. כאשר נולדו תאומים או תאומות ונפטר אחד מהם, היו משפחות במרוקו שנהגו לקבור ״עמו הכף שמגישים בו הקדירה, ואומרים שזאת הכף הוא אחיו, קוברין אותו עמו שלא יחפש על אחיו״. היות ושניהם כגוף אחד, חוששים כי כשמת אחד ימות גם השני.

ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהג, מצא סמך לזה ממדרש שיר השירים. אבל אינו מיחס משמעות למנהג, כדבריו ״מילתא בלא טעמא״ [דבר חסר טעם] (שם, עט׳ קג, רכג).

אמצעים וסגולות למניעתה של תמותת התינוקות

עשיית ספר תורה. אירוע שהיה בשנת חלק״ת (1778):

ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד. וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה… ועשה ספר תורה על שם ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנזכר… והכניסו לבית הכנסת במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו (התשובה בשנת תקע״ג, 1813) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש/ ח״א, סי׳ נד). להתפלל על קברי צדיקים ולהביא את התינוק לקבר. עוד במאה ה־20 היתה תמותת תינוקות גבוהה. ר׳ אברהם ריוח כתב בעיר זטאט בשנת תרצ״א (1931) על האירוע הבא: זוג בא לפניו והבעל טען שהוא נשוי 14 שנים עם אשתו אסתר סויסא

ומיום שנשאה מה שהיתה יולדת היתה קוברת רחמנא ליצלן, ונלאה להיות מגלגל עמה ולעשות לה רפואות וסגולות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע״א לא פעם ולא שתים ועכ״ז [ועם כל זה] לא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה… (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ כט).

ר׳ יעקב בירדוגו שנפטרו לו שבעה בנים בחייו, הוביל את בנו יחידו יליד תקצ״ב (1832) בהיותו בן טו חודשים להשתטח על קבר צדיק (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע׳׳א).

אשה שתינוקותיה נפטרו עלתה לקבר צדיק וגם קראה שם התינוק שנולד לה חיים או גם בערבית יעיש, כדי שהתינוק יחיה (י. בן עמי, תשמ״ד, עמ׳ 270; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 627).

במרוקו היה נהוג כי מי שבניו מתים מוכר את הבן הנולד לחברה קדישא ומתנה עמם שאם יגיע הבן לנישואין, יחזור האב ויקנהו בסכום גבוה יותר ממה שקיבל. והטעם למנהג: החשש שמא נגזר על האב שימותו בניו, ״מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו״ (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף יא, סי׳ יג).

מנהג אחר לשם מניעת מיתת בנים: כשנולד לו בן, המיילדת מביאה עציץ נקוב בכלי חרס שבור. המחצית השבורה תתן כנגד הרחם. וכשהתינוק יוצא ממעי אמו, מוציאה את התינוק מתוך העציץ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמ׳ קלד).

במקור קבלי: ״המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, אין בניו מתים בחייו״(רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עט׳ קנט).

יציאה מאותה עיר. החכם הנ״ל כותב בהסתמך על ספר חסידים כי ״מי שמתים בניו אין לו להיות עוד באותה מדינה [עיר]. ואם יצא למדינה אחרת ומתו – הרי צריך קמיעה״ (שם, אות בית, דף נ ע״א).

סגולה לקיום הבנים. לפי חכם אחר מצפרו: ״יעשה טס משולש״… ויכתוב אותיות לקוחות ללא סדר מפסוקים מסוימים ״ויתלה על הילד עד שיגדל״ (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 663).

לפי האמונה העממית, אשה שבניה מתים אומרים עליה שהכפיל שלה הוא שד [או שדה] אחר שרודף אותה והורג את ילדיה מכעס או מקנאה. עליה לפייסו. לכן תינוק לא יישאר בחדר ללא השגחה (י. בן עמי, תשכ״ט, עט׳ 4).

על סיבות מיסטיות לאם שילדיה מתים כתב ר׳ רפאל אוחנא, בין השאר כי ״נתקנאה לה חבירתה לאחר זמן ומקודם היתה אוהבת אותה״(׳מראה הילדים/ דפים כב־כג); סגולות כדי שבניה לא ימותו: שם דף טו ע״א סי׳ לג; רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עמ׳ רלח.

בתוניס היו אמצעים מיסט״ם

בגלל החשש מפני תמותת התינוקות, היו נשים שנדרו נדר לתלות עגיל באזניו של הבן שעתיד להיוולד, שישאר אתו במשך ימי חייו. העגיל אמור לשמש מחסום מפני ״תיאבונו״ של מלאך המוות לתינוקות. היו אמהות שהשתטחו על קבר צדיק ונדרו, שאם יוולד בן בריא יעלו אתו כל שנה לקבר. אחרות ״מכרו״ את הבן מיום היולדו לשכנה שדאגה להאכילו. כך יוטעה מלאך המוות (מ. דואק, תשל״ט, עמ׳ 32).

מקור חיצוני: כפי שכתב צרפתי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19, מעשרה ילדים נפטרו שישה (142 .Rey, 1844, p).

על תמותת תינוקות במרוקו בסוף המאה ה־19 כתב מקנאב (,Macnab 27 .1902, p).

בין היהודים שחיו בכפרים שבהרי האטלס תמותת התינוקות היתה גבוהה, ומשום כך לא קוימו דיני האבלות. זה הממצא של סוציולוגים שפעלו שם בשנות ה־50 של המאה ה־20 (227 .Willner, 1961, p).

מספר הילדים למשפחה וריבוי טבעי

נשים ילדו בדרך כלל ילדים רבים. אבל התמותה הפחיתה את מספר הילדים שנשארו בחיים עד גיל הבגרות. מספר הבנים והבנות נזכרים בספרות התשובות ובמקורות אחרים עד המאה ה־20, לעתים בגיל מבוגר בהקשר לירושה וכדומה (פרטים בנספח 1). מספר הילדים שנולדו היה בוודאי גבוה יותר, כך שלא ניתן להסיק כמה ילדים נולדו בפועל. לפי מקורות חיצוניים מהמאה ה־18 ואילך היו ליהודים משפחות גדולות.

רופא אנגלי שסייר בצפון אפריקה בשנות ה־80 של המאה ה־18, כתב כי למשפחה יהודית בעיר רבאט היו שמונה אחיות (,1794 ,Lempriere 35 .p). שליח העיתון הבריטי ׳טיימס׳ שנשלח לסקירת המערכה הצבאית של ספרד במרוקו ב־1860, כתב על אם יהודייה בתיטואן שהניקה את ילדה השמיני (231 .Hardman, 1860, p). גרמני שביקר במגרב בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב כי היהודים פורייםCorning' 1880' p/140

לפי דיווח של מיסיונר אנגליקני שפעל במרוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19, סיפר לו יהודי שהוא אב לשמונה ילדים (135 .Report, 1893, p). בזמן החדש, עם השיפור בתזונה ובשירותי הבריאות במרוקו, פחתה תמותת התינוקות, ומספר הילדים במשפחה היהודית במרוקו היה מן הגבוהים בהשוואה לארצות אחרות (85.Shokeid, 1986, p).

במקורות היהודיים מהמאות ה־19 וה־20 מצוי מידע על משפחות בנות 6 עד 13 ילדים. במקרה חריג מסופר על 20 ילדים, אבל חלק מהם נפטרו (נספח 1).

אומדנים על מספר הילדים. לפי אומדנים על מספר היהודים במכנאס במאות ה־18 וה־19 היו 5.3 נפש למשפחה. בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים היו כ־3 ילדים בממוצע למשפחה (135 .Deshen, 1983, p).

לפי הערכות בשנות ה־50 של המאה ה־20, משפחה כללה 4־6 ילדים למשפחה, ולעתים אף למעלה מזה (פוירשטיין, תשכ״ג, עמ׳ 61-60). מבין העולים ממרוקו לארץ מספר הילדים הממוצע היה 4.79. לעומתם בקרב אלה שהיגרו לצרפת היה מספרם רק 3.88. ההבדל נבע מאופי המהגרים, באשר לצרפת היגרו האינטלקטואלים והאמידים (86 .Shokeid, 1986, p).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 119-115

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר