אמנון-אלקבץ-יהדות-מרוקו-והשבתאות


אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

בנדודיו, אחר סילוקו מקושטא, מגיע אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים, ומתקבל בזרועות פתוחות ע״י ר׳ רפאל יוסף, ראש הקהילה היהודית. זה מארח אותו ומצרפו אל קהילת החכמים המכובדים שבאלכסנדריה. אחר שהות קצרה במצרים, נשלח כשד״ר מטעם הקהילה לירושלים. רבים ממעריציו מצטרפים אליו בדרכו לאותה שליחות. בהגיעו לירושלים הגיעו אליו שמועות אודות ״נביא״ מיוחד שחי בעזה בשם אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, או בקיצור, נתן העזתי.

נתן העזתי, הוא בנו של אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד״ר הקהילה הירושלמית למרוקו, אליה נשלח לאסוף כספי תרומות עבור הישיבות. אלישע קבע את מושבו בעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו, שכן מרביתם של רבני וחכמי העיר היו בעלי מוניטין, צאצאים למגורשי ספרד של שנת רנ״ב (1492). בתחילת דרכו במרוקו, הצטרף אליו בנו נתן, ושניהם התיישבו ללמוד קבלה אצל ר׳ יצחק חאגיז בישיבתו בפאס. נתן שב לירושלים בה נולד, והמשיך את לימודיו בקבלה שהייתה עיקר לימודו, בבית המדרש ״בית יעקב״. נתן נחשב לבעל ידע תורני רב ומקיף, יחד עם זאת, הרבה לעסוק בקבלה ובמיסטיקה היהודית. בירושלים נושא לאשה את בתו של שמואל ליסבונה, אחד היהודים העשירים בעזה, ומחליט להעתיק עם משפחתו את מגוריו ליד מגורי חותנו. בעזה החלו לפקוד אותו ״חזיונות נבואיים״, כשהוא מחשיב את עצמו כ״נביא״ הממשיך את נבואתו של נתן הנביא. מכאן הוא עתיד לחולל את המהפכה בחייו של שבתי צבי, ולשמש לו ״כנביא״ וכיחצן לתורתו, כמו שפאולוס (יוחנן המטביל), שימש כפרשן וכמפיץ את תורתו של ישוע, או כעלי אבו- טאלב ששימש כמפיץ את תורתו של מוחמד. פרסומיו הקבליים הרבים של נתן, היו נשלחים לאביו שהמשיך להתגורר במרוקו. בין יתר חומר הקבלה הרב, שלח לו את הספר ״ירח יקר״ על הקבלה, שנכתב בידי ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו המובהק של האר״י. גם כל חומר אחר שפורסם והופץ בצפת, נשלח מיידית על ידו למרוקו.

שבתי צבי מיהר לפנות לעזה לפגוש את ״הנביא״ על מנת שזה ימצא לו תיקון לנפשו המעונה ויעניק לו תרופא לדיכאונותיו ולכלל חולייו. ידוע היה ששבתי צבי היה נתפס לעתים תכופות למרה שחורה ודיכאונות, ויש אומרים שסבל ממאניה דיפרסיה (מחלה נפשית שסימניה הם התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין). בפגישה זו מסביר לו נתן שכלל אינו זקוק לכל תרופה, ותרופתו היחידה היא הכרזה עליו כמשיח. פגישה זו שנערכה בשנת התכ״ה (1665), הייתה מכרעת לשניהם. נתן שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו ובפסיקותיו ההילכתיות, וכי אכן הוא ״משיח בן־דוד״, ונתן יהא נביאו. בעוד שבתי צבי שב לירושלים להמשיך בשליחותו, הכריז העזתי ברבים כי שבתי צבי הוא אכן ״המשיח״ לו ציפה עם ישראל מזה דורות. מכאן החל נתן בהפצת אגרות לכל תפוצות ישראל בהן הכריז על ההתגלות. ההמונים נגרפו בהתלהבות משיחית, והחלה תנועת תשובה המונית בכל רחבי העולם היהודי. אף על פי שהחלו לקום לו לשבתי צבי מתנגדים, נתן המשיך להעצים את דמותו כגואל ישראל.

בהגיעו לירושלים מצא שבתי צבי שמעמדו התערער, ושחכמי ירושלים הטילו עליו חרם ונידוהו, בל יבוא בקהל ישראל, בגלל עיכוב העברת כספי התרומות שהגיעו לידיו כשד״ר והכרזתו כמשיח הייתה לצנינים בעיניהם. ר׳ נחמיה הכהן, המקובל הגדול בירושלים, שלא נחה דעתו מהתנהגותו, והסגירו לשלטונות העותומניים בטענה של ערעור חיי השגרה בעיר. באותה שנה, 1666, נאסר, הובא אל ארמון השולטאן בקושטא. בחקירתו העז לדרוש מהשולטאן את כתרו ולהשתחוות לפניו, בהציגו את עצמו כ״מלך היהודים והעולם״. השולטאן הבין שלפניו עומד אדם חולני, ולכן העמיד בפניו את הברירה, לבחור בין מות להתאסלמות. בשכנועו של רופא השולטאן, היהודי המומר מוסטאפא פאוזי, בחר שבתי צבי להתאסלם. ביום 15.9.1666, קיבל עליו את ״השוהאדה״ וניתן לו השם: עזיז מוחמד אפנדי. אשתו, אחיו אליהו וכ־300 מחסידיו הלכו בעקבותיו והתאסלמו, בציינם שזו גזירת השמים לגאולת ישראל. אחר ההתאסלמות הוגלה לעיר דולצ׳ינו שבאלבניה, עיר שלא התגורר בה אף לא יהודי אחד. אחר מותו של שבתי צבי, אחיו אליהו שב ליהדותו בעיר איזמיר. בעקבות ההתאסלמות, העולם היהודי הוכה בתדהמה שזיעזעה את בית ישראל עד היסוד. חסידיו המשיכו להאמין שכל יסוריו והתאסלמותו נבעו מעוונות הדור, והוא כמשיח, נשא בסבל כל העם. בעד הרעיון המשיחי הזה עם־ישראל שילם מחיר יקר מאוד. מאז, יצאה תקנה מפי חכמי הזמן המטילה הגבלות על לימוד הקבלה רק לבני 30 שנה ומעלה.

למרות התאסלמותו של שבתי צבי והאכזבה המרה של מאמיניו, זה לא שם קץ להמשך תנועתו המשיחית בתדרים נמוכים יותר. גם לאחר מותו המשיכו חלק מחסידיו להאמין כי אכן הוא היה המשיח, וכי הוא עתיד להתגלות מחדש.

הכמיהה לבואו של המשיח, ליוותה תמיד את הקהילה היהודית במרוקו מאז גלו אליה לפני שנות דור. הרבה לפני הופעתו של שבתי צבי, צמחו במרוקו כמה מ״משיחי שקר״ כריזמטיים שהפיחו תקוות בקרב הקהילות השונות. היו אלה בעיקר רבנים, עליהם ניתן למנות את ר׳ משה דרעי (1122), את ר׳ נסים בן־מלכא (1360), את ר׳ אברהם הלוי(1530) ועוד. סופם המאכזב היה ידוע מראש.

הקהילה היהודית במרוקו חיה ברוב זמנה עם שכניה, שהם מארחיה, בשלווה יחסית. בבוא עת החגים היהודיים, הייתה לה התרוממות רוח, אשליה שהייתה מתנפצת בתום החגים. מייד אחרי זה הייתה עולה השאלה מדוע ישראל המקיימים את מצוות תורת האלוקים, נתונים זה מזמן תחת שלטון זרים המתנכלים להם לעיתים תכופות, ועושים בהם ככל העולה על רוחם? ברם, עם כל סבלם, המשיכו להחזיק באמונתם האורתודוקסית. המשך עמידתם האיתנה מול הצרות והרדיפות, התפרשה אצלם כ״חבלי המשיח״, וכי הגאולה הקרובה תשים קץ לכל מצוקותיהם. תכיפות הצרות רק חיזקה אצלם ביתר שאת את אמונתם המשיחית. יהודי מרוקו עמדו תמיד תחת סכנה של פרעות וחייהם היו תלויים מנגד, בעיקר בעתות חילופי השלטון בממלכה, והתמורות בחיי היום־יום שהיו באות אחריהן. לעתים יצרו חילופי השלטון תקופות של אנרכיה ומשברי מנהיגות. כך קרה בעת שלטונן של השושלות האדוקות של ״המוראביטון ו״המואחדין, שאז נוכחותם של יהודים בארץ מוסלמית ושטרם התאסלמו, הייתה בלתי נסבלת, על כן הגיע זמן לעשות מעשה, או פרעות תוך החרמת רכוש והרג, או איסלום בכוח. ימים אלה היו מועדים לפורענות ולהתקוממות נגד יהודים, ולפריקת עול מוראה של מלכות.

שלהוב היצרים בין המחנות, יצר מתיחות מתמדת בין היהודים לשכניהם המוסלמים. הסאה הייתה נגדשת עוד יותר בעת הטלת המסים הגבוהים על הקהילה שבדרך כלל היו יותר כבדים מלשאר האוכלוסייה, על זה אמר ר׳ יעקב אבן־צור: ״על דבר המס, מלאה הארץ חמס״. גזרות שונות ומשונות של מושלי המחוזות תאבי-הבצע וכן פגעי-הטבע הרבים שלא פסקו וגרמו לרעב, כמו עצירת גשמים, שיטפונות ואף מכות הארבה שהיה מכלה יבול שנתי בפלישה אחת, היו משאירים צלקות חברתיות בקהילה. מעט נחת היה בתקופת השולטן מולאי ראשיד (1671-1665) שנחשב לנאור ואוהד היהודים. תקופתו של שולטן זה הייתה מקבילה לפעילותם של שבתי צבי ונתן העזתי. היה זה ״אות מן השמים״ כי לאחר הפרעות הרבות שפקדו את הקהילה היהודית, בעיקר במהלך הסכסוכים האלימים שהיו פורצים לעתים תכופות בין שושלות השליטים. צרות אלה היוו קרקע פורייה לקליטת בשורת הגאולה ולהופעתו של המשיח.

כאשר הגיעה בשורת השבתאות למרוקו, האמונה בה התפשטה כמעט ללא התנגדות, ועוררה תקוות גדולות. לא בכדי מצאו יהודי מרוקו מפלט בתורת הסוד והקבלה, כמו שאמרו חכמים: ״גלות ישמעאל קשה מכל הגלויות״, במיוחד במרוקו. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו לאחד המרכזים הגדולים של לימוד הקבלה, שעיקר תפוצתה היה באזור ״דרעא״ שבדרום המדינה. בקבלה מצאו יהודי מרוקו מפלט מאימת הצר הצורר, עד שיבוא הגואל. ספרי קבלה רבים נכתבו בה והופצו לרחבי העולם היהודי. רבניה הגדולים התמסרו לחוכמת הנסתר עוד טרם פריחתו של המרכז העולמי בצפת. כמה מתלמידיהם של חכמי הקבלה ממרוקו, כמו ר׳ מסעוד הכהן, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ יששכר בן־סוסאן, ר׳ משה מצליח ועוד, הגיעו ממרוקו לצפת והצטרפו ל״גורי האר״י״ בהמשיכם בלימוד תורתו. לא פלא איפא שבשורת הגאולה של שבתי צבי, נקלטה מייד בתודעתם של יהודי מרוקו. רבנים אלה המשיכו לשמור על קשר עם ארץ מוצאם, מכאן רעיונות קבליים חדשים מצפת, זרמו בתדירות למרוקו, בחלקם כאמור ע״י נתן העזתי. הקרקע הפורייה שהוכנה לקראת בואו של המשיח, קלטה מייד את הבשורה והנהיגה ללא היסוס את הוראותיו של שבתי צבי מפי נביאו, נתן העזתי.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'63

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

הפעילות המרכזית של התנועה, נחלקה לערים שונות עם הנהגה מקומית. ר׳ אברהם בן־עמרם היה אחד מיני רבים של הפעילים השבתאיים במרוקו. איש חשוב אחר מתעמלני השבתאות היה הרופא אברהם קרדוזו, אנוס ממגורשי ספרד ששב ליהדותו בפאס. פעיל אחר היה ר׳ יעקב פאלאג׳י שהגיע ממצרים למרוקו, אליה הביא עמו בשורות שבתאיות חדשות. ר׳ יעקב בן־סעדון, היה פעיל התנועה בסאלי. במכנס עמד ר׳ מימון מאימראן, במרקש עמד ר׳ שלמה אביטבול וכן הלאה, בכל עיר ועיר עמד מטיף לחזק את קשרי הקהילה עם הבשורה החדשה. כל מי שהתנגד להנהגת ההוראות החדשות בענייני ההלכה השבתאיים החדשים, נחשב לכופר בעיקר המעכב את הגאולה. המשך פעילותו של אלישע אשכנזי במרוקו, בתוך קהילה דתית ומאמינה, לא עברה בשקט מתחת לאפם של רבני ומנהיגי העדה. אלה ידעו לעמוד בשער מפני הניסיונות לזעזע את האמונה שאפיינה את קהילתם. אלא שהיו אחרים שחשבו אחרת, מה שגרם להתפצלות הקהילה לשני מחנות, לכאלה שהאמינו באמונה שלימה שקץ הגלות הגיע וכי הופעתו של המשיח אכן אמיתית, והמחנה האחר שנמנה על רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה, שיצא בשצף קצף נגד משיחיותו של שבתי צבי, והתקיף בצורה חריפה את הנוהים אחריו. בין המתנגדים התקיפים היו ר׳ יעקב חאגיז מפאס, ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי, ר׳ דניאל טולידאנו ממקנס ומעל כולם, ר׳ יעקב ששפורטש מהעיר אורן שבאלג׳יריה, שבעת ההיא שימש כדיין במשך כארבע שנים בעיר סאלי במרוקו. תחילה גם ששפורטש נסחף עם כלל הקהילות לאמונה שהגיעה העת לתקומת ישראל, וששבתי צבי אכן הוא המשיח. באיגרת לר׳ יעקב סעדון מסאלי, הוא כותב: ״הרבה אנשים מעידים כי הדבר אמת ויציב, ואומרים, אשרינו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו״. רק כאשר פגש בעצמו את שבתי צבי ותהה על קנקנו, הפך להיות לו המתנגד החריף ביותר.

אחד האירועים המכוננים בשבתאות היהודית במרוקו, הוא סיפורו של ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס. חרף כל האכזבות שהיו מנת חלקן של רוב קהילות היהודים במרוקו, בשנת 1674 פרצה התעוררות משיחית מחודשת. ראש מחולליה היה ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו. אבן־צור, רווק צעיר, ממשפחות הרבנים המכובדות ביותר שבמרוקו (עליהן נמנה ר׳ יעקב אבן־צור, הוא היעב״ץ [1752-1673], שבעתיד יהיה גדול רבני הדור וישמש כראש אבות בתי הדין במרוקו). יוסף שזכה להכרה על שום השתייכותו ופעילותה הרבנית של משפחתו, הזדהה כאדם חסר ידע תורני ועם־הארץ אך ירא שמים. יחד עם זאת, הוא היה בעל כריזמה חזקה שהיטה רבים להזדהות עם המשיחיות השבתאית. אבן־צור נפגש עם ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שכאמור בעת ההיא התגורר במקנאס כשד״ר ירושלמי. אלישע שהיה מקבל בתכיפות חומר קבלי שהופץ ממקובלי צפת ע״י בנו נתן, השפיע רבות על אבן־צור בתורת הנסתר. בין היתר, העביר לעיונו את הספר ״ירח יקר״, פרשנות הזוהר לספר ״שמות״ שהובא למרוקו. היה זה ספר קבלי משיחי שנכתב ע״י ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו של האר״י ז״ל.

לר׳ יוסף אבן־צור ניגלה ״מגיד״, המלאך רפאל שהודיע לו על בואו הקרוב של הגואל. ״המגיד״ הראה לו בשמים את דמותו של שבתי צבי, והצביע עליו ״זהו משיח בן־דוד״, ואילו הוא, יוסף אבן־צור, הוא ״משיח בן־יוסף״. כידוע, ע״פ המדרש, טרם בואו של משיח בן־דוד, יופיע משיח בן- יוסף שילחם את מלחמות ישראל, וימגר את אויביו. ״המגיד״ מסר לאבן־צור סדר ״האלפא-ביתא״ האמיתי כפי שניתן בסיני, שכן, בשעת עשיית העגל במדבר, נתבלבלו אותיות האלפא-ביתא למצב הידוע לנו כיום, א. ב. ג. וכו'. הסדר האמיתי שנמסר בסיני היה איפא: ״אני, מלך, העוז, סטח, דרג, מקץ, שבת, צמך, נף״. לפי הסדר הזה לימד ״המגיד״ את אבן־צור את התורה כולה, על כל סודותיה, ולא קם כמוהו לחוכמת הקבלה בכל מרוקו. מתוך בקיאותו הרבה בחוכמת הקבלה, הכריז על ערב פסח שנת התל״ה (1675), כמועד הגאולה הממשי. אחרי ש״המגיד״ הודיעו זאת ונפוצה השמועה, פרצה שוב בכל רחבי מרוקו התעוררות משיחית מחודשת, בה נטלו חלק גם חכמים ורבנים רבים. מאחר ומועד הגאולה הגיע והמשיח לא בא, הכריז אבן־צור שהגאולה נדחית לעוד עשר שנים מהסיבה ״שהמשיח״, שבתי צבי, חס על הכופרים במשיחיותו, שעליהם נגזר מות בידי שמים. על כן נדחה בואו של המשיח, עד שאלה יחזרו בתשובה.

אחד מאלה שפקפקו בנבואותיו של אבן־צור עד שיראהו במו עיניו, היה ר׳ אברהם בן־עמרם, חכם גדול מפאס שהגיע בשנת 1675 לבקרו במקנאס. אחר הביקור, מספר בן־עמרם על חריפות שכלו של אבן־צור ועל נבואותיו שקלחו בצחות לשון. וכך הוא מספר: ״לו היו לנביא הזה ג׳ או ד׳ פיות, היה יכול לדבר מכולם בשטף כמו נהר״. לשאלתו של בן־עמרם את אבן־צור, מאיפה לו הידע הרב הזה בחוכמת הקבלה? ענה: ״אני איני יודע מי מדבר עמי, ואיני רואה עם מי אני מדבר, אלא שפתי מדברות, והדיבור יוצא מהן. את זה הקול אני שומע, וכל החושים מתבטלים ממני, ואיני יודע אם אני נמצא בשמים או בארץ״.

יש איפא לומר כי מרוקו שימשה אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית. אף כי השבתאות חלפה מעליה זה מזמן, היא הותירה אחריה שרידים שנמשכו עד שגלות זו עלתה ברובה לארץ ישראל. אותם אנשים בוגרים מעולי מרוקו שחיים עדיין בינינו, יכולים להעיד על מספר מנהגים שנהגו בקרב מספר קהילות, ושאינם יודעים מה מקורם. מספיחי השבתאות ניתן להצביע על הנוהג שביום צום ט׳ באב, אחר קריאת התורה של תפילת שחרית וסמוך לשעה 11 בבוקר, נהגו בקהילות רבות במרוקו להתחיל בניקיון הבית, בכיבוס הבגדים, בעריכת קניות, בשחיטה וכד׳, כאילו ט׳ באב חלף, למרות שהמשיכו בצום עד צאת הכוכבים. זהו שריד לביטול ט׳ באב ע״י שבתי צבי ונביאו. הנוהג של ״לילת תחדיד״ (ליל הברזל), הלילה שלפני עריכת ברית מילה, נהגו להניף חרבות בחלל חדר היולדת ובפינותיו השונות, משום הברחת המזיקים שלא יפגעו בתינוק לקראת מילתו. כמו כן, נהגו לתלות על קירות חדר היולדת, קמיעות קבליים שונים לשמירה על הילוד והיולדת. גם ״המימונה״ היא שריד של השבתאות. לה-לה-מימונה היא שדה תת-קרקעית שצריך לפייס את דעתה ע״י כל מיני דברי מתיקה. כמו כן, הקמעות הרבים נגד עין הרע, או פיזור סולת בפינות הבית ועוד.

השבתאות שרדה במרוקו ובאירופה עוד שנים רבות אחר פטירתו של שבתי צבי. במהלך המאה ה- 18 צצו ספיחיה בפולין. בשנת 1759 קם לקהילה יהודי בשם יעקב פרנק שהלך בדרכו של שבתי צבי. סביב פרנק נאספו כל אותם חסידי השבתאות שהמשיכו בדרכו והקימו את התנועה הפרנקיסטית. גם לתנועה זו קמו מתנגדים מגדולי רבני אירופה, והכריזו חרם על התנועה ונידוי אנשיה. בעקבות הכרזה זו וכישלונה של התנועה, הפנו אנשיה את גבם ליהדות, ולמעלה מ-500 פרנקיסטים הוטבלו לנצרות, ובכללם, גם מנהיגם יעקב פרנק.

בשולי הדברים נזכיר בקצרה את הספר הקבלי ״חמדת ימים״ והפולמוס סביבו, האם תוכנו שבתאי- משיחי אם לאו. הספר הודפס לראשונה בשנת 1732 באיזמיר, ומחברו אינו ידוע, אף שמעריכים שמחברו הוא הדיין בנימין הלוי, מתלמידי של האר״י. הספר עורר בזמנו מחלוקת קשה בין רבני אשכנז. היו שראו בו המשך של שיירי השבתאות המשיחית, והיו אחרים שהוכיחו שתוכנו הוא הידבקות ונאמנות למסורת ותורת ישראל. הספר עצמו עוסק במנהגים והלכות של מועדי ישראל, ורבים מעמודיו מרביצים תוכחות מוסר. אחת הסיבות לרצון לפסילתו של הספר, הוא אחד השירים שהאקרוסטיכון שלו הוא ״נתן העזתי״, בעוד ששאר השירים הם הלל ותשבחות ל״יסוד היסודות וסיבת הסיבות״.

ראש המתנגדים להפצתו של הספר היה ר׳ יעקב עמדין בן־צבי (יעב״ץ) שטען שהספר ״נגוע במשיחיות שבתאית״. בעמדתו זו של עמדין תמך גם ההיסטוריון גרשם שלום. לעומתו של עמדין קמו רבים מהיהדות האורתודוקסית שדחו את טענתו, ובתוכם ר׳ חיים פלאג׳י, מגדולי חכמי הדור. כיום החוקרים טוענים שהספר הוא בכלל לקט ערוך מספרי קבלה שונים ועתיקים, הרבה לפני ״התגלותו״ של שבתי צבי, לכן בוודאי ובוודאי שאינו יכול להיחשב כשבתאי.

אחרית דבר,

שבתי צבי נפטר מחולירע בעיר ביראט שבאלבניה, ביום כיפור, י׳ תשרי תל״ז -( 7 ספטמבר 1676). בן 50 שנה היה במותו. חסידיו שרצו לדמותו למשה רבנו ע״ה, העלימו את מקום קבורתו, ולא נודע עד עצם היום הזה. אולם, היהדות האורתודוקסית שרצתה למחוק את שמו מתולדות ישראל, מצביעה על מקום קבורתו בעיר ביראט שבאלבניה (כיום ״אולצ׳ן), בירתה העולמית של העדה הבקטאשית המוסלמית, אליה הצטרף אחר התאסלמותו. שם מצביעים על קברו של קדוש מוסלמי, וההנחה היא שזהו מקום קבורתו של שבתי צבי.

נתן העזתי נפטר בסקופיה שבמקדוניה ביום י״א בשבט הת״מ(12 ינואר 1680), והוא בן 37 שנים. אלישע אשכנזי, אביו של נתן, נפטר במקנאס בערב שבועות-ה סיון התג״ל (10.5.1673). בו ביום נימול ר׳ יעקב אבן־צור, היעב״ץ. עליו נאמר: ״וזרח השמש-ובא השמש״, ״עד שלא שקעה שמשו של משה-זרחה שמשו של יהושע״.

קריסתה של השבתאות הייתה הזרז לצמיחתן של התנועות הציוניות, ההשכלה והחילון בקהילות היהודיות באירופה.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר