אסלאם-דימי


הד'ימים – בני חסות – בת – יאור – הפונדאמנטאליזם

הפונדאמנטאליזם

אין חיבור זה מתיימר לנתח את המצב בהווה, שמטבע־הדברים הוא נזיל ומשתנה בלי הרף, אבל דוגמה אחת די בה להעיד על דרכי־המחשבה המסורתיות. האסלאמיזציה הנוכחית של המשטר המדיני באיראן, שאחת מתוצאותיה היתה ניתוק היחסים עם ישראל, מאשרת עד כמה האנטי־ציונות מושרשת בערכים המוסלמיים של הג׳האד והד׳ימה. האומה סובלת את היהדות כדת, אך היא מתנגדת לציונות, שהיא תנועת השיחרור הלאומי והטריטוריאלי של העם היהודי. הבחנה זו מתרצת את הסתירה שלמראית־עין בין האנטי־ציונות להשלמתם המוצהרת של יריבי הציונות עם היהדות, בנאום שנשא ב־16 באוגוסט 1979 מנה האיאתוללה ח׳ומייני במנין אויבי האסלאם את ישראל וארצות־הברית ואת כל אותן המדינות שאינן משתתפות ביום־הזדהות מיוחד עם הפלשתינאים. והוא הוסיף ואמר:

ראוי לממשלות העולם לדעת שאי־אפשר להביס את האסלאם. עתיד האסלאם לנצח בכל ארצות תבל וסוף האסלאם ותורת הקוראן להשתרר על העולם כולו.

לאור נסיון העבר מותר לנו להניח כי מלים אלו מצביעות על כוונה להפיץ את הג׳האד, וממילא את מעמד הד׳ימי, ברחבי העולם כולו. הנה כי כן רשאים אנו גם לראות בסיכסוך הלבנוני ובסיכסוך הישראלי־הערבי בבואה לפולמוסים רעיוניים העשויים להשפיע על כל באי־עולם, בפרט בזמן שבו הפונדאמנטאליזם המוסלמי מחדש ימיו כקדם. התפתחות זו של הזמן האחרון בשום־פנים איננה בגדר חידוש רעיוני מהפכני. מאז־ומתמיד הפונדאמנטאליזם המוסלמי הוא קו של קבע בהיסטוריה. פעמים הוא מיטשטש ופעמים מתבלט, אך לעולם הוא שב ומופיע בתקופות של מתח חברתי ומדיני, שבהן פשוטי־עם נמשכים אל מנהיגים דתיים המקרינים כאריזמה ומעוטרים הילה של קדושה.

הפונדאמנטאליזם המוסלמי של זמננו מבטא את חריפות המתחים והמבוכה בחברות דתיות־מסורתיות תחת לחץ המודרניות, את משבר־הערכים ואת הלחצים הנובעים מן המעבר וההסתגלות המחודשת. במשטרים סמכותיים, האוסרים על כל צורה של אופוזיציה מדינית, הדת משמשת אפיק וחיפוי לכוחות שונים ומנוגדים התובעים תמורות סוציו־מדיניות. במצרים של שנות ה־20 למאה הזאת ובאיראן של השנים האחרונות נזון הפונדאמנטאליזם, שביטא מורת־רוח בהמוני־העם, מלהט דתי שמרני; אך במקרה של איראן אף שילב את הטאקטיקה של המפלגה הקומוניסטית עם שאיפותיה של אינטליגנציה בת־המעמד־הבינוני שנתמערבה והיא נושאת נפשה לתיקונים.

להוציא את המניעים האלה, הפונדאמנטאליזם חותר להשיב את הקוראן ואת הסונה על מכונם כמקור־סמכות יחיד לשיפוט ולמימשל בארצות האסלאם. אולם השיבה לאורתודוקסיה חמורה מחייב תחילה לטהר את החברה המוסלמית מן החקיקה הזרה — כלומר, מכל החוקים השאולים מדאר אל־חרב. אכן, כל בעיות הנחשלות וכל הכשלונות המדיניים נזקפים לחובתן של השפעות־חוץ, שהביאו עונש־ממרום על ראש האומה שסטתה מדרך־הישר. דחייתו של המערב באה על צידוקה בתיאורו של דאר אל־חרב במונחים של גנאי ודופי כגון חמדנות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ציונות, אויב האנושות, בכור־שטן וכיו״ב.

באיראן הפיחו כוהני־הדת מהפכה נגד השאה הפרו־מערבי וליבו את הקנאות הדתית כאמצעי לתפיסת השלטון. דלותם ובערותם של ההמונים היו שמן על גלגליה של התקוממות, שאנשי־הדת ניצחו עליה והדריכוה. נחשול הפונדאמנטאליזם המוסלמי גרף את משטרם של בית־פהלוי, שמאז שנות ה־20 ניסו לחולל מודרניזציה באיראן. במצרים ניסה סאדאת לקנות את לבם של הפונדאמנטאליסטים כדי לחלוש על התנועה מבפנים, אולם הקו שנקט כלפי דאר אל־חרב (לרבות ישראל, לאחר הסכמי קמפ־דייויד), והחזון האמיץ של מדיניות מתקדמת, כוללת־כל, המשוחררת מכבלי הדת, זיכו אותו — בדומה לפהלוים ולמנהיגים התורכים הנאמנים לרעיונותיו של אתאתוּרךּ — בתואר ״אויב האסלאם״.

אולם הפונדאמנטאליזם מסמל לא רק את דחיית המערב וערכי המדע והטכנולוגיה שלו לפי שהוא מקיף גם את תקוותיהם וסבלותיהם של המוני המוסלמים. לכן מעלים אותו על נס כדרך לגאולתה של האומה, שהציביליזציה המערבית השחיתתה והחלישתה. לפי גירסה זו, עתידים עמי האסלאם להשיב להם את בכורתם האבודה אם אך יגשימו בזמננו־אנו אותם עקרונות מן המאה השביעית שעליהם התבססו כוחו ותפארתו של האסלאם בעבר — תפארת הקשורה בג׳האד, כמו גם בסיפוח שטחים, בשלל־מלחמה, בשוד תרבויות מנוצחות ובצבירת עתודות־ענק של כוח־אדם מאפריקה, המזרח התיכון, אירופה והודו. דחיית המערב ופסילתו, יחד עם געגועים אל עצמה המיוסדת על כיבוש, מסייעים להפוך את הפונדאמנטאליזם המוסלמי לכלי ומשענת לג׳האד.

אין דברים אלה באים למעט מערכם של שאר גורמים חברתיים, מדיניים וכלכליים. צרכי האנרגיה של העולם, הבאים לידי ביטוי בגשמי־נדבות של פטרודולרים, מעוררים הרגשת־התעלות המזכירה את ימי־השׂיא של הח׳ליפים הראשונים. ההמצאות של דאר אל־חרב שופעות ובאות אל רחבי חצי־האי הערבי. עמלם של מאות־מיליונים הופך להיות זהב שחור העומד לרשותם של שומרי־האמונה ונוטרי־מכורתו של הג׳האד. על העצמה הכלכלית הזאת, פרי השליטה על מקורות אנרגיה, מתוסף כוח פוליטי. בתוקף היפוך מוזר של ההיסטוריה, כל הלחצים, האיומים, הפקודות וה״ענשים״ המונחתים על מדינות אירופה הסוררות מזכירים את הלחצים הדיפלומאטיים שהפעילה אירופה על הממלכה העות׳מאנית במאה הי״ט. סכומי־עתק מוקצבים ל״אלה שצריך לקנות את לבותיהם״ (שכיום הם קרויים ״שדוּלות״): פוליטיקאים, עתונאים, אינטלקטואלים ואנשים פרטיים — העשויים להזכיר פקידים, מושלים ומנהיגים ד׳ימים שלפני אלף ושלוש־מאות שנה רדו מטעם הח׳ליפים בהמוני העמים הנכבשים תוך שהם עמלים להעשיר את כוחות הג׳האד שבמרוצת הדורות העתידים היו, על־ידי גלי הגירה, להפוך את התרבויות המזהירות ביותר מאוכלוסיות־רוב נדכאות לדתות נסבלות. כיום יגיע־כפיהם של מיליוני חרבים, הממוחזר לפטרודולרים, נעשה מכשיר אדיר לשליטה מדינית על אותו דאר אל־חרב עצמו.

להבנת דאר אלחרב ודאר אלאסלאם…להלן קישור לויקיפדיה…

 

תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….מקורות ומאמרים שונים בכל השפות…… בת יאור

  1. הנוצרים בבגדאד: קובלנה אל הח׳ליף(1220)

מכתבו של אבו־עבדאללה מוחמד אבן יחיא אבן פד׳לאן

מספרים עליו [על אבן־פד׳לאן, נפי 1233], כשהיה עומד בראש הדיואן לאנשי החסות, הגיש מכתב ארוך לח׳ליף (אל־נאצר), וזה לשונו: לפי שיטת האמאם אל־שאפעי(ירצהו אלוהים), המס הנגבה מאנשי החסות — כלומר מן היהודים והנוצרים — מדי־שנה־בשנה בשכר ישיבתם בעיר־השלום [בגדאד] והנאתם מטובותיה, אין החוק הדתי קובע לו שיעור שאין להוסיף עליו, אלא הוא קובע לו שיעור של דינר אחד שאין לגרוע ממנו. אבל מותר לגבות יותר מדינר ועד למאה דינרים, כפי מה שהיד מגעת לגבות מהם. ודבר זה ניתן לדעת אדוננו [הח׳ליף] הרמה.

והנה למעשה אין החוק הזה ניכר לא בהם ולא במצבם ולא בנכסיהם, כי רובם נוטים להמעיט את סך התשלומים המוטל עליהם, והם נחלקים לשכבות וסוגים שונים. מהם שעובדים בשירות הדיואן ומקבלים משכורת הגונה, מלבד אשר ישלחו ידיהם לגזול מכספי הסולטאן ונתיניו ואשר יקבלו מן השלמונים והשוחד. ויכול שתהיינה הוצאותיו של אחד מהם ביום עולות על סך המס שהוא משלם בשנה. ונוסף על זה החופש הגמור והכבוד הגדול שהם נוחלים, והתנשאותם על ראשי נכבדי המוסלמים.

וכבר ראו עבדך ואחרים מחכמי־הדת שהיו אתי בבית־המסים לקבל את מתנות הציבור איך אבן אל־חאג׳ב קיצר העביר ממשרתו את אבּן מחרז אל־פָקיהּ ומינה במקומו את אבן־זטינא, מזכיר בית־המסים, לכהן במשרתו. אומרים עליו על עלי(ע״ה) שהוא ציוה שלא להשוותם במושב ולא ללוות את מתיהם ולא לבקר את חוליהם ולא להקדים בשלומם. וכבר שאל אבן אל־מהדי את פי עבדך ואחרים בענין מינויו של אבן־שאוה למפקח על ואסט,- עיר שיסדו הכובשים הערבים ב־702 בדרומה של עיראק. והיתה תשובת עבדך לשאלתו שלפי הדין אסור הדבר. ועוד הזכרתי לו אותו מעשה שהיה באבו־מוסא אל־אשערי בימי עומר אבן אל־ח׳טאב (ירצהו אלוהים), שפעם אחת מסר לו(אבו־מוסא לעומר) דין־וחשבון על אחד המחוזות והלה נחה דעתו מכן. הוא שאל מי כתב זאת? — באותה שעה היה עומר יושב במסגד — ואבו־מוסא השיב ואמר: האיש העומד בפתח המסגד. אמר עומר: ולמה אינו נכנס, הטמא הוא? ענה: לא, אבל הוא נוצרי! אז כעס עומר ואמר: כלום מקרבים אתם את אלה שריחקם אלוהים? כלום נותנים אתם אמון באלה שחשבם אלוהים לבוגדים? כלום מרוממים אתם את אלה שהשפילם אלוהים? אי־אפשר שיכהן האיש הזה במשרה זו באחת מערי האסלאם. ועוד, הרי אין להם בשום מדינה אחרת אותו הכבוד והחשיבות והמעמד שיש להם בעיר־השלום [בגדאד], ואף אם יגבו מהם כפליים כסכום שגובים מהם עכשיו, עוד יישארו רווחים גדולים בידיהם. שהרי יש ביניהם רופאים בעלי הכנסות רבות, לפי שהם מבקרים בבתי השרים והעשירים, ויוצאים ובאים אצל גדולי הממשלה, ומנהג בני־אדם לתת לרופאים יותר מכדי משכורתם בתורת מתנה. והרי האנשים האלה אינם מושכים את ידם מכל לבוש מפואר, והם אוספים דינרים למכביר, ויוצאים בתלבושתם היקרה בימי החגים והמועדים, וכל זה על אף היותם משפילים את ערך הרפואה ומקלקלים בבריאות מזג־הרוח והגוף.

והננו רואים שהצעיר שבהם עד שלא גרס יותר מעשר שאלות חוּנין וחמש רשימות מספר חזפרת אל־פחאלין, והנה כבר שינה את בגדיו וחבש לראשו מצנפת גדולה וקבע לו מקום מושבו על בימה בשווקים וברחובות, כדי שיכירוהו בני־אדם, וישם לפניו את המכחול לכחול את העיניים ואת צנצנת־הסמים [סמי־הרפואה], והיה זה מעשהו מבוקר עד ערב. לזה הוא גורם נזק בגופו ולזה מנסה בעיניו, ולעת ערב הוא שב אל ביתו ומכחלתו מלאה שברי דינרים.

חונין אבן־אסחאק אל־עבאדי — רופא נוצרי ידוע (873-810).

ולאחר שיצאו לו מוניטין בשבתו על בימתו ורב מספר מכריו הרי הוא מתחיל לחזר ולבקר בבתים [של החולים].

ויש מהם בעלי עסקים, כגון הבשמים ומוכרי המכולת והמוכרים בקמעונות, בעלי ההכנסות הגדולים והרווחים הרבים (הבאים להם) מכספי הסוחרים המוסלמים, ממה שהם מפחיתים ממידת אבני־המשקל וממה שהם מקלקלים במאזני הזהב ומאזני הרוטלים ומתרמיתם ונבליהם במכירת המצרכים.

ומהם בעלי מלאכות ותעשיות, כגון הצורפים וכיוצא בהם, אשר ימירו במכסת הזהב והכסף, שהם גונבים את הזהב ושמים תחתיו נחושת השווה לו במשקל. אף גונבים הם את הכסף ושמים תחתיו בסתר פעם זפת ופעם דבר אחר ככל אשר תמצא ידם. ומהם פקידי בית־האוצר, הגוזלים בעת קבלם כספים ובעת שלמם. ומהם החלפנים המקלקלים בכספי בית־המטבעות.

ויתר על כן, הם עומדים בקשרי ידידות עם המוסלמיות והמוסלמים ומבזבזים הון רב כדי להשיג את מגמתם בהשחתת המידות ותענוגי החיים ותפנוקי המאכל והמשתה, בעוד שבכל זמן היו מוכרחים ללכת נכאים וללבוש בגדים מבדילים כפי חיוב הדין עליהם.

והנה עומר אבן אל־ח׳טאב(ירצהו אלוהים) ציוה לכל מושלי המחוזות לגזור על אנשי החסות שיגוזו את שער בלוריתם ויחתמו את צוואריהם בחותמות של עופרת או ברזל וירכבו על אוכפיהם רכיבת־צד וישימו אבנטים על מתניהם ובזה ייבדלו מהמוסלמים. וכן היה מנהגם של הח׳ליפים תמימי־הדרך [כינוי לארבעת הח׳ליפים הראשונים]. והאחרון שהכביד את ידו עליהם הוא אל־מוקתד׳י באמר־אללה (908-32) שהכריח אותם לנהוג כמו שנהגו בימי (הח׳ליף) אל־מותוכל, וציוה עליהם לתלות פעמונים בצוואריהם ולהציב פסלי עצים על פתחיהם, כדי שיהיו מסומנים בין בתי המוסלמים. ולא עוד אלא נאסר עליהם שיהיו בתיהם גבוהים מבתי המוסלמים. וכן חייב את היהודים ללבוש בגדים נבדלים [משל המוסלמים] ומצנפות צהובות ואת נשיהם חייב שתלבשנה רדידים מצבע הדבש ותצאנה בנעליים של שני צבעים, הנעל האחת שחורה והשניה לבנה, ושתתלינה על צוואריהן ענקים של ברזל בשעת כניסתן לבתי־מרחצאות, ועל הנוצרים גזר שילבשו בגדים בעלי צבעים שחרחרים או אפורים ויחגרו אבנטים על מתניהם וישיאו צלבים על חזיהם, ואם ירצו לרכוב — אסור להם להשתמש בסוסים כי אם בפרדים וחמורים בלי אוכפים, וירכבו על צד אחד בלבד. ואף־על־פי שהעול הזה הוסר מעליהם הרי המסים נשארו כמו שהם ולא הוכפלו עליהם, בעוד שברוב הארצות עודם נאלצים ללבוש בגרים מיוחדים ואינם עוסקים אלא בעסקים היותר נמאסים. למשל בבוכארה כל מנקי המחראות וצינורות־השפכים וכל מקבצי האשפתות הם מאנשי־החסות. ובעיר חלב, שהיא קרובה אלינו יותר, עדיין הם מסומנים בתלבושתם.

והנה,לפי דין תשלום המסים, חייב המשלם להיות עומד על רגליו והמקבל צריך לקבל מיושב, והלה יגיש את הכסף בידו כדי שיקבל אותו המוסלמי מאמצע כפו. וכן צריך שתהיה בשעת־מעשה יד המוסלמי על העליונה וידו של איש־החסות על התחתונה והלה יטה את זקנו והמוסלמי יסטור לו על לחייו ויאמר לו: ״פרע את חוב אללה, אתה הכופר אויב אללה״. אך היום אין בהם מי שיבוא אל הגובה בעצמו אלא הוא שולח את כספו בידי משרתו.

ואלה הצאבּאה (המנדעים), שהם כידוע עובדי־כוכבים השוכנים במחוז ואסט, היו לפנים מאנשי־החסות, וכאשר שאל הח׳ליף אל־קאהר באללה את פיו של אבו־סעיד אל־אצטח׳רי, מוותיקי שיטתו של אל־שאפעי, על עניינם, השיב לו הלז שמצוה לשפוך את דמם ושלא לקבל מהם מס [כדרך אנשי־החסות]. וכאשר נודע הדבר להם שיחדו אותו בחמישים אלף דינר והסיר את ידו מעליהם, והיום אפילו אינם משלמים מם ואין לוקחים מהם שום דבר אף־על־פי שהם תחת שלטון המוסלמים. ומאמר אדוננו יקום! (עמ׳ 65-62)

אבן אל־פ׳וואטי (נפ׳ 1323), אל־חואדת׳

הצאבאה– כת מינים אשר דתם מעורבת מיסודות של יהדות ונצרות, ויושבים היו בדרומה של עיראק ומדברים ערבית ופרסית. במשפט המוסלמי יש סתירות בשאלה אם היו למנדעים כתבי־קודש מן השכינה ואם לפיכך ייחשבו ד׳ימים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר