אסלאם-מוחמד


לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.

 

הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.

כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

הכרזת מלחמת״מצווה

האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד"  היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?

כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!

בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.

ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39

  • יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.

ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :

כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)

גם אם היא שנואה עליהם.

נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.

השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו?  ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, ש­­גורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם- מרטין גילברט

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

כנס הפקות 

היחסים בין יהודים ומוסלמים משפיעים על היציבות במזרח התיכון, ולהם השלכות ברחבי העולם.

בהתרפקו על הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, מרטין גילברט לוקח את הקורא אל המקורות של מערכת יחסים טעונה, המשתרעת על 1400 שנות היסטוריה – החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, עבור דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסולטַנאת המוסלמיים הגדולים, ועד לימינו אנו. הוא בוחן את השפעתה של הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ההתנגשות הלאומנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, העזיבה המאולצת של 850.000 יהודים והגירושים ההמוניים מארצות מוסלמיות לאחר הקמתה של מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ואחריה, ועד לרגישויות הפוליטיות העכשוויות במזרח התיכון.

הספר 'באוהלי ישמעאל' שופך אור על תקופה של הזדמנויות ושגשוג ליהודים בארצות מוסלמיות, ממרוקו ועד אפגניסטן, השזורים בפתיחות מוסלמית, אומץ ותמיכה מחד, ופחד וטרור מאידך. בהסתמכו על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים, גילברט נעזר בארכיונים כמו גם בזיכרונות ועדויות אישיות, כדי לחשוף את הקול האנושי של הסכסוך בן מאות השנים. בסופו של דבר, סיפורו של גילברט על סובלנות הדדית בין מוסלמים ויהודים, שופך אור על אירועים שוטפים ותבנית לעתיד.

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (חיייבר-חיייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשובי).

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שסע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות- עורכת: חוה לצרוס-יפה

אמנם ככלל ידיעתם של הסופרים המוסלמים על היהודים והיהדות לא היתר, מבוטלת כלל, אם כי לא תמיד היתה מדויקת. על כך מעיד היטב הפרק של קמילה אדנג על ההיסטוריון אלמקדסי. במיוחד עסקו בנושא זה מחברי הספרים על ׳כיתות ודתות׳ (׳מלל ונחל׳), סוג ספרותי קדום באיסלאם העוסק במיוחד בכיתות ובהבדלי דעות שבתוך האיסלאם, אך גם בעיקרי אמונה של בני דתות אחרות. מן המאה האחת־עשרה ואילך כתבו בנושאים אלה בהרחבה מחברים ידועי שם כמו אלבגדאדי (מת בשנת 1037), אבן חזם הספרדי ואלשהרסתאני(מת 1153). הנושאים שעניינו אותם היו בעיקר דתיים, וספריהם מכילים רק מעט מידע היסטורי, גיאוגרפי או חברתי על היהודים תחת שלטון האיסלאם. אך הקובץ שלפנינו משתדל לדון לא רק בספרות ההלכה והפולמוס אלא גם בדמות היהודי כפי שהוא מצטייר בספרות יפה קדומה ועכשווית ובספרות ההיסטוריוגראפית. אך יש לזכור שכל המבחר המוגש כאן כמוהו רק כטיפה מִיַם גדול ורחב ידיים.

עם התמסדותו של האיסלאם, מן המאה העשירית ואילך, ובמיוחד עם ירידת כוחו הצבאי, הפוליטי והכלכלי בימי הביניים המאוחרים, נמוגה פתיחותו התרבותית־החברתית, והלך והידרדר מצבם של היהודים ושל שאר המיעוטים תחת שלטונו. מסעות הצלב במזרח והרקונקיסטה במערב, שהחלישו מאוד את האיסלאם, עוררו בו קנאות וחוסר סובלנות גם כלפי פנים, ואלה לובו על־ידי חכמי הדת הן בקרב ההמון והן בחצרות השליטים. מכאן ואילך, להוציא תקופות נוחות ליהודים באימפריה העות׳מאנית, הקפידו שליטים מוסלמים רבים – במיוחד בפריפריה של האימפריה המוסלמית – על ביצוע ׳תנאי עומר׳ המשפילים ועל קיום מעמדם הנחות של היהודים. והללו – השפילו קומתם, התכנסו בשכונות נפרדות, במיוחד במגרב, וניסו לנהל חיים אינטלקטואליים נפרדים מן העולם הסובב אותם. על רקע זה נקלטו באיסלאם מוטיבים נוצריים אנטישמיים רבים כגון ההאשמה ברצח האל, בניגוד מפורש לנאמר בקוראן, עלילות הדם ואחר כך גם הפרוטוקולים של זקני ציון וכיוצא באלה שיובאו מן המערב, במיוחד על־ידי כמרים נוצרים במאה התשע־עשרה. טיפוחם של מוטיבים אלה נמשך ביתר שאת בימינו, כפי שמעידים מאמריהם של ששון סומך על הספרות הערבית המודרנית ושל זאב ברינר על החוקרת והסופרת המצרית הידועה בת זמננו, עאישה עבד אלרחמן, המכונה ׳בנת אלשאטי׳ – ילדת החוף.

צרפנו לספר גם שני מאמרים העוסקים בתולדות קשרי היהודים עם שכניהם המוסלמים: מאמרה של רחל סימון דן בלוב במאות התשע־עשרה והעשרים, ומאמרו של רפאל ישראלי בקשרים המיוחדים של יהודים ומוסלמים בקיסרות סין. אכן מוזר שדווקא מאמרו של רפאל ישראלי ממחיש היטב את השניות החוזרת ומתגלה ביחסים שבין יהודים למוסלמים במשך הדורות. דווקא בגלות ה׳כופרת׳ של סין, שנכפתה על יהודים ומוסלמים כאחד, מתגלים בכל עוצמתם הן הקרבה הרוחנית הרבה ביניהם, כבני שתי דתות הלכה מונותיאיסטיות, והן המתחים הגדולים כמתחרים על האמת הדתית האחת.

השינויים הפוליטייים הגדולים בעולם המוסלמי בעידן המודרני אמנם שחררו את היהודים במקומות רבים מכבלי היחסות׳ ו׳תנאי עומר, אך לא זיכו אותם בשוויון זכויות אמיתי, ועוררו תגובות רגשיות חזקות נגדם על עצם הפרת ה׳ברית׳. הסכסוך הערבי־ היהודי המתמשך בארץ־ישראל ליבה רגשות דומים, בעיקר בקרב התנועות המוסלמיות הדתיות הקיצוניות – אולם בכל אלה לא נעסוק כאן.

ככלל הספר שלפנינו איננו מתיימר להציג נאמנה את כל הקשת המגוונת של דעות הוגים מוסלמים על יהודים ויהדות (לא עסקנו כלל בקוראן ובספרות החדית׳ הקדומה) או את תהפוכות היחסים שבין יהודים למוסלמים במשך הדורות. אולם הוא מבקש לתרום תרומה להבנת יחסים ותהפוכות אלה, שיש בהם גם משום גרעין תקווה לעתיד, ולהאיר באור נוסף פרשה מרתקת שעדיין מצפה למחקר היסטורי יסודי.

חלק מן המאמרים והתרגומים הוכנו במיוחד עבור קובץ זה, אך רוב מאמרי הספר הופיעו קודם לכן בדפוס בבימות אחרות שאינן זמינות לקורא העברי, לרוב באנגלית. כולם עובדו מחדש ועודכנו במידת האפשר ומקורם צוין בראשיתם. איחדנו גם את תעתיק המילים הערביות ותעתקנו אותן בצורה הקרובה ככל האפשר למקור הערבי או הפרסי, אך במילים מסוימות או שכיחות נקטנו גם כתיב עברי מלא (או כתיב לפי השורש העברי כגון במילה חליף) כדי למנוע שיבושי קריאה. (על״פי רוב הבאנו את המילה בכתיב חסר ובניקוד לפחות בפעם הראשונה). לעתים רחוקות נקטנו גם כתיב לא לגמרי מדויק כדי למנוע סרבול (כגון אברהים במקום אבראהים). בציטוט טקסטים הוספנו בסוגריים השלמות ומראי מקום מן התנ״ך או הקוראן. הערות עם * לפניהן(לא בכותרות המאמרים) הן בדרך כלל תוספת של העורכת.

תודה מרובה אנו חייבים לפרופ׳ מנחם בן־ששון על הערותיו המאלפות למאמרי הקובץ, ולצוות מרכז שזר, ובראשו מנהל המרכז צבי יקותיאל, למעין אבינרי־רבהון שטרחה רבות בהפקת הספר, ליצחק כהן ואריאלה שקדי, שעסקו בהבאת הספר לדפוס. תודה מיוחדת לתלמידי אמיר וייסברוד, שהשקיע עבודה רבה מאוד בהתקנת ספר זה לדפוס. ולוואי שעמלם־ עמלנו ישא פרי והספר יהיה לעזר לכל קורא מעוניין ויתרום להבנה טובה יותר של היחסים בין מוסלמים ליהודים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר