אסלאם-תולדות-יהודים


תולדות היהודים בארצות האסלאם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

בדרך־כלל לא היו באפריקה הצפונית הגבלות על מקום מגוריהם של היהודים. אומנם הם ישבו על־פי־רוב ברחובות ובשכונות משלהם, וזאת על־פי הנוהג המקובל בימי־הביניים, לפיו כל עדה דתית ישבה ברובע מיוחד משלה. כבר נזכרו למעלה דבריו של אפרים דיינארד על יהודי מצריים במחצית השניה של המאה ה־19, וניתן להניח שהם משקפים גם את המציאות של תקופה קודמת: ״היהודים, אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18).

אך היו תקופות, ובמיוחד במארוקו, שבהן הגביל השלטון את היהודים באשר למקומות יישובם, וכפה אותם לדור ברובע משלהם השוכן בפאתי העיר והמוקף חומה. הגבלה זו העיקה במיוחד על חוגים מסויימים בחברה — במיוחד על סוחרים ובעלי־מלאכה, שעשו את יומם בעיר המוסלמית, או כאלה שהתרועעו עם עמיתיהם המוסלמים. ואולם מנהיגיה הרוחניים של הקהילה ראו גם בהגבלה החלה על מקום המגורים גורם מסייע לשמירת צביונה המובדל של העדה היהודית נוכח סביבתה הנוכרית. חכמים במארוקו שנזקקו לעניין זה בשלהי המאה ה־17 אומרים: ״אבל חומה זו(החומה המקיפה את השכונה היהודית) אינה אלא מחיצה המבדלת בין קדש לחול״ (ר׳ חיים טולידאנו, חוק ומישפט, פאס, תרצ״א, ס׳, עא דף יח עמי בי).

אך נראה, שעיקר הביטוי לאפליית היהודים לרעה היה במסים שהוטלו עליהם: מס הגולגולת — הג׳זיה — שהיה כל גבר מן ה״כופרים״ היהודים שתחת שלטון האיסלאם חייב להעלות. הצו הקוראני האומר ״והילחמו באלה שניתן להם הספר, לפניכם עד אשר יתנו את המס בידם ויהיו שפלים״(סודה 9, פסוק 29), מוצה כמעט עד תום נגד היהודים. ואומנם, בכל הדורות העלו היהודים את המם לשלטונות, ובמשך הזמן הם עצמם גם ראו צד של זכות בכך, כפי שהיטיבו לבטא זאת מנסחי ה״תקנה על עניין המס״ במארוקו במאה ה־17: ״וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה (כלומר, זה המחיר שיש לשלם עבור האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ידי השלטונות), להתיר פס(להתיר את רצועות השלטון המעיקות) ולתת לצרים הצוררים ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה׳״ — דהיינו, בזכות כספי המם יש עניין לשליטים להגן על היהודים ויש להם אומץ לעמוד מול יסודות המקטרגים על עצם מציאותם של היהודים בארצות האיסלאם (תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 48).

אך היהודים התקוממו, אם כי בעיקר התקוממות נפשית ופנימית בלבד, נגד היטלים ומסים מיוחדים — ״מוספין שלא כהלכתן״ — כך כינו בספרות הרבנית, בין יתר כינויים, את המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים — שניתכו עליהם באופן שרירותי, וכמעט ללא הפוגה. אף שדרך זו פשטה בכל ארצות האיסלאם, וגם האוכלוסיה המוסלמית סבלה מהטלות מסים שרירותיים, הרי מקורות רבים בני־ התקופה מציינים שהמיסוי על היהודים העיק עליהם הרבה יותר. אם התרשמות זו אכן משקפת את האמת, הרי זו עדות לתלותם המוחלטת של היהודים בשלטון המרכזי, בעוד שעם קבוצות אחרות באוכלוסיה לא תמיד היה השלטון כה קפדן, או שהן עצמן הירשו לעצמן לפעמים להתחמק מהעול שהוטל עליהן. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות ממארוקו, אולם יש עדויות גם מאלגייריה ומתוניסיה על גביית מס לגיטימי ומקובל — מכס הייבוא — המלמדות על אותה המגמה. ממקורות אלה אנו למדים שהיהודים היו משלמים אחוז גבוה הרבה יותר מאשר בני לאומים אחרים: הסוחרים היהודיים מתוניס היו משלמים על הסחורות שייבאו מליוורנו פי שלושה ויותר מכס מאשר הסוחרים הצרפתיים. הוא הדין בעניין הסוחרים היהודיים באלג׳יר, ששילמו מכס בשיעור של פי שניים ויותר מאשר סוחרים בני לאומים אחרים(וראה לעיל פרק ג׳).

על היהודים הכבידו גם ה״מתנות״ לרגל חגים מוסלמיים, מאורעות בקרב משפחות השלטון, נצחונות צבאיים וכיוצא באלה, שלעתים שימשו כתואנה לגביית כספים רבים, תמורת הענקת הטבות או ביטול גזירות שעמדו להטיל עליהם. היו אומנם תקופות שהשלטון שעה למצבן הקשה של קהילות מסויימות ושיחרר אותן מהיטלים ומ״מתנות״, אך ככלל ניתן לומר שהעול הפיסקאלי העיק על חיי היהודים והגביר בקירבם את חוסר הביטחון. בתקופות אחדות לא איפשר העול הזה לקיים חיי קהילה יציבים ומכאן התלונות הרבות על נישול ועוול שנשמעו מפי יהודים.

השלטון מצידו הבטיח להעניק אוטונומיה ליהודים: הותרו להם שמירה על אמונתם וניהול ענייניהם הקהילתיים. מתוך תקנה מראשית המאה ה־17 בפאס אנו למדים שהשלטון אף הוציא הוראה מפורשת בעניין הקשור לבתי־הדין היהודיים ״שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דיני ישראל״ (תקנות יהודי מארוקו, שם, עמי 43), ובדבריו של שבוי צרפתי שהעלה את זכרונותיו ממארוקו בסוף אותה מאה אנו למדים שהמלך היה מפקיד שומרים על שערי השכונה היהודית ״על־מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם (כלומר של היהודים)״ (ה. דה קסטרי, מקורות חדשים לתולדות מארוקו(צרפתית), סידרה ב, כרך ב, פאריס, 1924, עמי 177). חכמי התקופה ידעו להעריך נכונה את האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ ידי השלטונות. ר׳ שמואל עמאר, בשלהי המאה ה־19 אומר דברים מפורשים (אך מתוך המקורות של המאות ה־17—18 ניתן להגיע לאותה מסקנה): ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזירותיהם, משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם (הכוונה, כמובן, למוחמד) לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו״. (דבר שמואל, קזבלנקה, ת״ש, דף צח, עמי א). כמו כן נשמרה האוטונומיה התרבותית והדתית של הקהילה. יתרה מזאת, בתקופה הנדונה לא היה, ככל שידוע, שכיח אונס יהודים להמיר דתם, חוץ ממקרים ספורים. היהודים גם זכו, כאמור, לחירות רבה בפעילותם הכלכלית, דבר שנבע מכך שמדינות אפריקה הצפונית זקוקות היו מאוד לפעילות זו. לסיכום — באשר לגורם החוקי בקביעת מעמדם של היהודים במגרב ניתן לומר, שהשריעה, ההלכה המוסלמית, בעניין ה״ד׳מי״ם הוגשמה במידה זו או אחרת הלכה למעשה. מדובר במיוחד בעניין מס הגולגלת — הג׳זיה, אלא ששליטים רבים הוסיפו על המס הרגיל מסים מיוחדים שלא אחת העיקו על היהודים. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות על יהודי מארוקו. לעומת זאת, תקנות האפליה כלפי המיעוטים הוגשמו רק בחלקן: יש לנו ידיעות שאפליה זו הוגשמה בדרך־כלל רק בעניין הלבוש — שנעשה בעיני יהודים רבים אות לייחודם — וכמו כן הגבלות כמו מעבר ליד מסגדים במנעלים, רכיבה על בהמות אצילות ונשיאת נשק. בהגשמתן של תקנות מגבילות אחרות היו מעלות ומורדות, פרי גורמים שונים. השלטון השתדל לשמור על האוטונומיה, שהובטחה ליהודים עוד בראשית האיסלאם, בניהול ענייניהם הפנימיים, וכן העניק ליהודים חירות בפעילותם הכלכלית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר