אסלאם-תולדות-צפון אפריקה-מצרים-בני חסות


א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר אשר

  1. 3. האספקה למדינה ולחצר וניהול כספיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

בכל ארצות המגרב התפתח יותר ויותר מעמד שאף הוא ידוע לנו מספרד שלפני הגירוש — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. הם היו ספקי הנשק והתחמושת לצבא ועסקו באספקת מוצרי־מותרות לחצרות השליטים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה ובארצות אחרות באירופה.

כמה מיהודי החצר הועסקו כמתורגמנים במשא־ומתן שהתנהל בין נציגי מעצמות אירופה לבין שליטי ארצות המגרב, ופעמים רבות נטלו חלק מכריע בכינון קשרים מדיניים וחתימת חוזים ביניהן. מאידך גיסא, היו יהודים אחרים ששימשו במגרב כנציגי מעצמות אירופה, כסוכנים מיסחריים, ואף בקונסולים ודיפלומטים בכירים. תרומתם למדינה בלטה במיוחד באדמיניסטרציה הפיננסית. ידועים יהודים ששימשו כשרי־כספים וכ״בנקאים״ של סולטאנים, באים ומושלים מקומיים. העיסוק שנדרש בראש ובראשונה היה טביעת מטבעות מדינה, ואספקת המתכת הדרושה לשם כך. ״שרים״ יהודיים אלה העסיקו יהודים רבים במיטבעות. פעמים היו שנואים על האוכלוסיה, בשל פיחותים שחלו בערך המטבע — פיחותים שהשליטים ניצלו לטובתם הם — דבר שחשף אותם לסחיטות ואף לפגיעות פיסיות מצד ההמון המוחה (וראה להלן פרק ד׳).

  1. המלאכה

חלק נכבד מבית־ישראל במגרב, ובמיוחד במארוקו, עסק ביגיע כפיים — במלאכות ובאומנויות. בניגוד למזרח אירופה, שבה חלו הגבלות על מיספר המלאכות שבהן מותר היה ליהודים לעסוק, בגלל התנגדותן של הקורפורציות העירוניות, הרי באפריקה הצפונית עסקו היהודים כמעט בכל קשת המלאכות האפשרית. לא זו בלבד, אלא שהאיסורים שהטיל האיסלאם על מאמיניו גרמו לכך שמלאכות מסויימות היו בשליטתם הבלעדית של היהודים. כידוע, חל על המוסלמים איסור לעסוק בעיבוד מתכות יקרות. ההלכה המוסלמית רואה כנשך את השכר שמקבל בעל־מלאכה עבור עבודתו בזהב ובכסף. חומרה זו שהנהיגו חכמי הדת המוסלמים מסבירה, בין היתר, מדוע מלאכת הצורפות על צורותיה השונות(עיבוד ראשוני של מתכות יקרות, עיצוב תכשיטי זהב וכסף, חקיקת עיטורים על תכשיטים וכיוצא באלה) היתה נתונה בכל ארצות אפריקה הצפונית (וכמעט בכל ארצות האיסלאם) באופן ניכר בידי יהודים. אולם אומנים יהודים לא עסקו רק במלאכות נקיות וקלות. מציאותם של נפחים בין יהודי המגרב מעידה, שיהודים עסקו גם במלאכות הדורשות כוח פיסי רב.

סוג אחר של מלאכות שהיה נפוץ בין היהודים הוא עשיית בדים (עיבוד המשי והצמר, אריגה, ריקמה ועוד) וחייטות. במלאכה זו עסקו גברים וגם נשים. רבים אחרים עסקו בעיבוד עור.

לעומת זאת, היו עבודות ומלאכות שבהן עסקו יהודים ומוסלמים כאחד, כגון עבודות הבניין — בנאות, נגרות, חרטות עץ וחרטות ברזל, וכן מלאכות הקשורות בייצור מזון, כגון הפקת שמן וטחינת קמח. היו מלאכות שעיקר תוצרתן הופקה למען החברה המוסלמית, אולם היו מבין האומנים שהתמחו בעשיית כלים ותשמישי קדושה המיוחדים ליהודים, כגון עובדים בנחושת ופחחים, שבנוסף לכלי בית ייצרו נרות, חנוכיות, ״תפוחים״ — קישוטים ממתכת בתבנית תפוחים — לספרי תורה (בארצות אירופה הם נקראים ״רימונים״) ועוד. על אלה יש להוסיף את האומנויות ה״יהודיות״: סופרי סת״ם וכורכי ספרים, שוחטים וקצבים, יצרני יין כשר וכמובן ״כלי־קודש״ — חזנים, מלמדי תינוקות ושמשים.

  1. מקומם של היהודים בהתפתחות הכלכלית באפריקה הצפונית במאות ה־17 -19

נייחד עתה את הדיבור במיספר סוגיות הקשורות בפעילותם הכלכלית של היהודים בחבלים השונים של אפריקה הצפונית ובתמורות שונות שהתחוללו בה בתקופה האמורה.

פעילותם של הסוחרים היהודיים הגדולים במארוקו קיבלה תנופה החל בסוף המאה ה־17, והתעצמה ביתר שאת במאה ה־18. ייצור הסוכר והסחר בו וכן הסחר הימי היו מרוכזים כמעט כולם בידי יהודים. מצודתם המיסחרית היתה פרוסה עד לנמליה המזרחיים של ארצות־הברית בסוף המאה ה־18. בימי שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) ועד שלהי המאה ה־19 היו אלה יהודים ששימשו בדרך־כלל כסוכנים מטעם מעצמות אירופה במארוקו, ובעיקר בני משפחות אפללו, קורקרס, לוי־יולי, מבאג, אפריאט, אוחנה ולמרי.

לפעילותם הענפה של יהודים מן החוג הזה היתה השפעה מרחיקת־לכת על התפתחותן של קהילות כסלא, אספי, תיטואן, טנג׳יר ואחרות, וכן על צמיחתן של קהילות חדשות. קהילות אלו גם דחקו מבחינה כלכלית את רגליהן של הקהילות הוותיקות מפנים הארץ, כגון פאס ומכנאס וקהילות איזור תאפילאלת.

יהודים מן החוג הזה ניצלו את מעמדם המדיני והכלכלי כדי לשפר את מעמדם המישפטי ומצבם החברתי וכדי להיטיב את מעמדם של כלל בני הקהילות שבהן חיו ופעלו. ואכן, החל בסוף המאה ה־18 קם במארוקו חוג של יהודים בעלי זכויות המעוגנות בהסכמי הקפיטולציות, בחסותן של מעצמות אירופה. מיספרם הגיע לכמה אלפים (וראה להלן בפרק ד׳).

דוגמה לשגשוגה של קהילה מן הסוג החדש היא זו של מוגדור(אצווירה) בשליש האחרון של המאה ה־18. ראשית התפתחותה המואצת קשורה בימי שלטונו של הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את הסחר עם אירופה. הוא בנה את העיר מחדש והפכה לנמל המרכזי של מארוקו. הוא התעלם מקריאותיהם של חכמי הדת המוסלמים והטיל מכסים ומסים על מוצרי יבוא ויצוא ועל כל הסחורות בשווקים. הוא הביא לעיר עשרות משפחות יהודיות, העניק להן זכויות מיוחדות ופטר את חלקן מכל ההגבלות (חוץ ממס הג׳זיה) שהיו מוטלות על יהודי מארוקו. לפי מקור אחד, מנו יהודי מוגדור בשנת 1785 כ־6000 נפש. העיר קיבלה אופי יהודי והנמל והמרכז המיסחרי שבתו בשבת. יהודי העיר פיתחו קשרים כלכליים ענפים גם עם קהילות יהודיות אחרות מחוץ למארוקו כגון קהילות אמסטרדם, לונדון, ליוורנו ואלג׳יר.

נטייתה המחודשת של מארוקו בימי מולאיעבד אלרחמאן(1822 —1859) לפתח את הסחר עם אירופה — שינוי שנגרם בחלקו, כאמור, בעקבות לחצה של צרפת לפתוח את שערי מארוקו לסחר האירופי — נתנה תנופה חדשה ל״תוג׳אר אלסולטאך (סוחרי המלך), שפעילותם פחתה בימי הסולטאן סלימאן (1792 —1822). אברהם ויעקב קורקוס נעשו מן הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה.

לעומת זאת התפרנסו רוב היהודים במרכזים העירוניים בפנים הארץ מן המיסחר הקמעונאי. ובימים שפאס ומכנאס שימשו מרכזי הארץ במאות ה־17 —18 סיפקו יהודי ערים אלו שירותים כלכליים, שהחצרנים היהודיים — מבני רותי, טוליראנו, מימראן, ממן, עמאר, בן עטאר ואחרים — נזקקו להם. מאידך גיסא, הם שימשו כסוכנים שקנו סחורה מן היבואנים היהודיים הגדולים וחזרו ומכרו אותה בערים או הפיצו אותה בכפרים ובעיירות שלידן. הם סחרו בבדים שהובאו מגיברלטר, מאנגליה ומארצות השפלה, שימשו מתווכים במכירת התבואה שהובאה מן הכפרים ונמכרה בערים הגדולות או יוצאה אל מעבר לים. הם קיבלו את המונופול על זיקוק ומיסחר בדבש דבורים: את כיכרות הדונג ייצאו לאירופה ומן ה״פסולת״ עשו את יין השיכר המארוקני המפורסם — המחייא. הם זכו גם במונופול על מכירת הטבק (חכירה שנתכנתה ״סאקא די טאבא״). אחרים עסקו במכירת שמנים והיו גם שהיו רגילים לקנות מטעי זיתים (כמו בצפרו) ולסחור בפירותיהם. אחרים סחרו גם בבקר ובצאן ובבהמות משא.

בין יהודי הערים והעיירות היתה שכבה רחבה של בעלי־מלאכה ואומנים. ליהודי מארוקו יצאו מוניטין כצורפים ומומחים לעשיית תכשיטים. יהודי פאס נתייחדו במלאכת עשיית הכובעים, שהיו שונים מאלה שחבשו המוסלמים. שמם יצא גם במלאכת ה״חייאטי״ — עשיית ציפויים לקירות מבד קטיפה בצבעים, רקומים ומצוירים בצורות שונות — לתליה על קירות החדר או דפנות הסוכה.

תופעה המיוחדת לאפריקה הצפונית, שהיתה מצויה בעיקר במארוקו — כנראה בגלל מיספרם הרב של בעלי־מלאכה יהודיים — היא קיומן של אגודות מלאכה, שהשתדלו להקטין את היטלי המסים שהוטלו על חבריהן ועסקו בפעילות חברתית מגוונת (להלן פרק ה׳, עמי 168).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר