ארץ ישראל-פלסטינה


מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

מצרים

ב־1948 היה במצרים קיבוץ של 75,000 יהודים, שראשיתו עוד לפני גלות בבל. אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים נתונים במצרים, כבשאר ארצות שכבשו הערבים לשרירות־לבה של ריבונות ערבית הפכפכת. כליף ערבי אחד נאחז בסונה (״המונח המוסלמי למנהגים המיוחסים למוחמד״) בבואו לרדות ביהודים ובנוצרים בקאהיר במאות התשיעית והעשירית. תחת שלטונם של כליפי בגדאד היו החיים מוגבלים לפרקים, ובדרך־כלל אי־אפשר היה לדעת מה יילד יום.

הכליף אל-חאכים מן השושלת הפ׳אטימית המציא ליהודים השפלות מחוכמות במיוחד בנסיונו למלא את התפקיד שראה לעצמו כ׳׳גואל האנושות״. תחילה גזר על היהודים לענוד צלמי־מזערת של עגל־הזהב לצוואריהם, משל כאילו עודם עובדים לעגל. אבל היהודים סירבו להמיר את דתם. אחרי כן עדו פעמונים, ולאחר־מכן תלו בולי־עץ במשקל שש ליטראות על צוואריהם. כיון שהעלה חרס, בערה חמתו של הכליף וב־1012 גזר להרוס את הרובע היהודי של קאהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.

שלטון האַיוּביִים (1171-1250) המשיך בחוקי הד'ימה, המשפילים, ובתקופת שלטונם של הממלוכים הבורג׳יים במאה השלוש־עשרה היו היהודים צפויים במיוחד להתנכלויות שהביאו ל״ירידה גדולה״ במספרם. בסוף המאה השלוש־עשרה ״חודש במצרים״ מס־הגולגולת, לאחר ״שיצא שם מכלל שימוש״, ובמאה הארבע־עשרה באו על היהודים ״מהומות״ של אספסוף שביקש לעשות שפטים ב״ד׳ימים״. תחת שלטון הממלוכים, ש״רובם״ היו ממוצא צ׳רקסי, ״היה היחס המקובל… חמור יותר מתמיד״. במאה השש עשרה הפיל קנאי־דת אחד את אימתו על היהודים בקאהיר. ״הוא ראה עצמו מתקן־דת־ומוסר והלקה ביהודים וחָלָבם… בקאהיר, מקום שם היתה אז השררה בידי השולטן הממלוכּי כנסוה אל־ע׳ורי״.

אפילו אותם מלומדים המביאים ראיות לרדיפות הערבים על היהודים מספרים על קהילה יהודית ״פורחת״ במצרים תחת השלטון העותומאני., אףיעל־פי כן הרי הדין וחשבון המסכם של אדוארד ליין, מן המחצית הראשונה למאה התשע־עשרה, שבו הוא קובע כי במצרים ״היהודים מדוכאים פחות מאשר בכל ארץ אחרת שבקיסרות התורכית׳ מעמיד את תפקידם של היהודים בכלל, ושל יהדות מצרים ה׳׳פורחת״ יחסית, בפרספקטיבה מציאותית קצת יותר כשהוא מתאר בדו״ח ההוא את יהודי מצרים ״המדוכאים פחות״:

בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם [אל היהודים] בתכלית הבוז והתיעוב… היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קאהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות: אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מלה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק: שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מלים של דופי נגד הקוראן או הנביא. מעשה שבכל יום הוא שערבי מגדף את חמורו המיוגע, ולאחר שהוא מכבדו בכל מיני כינויים של גנאי הוא מסיים בכך שהוא קורא לבהמה יהודי.

לעתים קרובות הוקרבו חייו של יהודי כדי להציל מוסלמי, כמו שאירע במקרה הבא. – חייל תורכי אחד, שהוצרך להחליף קצת מעות, קיבל מן הציירפי(או החלפן), שמוסלמי היה, כמה מטבעות תורכיות הקרויות עדליות, לפי שער של ששה־עשר פיאסטר כל אחת. בהן ביקש לשלם לחנווני אחד בעד סחורה כלשהי; אך הלז סירב לתת לו למעלה מחמישה־עשר פיאסטר לעדליֶה ואמר לו כי, ימים רבים קודם־־לכן, פקד הבאשא שאין לחשב עוד מטבע זו לפי שער של ששה עשר. נטל החייל את העדליות וחזר אצל הציירפי ודרש תוספת פיאסטר אחד על כל אחת; כיון שסירב הלז הלך להתלונן לפני הבאשא עצמו, שבגודל זעמו על כי מתעלמים מפקודותיו שלח לקרוא לציירפי. אדם זה הודה כי עבר עבירה אך ניסה להמתיקה בטענה שכמעט כל חלפן בעיר נוהג כך, וכי בעבר קיבל עדליות לפי אותו השער. אולם הבאשא, שלא האמין לו, או שראה צירך לתת דוגמה לרבים, נתן אות בידו להתיז את ראשו של העבריין. התורגמן של בית הדין, שנכמרו רחמיו על האומלל, הפציר בבאשא שיחוס על חייו. ״האיש הזה״, אמר, ״לא עשה אלא מה שעושים כל החלפנים שבעיר: אני עצמי, אך תמול, קיבלתי עדליות לפי אותו השער״. ׳ממי״ נזעק הבאשא. ״מיהודי אחד״, השיב התורגמן, ״שעמו אני עומד זה שנים רבות בקשרי מסחר״. הובא היהודי ונדון לתלייה, ואילו המוסלמי ניחן. התורגמן, בעגמת־נפשו כי רבה, הפיל תחינתו למען יישאר היהודי המסכן בחיים, אבל הבאשא כלה־ונחרצה היתה מעמו: יש לתת דוגמה ומופת, ומוטב לקפד את חייו של יהודי מאשר את חייו של מוסלמי שחטאו גדול יותר. ראיתי את העלוב תלוי בחלון של מזרקה ציבורית שהיא חלק של מסגד ברחובה הראשי של העיר. ״מפתיע הדבר שמוסלמים יתלו יהודי ליד חלון של מסגד, בשעה שהוא נחשב בעיניהם יצור טמא עד כדי כך שדמו מטמא את החרב. לכן לעולם אין מתיזים ראשו של יהודי במצרים

העבירו קצה אחד של החבל מעל לסורגים העליונים של חלון הסבכה והרימו אותו : ולפי שתלוי היה סמוך אל החלון יכול היה, במידת מה, להישען ברגליו על הסורגים הנמוכים, וכך נתמשך סבלו עד להחריד. קרובי משפחתו ביקשו לשלם סכומי־כסף גדולים בעד חנינתו אך לא עלה בידם אלא להפוך את פניו לעבר החלון לבל יראוהו עוברים־ושבים. הוא היה אדם מכובד מאד על כל יודעיו(להוציא, כמובן, את המוסלמים) ומשפחתו נשארה בדחקות גדולה, אך התורגמן, אשר בשוגג הסב את מותו, סייע בכלכלתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר