אשף-חמאס-עראפת-שנאת היהודים


רצח המונים כאסטרטגיה-גיהאד ושנאת היהודים-الجهاد وكراهية اليهود

 

רצח המונים כאסטרטגיהגהאד ושנאת היהודים

בין שתי האינתיפאדות, זו שפרצה בשלהי 1987 וזו שהחלה בסתיו 2000, רובצת תהום. ההתקוממות הראשונה התרחשה בתוך ההקשר של המלחמה הקרה. באמצע 1988 עוד אוזכרה בכרוז ההנהגה הלאומית המאוחדת שבשליטת אש״ף הידידות עם הסובייטים. למרות אובדן המומנטום שלו, הגוש הסובייטי סיפק עדיין חיזוקים לחילוניות של אש״ף. לאחר מכן הסתיימה האינתיפאדה בסגנון המדיני המקובל: שיחות שלום בחסות מעצמתית במדריד, ולאחר מכן, בתום שיחות חשאיות באוסלו, הסכם בין אש״ף לישראל. האינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, החלה בהקשר אחר לחלוטין.

משנת 1990 ואילך הלך האיסלאמיזם וצבר כוח בקרב הפלסטינים, מכמה סיבות. ראשית, היעלמותו של גוש המדינות הסוציאליסטיות מהזירה שמטה את הקרקע מתחת ליסודות החילוניים והאנטי־אימפריאליסטיים של אש״ף. האיסלאמיזם מילא את הריק האידאולוגי. ״אחרי נפילת המרקסיזם, האיסלאם החליף אותו״, הצהיר בשנת 1991 אחמד ח׳ומייני, בנו של האיאתולה האיראני. ואכן, מאותה עת ואילך נותר האיסלאמיזם ככוח היחיד המציג אל מול הקפיטליזם חלופה אידאולוגית עקיבה, והנהנה ממשאבים כספיים בלתי נדלים ומפריסה גלובלית.

שנית, בשנת 1993 אימץ חמאם את הטקטיקה של רצח המונים בפיגועי ההתאבדות, ובכך כמו פלש לזירת המכרזים הפרטית של אש״ף והציע מחיר מנצח. פיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס נגד אזרחים ישראלים אירע במפגש מחולה שבבקעת הירדן ב־16 באפריל 1993. כשנה לאחר מכן, ב־25 בפברואר 1994, חג הפורים התשנ״ד, נכנס איש הימין הרדיקלי ד״ר ברוך גולדשטיין למסגד במערת המכפלה בחברון וירה למוות ב־29 מתפללים מוסלמים. בתום פחות מחודשיים, ב־13 באפריל, אירע פיגוע ההתאבדות הקטלני השני של חמאס. בעוד מעשהו של גולדשטיין בחברון עורר בישראל פלצות וגרר תגובה חריפה של הממשלה ושל דעת הקהל, התגובות באוטונומיה הפלסטינית למעשי הטבח של חמאס היו הפוכות. חמאס לא נתקל בביקורת ציבורית של ממש כשהפיץ למטרות תעמולה קלטות וידאו ובהן דברי התפארות של רוצחי המונים בטרם צאתם למשימה.

מיישום הסכם עזה ויריחו ביולי 1994 ואילך, כוח השיטור היחיד בשטחי הפלסטינים היה בידי ערפאת. חמאס המשיך בלא רתע במעשי הטבח שלו, ובכך הפעיל לחץ דו־כיווני על אש״ף. מאמציו הראשוניים של אש״ף לסכל את הרציחות הוקעו בפי אנשי חמאם ותוארו כשיתוף פעולה עם ישראל. בנובמבר של אותה השנה, כאשר כוח של המשטרה הפלסטינית שזה מקרוב נוסדה פתח באש לעבר מפגיני חמאס והרג 16 איש, הפופולריות של ערפאת ירדה אל התחתית. במקביל, פיגועי חמאס שירתו מטרה אסטרטגית של הארגון, בהגדילן את כוחן הפוליטי של המפלגות הישראליות העוינות ביותר את אש״ף. פיגועים שתוזמנו היטב הובילו לבחירתם של בנימין נתניהו בשנת 1996 ואריאל שרון בראשית 2001 לראשות הממשלה.

פיגועי ההתאבדות היו לסימן ההיכר של האינתיפאדה השנייה. הם היו אמצעי מחושב בקפידה בשירות מדיניות שהגיונה הטקטי מפורש באמנת חמאס: לנתץ לרסיסים כל ניסיון, ולו הארעי ביותר, לדו־שיח ישראלי־ ערבי. אולם מעל ומעבר למטרתם הטקטית נשאו מעשי הטבח ביהודים משמעות רעיונית: הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים – בלא אבחנה בין דתיים לחילונים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע מוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבפצצה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע המוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי.

אסטרטגיית הרצח החדשה זכתה לתמיכתם הנלהבת של אישים בולטים נוספים מן האחים המוסלמים. אחד מהם, המצטיין בכך במיוחד, הוא אדם שקנה לו שם כמטיף טלוויזיוני בכל רחבי העולם הערבי: השיח׳ יוסוף אל־ קרדאווי, איש האחים המוסלמים ממצרים המתגורר בקטר משנת 1961. משם הוא משדר להמונים הערבים בערוץ אל־ג׳זירה, מאז 1996, את תכניתו ״החיים וההלכה האיסלאמית״. אף שהאיסלאם אוסר להתאבד, אל־קרדאווי פרסם פסק הלכה התומך במפורש בפיגועי ההתאבדות של חמאס, וכותרתו ״פעולות חמאס הן ג׳יהאד, ואלו הנהרגים בהן [כלומר, אלו המבצעים אותן] נחשבים שהידים״. בדצמבר 2001 נימק אל־קרדאווי אה עמדתו בכך שאין אזרחים ישראלים חפים מפשע: ״בישראל, כל הגברים והנשים הם חיילים. כולם כוח כיבוש".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר