בוחמרון-בוספר


מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות-רפאל בן שמחון

האדמת ( בוחמרון )

זוהי מחלה שכל ילד חייב לעבור. ההורים נזהרו שלא לבטא את שמה ולא להזכירה כלל, במיוחד האימהות שכינוה: אל-מבארכּ (המבורך). בגלל הפחד מהמזיקים היכולים להרע עוד יותר לתינוק, נזהרו ההורים וענו לשואלים על מצב החולה: כּא יעמל אל-מבארכּ (עובר את המבורך), ולא הזכירו חלילה את שם המחלה.

כדי להירפא מ-בוחמרון, סגרו את החדר בו שכב הילד, בצורה הרמטית, הגיפו את החלונות עד הסוף ביום ובלילה, דיברו בלחש ולא נתנו לאיש להיכנס אליו. החולה כוסה בסדין אדום או לחילופין בבגד או בבד אדום, ושמרו עליו כמו ששומרים במקרה של האבעבועות. גם באדמת לא נתנו להוציא דבר מהבית, לא אש ולא מים וכניסת השכנים הוגבלה.

נראה שהטאבו על הוצאת דברים מביתו של החולה, והגבלת הביקורים אצלו מטעמים מאגיים ומחשש לעין הרע, צימצמו בדיעבד ובמידה ניכרת, את אפשרויות ההידבקות מהמחלה, ואת הסכנה להתפשטותה, אף כי לא הייתה כל מודעות היגיינית לכך.

הצהבת (בו-ספפאר)

במרוקו, ייחסו את מחלת הצהבת לפחדים, ואמרו שמרוב פחד פני החולה מצהיבים. מחלה זו תקפה יותר מבוגרים מאשר ילדים ותינוקות.

בבית העלמין הישן, במכנאס, קבור רבי ש׳ בן-אליעזר ולקברו הביאו את כל הסובלים מפחדים, כי קדוש זה התפרסם בריפוי מחלות מהסוג הזה. החולה המבוגר התמקם מול הקבר, לתקופה של חמישה או שבעה ימים ולפעמים גם יותר.

אם החולה צעיר (ילד או תינוק ), הוריו מילאו צלוחית אחת במים וצלוחית שנייה בשמן והניחו אותן על קבר הצדיק לתקופה מסויימת (שלושה ימים או יותר). לאחר מכן הם מרחו את גוף הילד החולה במים או בשמן, שספגו מקדושת המקום. גם אם הילד היה בוכה בלילה, הם ייחסו זאת לפחד, לקחו אותו לקבר של אותו צדיק והשתמשו באותה שיטה.

בצפרו לקחו את הילד החולה בצהבת לבית־הכנסת, השכיבו אותו על הרצפה, כיסו אותו באחת המחצלות שעל הספסלים, נתנו מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והללו חבטו בחולה מעל למחצלת. היו כאלה שפנו לעזרת כותבי קמיעות.

סגולות למחלת הצהבת

א) סגולה ל־בוספייר: קח ציפור ובשל אותה במרק עוף, ושתה זה שלושה ימים על קיבה ריקה.

ב)  קח כרכום, טחן אותו עד דק, ומהול אותו ב־מאח״א אדומה (עראק) ושתה את זה שלוש פעמים ביום.

ג)  לקחת חרמל נקי וקלוי, לכתוש אותו היטב, ערבב אותו עם דבש עד שייהפך לריבה ויאכל ממנו בוקר וערב.

     הערות המחבר: לקברו של רבי שלמה בן-תאמצות במרכאש, הובאו חולים הסובלים מחום גבוה ומצהבת ונרפאו. ראה: בן-עמי, קדושים, עמי 57, סיפור 2.562.

לקברו של רבי שלום זאווי בראבט, הובאו חולים שסבלו ממחלות הנוצרות מתוך פחד. ראה כנ״ל, עמי 553 וסיפור 2.537

     ממעיין המים שנמצא במולאי-יעקוב נהגו לקחת מים הביתה, אשר שימשו לריפוי מחלות ילדים. ראה: בן־עמי, עמי 92.

מקברו של רבי אבנר הצרפתי בפאס, נהגו ליטול חופן עפר שעל יד הקבר מערבבים במים, מסננים במסננת ונותנים לילד לשתות. הנ״ל, עמי 92 סיפור 1.5 בעמי 235.

 מעל קברו של רבי חיים פינטו במוגדור נהגו ליטול פיח שנוצר משריפת הנרות הדולקים שם. בפיח זה משחו את מצחו של הילד והבריא. הנ״ל, סיפור 1.179.

     לג׳י, עמי 111, הערבים ייחסו את הבכי של התינוק למראות מבהילים של מזיקים וגם הם לקחו את הילד לקברי הקדושים שלהם. 

מחלת המעיים ( מרד למסאראן )

אחת המחלות שהיתה נפוצה בקרב הילדים, הנוער ועוד יותר, התינוקות היא מחלת מעיים, לאחר שהם ניגמלו, התחילו ההורים לתת להם לאכול את הכל ולא נזהרו. כתוצאה מכך הילדים קיבלו קלקולי קיבה ומחלות מעיים. מחלה זו עשתה שמות בקרב ילדים ומבוגרים, וכדי להדבירה, הם שפתו עלים של תה בתוך סיר קטן זמן רב על האש, עד שהמים הפכו שחורים מרוב ריכוז. נתנו לילד לשתות תמיסד ללא סוכר, מתוך אמונה שזה מייבש את המעיים ועוצר שלשולים.

למחלות אלה יש להוסיף מחלות עונתיות כגון מחלות עיניים, אחרי חג הסוכות אבעבועות חורף, הצטננויות, דלקות ריאות, שיעול וכמובן בעיות הרטבה, ומקריב של איחור בדיבור או בהליכה.

מחלות עיניים ( מרד לעינין )

בהתקרב חג ראש־השנה, הופיעו הרימונים בשוק, והערבים הביאו אותם חומרים חומרים לשכונת היהודים. הילדים אהבו את הפרי הזה וזללו בלי סוף. אולם אחרי חג הסוכות, רוב הילדים ובכלל רוב אוכלוסיית המללאח, סבל ממחלת עיניים ההורים תלו את הסיבה ברימונים באומרם: א-רממאן כא יתיכ'טרו, לעינין יתביסרו ״הרימונים מבכרים, מהעיניים המיים ניגרים ״ .

 ידי הנשים הזקנות חיו מלאות עבודה. הן הכינו משחות מיוחדות בביתן וחילקו אותן לכל דורש, חינם אין כסף. גם קברי הקדושים נפקדו יותר מן הרגיל, על ידי חולי העיניים. האימהות נטלו את הפיח הנמצא במקום המיוחד להדלקת הנרות על המצבות של קברי הצדיקים.

 עירבבו אותו עם שמן שהונח קודם לכן על הקבר, ובמשחה שנתקבלה משחו את עיני החולים. היו מקרים קשים שהגיעו עד לעיוורון כמעט, ואז תלו את הסיבה בעין־הרע. הם רצו מיד לזקנה המומחית וזו השתמשה בכמון לריפויים. היא שמה חופן כמון בפיה וליקקה את עינו של החולה. במצבים יותר קשים , היא ירקה בעינו ולפעולה זו קראו אל-בזקא (היריקה).

אגעבועות חורף (א-סאבוויניז )

זוהי מחלה יהודית שהייתה נפוצה בקרב הצעירים והמבוגרים גם יחד. מחמת הקור של החורף הופיעו אצל האנשים נפיחויות ופצעים בידיים, ברגליים ובאוזניים.

הערבים סבלו פחות ממחלה זו משום שהיו רגילים לקור ורובם הלכו יחפים. הם לעגו ליהודים וראו בהם עצלנים, שאינם יוצאים מבתיהם ברגל.

הערת המחבר: ״משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל״ ( סוכה כז, ע״ב ). אימרה זו במקור היא לשבח, אולם כאן השימוש הוא לגנאי, כי הערבי ראה ביהודי אדם עצלן שלא יוצא מביתו יחף כמוהו, ולכן רגלו עדינה ורגישה לקור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר