מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
תפילת שהרית
עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.
[anti-both]
המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.
ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.
בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.
סדר העבודה
הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:
והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.
תפילת מנחה
לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:
״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:
בן אדמה
ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:
ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:
ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל
ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:
ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.
ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:
ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו
מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:
ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:
ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך
ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:
ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,
משאלות לב בניו ולב אשתו:
ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר
ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:
ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על
עמלו יעמוד במשמרתו:
ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו
ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:
ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:
ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן
בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:
ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,
לא יקומון אתו במלחמתו:
ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא
ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:
ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,
יעמס על נפשו ומשענתו:
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה
חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:
ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש
בכוסו גם לענה פיתו:
ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:
ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.
ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט
בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.
ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי
חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.
ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו
יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.
ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר
מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב
. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.
ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.
ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,
רק לאחרית נפשו ומשכורתו:
ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו
וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו
וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו: