בנציון-נתניהו-דון-יצחק-אברבנאל-מדינאי


בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

מעמדו של אברבנאל היה, איפוא, עכשיו – שבע שנים לאחר שהגיע לספרד – דומה לזה שהיה לו בפורטוגל בימי אלפונסו V ברור שפעל בספרד לפי אותה המתכונת שהעלתה אותו לגדולה בפורטוגל, כשהתגייס לשירות המלך והדוכס כאחד. ולא במובן אחד בלבד היה מהלך המאורעות חוזר ונשנה. בדומה לבית בראגאנצה בפורטוגל היו בידי בית מֶנדוסָה בקסטיליה כוחות כלכליים ומדיניים, שהקנו לו השפעה יחידה במינה בממלכה; ואין ספק שעובדה זו סייעה לאברבנאל לבסס את מעמדו בחצר המלוכה. אכן, ביסוס זה נשאר תמיד יעדו העיקרי והסופי. מפני כן, בעוד הוא מטפח את קשריו עם בית מנדוסה, שקד להדק את קשריו גם עם המלך והמלכה. הוא שימר, וככל הנראה אף הגדיל, את החזקותיו בחכירת המיסים המלכותית; ומאחר שהפיק רווחים גדולים ממפעליו המרובים, יכול היה, מ־1488 ואילך, לתת הלוואות – בהקף של מיליוני מאראוודים – למלכה ולאוצר המלחמה של המדינה. ההערכה וההוקרה ביחסה של המלכות אליו גדלו והלכו. ב־1491 נעשה נציגה האישי של המלכה בכל ענייניה הכספיים.

אולי חלם על השגים נעלים יותר, על קידום רב יותר בחצרם של המלכים; אולם דומה שמן הנמנע היה שלא יעמוד עד מהרה על הגבולות האפשריים להתקדמותו בספרד. במינהל של אלפונסו V היה אברבנאל כוח: יכול היה לחוות דעה בכל ענייני המדינה. במינהל של פרדיננד ואיזבלה היו פעילותו ועצתו – כמוהם כשל כל יהודי אחר – מוגבלים לעניינים הכספיים בלבד. התחום היחיד שבו יכול היה להשפיע על קווי המדיניות הכלליים של ספרד היה עמדתה של המלכות בשאלה היהודית. אברבנאל אכן נכנס לתחום זה, ובמרוצת הזמן ודאי ייצג ביעילות את האינטרסים היהודיים לפני הכתר, שכן ב־1492 כבר נחשב כמנהיגם הלא רשמי של יהודי ספרד.

עסקי הפוליטיקה והכספים בלעו, איפוא, שוב את רוב עיתותיו וכוחו של אברבנאל. פעילותו המסועפת הצריכה מסעות נרחבים, הכופות מקצה הארץ אל קצה, וממילא היתה דעתו פנויה רק לעיתים רחוקות לעיסוק בבעיות בעלות אופי רוחני. לשם עיסוק בעניינים אלה, כמו שהוא מספר לנו, היה עליו ״לגנוב זמן מן היום או מן הלילה״. אף־על־פי־כן עלה בידו לכתוב ב״זמן גנוב״ כזה, בביתו של ידיד במולינה, את המבוא הגדול שלו לחלק השלישי של ה״מורה״. לפי ידיעותינו, היה זה החיבור היחיד מפירושיו שנכתב והושלם בספרד.

מעמדו בחצר, הצלחתו החומרית, מנהיגותו בעדה היהודית, והאווירה המוסרית בחוגי המלומדים היהודיים, גרמו לכך שתקופת חייו בספרד – כל כמה שנתקשה להבין זאת – היתה תקופה של אושר וזכרונות נעימים. אך לא ארכו הימים והתקופה קרבה לסיומה. מ־1488 ואילך הטילה האינקוויזיציה על יהודי ספרד צל מאיים יותר ויותר. המשפטים של הואסקה (ב־1489) ולגווארדיה (ב־1491), שבהם נדונו יהודים לעלות על המוקד, העידו על התקרבותה של איזו מזימה אפלה ורחבת ממדים נגד יהדות ספרד כולה. ב־2 בינואר 1492 נכנעה גרנדה, ומנהיגי היהודים קיוו שעם סיום המלחמה תתמעט ההסתה הדתית. ואמנם, בחודשים שבאו לאחר מכן לא אירע דבר. השתררה שלווה מוזרה; אך היה זה שקט שלפני הסערה, שהיהודים לא הרגישו בבואה. מפני כן נשמעה להם הכרזת הצו על גירושם מן הארץ כרעם ביום בהיר – רעם, שהפיל סוף־סוף את חומות האשליות שמאחוריהן חיו יהודי ספרד.

  1. 4. המשבר הגדול

צו הגירוש תוכנן בסתר, נכתב בחדרי חדרים ונחתם בלי שניתנה אזהרה כלשהי לאנשי החצר היהודיים; ולהבדיל מפקודות גירוש קודמות בא מן המלכים, ולא מן האינקוויזיציה. מנקודת מבטם של היהודים נתנו עובדות אלו מקום לדאגה מיוחדת. אולם החצרנים היהודיים לא נבהלו. סבורים היו, כנראה, שיוכלו למנוע את הפורענות ומיהרו לבקש ריאיון עם המלך. דוברם הראשי של היהודים, אף אם הבלתי רשמי, היה אברבנאל. הנציגים האחרים היו סניור הזקן – שהיה אז בן 80 – וחתנו מלמד. מאז 1487 שימש זה האחרון כחוכר המיסים הראשי בקסטיליה, וככל הנראה היה איש ברוך כשרונות ובעל השפעה ניכרת בחצר.

הרגע שבו העתירו אברבנאל ועמיתיו את בקשותיהם אל המלך על חיי עמם היה אחד מן הרגעים הגורליים ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זה מועטות מאוד הידיעות שבידנו על מה שאירע באותה שעה בלשכה המלכותית; הטיעונים שהועלו באותה הזדמנות לא נשתמרו. ידוע לנו רק שטיעונים אלה הצטיינו בסגנונם ובתוכנם. אף־על־פי שלא היה בכוחם למנוע את הגירוש, היו דבריו של אברבנאל חוזרים ומהדהדים אף לאחר שנים רבות בשמועות, בסיפורים ובאגדות של הגולים מספרד.

הודות להופעה רבת רושם זו הושגה מטרתם הראשונה של היהודים: נראה היה בעליל שהדברים ששמע פרדיננד עשו עליו רושם; הוא הסכים לחידוש הדיון בנושא, ופירסום הצו הושעה לפי שעה. מסתבר שרצה לשוב ולחשוב בדבר, ואין ספק שעל־פי דרכו הזהירה והמסויגת לא הוסיף על הודעה זו דבר. אולם הודעתו ודאי עודדה את אברבנאל וחבריו. עמדתו של המלך נתנה מקום לתקווה, ועיכוב פירסומו של הצו נתן להם שהות להתארגן ולהגביר את לחצם על המלך.

אברבנאל ביקש עכשיו את עזרת ידידיו הנוצריים, שאחדים מהם היו מן ה״ראשונים במלכות״, והללו נתנו ביטוי נמרץ לתמיכתם בבקשת היהודים. עם ראשיהם של אלה נמנו אחדים מגדולי האצילים – אנשים דוגמת החשמן מֶנדוסָה, המרקיז מקאדיס והדוכס של מֶדינאסֶלי, שלא היו חדורים בהתנגדות ליהודים. לאור עמדותיהם של אישים אלה בראשית קורותיה של האינקוויזיציה, יכול היה כל אחד מהם להיחשב כמליץ־יושר בכוח וכמי שעשוי לפעול לטובתם של היהודים.

יתכן שעמדתו של פרדיננד אחר הריאיון שלו עם היהודים נודע לאלה האחרונים מתגובותיו של המלך לפניות של ידידיהם הנוצריים. לחצרנים אלה הודיע פרדיננד שכלה ונחרצה היא מעִמו לא לזוז מפקודת הגירוש. ברור היה שהמצב הצריך פגישה שניה עם המלך, ומסתבר שסניור ואברבנאל החליטו באותה שעה לחזק את פניותיהם הנואשות בהצעת תרומה גדולה של זהב.

מדבריו של אברבנאל על פגישה זו מסתבר שהיהודים הציעו למלך את הסכום המירבי שיכלו לגייס. נראה שפרדיננד שוב הביע עניין, ואולם יש להניח שנזהר ביותר שלא להתחייב בשום צורה. אולי אמר שהוא מעריך את עמדתם של היהודים, ואולי אפילו שאל למה התכוונו ב "מירב״; אז הטילו נציגי היהודים, שהיו מוכנים לשאלה זו, על כפות המאזניים סכום ענק, אולי שלושת מאות אלף דוקאטים. רישומו של סכום כזה ודאי השתקף בעמדתו של המלך אוהב הבצע. תקוות היהודים התחדשו.

ואולם עד מהרה התברר שהיתה זו אשליה. כשראו אברבנאל וסניור את המלך בשלישית, אולי כדי לקבל את תשובתו הסופית, ברור היה שהצעתם לא הועילה. שוב אין אנו יודעים מאומה על מה שנאמר בפגישה זו, אבל ממה שאירע אחר־כך רשאים אנו להסיק שפרדיננד – אולי כדי לשים קץ ללחץ המרוכז שהופעל עליו והציק לו – רמז, שהגירוש אינו החלטה של מלך אראגון בלבד אלא גם של מלכת קסטיליה. בייאושם עלולים היו היהודים לקבל אמירה זו לא כתירוץ אלא כהסבר לעמדת המלך וכרמז לפעולה בכיוון חדש.

אם כך ואם כך, ודאי כבר נתחוור לאברבנאל ולסניור שניצבו מול קיר ברזל. סבורים היו שנשאר להם עוד סיכוי אחד להביא לביטולו של הצו: אם יעלה בידם לשנות את עמדתה של המלכה. אבל מה יכלו לומר לה? תחנונים, טיעונים ושלמונים לא הועילו בכלום. דומה שבשלב זה החליט אברבנאל לנקוט עמדה אחרת.

עכשיו דיבר אל המלכה – איזבלה היהירה, הקנאית, ולעיתים תכופות חמורת הסֵבֶר – לא כסוכן הכספים שלה, אף לא כאיש חצר זהיר ודיפלומטי. הוא דיבר אליה עכשיו כנצר לבית דוד וכבא כוחו של עם שלא נוצח ושאין לנצחו. יתר על כן: כנביא קדמון דיבר אליה – בלשון נועזת, לשון תוכחה ואיום. אם סבורה היתה איזבלה שבצעדים כגון גירוש אפשר יהיה להביא את היהודים לידי כניעה, טעתה טעות קשה. הוא הטעים את נצחיותו של עם ישראל, העם שבילה את כל מי שביקש להשמידו, מפני שאין לאל־ידם של בני־אדם להשמיד את העם היהודי, וכי אלה שניסו לעשות זאת רק הביאו על ראשיהם עונש ושואה ממרום. איזבלה, שנימה מיסטית היתה בנשמתה, יכולה היתה להבין טיעון כגון זה; אך ברוח זו עצמה ודאי גם הגיבה. גם היא נתלתה בשמו של אלוהים, אך כדי להוכיח את ההפך הגמור ממסקנותיו של אברבנאל.

״וכי סבורים אתם,״ אמרה לנציגי היהודים, ״שמאתנו בא עליכם הדבר הזה ? אלוהים נתן את הדבר הזה בלב המלך.״ אברבנאל וסניור, שהתחילו להאמין שאיזבלה היתה האחראית העיקרית לצו ושעמדתה היא המונעת את ביטולו, ודאי הופתעו מאוד על־ידי אמירה זו. אף־ על־פי־כן אמיתית היתה. היא רמזה בפירוש שפרדיננד היה מי שהחליט על הגירוש ושהוא נחוש ביותר להוציאו לפועל. כלום תאבה, איפוא, המלכה להשפיע על המלך, שיבטל את הצו? לא, היא לא תוכל להפעיל את השפעתה בעניין זה, אף אם תרצה בכך. ״לב המלך ,״ אמרה, כשהיא מסתייעת בפסוק ממשלי, ״הוא ביד האלוהים בפלגי מים; הוא פונה לבל אשר יחפוץ האל.״ אף זה לא היה משפט של התחמקות, שהיה מכוון לשמש תירוץ לאי־מעשה, אלא משפט שהעיד אותה עדות: ״לב המלך״ הוא המתעקש על התוכנית, ורק אלוהים, ולא המלכה, יוכל להשפיע עליו בעניין זה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 77-72

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.

גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.

הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.

יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.

אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.

המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.

ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.

ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?

משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר