בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל


בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.

ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.

ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.

אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.

  1. 3. קידום בחצר המלוכה

הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.

סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.

כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.

כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.

ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.

אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

דון-יצחק-אברבנאל.

נאפולי: תקוות ואכזבות

  1. 1. על סיפה של איטליה

הארץ, שאליה שמו פניהם דון יצחק ומשפחתו, כמו רבים מן הגולים, ספק אם אפשר היה למצוא בה, למעט אי־אלה אזורים, חוף מבטחים ליהודי ספרד. מתוך עשר המדינות של איטליה הצפונית לא היתה אף אחת מחמש הרפובליקות (ונציה, ג׳נובה, פירנצה, לוקה וסיאנה) או מארבע הדוכסויות (סבויה, מילנו, מודנה ופודה), ואף לא המרקיזות הזעירה של אנטואה, מוכנת לקבל את הגולים היהודיים. עריה של איטליה הצפונית היו הראשונות שגירשו את היהודים מתחומיהן, ובמאות השנים האחרונות של ימי־הביניים התנגדו בתמידות להתיישבותם של יהודים בתוכן. לפיכך היו הקהילות היהודיות בערים אלו קטנות ביותר. הן מנו בעיקר יהודים בעלי זכויות מיוחדות, שהוכנסו לשם מילוי תפקידים מסוימים. היו אלה סוחרים עם המזרח, שנהגו בהם סובלנות כשעברו באיטליה אם הביאו רווח לעריה. היו אלה רופאים שהנוצרים נזקקו לשירותיהם. היו אלה בנקאים שהציעו אשראי זול לעניים ושלעיתים אף הוזמנו לערים שונות – בפרט לוונציה ולפירנצה – כדי לספק אשראי כזה. בערים שבהן היה השלטון הרפובליקני מבוצר, כדוגמת ונציה וג׳נובה, היו הגבלות חמורות על כניסתם של יהודים. בערים אחרות, שבהן היתה משפחה פטריצית חזקה בשלטון – כדוגמת בית מדיצ׳י בפירנצה או הדוכסים לבית אסטה בפֶרַרָה – כלומר, במקומות שנחלשו בהם היסודות הדמוקרטיים, הוקלו קצת ההגבלות על התיישבותם של יהודים, ומספר היהודים שנאחזו בהן גדל מעט. אך שום מדינה באיטליה הצפונית, אוליגרכיה כרפובליקנית, לא היתה מוכנת להרשות את כניסתם של יהודים במספר רב, ופחות מכול היתה נוטה להתיר את כניסתו של ציבור כגון גולי ספרד. מכיוון שהללו יצאו מספרד בלי כסף, לא היה מקום להניח שיפעלו כמלווי כספים. אפשר היה לראות בהם אך ורק אומנים וסוחרים בכוח, העלולים להתחרות במעמד הבינוני. זו היתה, בקיצור, עמדתן של הערים לגבי כניסתם של יהודי ספרד לתחומיהן.

עמדתן של מדינות האפיפיור, שהשתרעו על־פני מרכזה של איטליה, לא היתה שונה בהרבה. במקום התנגדותו של מעמד העירונים באה כאן התנגדותה של הכנסיה. במחצית השניה של המאה ה־15 היו אפיפיורי רומא תועלתנים יותר משהיו דוקטרינרים, אך עם זה לא היה מקום להנחה, שקבלת מספר רב של יהודים תצמיח להם ברכה מרובה. מתנות כסף ניכרות יכלו להשפיע בימים ההם במידה מרובה על החלטות האפיפיורות, אך הגולים מספרד לא יכלו להציע סכומים גדולים עד כדי כך, שיעוררו את עניינה של החצר האפיפיורית.

האזור היחיד באיטליה שבו היו התנאים שונים מאותם שצוינו למעלה היה זה של ממלכת נאפולי. בממלכה זו, שכללה את מחציתה הדרומית של איטליה, היה המצב הכללי דומה לזה ששרר במונרכיות בשאר חלקי אירופה קודם התפתחותה של המגמה לאבסולוטיזם. לא העירונים ולא הכנסיה אלא המלך – והמלך לבדו – היה כאן הגורם שקבע את המדיניות לגבי היהודים. אמת, ששליטי נאפולי באותו זמן – פֶראנטֶה המלך ובנו אלפונסו – גילו רצון עז לריכוזיות, ובמהלך מאבקם נגד האצולה נזקקו לאותם האמצעים הנמרצים שנקט ז׳ואן בפורטוגל – כלומר, להוצאת הברונים הגדולים להורג, במהירות וללא התרעה; אך להבדיל מז׳ואן, ובעצם כרוב האבסולוטיסטים, לא מצאו דרך, וגם לא הבינו את הצורך, להשיג את תמיכת העם בתוכניותיהם. וכך, בעוד האצולה מתנגדת להם, שנאו אותם בני העם. ואולם התנגדות כפולה זו לא השפיעה על יחסם של המלך ובנו אל היהודים. הואיל ואימצו להם את ההרגל למשול ביד ברזל ״להתעלם ממשאלות לבה של האוכלוסיה, לא היתה לשליטי נאפולי שום התנגדות לגידול מספר נתיניהם היהודיים. אדרבה, הם קידמו בברכה את הרעיון. פירושו היה ריבויה של אוכלוסיה נאמנה לכתר, ־כן סיכוי להתפתחותה המסחרית של ממלכת נאפולי, שמבחינה מסחרית פיגרה אחרי מדינות הצפון.

  1. 2. חצרן נאפוליטני

ב־24 באוגוסט 1492 הגיעו לנמל נאפולי תשע ספינות קאראול שהביאו גולים יהודיים מספרד. הדרך מספרד היתה רצופת תלאות. בעלי הספינות היו קשוחים, אבודים ותאבי בצע. הספינות היו מלאות על גדותיהן והצידה בהן היתה דלה. תנאי התברואה היו כאלה שהזמינו חוליים, ועד מהרה פרצה מגפת דבר בין הנוסעים. כל הפגעים הללו חברו להשאיר את הגולים בלא אמצעים לאחר שבועות של סבל. היסטוריון גֶ׳נוֹבָני, שראה כמה מגולים אלה כשעברה ספינתם בנמל עירו, כותב ש״אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים; כה צומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדיין מסוגלים היו לזוז.״

התיאור מזכיר את היהודים ששרדו במחנות־הריכוז הגרמניים של מלחמת העולם השניה. ואכן מצבם של הגולים, על כל פנים של רבים מהם, דומה היה לזה של אלה האחרונים. מאחר שכבר היו מוכי דבר כשהגיעו לג׳נובה, לא הותר להם להיכנס לעיר. הניחו להם לשהות על המזח, שהיה מוקף ים מכל עבר ו״היה המחסה היחיד שניתן לחיות האומללות.״ כזה היה גם יחסה של כל עיר אחרת שאליה ביקשו להיכנס. בלבבות אחוזי רעד סקרו בישי מזל אלה את מפרץ נאפולי הנהדר ואת העיר שעל שיפולי ההרים שמאחוריו. כלום תיתן להם ממשלת נאפולי מקלט?

פֶראנטֶה נענה לבקשתם לרדת לחוף, וב־24 באוגוסט דרכו רגליה של קבוצת הגולים הגדולה הראשונה על אדמת איטליה כשלבותיהם שופעים הכרת טובה עמוקה למושיעם, מלך נאפולי. אולם דון יצחק ומשפחתו לא נמנו עם היורדים לחוף באותו יום. הם הפליגו, כאמור, עם ציבור גדול של גולים שעזבו את ספרד ביום האחרון לחודש יולי. אם מפני שמספר הספינות שלהם היה גדול יותר ואם מטעמים אחרים, שטה קבוצה זו לאט יותר והגיעה לנאפולי, לכל המוקדם, חודש לאחר מכן. בני משפחת אברבנאל ודאי עשו אותה דרך בנמליה המערביים השונים של איטליה, ובאותן תוצאות מדכאות. הדרך הארוכה ודאי

הגדילה את סבלותיהם של רבים מחבריהם לדרך, אבל מאור הפנים שבו קיבלם מלך נאפולי השכיח במידה רבה את הצער שפקד אותם. פראנטה לא שינה את עמדתו הידידותית, וגילה יחס מיוחד לאברבנאל. הוא הציע לו לבקר בחצר המלכות ואפילו משרה בשירותו. מה חשב אברבנאל על המלך ועל בנו אלפונסו, שעמו חלק פראנטה את שלטונו? הוא קרא להם ״מלכי חסד״, ואפשר להבין תיאור זה בשים לב ליחסם אל הגולים הספרדיים.

שונה לגמרי הוא הרושם המתקבל על מושלים אלה ממקורות אחרים בני הזמן ההוא. כך, בדברו על אלפונסו, בנו של פֶראנטֶה, אומר השגריר הצרפתי פיליפ דה קומין, ש״מעולם לא היה נסיך צמא דם, רשע, ערל לב, שטוף זימה או זולל וסובא יותר ממנו. אולם אביו היה מסוכן יותר, כי שום אדם לא ידע אימתי הוא כועס ואימתי הוא שבע רצון, שכן מוכן היה לבגוד באנשים תוך כדי שעשועיו וגיפופיו.״ לאמיתו של דבר, לא היו פראנטה ובנו אלפונסו גרועים משאר הנסיכים העריצים של תקופת הרנסנס. הם היו חסרי רתיעה וחסרי מצפון במנהגם עם יריבים, אך מסוגלים היו גם לגמול ביד רחבה על שירותים נאמנים. בשום פנים לא היו קשוחי לב יותר מז'ואן II או מפרדיננד הקתולי.

אברבנאל ודאי תפס משרה רבת חשיבות בחצרו של פראנטה. דומה שגם משרה זו היתה קשורה לאיזו התחייבות כספית גדולה. כעבור שנים, כשתיאר את מצבו בנאפולי, כתב אברבנאל ש״כינס הון עתק״ ״עשה לו יד ושם״ כאחד מגדולי הארץ. אכן, כעבור שנתיים מיום בואו אנו מוצאים את אברנבאל כחצרן המהימן ביותר בפמליה של מלך נאפולי. דומה שלא התקשה כלל, או אך מעט, להסתגל לחצר המלוכה החדשה. פֶראנטֶה 1 היה בנו הבלתי חוקי של אלפונסו V, שהיה ממלכי אראגון ודודו של פרדיננד מלך ספרד. המשטר, ההליכות והלשון היו במידה רבה כאותם של אראגון, ודומה היה כאילו שירת בחצר מלוכה ספרדית. אבל היתה זו חצר כמו בזמנים הטובים משכבר הימים, שקדמו להקמת האינקוויזיציה ושבהם עדיין היתה מדיניותה של המלוכה נוטה חסד ליהודים.

א־־על־פי־כן חייב היה אדם להישמר לנפשו. הטרוניות נגד היהודים בנאפולי גברו והלכו. בני המון העם ראו בכניסתם של החדשים שמקרוב באו פגיעה בזכויות ובאינטרסים שלהם, ותלו את הקולר בצווארם של המושלים. פראנטה היה מטרה לביקורת גוברת; וקשה היה לו ביחוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו בגלל השמות שעשתה המגפה, שהביאו עמם הגולים. ״החולי היה ממאיר עד כדי כך, והתפשט במהירות מפחידה כל כך, שבמרוצת השנה הפיל למעלה מעשרים אלף חללים בין תושבי העיר."

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות- עמ' 86

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר