ברית-מס-36-אביתרתרי-שלוש-פרשיות-בעליית


ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

שליח העלייה יהודה גרינקר מגיע לדמנאת

יהודה גרינקר הגיע לקזבלנקה ב־23 באוגוסט 1954, והחל שם בפעילותו לרישום משפחות לעלייה. מקזבלנקה המשיך למאזאגאן ולרבאט-סאלי, בה פגש לראשונה ביהודים שבאו מדרום מרוקו שהעידו כי בין הרי האטלס שבדרום מרוקו קיימים כפרים שבהם חיים יהודים עובדי אדמה. ברם, איש מהיהודים שפגש לא ידע להצביע במדוייק על מיקומם של הכפרים הללו. גרינקר היה נלהב לנסות לאתר כפרים אלו מתוך מחשבה שיהודים שהעם עובדי אדמה יהיו אידיאליים לצורך התיישבות חקלאית.

הערת המחבר: יהודה גרינקר נולד ביסוד המעלה בי״ט מרחשון תרנ״ח, 14 בנובמבר 1897. היה ממקימי נהלל, שליח עלייה במרוקו מ־23 באוגוסט 1954 עד ל־2 בפברואר 1956. נפטר בנהלל בי״ז אב תשל״ג, 15 ביולי 1973.

בין ספטמבר לנובמבר 1955 ערך יהודה גרינקר סיורים בהרי האטלס ובשפלה שלמרגלותיו במטרה לאתר את אותם כפרים נידחים, שמעטים ידעו על קיומם, ולרשום את היהודים שחיו בהם לעלייה. במהלך סיוריו הגיע ל- 87 כפרים ועיירות, וביניהן גם דמנאת, ורשם לעלייה 2491 משפחות ובהן 13,553 נפש. בדמנאת רשם לעלייה גרעין של 54 משפחות שכלל 316 נפש. המועד המדוייק של הגעתו הראשונה לדמנאת אינו ידוע, אך ניתן לשער שהיה זה כנראה במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 4 5.19

את היהודים שמצא בדמנאת ניסה יהודה גרינקר להלהיב לעלייה בהבטחה שייושבו כולם ביחד, כקהילה אחת, במקום ששמו דומה לדמנאת. גרינקר התלבט איזה שם עברי להצמיד לגרעין דמנאת. ביומנו רשם:

"״ובכן ברצוניי להמשיך עם הארגונים אחרי [?] יבוא ארגון יפה מדימנט. טרם בניתי אותו בשם אני חושב להשאיר אותו בשם דומנת במשקלו העברי״.

הערת המחבר: הדיווחים של גרינקר על גודל גרעין דמנאת מאפשרים לנו לשחזר את חלון הזמן שבו הגיע למלאח לראשונה. ביומנו רשם כי ב־9 בנובמבר 1954 תכנן לבקר בדמנאת ״…ולהפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות״. שם, עמ׳ 40. ברם, בעמוד 98, ציין כי רשם לעליה 54 משפחות מדמנאת. ניתן לשער כי נתון זה, של 54 משפחות, מייצג את היקף הרישום לעליה במועד ביקורו הראשון בדמנאת, שהתרחש או במהלך סיורו הראשון בכפרים (9 בספטמבר עד 1 באוקטובר) או במועד מאוחר יותר בחודש אוקטובר. בדפי היומן שלא נכללו בספרו רשם על ביקור נוסף בדמנאת שהתקיים ב־8 בדצמבר 1954 : ״…אתמול חזרתי מסיור יחד עם טל-מור מועדת המיון. בקרנו ובדקנו ארגון יפה בדמנט (סביבת מרקש) המונה 120 משפחות, והעברנו אותם לבדיקה רפואית״. אי״ה, A8-003, קבצים 59-58. נראה שהמספר 120 משפחות מתייחס לשילוב של שתי רשימות שמיות (ללא תאריך) שנמצאו ביומנו: רשימה של 85 משפחות מדמנאת ״שעברו בדיקה רפואית״ ועוד 41 משפחות שנרשמו תחת הכותרת ״אזורנה דימנה״. אי״ה, A8-002, קבצים 300-298.

על ההבטחה ליישב את קהילת דמנאת כמקשה אחת במקום ששמו דומה לדמנאת העידו דליה בן חיים וכן מרדכי זרד, שהיו בין העולים. שניהם טענו שהכוונה הייתה לעיירת הפיתוח דימונה. ראו: ראיון עם מרדכי זרד. חביב פרץ שעבד כמתורגמן של גרינקר בכפרים העיד שססימתו של גרינקר הייתה ״יהודי דמנאת – לדימונה״. נסים טוויזר שהיה פעיל עלייה בדמנאת העיד כי הייתה כוונה ליישב את הקהילה: ״במושב בשם דימנה על שם דמנאת״. האזינו: ראיון עם נסים טוויזר.

נראה שבהמשך העדיף גרינקר את השם ״הימנה״ שלו צליל קרוב יותר לשם המקורי. בעיני גרינקר, הגרעין של דמנאת בלט כגרעין איכותי יותר בהשוואה לגרעיני ההתיישבות האחרים שהקים. במכתב למשפחה הביע בפני רעייתו רבקה את התלהבותו מאיכות האנשים וביקש ממנה לפעול למען קליטתו של גרעין דמנאת בחבל לכיש:

״ועתה עוד ענין אשר דברתי רבות עם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות] על כך ואני אכתוב לתנועה ואני רוצה שגם את תדעי מזה. יש לי ארגון שנקרא ארגון דימנה. זהוא ארגון פאר אני חושב שעוד לא יצא ארגון כזה ממרוקו וספק אם עוד יימצא ארגון כזה כאן. בחורים צעירים מלאי מרץ ורצון מאורגנים יפה יפה אשר יצאו מכאן אחרי ה־15 לח׳ מרץ ויגיעו לארץ בראשית אפריל אני רוצה שיבטיחו להם מקום בלכיש […] הם ראויים לכך ולתשומת לב מיוחדת. תכניסי גם את את הענין הזה. החומר האנושי הוא דומה לנוער שלנו החלוצי…״.29

במכתב עוקב למזכירות תנועת המושבים חזר על דברי השבח לארגון דמנאת ועל הבקשה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשריון מקום ייעודי עבורם בחבל לכיש:

״יש להניח וזה קרוב מאד לודאי שאנשי ארגון דימנט יעזבו את מרוקו בחצי השני של מרץ כי הם נחשבים לחצי כפריים מין רחובות, נס ציונה. בזה הנני להסב את תשומת לבכם באופן מיוחד לארגון זה שהוא כפי הנראה ישאר פאר הארגונים. הוא מאורגן יפה אנשים צעירים בעלי מרץ ורצון וגם מעט כסף בידם. כמתי לכך לשמור להם מקום בלכיש גם על זה דברתי עם הח׳ ציגל והוא הסכים לי אולם עליכם לעמוד על המשמר כי יתכן ועליתם לא תבוצע בדיוק לפי התכנית ויגיעו לארץ אחרי ה־5 לאפריל. גם אז אני מעונין שהמקום בלכיש ישמר עבורם. בכל אופן אני מקוה שמצדכם יעשה הכל למען ארגון זה״.

הערת המחבר: מעניין היה לדעת אם הבחירה של גרינקר, איש נהלל, בשם ״דימנה״ נבעה מהכרת הפסוקים מספר יהושע שבהםמוזכר שם זה: ״לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. לה אֶת-דִּמְנָה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-נַהֲלָל, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ:  עָרִים, אַרְבַּע.יהושע, כ״א, ל״ד-ל״ה).

בדיקות רפואיות למועמדים לעלייה מדמנאת

כמתחייב מנוהלי העלייה, נדרשו משפחות המועמדים לעלייה לעבור בדיקות רפואיות כדי לבדוק את התאמתן לעלייה. הבדיקות בוצעו על־ידי נציגי משרד הבריאות ששהו במרוקו, בסיוע רופאים מקומיים. בראשית חודש פברואר 1955, חתם ד״ר אליעזר מתן, שהיה נציג משרד הבריאות במרוקו באותה תקופה, על אישור רפואי לעלייה של 16 משפחות ממרקש ומעיירות אחרות באזור דרום מרוקו. בין משפחות אלו נימנו גם שתי משפחות מדמנאת: משפחת יצחק אוחנה (ועימו זהרה, דוד, שלום, פיבי, מרדכי, מישל, מואיז, ארמנד, חביבה, סה״כ 10 נפשות) ומשפחת אהרן בוחבוט (ו־עימו סימי, טיטי, תמר, יעקב וחנה, סה״ב 6 נפשות).

לעיתים כללו האישורים הרפואיים לעלייה תאריך תפוגה, במקרה ובמשפחה הנבדקת נמצאה האשה בהריון. כך לדוגמה, ב־24 בפברואר 1955 חתם ד״ר סרג׳ לפידוס (Serge Lapidus) על מכתב שמוען לנסים טוויזר, נציג ארגון העלייה בדמנאת, ובו אישור רפואי לעלייתן של חמש משפחות מדמנאת: משפחת יעקב שמחון (ועימו מרי, טיטי, שרה, שמחה ופרחה, סה״כ 6 נפשות), משפחת יצחק אוקנין (ועימו אסתר ונסים, סה״כ 3 נפשות), ומשפחת יצחק הרוש (ועימו דיסיה, פרחה, טיטי, שלמה, מרי, וכן תמו אפללו, סה״כ 7 נפשות). המשפחה החמישית, משפחתו של שלום אביטבול (ועימו, מרי, דוד, מזל, איזה, חביבה, סה״כ 6 נפשות) אושרה לעלייה עם הגבלת תאריך עד סוף מרס, מאחר שמעבר לתאריך זה ״המשפחה תצטרך להמתין ללידה ולביקורת רפואית של הילוד״.

ב־1 במרס 1955 ניתן אישור רפואי לעלייתן של 53 משפחות נוספות מדמנאת. 47 משפחות אושרו ללא הגבלת תאריך עלייה, ואילו שש משפחות אושרו לעלייה עם הגבלת תאריך בשל הריונות: 5 משפחות אושרו לעלייה עד סוף מרס, ומשפחה אחת אושרה לעלייה עד סוף אפריל.

לא כל המשפחות שעברו את הבדיקה הרפואית אכן עלו באותה תקופה. חלקן ביטלו את השתתפותן בעלייה מסיבות משפחתיות או כלכליות. אחוז האנשים שעברו בדיקה רפואית אך דחו / ביטלו את עלייתם היה גבוה מ־11 אחוזים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 20-17

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ההפלגה מקזבלנקה למרסיי

משך ההפלגה מקזבלנקה למרסיי היה כ־3 ימים. ארבע אוניות פעלו בקו קזבלנקה-מרסיי בהעברת העולים:

Lyautee שהפליגה ישירות, ו- Djenne, Koutoubia ו –  Azemour שהפליגו עם עצירת ביניים בנמל טנג'יר   

על האניה Djenne שהפליגה מקזבלנקה ב־3 במאי 1955 היו 87 משפחות עולים, שלקחו איתן מעל ל־37 טון מטען. בין משפחות אלו היו 58 משפחות מדמנאת שהיוו את מרביתו של גרעין ״דימנה״.

מחנה גרנד ארנס (Grand Arénas)

מנמל מרסיי הועברו העולים למחנה גרנד ארנס. מחנה זה שימש בסיס לריכוז העולים שהגיעו ממדינות שונות באירופה וצפון אפריקה, בדרכם לישראל. במהלך שהותם במחנה בוצעו לעולים בדיקות רפואיות על־ידי צוות רפואי של מחלקת העלייה במרסיי.

הערת המחבר: מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל שימש המחנה את פעילי המוסד לעלייה ב׳ לקליטת שארית הפליטה מאירופה, והכשרתה לעלייה לארץ־ישראל. לאחר קום המדינה נמסר תפעול המחנה לידי הסוכנות. בפי העולים שהגיעו מצפון אפריקה נקרא המחנה Camp d'Arénas. משנת 1951 הוקם בו מחנה פנימי מגודר בשם Nouvel Arénas, שבו שוכנו משפחות מגורשים, מהגרים מחפשי עבודה ומשפחות שחיפשו דיור זול. ראו תיעוד מסע העולים מצפון אפריקה כולל פרקים מהשהות במחנה זה בסרט: ״אתם עדי״, וכן קורות המחנה ותנאי החיים בו במאמר של Nathalie Deguigné.

תנאי המחייה במחנה לא היו נוחים במיוחד והמזון שחולק לא היה מספק. העולים ניסו להשיג מזון נוסף בדרכים שונות: רכש מחנויות מזון ומאפיות שהיו בסביבה או לחילופין, שליחת נציג מבני המשפחה לעבוד במטבח כדי שישיג עוד אוכל. מי שחלה אושפז בוילה גדולה (אחוזת Colgate) שנמצאה מחוץ למחנה, והוסבה לשמש כבית חולים. למרבית העולים ממרוקו הייתה זו הזדמנות ראשונה לפגוש יהודים ממדינות אחרות (טוניסיה, מצרים ועוד). המפגש הבין קהילתי התקיים בעיקר בבית הכנסת שבמחנה, שבו התפללו כולם ביחד. ברם, מחוץ למסגרת זו כל חמולה ומשפחה התעסקה בעצמה, ובנסיונות לשפר את תנאי מחייתה. במחנה הייתה חנות שמכרה מוצרי חשמל, אופניים וכד׳, וחלק מהעולים הצטיידו בהם טרם עלייתם לאניה שעתידה הייתה להביאם לחיפה.

 

משפחות מדמנאת

משפחות עולים

שם האניה

תאריך הפלגה

12

26

Azemour

03.04.1955

1

65

Djenne

15.04.1955

2

78

Koutoubia

20.04.1955

4

29

Koutoubia

30.04.1955

63

87

Djenne

03.05.1955

6

97

Djenne

05.06.1955

2

25

Azemour

13.06.1955

7

93

Djenne

15.06.1955

1

119

Djenne

23.07.1955

1

68

Koutoubia

04.08.1955

97

687

 

סה״ב

 

הגעת הקבוצה הראשונה של עולי דמנאת לארץ

ב־2 במאי 1955 הגיעה האניה ״נגבה״ לחיפה כשעל סיפונה קבוצה של 10 משפחות ראשונות מארגון עולי דמנאת. רבקה גרינקר, רעייתו של יהודה גרינקר, הייתה בנמל לקבל את פני העולים ודיווחה לבעלה שנותר במרוקו, את קורות עולי דמנאת שבאו באניה זו:

״בינתיים הגיעו הנה ולד מנסורה וגם 15 משפחות מדמנת והיה אתם צרות.[ הכוונה לאולאד מנסור ודמנאת.]הם אמרו שלא ירדו מהאניה באם אתה לא תבוא להורידם או שיקחו אותם ללכיש כפי מה שאתה הבטחת להם, האניה חזרה ללב ים והאנשים לא ירדו עד אשר הובטח להם להעביר אותם לחרובית שם לא היה מקום אבל עשו מאמצים והעבירו מחרובית חלק אנשים לגיאה ופנו להם מקום וכולם עברו לחרובית והכל בא על מקומו בשלום״.

שתי הקבוצות הבאות של עולים מדמנאת, שכללו שתי משפחות שהגיעו לארץ ב־10 במאי 1955 (באניה ״ארצה״) ושתי משפחות נוספות שהגיעו ב־12 במאי 1955 (באניה ״גולדן איילס״) נותבו על־ידי גורמי הקליטה לחצור, צפת, צוריאל והר טוב. מהלך זה שבו כל אחת מהמשפחות נשלחה למקום אחר בארץ, היה לשיבוש הראשון במימוש תוכניתו של גרינקר לריכוז עולי קהילת דמנאת במושב בחבל לכיש.

הכנות בארץ לקליטת עולי דמנאת

ב־8 במאי, העביר גרינקר דו״ח לארץ ובו נכללה רשימה של 56 משפחות מדמנאת. במזכירות תנועת המושבים החלו בפעולות לקליטת משפחות אלו במחנה חרובית. זמן מה לאחר מכן, התקבל מברק של עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, וממנו למדו אנשי תנועת המושבים כי גם הפועל המזרחי הודיע כי רשם לעלייה קבוצה של 35 משפחות מדמנאת. עובדה זו שנראתה מחשידה הובילה לקיום התייעצות פנימית במזכירות תנועת המושבים שבה הוחלט שאם יסתבר שחלק מהמשפחות אלו כלולות ברשימתו של גרינקר, יפעלו נציגי תנועת המושבים להעברתן למחנה חרובית. הייתה זו החלטה חד־צדדית, שמימושה עתיד להתקל במאבק נגדי נמרץ מצד אנשי הפועל המזרחי שיעמדו על דעתם לשלוח את משפחות עולי דמנאת למושבים של תנועה זו.

״שניים ארחזין בדמנאת״ – מערכה שנייה (מרסיי)

במרסיי פגשו עולי דמנאת את חיים מויאל, שעתיד היה ללוותם בהפלגה לחיפה. מויאל המשיך במאמציו לשכנע אותם לעבור להפועל המזרחי בטענה כי ליהודים דתיים אין מקום בתנועת המושבים של מפא״י, וכי עליהם לתבוע להתיישב במושב דתי השייך לפועל המזרחי.

במקביל לכך נקט ד׳ נוימן, מנהל מחלקת העלייה במרסיי, במספר פעולות שהיה בהן משום מתן הכרה לכך שעולי דמנאת משוייכים למושב של הפועל המזרחי. על עמדתו המצדדת בפועל המזרחי ניתן ללמוד ממכתב ששוגר למשרד העלייה בקזבלנקה שבו דווחו העובדות הבאות:

1-באניה שיצאה ממרוקו ב- 3 במאי היו 67 משפחות מדמנאת שאורגנו למושב של הפועל המזרחי.

2-ב- 13 במאי קיבלו מכתב מגרינקר עם רשימה של 67 משפחות שאורגנו למושב של תנועת המושבים. נדהמו לראות ששתי הרשימות היו זהות.

3-על מנת למנוע כל מחלוקת, מיד עם קבלת המכתב הנ״ל, ביצעו ביקור במחנה גרנד ארנס ונפגשו עם נציגי המשפחות: מכלוף אלחיאני, ראובן אוחיון, אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון ודוד אביטבול. הנציגים הצהירו על רצון המשפחות להיות במושב דתי ועל רצונן להשתייך רק למושב של הפועל המזרחי.

כשנסגרה רשימת העולים שיועדו להפליג ב־״גולדן איילס״, נקט נוימן בפעולה נוספת והוציא מסמך ובו רשימה של 34 המשפחות יוצאות דמנאת שיועדו למושב של הפועל המזרחי, ועתידות להפליג באניה זו. תוצאות ה״בוררות״ שערך נוימן עוררו את חמתו של עמוס רבל שראה בכך חריגה מסמכויות ודרש מנוימן לא להתערב בעניין הגדרת המושבים ממרוקו: ״…העניין הוא די מסובך ממילא ומספיק בהחלט העובדה שהגענו פה להסדר מתקבל על הדעת לפי כך אנו מוחים נגד התערבות המחלקה במרסיי במקרה הנ״ל״.

אניות העולים בנמל מרסיי

ב־16 במאי 1955 הגיעה למרסיי האניה ״נגבה״, אחת מאניות הנוסעים ששייטו בקו מרסיי-חיפה, כשעל סיפונה זוג נוסעים לא שגרתי. היו אלו הנשיא השני, יצחק בן־צבי ורעייתו רחל־ינאית שהפליגו על ״נגבה״ לחופשה בת 12 יום. הנשיא ופמלייתו ביצעו סיור באתרים יהודיים בפרובאנס, וחזרו לעת ערב ללינה באניה. למחרת, ה־17 במאי, הפליגה ״נגבה״ בחזרה לחיפה כשעל סיפונה, מלבד הזוג הנשיאותי שעשה דרכו חזרה לארץ, עוד 213 נוסעים רגילים ר343 עולים. בקרב העולים נמנו 73 משפחות וכן עשרה עולים בודדים מעשר מארצות שונות. בקרב המשפחות היו 32 משפחות ממרוקו וביניהן שלוש משפחות מדמנאת, ובהן עשר נפשות: משפחת הרב דוד אביטבול, רעייתו חביבה ובנותיו איזה ומזל, משפחת בנו שלום אביטבול שעלה עם רעייתו מרי, ומשפחת שמעון בן־לולו שעלה עם רעייתו מסעודה ובנותיהם זהרה וז׳קלין.

בנמל מרסיי עגנה גם האניה ״גולדן איילס״ שעל סיפונה עלו 545 עולים ועשרה נוסעים רגילים. בקרב העולים היו 83 משפחות ועוד 18 עולים בודדים. בין העולים היו 76 משפחות ממרוקו וביניהן 38 משפחות ועוד שני בודדים מדמנאת ובסך הכל 234 נפש מדמנאת. ״גולדן איילס״ הפליגה לחיפה ב־18 במאי. חיים מויאל, אשר נילווה לעולים באניה זו, המשיך במהלך ההפלגה בניסיונותיו לשכנע את העולים לנטוש את מפא״י ולהרשם לקליטה במושבי הפועל המזרחי.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 32

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

על ״נגבה״ בדרך לחיפה

העולים שעלו על ״נגבה״ לא היו מודעים לעובדה שעל האניה שעתידה הייתה להביא אותם לארץ נמצא לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל.

הנשיא בן־צבי, שזכה לפרסום גם כאחד מגדולי חוקרי יהדות המזרח, ניצל את ההפלגה כדי להתוודע לעולים מצפון־אפריקה. במהלך ההפלגה לחיפה סעד הנשיא פעם אחת עם העולים וכמרכן ״השתתף הנשיא בתפילה בבית הכנסת שבאניה ובדרך ארצה עמד על כך שהחזן יהיה אחד מעולי צפון אפריקה״.

הערת המחבר: ״נשיא המדינה חזר לארץ מחופשת טיול באניה ׳נגבה״׳, זמנים, 23 במאי 1955.

אחד העולים אליהם התוודע הנשיא במהלך ההפלגה היה רבי דוד אביטבול, בן ה־53, שהיה בעלים של אחד משבעת בתי הכנסת שהיו במלאת של דמנאת ועלה עם משפחתו כשהוא נושא עימו ספר תורה מבית הכנסת. על המפגש בין הנשיא לרב דוד אביטבול ועל תרומתו של הנשיא לכך שהמשפחה הועברה לקליטה בצפת, במקום בנגב, העידה כלתו של הרב, מרי אביטבול:

הערת המחבר: בית הכנסת היה ידוע בשם ״צלא דוד בן יזאנו״, או Ai't Ben Hako.

״…הנשיא בן־צבי שהיה באניה ׳נגבה׳ החליט שהוא יהיה עם העולים החדשים. כל פעם היו הולכים להתפלל וחמי היה הולך להתפלל שמה ובן־צבי התרשם ממנו…אז אנשים מהעיר שלנו אמרו לחמי ׳אתה מדבר עם נשיא המדינה, אתה לא יכול לבקש ממנו איזו עיר אתה רוצה׳? אז הוא הלך לבקש ממנו. אמר לו ׳תשמע, אני שומע שלוקחים אותם להרים, למדבר, לאוהלים, לצריפים, אני אדם שהבאתי שופר, הבאתי ספר תורה ואני רוצה להקים בית כנסת׳. אמר לו ׳אני אתן לך מכתב שכתובים שם שמות שתי ערים קדושות: האחת טבריה והשניה צפת. תבחר מה שאתה רוצה׳. אז הוא בחר צפת״.

אניות העולים מגיעות לנמל חיפה

לקראת ערב יום ראשון, ה־22 במאי, הגיעה ״גולדן איילס״ לנמל חיפה ועגנה מחוץ לשובר הגלים. זמן מה אחרי הגעתה הופיעה בפתח הנמל ״נגבה״, אשר לוותה בשתי אוניות מלחמה של חיל הים מעת כניסתה למים הטריטורייאלים של ישראל. בראש התורן של ״נגבה״ הונף נס הנשיא, והיא קושטה בשלל דגלונים. בשעה 6:45 לפנות ערב נכנסה ״נגבה״ לנמל והתקבלה ב־21 מטחי כבוד שנורו מתותחי המשחתת ״אילת״ ומטס כבוד של מטוסי חיל־האוויר. האניה נקשרה לרציף והנשיא ירד ממנה והתקבל על־ידי משמר כבוד של המשטרה, כשתזמורת המשטרה מנגנת ברקע שירי לכת. כל זאת לעיניהם המשתאות של העולים, אשר נותרו עליה ללינת לילה נוסף, טרם רדתם לחוף. גם עולי ״גולדן איילס״, שנכנסה לנמל זמן מה לאחר מכן, נותרו על סיפונה ללילה נוסף.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה שלישית(נמל חיפה)

במקביל לפעילויות הקשורות לקבלת הפנים החגיגת לנשיא השב ארצה, התקבצו ב־22 במאי בנמל חיפה פקידי עלייה וקליטה ונציגי התנועות המיישבות כדי לטפל ב־888 העולים שעמדו להגיע באותו יום על ״נגבה״ ר״גולדן איילס״. על המתח שנוצר בין נציגי תנועת המושבים של מפא״י לנציגי איגוד המושבים של הפועל המזרחי כתב גרשון צוקר ליהודה גרינקר:

״כבר בתחילה חשנו שדבר מה בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל. המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו לסירת הנמל בכדי להגיע ל״גולדן איילס״, בסירה היו: חנוך הילמן, אברהם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה], קלמן לוין [מנהל מחוז הצפון של מחלקת הקליטה] וגם אהרן סיקורניק – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו כי באניה זו נמצא גם חיים מויאל. כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי ׳הפועל המזרחי׳ נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה״. אנשי גורמי הקליטה וצוות המיון חזרו לחוף ושם התחדש הויכוח בין נציגי תנועות ההתיישבות. גרשון צוקר, נציג תנועת המושבים, התעקש להעביר את 28 המשפחות שבמחלוקת לחרובית, מחנה הקליטה שהיה באחריות תנועת המושבים של מפא״י. טענותיו היו כי אין להעלות על הדעת להסכים לפעולת המחטף שחיים מויאל החל בה עוד במרוקו, ונמשכה במסעות שכנוע שלו מול העולים, במהלך הפלגתם לארץ. לדבריו משפחות העולים מדמנאת היו חלק מגרעין שאורגן על־ידי יהודה גרינקר ש־18 משפחות מתוכו כבר הגיעו לחרובית קודם לכן. הוא גם הסתמך על מברק שהתקבל מעמוס רבל שכל משפחות דמנאת שייכות לארגון של תנועת המושבים. מנגד, אהרן סקורניק, נציג הפועל המזרחי, טען שאי אפשר לכפות על העולים שבחרו להרשם לפועל המזרחי ללכת למושב לא דתי, גם אם הדבר פורץ את הגדרת המכסות הנהוגות של חלוקת העולים בין הזרמים השונים. הוא דרש בכל תוקף להעביר את העולים למשואה, שהיה באחריות איגוד המושבים של הפועל המזרחי. בשלב מסויים הודיע סקורניק שלא יתנגד להעברת הקבוצה לחרובית, בתנאי שיטפל בהם מישהו מטעם הפועל המזרחי, עד לגמר הבירור בעניין זה בהנהלת הסוכנות. נציג תנועת המושבים התנגד להצעה זו, והויכוח נמשך לתוך הלילה מבלי שהצדדים הניצים ישיגו הסכמה.

ביום שני, ה־23 במאי, בשעה 06:00 החלה הורדת העולים מ־״נגבה״. העולים עברו את מערך הקליטה בנמל, והופנו ליעדים שונים ברחבי הארץ. שלוש משפחות העולים מדמנאת הועברו ליעדים הבאים: הרב דוד אביטבול ובני משפחתו ומשפחת בנו שלום אביטבול הופנו לצפת, בזכות המכתב שנתן בידיו הנשיא יצחק בן־צבי, ואילו משפחת שמעון בן־לולו הופנתה למושב הזורעים.

בשעה 09:30 התחילה הורדת העולים מ־״גולדן איילס״. אברהם ציגל הורה להעביר את משפחות המחלוקת מדמנאת למחנה חרובית על־פי הצעת אהרן סקורניק ובניגוד לעמדתו של גרשון צוקר. ברם, באותו זמן התקשרו לנמל נציגים בכירים של הפועל המזרחי, חבר הנהלת הסוכנות מר בית־אריה וח״כ מיכאל חזני, הודיעו שהצעת אהרן סקורניק אינה מקובלת עליהם, והתעקשו שהעולים יישלחו למשואה. עולי המריבה התפלגו לשתי קבוצות: 6 משפחות ועוד בודד ובסך הכל 24 נפש הסכימו לצאת לחרובית, ואילו יתרת המשפחות נותרה בנמל.

בשעה 11:00 הגיעו לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות ומיכאל חזני, חבר כנסת של מפלגת הפועל המזרחי. ברגינסקי תיחקר את העולים באשר לסידרי רישומם לעלייה, ולשאלתו השיבו שאכן נרשמו לעלייה אצל יהודה גרינקר תחילה. הנושא שעמד להכרעה היה איזו תנועת התיישבות תזכה בעולים אלו: האם תנועת המושבים של מפא״י, בתוקף העובדה שהעולים נרשמו תחילה אצל גרינקר, או איחוד המושבים של הפועל המזרחי מתוקף העובדה שחלק ממשפחות העולים שוכנעו על־ידי חיים מויאל לשנות את בחירתם, ועכשיו דרשו להתיישב במושב של הפועל המזרחי. ח״כ חזני, שנכח במקום, טען באוזני ברגינסקי שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו, ולכן צריך לאפשר לעולים לעבור למחנה משואה. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת. לאחר דיון ממושך הושגה פשרה להעביר את העולים שבמחלוקת למחנה המעבר שער העלייה, עד לקיום בירור וקבלת החלטה באשר לעתידם בהנהלת הסוכנות.

עולי דמנאת שירדו מה״גולדן איילס״ התפלגו באופן הבא: שש משפחות ובודד ובסך הכל 24 נפש עברו לחרובית ר32 משפחות ובהן 209 נפש הועברו עוד באותו היום לשער העלייה. בחינה מדוקדקת של שמות העולים וקשרי המשפחה בין המשפחות השונות מלמדת על מספר מקרים שבהן חמולות משפחתיות התפצלו בין שני המקומות: בשני מקרים הבן הבכור ומשפחתו עברו לחרובית בעוד שההורים ושאר האחים עברו לשער העלייה. במקרה אחד התפצלו שתי משפחות אחים: משפחת האח המבוגר יותר עברה לחרובית בעוד שמשפחת האח הצעיר עברה לשער העלייה.

טבלה מס. 3 – מקרי התפצלות חמולות משפחתיות בין חרובית ושער העלייה

קשר משפחתי

עברו לשער העלייה

עברו לחרובית

שם החמולה

יוסף הוא בנה הבכור של מזל

בן־חיים מזל וילדיה דוד, שלום, מכלוף, נסים אברהם ומרדכי

בן־חיים יוסף, רעייתו שמחה והבת עזיזה

בן־חיים

דוד הוא בנם הבכור של יוסף ואליה

לוי יוסף ורעייתו אליה, והילדים חסיבה ועזר

לוי דוד ואסתר

לוי

יהודה הוא אחיו המבוגר של יוסף

הרוש יוסף וילדיו נסים ומאיר

הרוש יהודה וזהרה

הרוש

 

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 37

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר