ברנרד-לואיס-היהודים-בעולם-האסלאם


ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות.

מעמדם היה בדרך כלל נסבל, אך חסר ביטחון. ההשפלה היתה חלק מן הדגם. המילים הקֻראניות דֻ׳לּ ו־דִ'לָּה, שפירושן שפלות, ביזוי, נדכאות, משמשות לעתים קרובות את הסופרים המוסלמים לתיאור ההשפלה שחשו כי היא ראויה לנתיניה הלא־מוסלמים, ובמיוחד היהודים, של המדינה. על דבר זה מעידים בהרחבה מקורות ביניימים וכן שורה שלמה של נוסעים מערביים בארצות האסלאם.

בדיון במסורת הממושכת של שלטון מוסלמי על לא־מוסלמים, שאלת מפתח היא זו של תפיסה וגישה. כיצד ראו המוסלמים את נתיניהם הדִ׳מִים? כיצד נתפסו בעיניהם יחסים תקינים בינם לבין הנתינים הללו? כלפי אלו סטיות מן הכללים הללו נדרשה לדעתם תגובה, ואיזו תגובה?

נקודה חשובה אחת מן הראוי להדגיש כבר מלכתחילה: לא ניכרים כמעט כל אותות לעוינות רגשית עמוקה נגד יהודים – או נגד כל קבוצה אחרת – בדומה לאנטישמיות בעולם הנוצרי. אולם עמדות שליליות היו ברורות לחלוטין. אלה היו בחלקן הרגשות המקובלים של קבוצה שלטת כלפי קבוצות נשלטות, שמקבילותיהם קיימות בכל חברה וחברה שנבדוק לצורך זה; בחלקן, ובפרט, הבוז של המוסלמי כלפי אלה שניתנה להם ההזדמנות לקבל את האמת ואשר התעקשו לדבוק בכפירתם; בחלקן, דעות קדומות מסוימות, מכוונות כלפי קבוצה זו או אחרת, אך לא כלפי האחרות.

ככלל, בניגוד לאנטישמיות הנוצרית, עמדתם של המוסלמים כלפי לא־מוסלמים אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז. הדבר מתבטא בדרכים שונות. ספרות פולמוסית, התוקפת את הנוצרים ולפעמים גם את היהודים, קיימת למכביר. התכונות השליליות המיוחסות לדתות הנשלטות ולמאמיניהן מתבטאות בדרך כלל במונחים דתיים וחברתיים, ורק לעתים רחוקות במונחים אתניים או גזעניים, אם כי לפעמים גם זה קורה. הכינויים המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים. נוסחאות ברכה נבדלות משמשות עבור פנייה ליהודים ונוצרים ואחרות עבור פנייה אל מוסלמים, בין אם בשיחה ובין אם בהתכתבות. על יהודים ונוצרים נאסר לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים מובהקים, ובתקופה העות׳מאנית אף אותם השמות שהיו משותפים לשלוש הדתות, כגון יוסף או דוד, נכתבו בכתיב שונה על־ידי שלושתן. לא־מוסלמים למדו לחיות עם כמה הבדלים מן הסוג הזה; בדומה לחוקי הלבוש הם היו סמלים של נחיתות.

המוסלמים השיעים טרודים בנוסף לכך בבעיית הטוהרה הפולחנית. טוהרה (טַהַארַה) וטומאה (נַגַ׳אסַה) הם עניינים בעלי חשיבות עצומה למוסלמים שומרי מצוות. זיהום, על־פי המשפטנים המוסלמים, גורם מצב של טומאה פולחנית, והוא יכול להיות תוצאה של מגע מיני, וסת או לידה; של השתנה או הפרשת צואה; או של מגע עם עצמים או עזרים טמאים כגון יין, חזירים, נבלות והפרשות מסוימות של הגוף. אצל השיעים האדוקים גם לא־מוסלמים נכללים בקטגוריה זאת, ומגע עימם או עם בגדים, אוכל או כלים שנגעו בהם גורם טומאה פולחנית, הדורשת היטהרות לפני שמותר להתחיל במילוי המצוות הפולחניות או הדתיות. בני סמכא אחדים באיראן החמירו אף יותר :שאלת הטוהרה הפולחנית. וכך, הראשונה בסדרה של הוראות מן המאה התשע־עשרה באיראן אוסרת על יהודים לצאת החוצה שעה שיורד גשם או שלג, כנראה מחשש שהגשם או השלג ישאו את טומאת היהודים אל המוסלמים. העיסוק הכפייתי בסכנות הזיהום מצד אנשים טמאים, המשתייכים לקבוצה אחרת, מוגבל למעשה לאיראן השיעית וייתכן שהושפע מן הנוהג הזורואסטרי. הוא אינו ידוע לזרם העיקרי, האסלאם הסוני.

עם ראשית המאה העשרים אמונות מעין אלה והמעשים שנלוו להן נשכחו בהדרגה, ואולם לאחרונה הם עלו שוב. האַיַתֹללַה חֹמֵיְנִי, בספר נפוץ ברבים שנכתב להדרכה המוסלמים בנושאים הקשורים לפולחן ועניינים דומים, מעיר: ״11 דברים מטמאים: 1. שתן; 2. צואה. 3. זרע; 4. נבלה; 5. דם; 6. כלב; 7. חזיר; 8. כופר; 9. יין; 10. בירה; 11. זיעת גמל שאכל דברים טמאים״. בהערה למספר 8 הוא מוסיף: ״כל גופו של הכופר הוא טמא; אף שערו וציפורניו ולחלוחית גופו הם טמאים״. אך ישנה גם הקלה מסוימת: ״כאשר גבר או אישה לא־מוסלמים מתאסלמים, גופם, הרוק שלהם, הפרשות האף והזיעה שלהם הם טהורים מבחינה פולחנית. אבל אם בגדיהם היו במגע עם גופותיהם המזיעים לפני ההתאסלמות, אלה נשארים טמאים״.

במידה מסוימת, הלבוש וכיסוי הראש, האופייניים לתת־הקבוצות השונות בחברה המוסלמית, שימשו, לפחות באותה מידה, כסימני היכר פנימיים וחיצוניים כאחד, ובמצבים רבים ייתכן שלא העבירו שום מסר של עוינות. מימי קדם ועד ימינו אנו, היו במחוזות מסוימים קבוצות כיתתיות, אזוריות, אתניות ושבטיות שונות, ששמרו ואף התגאו בגיזרה, בצבע, בסגנון לבושם או בכיסוי ראשם, שהצביעו על־כך שהם שונים, ולפיכך בעיני עצמם, עליונים. הגאווה בזהות היא מקובלת בקבוצות חברתיות אנושיות, גם בין אלה הנתונים להפליה או לרדיפות. לבוש אופייני גם משמש מטרה מועילה, באשר הוא מקל על זיהוי הדדי ועל הדרישות לסולידריות או לתמיכה. כבר במאה השביעית לפסה״נ אמר הנביא צפניה: ״והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי … על כל־הלבשים מלבוש נכרי״(א ח). בדומה לכך, התלמוד תובע מן היהודים שלא יתלבשו כמו פרסים, כלומר כמו אדוניה של האימפריה שבה חיו.

למן ראשיה האסלאם כל בעלי הסמכא המוסלמים תמימי דעים בהוראתם למאמינים: ״חַ׳אלִפוּהֻם״ – היבדלו מהם, כלומר, מהכופרים – בלבוש כמו בנימוסים ובמנהגים. ומאחר שלמוסלמים אסור להתלבש כמו כופרים, פירושו של דבר, שאל להם לכופרים לאמץ את הלבוש המוסלמי או לחקותו. עיקרון זה לא תמיד נשמר בהקפדה, אך ההתעלמות ממנו היתה נושא נפוץ לתלונות מצד העֻלַמַא. אפילו אבו סֻעוּד אֶפֶנְדִי, המֻפתי הראשי של האימפריה העות׳מאנית בימי הסלטאן סלימאן המפואר, אדם שליו וסובלני ברגיל, נדחף להפגנת כעס נדירה על־ידי הפגיעה בחוק הזה בימיו, כפי שמלמדת תשובתו המצטטת את המקורות המשפטיים המקובלים:

שאלה: אם שליט מונע בעד הדִ'מִים החיים בין המוסלמים לבנות בתים גבוהים ומקושטים, לרכוב על סוסים בעיר, להתלבש בבגדים מפוארים ויקרים, ללבוש קפטאנים עם צווארונים ובדים יקרים ופרוות וצניפים, ובסיכום, מלעשות מעשים המקניטים את המוסלמים ומרוממים את עצמם, האם אותו שליט יזכה לשכר ולגמול מאלוהים?

תשובה: כן. הדִ'מִים חייבים להיבדל מן המסולמים בלבושם, ברכבם, באוכפיהם ובכיסוי ראשם.

ההגבלות על הלבוש שהוטלו על הד׳מים נשאבו ממקורות שונים, ויותר ממניע אחד עורר אותן. ללא ספק הן שימרו ואישרו במידת מה סגנונות מסוימים של לבוש, שהיו קודם לכן – או הפכו בדיעבד – לצורה המקובלת של ביטוי עצמי בביגוד של אותן קבוצות עצמן. בראשית תקופת האסלאם היה לצד המוסלמי שיקול בטחוני הכרחי – זה של זיהוי הדדי והגנה בין מוסלמים לבין עצמם, כאשר היו עדיין מיעוט שליט קטן. בימי הביניים נעלם כבר צורך זה, אך ההתפשטות העות׳מאנית לאסיה הקטנה הנוצרית ולאחר מכן לדרום מזרחה של אירופה הנוצרית החזירה אותו שוב.

לבסוף, היה גם שיקול שלישי, שהפך חשוב יותר ואולי אף עליון במאות השנים המאוחרות יותר: הרצון להשפיל, להזכיר לד'מי את נחיתותו ולהעניש אותו במקרה שינסה לשכוח את מעמדו ואת מקומו.

כתם הנחיתות מתבטא בכמה דרכים. הדרישה, שכסותם וכיסוי ראשם של יהודים ונוצרים, בני משפחותיהם ועבדיהם, יהיו בצבעים מיוחדים, אינה עוינת כשלעצמה. אולם החובה לשאת טלאי בצבע שונה על בגדיהם החיצוניים מטרתה בפירוש להשפיל ולא רק להבדיל. הדבר נכון גם לגבי התקנות במרוקו, שחייבו יהודים ללכת יחפים או בסנדלי קש מחוץ לגטו.

בעלות משמעות גדולה יותר הן התקנות שמטרתן להפגין, ואף להדגיש, שהד'מים אינם משתייכים למעמדות נושאי נשק. הד'מי חייב לרכוב על חמור ולא על סוס, אסור לו לרכוב בפיסוק רגליים, אלא מן הצד, כמו הנשים. חשוב מכל, אסור לו לשאת כלי נשק, והוא נתון איפוא תמיד לרחמיו של כל מי שבוחר להתקיף אותו. גם אם התקפות מזוינות על הד'מים נדירות יחסית, קיימת תמיד תחושה של סכנה, וגם של נחיתות, אצל אלה שאינם יכולים לשאת נשק בחברה שבה מקובל לעשות זאת. הד׳מי לא היה יחיד במגבלה זאת, שנגעה גם לכמה קבוצות חברתיות אחרות, בעיקר בחצי־האי ערב. ואולם הוא היה הפגיע ביותר. הד׳מי אינו יכול, ואף אסור לו, להתגונן אפילו מפני התקפות חסרות חשיבות אך כואבות, כמו זריקת אבנים, בעיקר על־ידי ילדים – צורת שעשוע המוכרת במקומות רבים מימי קדם ועד ימינו. הד׳מי חייב לסמוך על הרשויות, שיגנו עליו מתקיפה או מחבלה אחרת, ובעוד הגנה זאת ניתנה לו לעתים קרובות, ואפילו על־פי־רוב, הרי שבעתות של זעזועים וחוסר סדר היא היתה כושלת. תחושת הסכנה המתמדת וחוסר הביטחון, שהיו תוצאה מכך, עולה לעתים קרובות מכתבי הדמים.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ' 40-35

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

 

 ככלל, משמעותי הדבר, שלהוציא את ספרד ואת חצי־האי ערב, המשטרים המוסלמיים היו סובלניים יותר במרכז מאשר בפריפריה, ונעשו מדכאים יותר ככל שהיו מרוחקים יותר מארצות הליבה של התרבות המוסלמית. חיי הלא־מוסלמים היו בדרך כלל טובים יותר במצרים או בתורכיה, בסוריה או בעיראק, מאשר בצפון אפריקה ובאסיה התיכונה.

אפשר שהסימן הברור ביותר לתפיסת הד'מים כבעלי מעמד נחות ונכנע הוא השימוש שעושים בהם כמופת להפליה ולנחיתות. מחבר שיעי האשים את הח׳ליף עֻמר בכך שהוא הנהיג הפליה גזעית בין מוסלמים ערבים ללא־ערבים בענייני נישואים; ובאשר הוא מגביל את זכויותיהם של אלה האחרונים, הוא מתייחם אליהם ״כמו אל יהודים או נוצרים״. היסטוריון סורי, בציינו שהצפון אפריקנים, שכבשו את מצרים במאה העשירית, נהגו להפלות לרעה את החיילים שמוצאם מזרחי(לא צפון אפריקני), מעיר: ״ביניהם, אחינו המזרחיים היו כמו הד'מים בין המוסלמים׳. דמשקאי מן המאה השמונה־ עשרה מספר ביומנו על מקרה שבו היֶניצֶ׳רים עצרו שַריף מוסלמי, מצאצא הנביא, והתעללו בו, ומעיר, שנהגו בו ״כמו היה אחד היהודים…״. אותה תפיסה עצמה משתקפת בנוסחת שבועה נפוצה: ״[אם דברי אינם אמת] מי יתן ואיהפך ליהודי…״.

ליד הצד השלילי קיים גם צד חיובי. היחסים בין העדות הללו והמדינה המוסלמית הוסדרו בחוק, על־ידי הד׳מה, ונתפסו כיחסים חוזיים. גם הקֻראן וגם החדית׳ מדגישים את קדושתם של חוזים ואת הצורך בכיבוד חייהם ורכושם של אנשים או קבוצות  הידועים בשם מֻעַאהַד, שעימם נכרת חוזה (עַהְד). לפחות אחדים מבין המשפטנים הראשונים סברו שהד׳מה הוא סוג של חוזה, שחלים עליו הכללים הללו. מכתב המיוחס למשפטן הערבי־סורי המפורסם אל־אַוְזַאעי (מת 774) מאלף מבחינה זאת. המושל הערבי של לבנון דיכא מרד של נוצרים, ואל־אוזאעי מאשים אותו שנהג באכזריות ללא הבחנה. לטענתו, גירש המושל מהר הלבנון דמים שלא היה להם כל חלק במרד: ״הרגת אחדים, אחרים שלחת חזרה לכפריהם. איך אתה יכול להעניש רבים בעבור עוונותיהם של מעטים ולשלול מהם את בתיהם ורכושם, שעה שאלוהים ציווה ׳ולא תשא [נפש] נושאת משא [נפש] אחרת׳(קראן, ו 164 – תרגום ריבלין). הדרך הטובה ביותר שיש לנהוג בה היא כעצתו של הנביא… שאמר: ׳מי שמדכא מעאהד ומטיל עליו עול מעבר למה שהוא יכול לשאת, אני עצמי אתבע אותו על כך [ביום הדין]׳״.

בהקשר הזה המונח מֻעַאהַד כולל בבירור את הד׳מי. חיבורים מאוחרים יותר מייחסים פחות חשיבות לאופיה החוזי והדו־צדדי של הד'מה, הנתפסת יותר בבחינת זכות מיוחדת, שהעניקה המדינה המוסלמית לקבוצה שהיא שולטת עליה. בתורת שכזאת היא עדיין חלק מן החוק הקדוש של האסלאם, וכל מוסלמי טוב חייב לכבדה ולהגן עליה. החוק הקדוש העניק מעמד מסוים למאמיני הדתות הללו, והם זכאים איפוא למעמד הזה על פי משפט אלוהים.

אם החוק אוסר עליהם להתעלות מעל למעמד הזה, הוא גם אוסר על המוסלמים להשפילם מתחת לו, ומעת לעת חזרו ואישרו במפורש עיקרון זה. מסופר שבראשית המאה האחת־עשרה הח׳ליף הפַאטמי אל־טַ׳אהִר.

פירסם צו… שהוקרא באוזני העם, ובו הביע את כוונותיו הטובות כלפי הכל ואישר מחדש, שכל מי שבידיהם הופקדה סמכות בשירות המדינה ובעיית משפט חייבים להישען על היושר, לרדוף צדק בכל הבא בפניהם ונוגע להם, להגן על השלווים והישרים, ולרדוף את עושי העוול והמהומות. כמו־כן הוא אומר, שהוא שמע על החשש בין בני דתות החסות, הנוצרים והיהודים, שמא יאולצו לעבור לדת האסלאם, ועל טרונייתם על־כן, מכיוון שאין אונס בדת (קראן, ב 256).

הוא אומר, שעליהם להסיר פחדים דמיוניים אלה מלבם ומבטיח להם שייהנו מהגנה ומדאגה, וישמרו על מעמדם כעדות חסות. מי מביניהם המבקש להיכנס לדת האסלאם מתוך בחירת לבו ובחסד אלוהים, ולא במטרה לקדם ולרומם את עצמו, יכול לעשות זאת ויבורך על כך; מי שמעדיף להישאר בדתו, אך לא זה החוזר לסורו, ניתנות לו חסות והגנה, ומחובתם של כל בני העדה [המוסלמית] לשמור ולהגן עליו.

במאה הבאה, היא תקופת מסעי הצלב, פסק משפטן בשאלה, אם מותר לשליט מוסלמי להגלות את נתיניו הד׳מים. התשובה היא שמותר לו, אך רק אם יש לכך סיבה מוצדקת, בין אם הדבר נעשה להגנתם שלהם ובין אם לשם הביטחון של המוסלמים:

אם האִמאם מבקש להעביר את בני דתות החסות [אהל אל־ד׳מה] מאדמתם, אין זה חוקי שיעשה זאת ללא הצדקה, אך הדבר חוקי אם קיימת הצדקה. ההצדקה בימינו היא, שהאמאם עלול לחשוש לבטחונם של בני דתות החסות מידי האויב הכופר [אַהְל אל־חַרְבּ], מכיוון שהם חסרי אונים ואין בהם עוצמה, או שהוא חושש לבטחונם של המוסלמים מידיהם, שמא ימסרו לאויב את נקודות התורפד של המוסלמים.

פִרמַאן עות׳מאני, שפירסם הסלטאן מחמד השלישי במארס 1602, קובע בצורה ברורה ביותר את חובותיה של המדינה המוסלמית כלפי הד׳מים. התחלתו היא:

באשר, בהתאם למה שאלוהים הכל יכול אדוני העולם ציווה בספר התגלותו בנוגע לעדות היהודים והנוצרים שהם עמי הד'מה, הגנתם ושמירתם והבטחת חייהם ונכסיהם הן חובה תמידית וקיבוצית על כל המוסלמים, ואחריות חיונית המוטלת על כל מלכי האסלאם ושליטיו הנכבדים,

לכן, הכרחי וחשוב, שדאגתי הגעלה, שהשראתה בדת, תתפנה להבטיח שבהתאם לשַרִיעַה האצילה, כל אחת משתי העדות הללו, המשלמות לי מסים תחיה בשלווה ובשלום ללא חשש בימי מדינתי המלכותית ובתקופת ח׳ליפותי מוקפת האושר, ויעסקו בענייניהם, מבלי שאיש יפריעם בכך, ומבלי שאיש יפגע בהם בגופם או בנכסיהם בניגוד למצוות האל ומתוך הפרת החוק הקדוש של הנביא.

הצורך בשמירה על החוק הקדוש, שעליו מבוסם ומובטח מעמד הד׳מי, היה מדאגתם המתמדת של המשפטנים המוסלמים או של השליטים. בתקופה העות׳מאנית, שאנו יודעים עליה יותר הודות לארכיוניה שנשתמרו, יש דוגמאות למכביר על פניות מוצלחות של בני המיעוטים לרשויות המשפט והסדר בבקשה להגן עליהם מפני אלימות ההמון. לפעמים אין הסכמה מלאה בין הרשות המשפטית לבין הרשות המופקדת עי הסדר, ויש שמיעוטים מבקשים מפלט אצל האחת מפני האחרת. במרכז פלך עות׳מאני היה מופקד על המשפט הקאדי, הוא השופט, ועל הסדר הוַאלי, הוא המושל. הראשן שנשען על העֻלַמַא, והשני על כוחות הצבא. בזמנים שונים אנו מוצאים בני מיעוטים המבקשים עזרה משופט ישר כנגד מושל עושק, ובזמנים אחרים הם פונים למושל הוגן שיצילם מהסתתם של העֻלַמַא הקנאים. ואולם, בין אלה האחרונים נמנו רק לעתים רחוקות בעלי מינוי ממשילתי כקַאדי, ובמרבית המקרים יכלו הדמים לסמוך על תמיכת הרשויות המינהליות והדתיות גם יחד. הפורענויות התרגשו – ובמאות השנים האחרונות בתדירות גוברת – כאשר הרשויות האלה עצמן היו חסרות אונים ולא יכלו לשמור על הסדר ולאכוף את החוק.

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ'-47

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר