בשלח


מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

בס"ד מוסר בלערבי פרשת בשלח ביהודית תוניסאית

בס"ד   מוסר בלערבי פרשת בשלח 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת בשלח. פיהה מצות לא תעשה ואחדה. והייא באש מה נכרזושי נהאר השבת לברה מן תחום שבת. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה אלפסוק. וקתללי כרזו ישראל מן מצר. רבבי דוורהום ב7 עננים. ואחד לפוק באש ישדלהום אלברד ושכאנה. וואחד מן לוטה באש יצאובלהום לוטא. ו4 מן ארבעה זואהי. וואחד סאבקהום באש יורילהום התנייה ובאש יצאובלהום התנייה. ויקתל לחנושה ולעקרב אלי פתנייה. ופליל יולי נאר באש יצ'וילהום התנייה. ורבבי מה חבשי באש ירפעהום פי טריק קצירה. עלא כאטר קאל. בלכשי וקתללי ישופו אלחרב יכאפו וירזעו למצר. ומשה רבינו כדא מעאהו לעצ'אם מתאע יוסף הצדיק. עלא כאטר יוסף אקבל מה ינפטר. חלף ולאד ישראל באש יהזו לעצ'אם מתאעהו מעאהום ואלמצריין יערפו בלימין האדה. האש עמלו. כדאו הצנדוק אללי פיה יוסף ועבאוהו בלחזר וולא רזין ורמאוהו פלבחר. והאש יטלעו מן לבחר.. ומשה רבינו מה ערפשי וין קאעד הצנדוק. ומשה לשרח בנת אשר אלי כאנת חייה וקתהה. וטלעת לסמה חייה. וחתה וקת לגמרה מאזאלת מה טלעתשי. וכאנת חאצ'רה וקתלי למצריין לווחו פלבחר. וקאלתלו וין קאעד. ומשה רבינו כתב עלה טרף דהב עלי שור. וקרא עליה קראייה ורמא פלבחר. וטלע הצנדוק יעום כיף אלכפאף. וחתה השבטים לכל הזוהם מן מצר כל שבט הז השבט מתאעהו. ורבבי רפע ולאד ישראל פי תנאיאת מעווזה. ווקפהום חדא אלבחר. עלא כאטר פרעה בעת מעאהום נאס מן ענדו. באש ישופוהום באש ירזעו באעד 3 הייאם כיף מה קאלו או לא. ובאעד 3 הייאם רזעולו זמאעתו. וקאלולו ראהום דאכלין בעצ'הום ומה יערפושי כיפאש ימשיו. וקתהה פרעה תקואלו קלבו. וקאל אלי רבבי מה עמל פייה אלי עמל. כאנשי באש יורילי קוותו. ותווה באעד מה ערפת קימתו שלם חס ושלום פיה ישראל. ולם אלעסכר מתאעהו אלכל וכלט עליהום. ואלעסכר מתאעהו כאף ומה חבשי ימשי. יאכי חללהום אלמכאזן מתאע הדולה. וקאללהום כודו אללי תחבו. וכדאו אלפצ'ה ודהב ודיאמנט ואליעקות וכל חאזה אללי ענדהה קימה. וזיינו ביהום אלכרארץ מתאעהום. ואלכיולה ולבשו המאן. וכלטו עלה ולאד ישראל. וולאד ישראל וקתללי שאפו אלעסכר מתאע פרעה כאפו יאסר. וקעדו ילומו עלא משה.ווקתהה ישראל תקסמו ברשה קצמאת ואחדין יקולו נחארבוהם. וואחדין יקולו נרזעו מעאהם. וואחדין יקולו נדכלו ללבחר ואלי תמה תמה. וואחדין יקולו נצליו לרבבי. וצלא משה לרבבי. ורבבי קאלו קול לישראל ידכלו פלבחר. ובדא דכל נחשון בן עמינדב נשיא בני יהודה ווראהו שבט בנימין. ווקתהה רבבי קאל למשה ואנתין אצ'רב אלבחר ואלבחר יתצק. ותצק לבחר עלא 12 טרף כיף לקוץ. אלי ישראל ידכלו ויכרזו עלא נפש התנייה פי בלאצה אוכרה. ודכלו ישראל לכל פי וצטו פליביש. ופרעה וזמאעתו כלטו עליהום. ורבבי בעת קדאמהום עמוד נאר באש ישופו התנייה. ווראהום סחאב קויי באש אלמצריין מה ישופו שיי. ופלפזר ישראל אלכל כרזו מן אלבחר. ואלמצריין אלכל ולאו פי וצט אלבחר. ווקתהה רבבי קלב אלעמוד אלנאר ענד אלמצריין. וסכנללהום אלעזאלי מתאע אלכרארץ ותחרקו. וחבו אלמצריין באש יהרבו מן אלבחר. ורבבי קאל למשה אצ'רב לבחר. ורזע אלבחר אלכל מא. וגרקו אלמצריין פי וצטו. ובאעד מה מאתו רבבי כרזהום מן אלבחר. ושאפוהום אלכל מייתין. וכדאו ישראל זמיע האך הדהב ואלפצ'ה ולחזר למלאח אללי זאבוהום מעאהם. ועמלו משה וולאד ישראל "שירה" לרבבי. ולחז"ל קאלו. אלי רבבי עמל עלא לבחר 50 נס. והרב מעם לועז כתבהם לכל. מנהם אלי לוטה ללעבאד כאנת רכאם ולזואייל תראב וחשיש. אלי לחיואנאת מה ינזמושי ימשיו עלא הרכאם. ואלי רבבי עמל נס ווקף לבחר בטריקה אלי הנאס לכל אלי פלעאלם שאפו. ואלי למיואן לכל אלי פלעאלם תצקו

עלא 12 כיף מה תצק לבחר. וספרו מן גאדי ווצלו לבקעה אסמהה מרה. ואלמא אללי פיהה כולו מר. ולאמו עלא משה וקאלולו עטשאנין. וצלא משה לרבבי. ווראלו שזרה ורמאהה פלמא ורזע  חלו. וספרו מן גאדי ווצלו לבר סין. ולאמו ישראל עלה משה וקאלולו נחבו אלמאכלה. וצלא משה לרבבי. ורבבי בעתלום פלעשייה טיור יאסר סמאן ובנאן יאסר. ופצבאח אלמן. וקאללהום משה כל ואחד יאכד עלא כל רקבה "עומר" וכדאו בנייה ווקתללי וצלו לדאר וכיילו לקאוו אללי כל ואחד כדה עלא כל רקבה "עומר". וקאללהום מה תכליוושי מנו אלגדוה. ותמה האשכון כלה ודוודלו. ופי נהאר הזמעה לקאוו אלמן דובל. וכל ואחד כדא דובל עלא אלעאדה. ומשאוו למשה. וקאללהום עלא כאטר גדוה שבת מה יהבטשי אלמן. וכלאוהו לגדוה ומה דוודשי. ותמא האשכון כרז ישוף תמאש אלמן ומה לקאשי. ואלמן האדה. כל ואחד יכמם עלה אלבנה אללי יחב יתבננהה ילקאהה פיה. ואידה כאן מה טלב חתה בנה. אלבנה מתאעהו בנת שפנז בלעסל. והוני ישראל אלי כאנו עשירים פיה מצרים. עמלו גמילות חסדים מעה אלי כאנו עניים פי מצרים. אלי כאנו יוצפולום לבנה מתאע לחם ולחאזאת אלי מה יאכלוהם כאן לעשירים. והאדה ברוחו נס. אלי חתה חד מה ינזם יוצף לבנה לואחד מה עמרו מה דאקה. ומן באעד ישראל חבו אלמא. ווראלו רבבי צכרא צ'רב עליהה כרזתלהום אלמה. ומן באעד זא עמלק באש יחארב ישראל. ועמלק כאן סחאר כביר יאסר. וכטאר אלעבאד אללי מאזאל מה וצלשי וקתהום באש ימותו. וקתהה משה בעת יהושע בן נון באש יתחרב מעאהו. והווא קעד עלה חזרא וידי קבאלת הסמה ויצללי לרבי. ואהרן. וחור ולד מרים וכלב. ישדולו ידיה. ויהושע כסר עמלק. וזמאעה קצלהום ידיהום. ולוכרין רזליהום. וואחדין עמאהום. ורבבי פרקהם פלעאלם באש הנאס לכל תערף הנס האדה זאדה. וקתהה רבבי חלף באש יזי נהאר ויקטע פיית עמלק מן הדנייה. 

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב. ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. הוני תממה באעץ' הנשדאת. הנשדה לאוולה. עלא השנווה מלחמה אלי כאייף מנהה. תיהומאן באעד שבעה הייאם חייולי ענדום מלחמה מעה פרעה. נשדה אוכרה. עלאש לפסוק זבדלי דרך ארץ פלשתים. יכתב ולא נחם אלקים דרך קרוב. נשדה אוכרה. הרש"י ז"ל פי דבור כראתם מלחמה כתב. ומה כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וכו'. הוני תממה נשדה. אלי מערוף. אלי קאלו נתנה ראש הומאן דתן ואבירם. אלי מה נזיבושי מנהם ראיה. אלי הומאן אלי שאף משה ואחד מנהם ידרב לוכר פי מצרים. הומאן למרגלים אלי בעתהם פרעה. הומאן סבב זמיע למאשאכל לכל. השנווה הראיה אלי חייזיבהה מנהם.

לאכן מערוף אלי רבבי דימה יעטיה פרצה לעבד באש ימנע וירזע בתשובה. ואידה כאן רבבי מה קאעדשי יעאווננה. מה עמרנה מה נזמו נתגלבו עלא יצר הרע. לחז"ל קאלו עלאש דור למדבר מה דכלשי לארץ ישראל. אלי דור המדבר מסתאנס בשעבוד. מה ינזמשי ידכל לחרב. ובהאדה סתננה רבבי זיל זדיד אלי הווא חר. באש הווא יעמל למלחמה. והוני יוולי התפסיר מתאע לפסוק איכה. ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים אלי הווא קרוב. כי תתפסר אלי מוש עלא כאטר. עלאש. כי אמר אלקים פן יחנחם העם בראותם מלחמה. אלי לעם אלי מוש מסתאנס בלמלחמה וחייכאף. וקתהה בלחק לעם יחב ירזע למצרים. אלי כאייף מן לחרב. ובהאדה ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף. זאבום לים סוף באש יעמלום נס קויי יאסר. באש יוורילום אלי רבבי מעאהם ומה עאדשי יכאפו מן לחרב. אלי רבבי כאן ינזם יזיב פרעה ללמדבר וגאדי יהבטלום מלאכים יקתלוהם והאכהוו. ולאכן חב יעטיהם פרצה באש ישופו קוות רבבי ומה יכאפושי מן לחרב. ותווה יזי כלאם הרש"י מעקול. אלי באעד מה עמלום

 הנס מתאע קריעת ים סוף. כשהקיפם עלא דרך ים סוף. דרך מעוקם. אלי בדל לבריאה מתאע מעשה בראשית עלא כאטרהם. ואפ"ה תממה האשכון קאל נתנה ראש. חתתה ואלו דתן ואבירם. באעד מה שאפו קריעת ים סוף. מה עדשי יקולו כלאם כיף האדה.

אכוואני לעזאז. רבבי דימה עטינה פרץ באש נרזעו בתשובה. ומוש פרץ טאביעייה. כאנשי פרץ גיר טאביעייה. ולאכן אחנאן אלי מה קאעדינשי נתבתו. מתלן וקת התוורה. לפוליסייה מה כאנשי יזיהם אמר באש יעשו פלחארה. אלי וקתהה מה תמה שיי. ומוש לאהיין בינה זמלה. וכאנו יזיוו ויעשו. לגויים כאנו יחאוולו באש יביינו אלי הומאן יחבונה. וכלנה כננה נקראוו פלפייסבוק השנווה כאנו יכתבו. ותווה וקתלי לחאכם שד רוחו. ערפנה ברשה גויים עלא חאקיקתהם. ובדינה נפאהמו הנס אלי עמלולנה רבבי. כיפאש וקתהה לגויים מה קלקונאשי. בלעכס כאנו יחאוולו באש יירייחונה. ילזמנה נכממו. זעמה השנווה הזכות אלי ענדנה אלי רבבי עמללנה נס כיף האדה. זעמה אחנאן כאייפין רבבי יאסר אכתר מן ברשה נאס אלי קתלהם לאלמאן. האו אלי קאעדין נשופוהם ינצ'רו תווה פי ישראל. ודאי לא. רבבי קאעד יעטינה פי פרצה יביילנה אלי הווא מוזוד. ובחדאנה. גיר אחנאן נצאוובו רוחנה ונשופו הנסים אלי יעמלוהמלנה. מה נחבשי נזיד נתכללם עלא הנאקאייץ אלי ענדנה. ולאכן כלנה ילזמנה נפאקדו רוחנה באש נצאוובו רוחנה. ונקבלו עלא רוחנה חאזאת מתאע מצוות. חתתה ואלו כפאף. למוהם לשם שמים. ונזיבו הוני מעשה ואחד חרדי מתעדדי פי ניויורק. דארו בי זמאעה ווצפאן בדאוו יתשובכו עליה בלכלאם. הווא כאף ובדה יכף רוחו. ולאכן הומאן תבעו. אלי הווא ראזל כביר והומאן זגאר כפאף. ובדאוו בשבוך כפיף. ואחד יזבדלו באיותו. ולוכר ידזו שוייה. מן באעד קואוו שוייה. ידרבו פי ברזליהם מלוטה. מן באעד ואחד דרבו כף. הומאן שאייכין וידחכו. וזא ואחד דכל פיהם בלבוני. פלאוול בדאוו יפארעו מעאהו. ווקתלי לקאוו קויי. הרבו. הראזל האדה תקרב ללחרדי קאלו. אנתין לאבאש. קאלו לאבאש ברוך ד'. ונשכרך יאסר אלי בעתך רבבי באש תמנעני. השנווה אסמך יא ולדי. קאלו משה כהן. וקתהה הרבי קאם עיני יברק פיה. קאלו מאענאהה יהודי. קאלו הי. קאלו מנצ'רך מתאע גויים. קאלו עלאש. קאלו לא טלית קטן לא באיות. קאלו האנה ראני יהודי בלאסם. קאלו צעיב יאסר. אידה כאן אנתין יהודי בלאסם מה יזבדכשי הדם באש דאפע עלייה. הוני סכת. מן באעד קאלו. אנתין חרדי וכאייף רבבי. עלאש רבבי יזיבלך מזמועה כיף האדון תתשובך עליך. קאלו עלא כאטרך אנתין באש תמנעני. קאלו השנווה מאענאהה. קאלו באש נקולך ראך אנתין יהודי ורבבי יסתננה פיך באש תוולי יהודי כאמל. ילזמך תקאבלני באש נפייקך ונקולך רבבי יסתננה פיך והאו עאטיך פרצה באש תתקרבלו. הראזל האדה דחך ומשה. הרבי האדה נשה מן לחכאייה זמלה. באעד תלאת שנין זאהו סתדעה מתאע ערס. יתבת פלאסאמי מה יערף מנהם חד. כמם נמשי האו לא. פלאכר קאל נמשי נשוף הלוגז האדה. לקא ערס נפרד כיף הדין. למוגני יגנני כאן שירים ותשבחות. קעד פי טאוולה ואחדו. באעד דרז תקריב פאק ביה לחתן תקרבלו. באסו וקאלו איזה אקעד פטאוולה מתאע למשפחה מתאעי. הרבי קעד מסתעזב. קאלו מן גיר מה תסתעזב. האנה משה כהן. וקתהה תפכרו. קאלו האנה ראנה כנת נלעב פלבוקס. והאדאך עלאש גלבת למזמועה האדיך אלי כאנת תתשובך עליך. וכלאמך וקתהה דכל טול לקלבי מוש למכי. בהאדה משית ננשד ונתבע פדין. וכיף מה קלתלי רבבי בעתלך למזמועה האדיך באש ירזעני האנה לדארו. והאני רזעת. התנייה מאזאלת טוילה לאכן חנווצל פיהה. מוש האנה ברך רזעת. כאנשי חתתה לערוצה ולמשפחות מתאענה כלנה בדינה נתבעו וקאעדין נרזעו. ורבבי מעאנה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

 לפרשת בשלח וט"ו בשבט. מאת: הרב משה אסולין שמיר.בשלח

להאיר באור החיים

 לפרשת בשלח וט"ו בשבט.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו.

שירת הגברים:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

שירת הנשים:

"ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (ישעיה כו', א – יט).

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

פרשת בשלח – שבת שירה.

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

"שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

חוקרי השירה קבעו: משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

רבנו אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעמ"י, אותם הוא רואה כצדיקים המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

רבנו-אוה"ח-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אוה"ח-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

  • יראת העונש.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).

  • "ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי הגר"א לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כב – טו).

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

רבנו-אוה"ח-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

רבנו-אוה"ח-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים בשלח טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…"

(שמות כו', ב – יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפלשתינאים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).  

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זהר בשלח, נז ע"ב).

הזהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות, גם כיום}.

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים בשובו לא"י מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וניסיון מתמשך לחסל את שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… {הר הזיתים ורחב הכותל עד מלחמת ששת הימים} וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי בתו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

מסר אמוני:

אדום – אירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

פלישתים – הפלשתינאים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

מואב – מסמל הפקרות וחוסר צניעות. הוא מקדש את תרבות הערב רב המתנגדת לכל דבר שבקדושה – "הדתה"!

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריכים שמירה מכל דקדוקי עברות, {כמו} הרהורי עברה" (כג, י), בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

הזהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". יש מפרשים: לעתיד לבוא כשארץ תהיה "מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא ט), ולא יצטרכו לכתוב ספרים רבים העשויים מנייר המופק מעצים – אז באמת העצים ישמחו וירננו לה', היות ולא יגדעו אותם יותר.

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה,

 מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו, ויושבים בביתם כיחידים.

 "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כמו כן, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא). כנ"ל בני זוג הזורעים ומצמיחים שתילים רכים, המצטרפים לעם ישראל.

השימוש במילה 'אדם' בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך להשתדל.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהיה ליד העץ, כיסה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני: המצב בו נמצא האדם, הוא המצב האידיאלי המתאים לו, כפי שקבע לו הקב"ה.

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר