גיבראלטאר-טארק בן זייאד


קורות היהודים בספרד המוסלמית

קורות היהודים בספרד המוסלמית

המצביא המוסלמי לא התמהמה הרבה במחנהו שעל ההר שנשא מאז את שמו ג׳בל אט־טארק או בפי אנשי אירופה גיבראלטאר. הוא התקדם עם צבאו הקטן לעבר צפון׳ לכד ללא קושי את העיר קרטייה שבקצה הצפוני של המפרץ, הדרים וכבש את העיר אלכ׳סיראם ששימשה אז כהיום נמל ותחנת מעבר לחוף האפריקאני. עיר זו נהיתה הבסיס של צבא הפלישה וטארק מסר ליוליאן את התפקיד להגן עליה ולארגן דרכה את האספקה בשביל גדודיו. לאחר כיבוש אלכ׳סיראס החל טארק לנוע צפונה. משנתפשטה הידיעה על פלישת הצבא המוסלמי יצאו נגדו חילות המצב הגוטיים שבגלילות הדרומיים של ספרד ובראשם שר הצבא בנסיו וניסו להדוף את הפולשים אחורה, אולם הגדודים הגומלים נוצחו ובֶנסיו עצמו נהרג. המלך רודריג היה באותו זמן בצפון הארץ כדי להלחם עם הבסקים שמרדו בשלטונו. אך הגיעה אליו השמועה על פלישת המוסלמים לספרד מיד חזר אל הדרום, גייס צבאותיו במהירות רבה והפציר בידידים ובמתנגדים כאחד שיעמידו את ענין המולדת מעל הכל וילחמו בכוחות מאוחדים, כך נתאסף מסביבו צבא רב ומצויד כל צרכו. כאן היו גדודי אבירים מאומנים ולמודי מלחמה, חבושים קובעי ברזל שנשאו שלטי מגן עגולים ומרובעים עשויים עור ועטורים מסגרות של ברזל. רבים מהם היו לבושים שריונות למיניהם, מורכבים חתיכות ברזל דבוקות וקשורות זו בזו, וכולם נשאו חרבות, שהיו להן חזינות של זהב או כסף. בידיהם הליו חניתות ארוכות לדחוף ולדקור את האויב ואף רמחים שהם מעץ וחודם מברזל. לליד האבירים שרכבו על סוסים נראו המוני האיכרים המגויסים הולכי רגל, לבושים בגדים פשוטים וגסים, איש איש וקשת מעל כתפו וקרדום בידו. הצבא הנוצרי היה רב המספר, הוא מנה כמה רבבות. אך עדיפה ממספרו הגדול, מאמון האבירים ומחימושם המעולה היתה הרוח שפעמה בקרבו. דוח נכאים. ריב המפלגות על כסא המלוכה זרע פירוד בלבבות ומשום שרבים ידעו על הקשרים בין מפלגת בית ויטיצה עם האויבים של המלכות היה הצבא שרוי באוירה של חשדנות. איש לא האמין ברעהו. כאשר שמע טארק על הצבא הויזיגוטי ההולך וקרב שלח שליחים אל מוסא בן נציר, שהיה מושל ומצביא עליון של כל הפרובינציות של אפריקה הצפונית, וביקש ממנו עזרה. עד אז לא היו אתו אלא 7000 איש ועל פי בקשתו נשלחה לו תגבורת של חמשת אלפים. לא זו בלבד שצבא טארק היה בהרבה קטן מן הצבא הויזיגוטי אלא שהיו בו מעט פרשים, כי המוסלמים לא הביאו אתם סוסים והיו להם בלבד אותן בהמות רכיבה שנהיו שללם בהתנגשויות הראשונות עם חילות המצב בקצה הדרומי של חצי האי. בחכמה עשה איפוא טארק שנסוג אחורה בהתקרב הצבא הנוצרי ותפס עמדות בין הביצות של כ׳נדה ובין שורה של גבעות שבקרבת אלכ׳סיראס, כדי לחכות לצבא הויזיגוטי שבא מצפון. שם החל ביום 19 לחודש יולי 711 הקרב שהכריע את גורלה של ספרד למאות שנים. כרגיל התחילה המערכה ביריית חצים מן הקשתות, לאחר מכן תקפו אלה את אלה בחניתות ולבסוף קצרו החרבות את קצירן. היום הראשון נסתים בתיקו וכן השני. כך נלחמו יום אחר יום ושני הצבאות סבלו אבדות קשות. אולם באחד הלילות ביצעה סיעת בית ויטיצה את אשר זממה מזמן. שני האגפים של הצבא הויזיגוטי היו בפיקוד של נסיכים ממשפחת ויטיצה ובלילה עברו על דגליהם ואנשיהם אל הצד שכנגד. כך נשאר רודריג שפיקד על המרכז לבדו, אבל המלך המשיך להתנגד. אולם חיל החלוץ של טארק שהיה מורכב כושים הסתער על הצבא הנוצרי והכה אותו שוק על ירך. האיכרים הספרדיים החלו בורחים לכל צד ועבר והפרשים הגוטיים עצמם נרתעו ופנו עורף עד שכל הצבא שלהם נתפורר. המלך שקע באחת הביצות וגופתו נעלמה אלא שנמצאו מקצת בגדיו ותכשיטיו. בידי הצבא המוסלמי נפל שלל עצום, סוסים ופרדים׳ נשק ורכב, אהלים וכלים למכביר.

אחרי הנצחון על המלך הויזיגוטי גברו במצביא המוסלמי יצריו. על־פי ההוראות שקיבל ממוסא בן נציר אסור היה לו להתקדם ללב ספרד, אך טארק לא שעה אל פקודה זו ופתח במסע כיבושים נועז. עם צבאו הקטן הסתער על הארץ הגדולה שהיו בו חילות מילואים של הצבא הגוטי וערים בצורות במספר גדול ואף בהן חילות מצב מאומנים. אמנם היה זה גם צו השכל והטקטיקה הצבאית שלא להחמיץ השעה ולהכות באויב המנוצח טרם יתאושש ויערך את כוחותיו מחדש. ודאי לחצו עליו גם תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים למען יעזרו להם לקבל שוב את כתר המלכות. הם היו כמובן מעונינים להגיע לטולידו, בירת המדינה, ולהמליך שם בעזרת האפריקאנים אחד משלהם, כך זז טארק לעבר צפון. בקרבת העיר אסיכ׳ה ניסו גדודי הגוטים עוד פעם את מזלם בקרב שדה וחובסו מחדש. הגדודים המנוצחים ברחו אל העיר וטארק הצטרך לשים עליה מצור שנמשך זמן מה עד שהעיר הסגירה עצמה לידו. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה במדינה כלה. בכל מקום התעוררו תומכי בית ויטיצה וגם האיכרים והעבדים הרימו ראש. תושבי הערים האיברו־ רומנים הרגישו שבא הזמן לעשות את חשבונם עם העריצים הגרמניים. שכבת השליטים עצמה היתה מוכת תדהמה ואחוזת בהלה. פה ושם ניסו לאסוף את כוחותיהם ולהתנגד לפולשים, אלא שחסרה יד מכונת ומדריכה וכך העלו חרם בידם, מרבית האצילים והכמרים ברחו אל צפון המדינה או לחוץ לארץ, לגאליה, ומצד שני נספחו רבים מתושבי ספרד, אלפים ורבבות, אל הצבא הפולש. השורות של צבא טארק גדלו מיום ליום. נתוספו עליהם עבדים שרצו לזכות בחופש, איכרים שהתאוו לנקום בבעלי הלאטיפונדיות ולקבל האדמות לקנין ובעיקר אנשי מפלגת ויטיצה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר