גיבראלטר-חיים-מימון-טובי


קהילת ג'יברטלר – חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.

חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.מחקרי אליעזר ספר

רבי יהודה הלוי, כיהן בתור אב בית דין של קהל הפורטוגזים בתוניס בין השנים 1840 – 1848 ונפטר ב-30 בדצמבר 1848.

רבי יהודה בן שמואל ביבאס, בן למשפחה שעברה למרוקו לאחר גירוש ספרד. המשפחה גרה בתיטואן ובסלא. אביו היה כנראה בין הבורחים ממרוקו לגיברלטר בשנת 1790 בזמן גזירות יזיד הרשע. הוא נשא לאשה קרובה של רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". יהודה יליד גיברלטר ושנת לידתו לא ידועה. נשא אשה שגם היא ילידת גיברלטר שנפטרה בשנת 1850. למד תורה בגיברלטר, ולאחר פטירת אביו עבר כנראה לליוורנו אל זקנו ושם רכש את רוב השכלתו החילונית עד שנת 1831, וקיבל תואר  Laureato Dottore .

חזר לגיברלטר בין השנים 1805 – 1810, מכאן הפליג לאנגליה הוזמן לכהן כרב של קהילת קורפו החל מ-1830 או 1831, לפי חוזה לחמש שנים. בפברואר 1839 יצא לסיור וביקר בבלקו ובתורכיה, ברומניה בפראג ובפרנקפורט.

בשנת 1840 פגש שני מיסיונרים סקוטים שנשלחו לארץ ישראל, תורכיה, ואלוניה, מולדביה וגליציה המזכירים אותו. חזר לקורפו ובשנת 1841 נחתם הסכם חדש לחמש שנים נוספות לכהונת רב הקהילה. הוא חתום על מכתב בקשר לאתרוגים בשנת 1845.

בטבת תרי"ב – 1852 – עלה לארץ ישראל ונפטר בחברון בי"ז ניסן תרי"ב, השקפתו על הגאולה הייתה שהיא תלויה במודרניזציה, פרודוקטיביות, השכלה, הפסקת החלוקה וכיבוש צבאי של הארץ בידי היהודים.

רבי חיים מימון טובי, יליד גיברלטר ונתין בריטי. הגיע לדמשק סביב 1825 לרגל עסקיו המסחריים. הוא מונה כרב ראשי לא בגלל גדולתו בתורה, אלא בהנחה שנתינותו הבריטית עשויה לסייע בידו לייצג את האינטרסים של הקהילה בפני השלטונות, ובהצלחתו לגייס את הקונסוליה הבריטית בדמשק לטובת הקהילה.

הוא נזכר על ידי כמה בריטים שביקרו בדמשק. הכומר וורקוק כתב עליו ביומנו שפגש בדמשק את הרב הראשי שהוא אדם פקח ומנומס. זה סיפר לו שנולד אזרח בריטי בגיברלטר ודיבר גם איטלקית. בלגלוג הוא כותב שעישן סיגר כהוכחה לנימוסיו האירופאים, אבל הצית אותו בצד הבלתי נכון.

הבריטי ג'והן וילסון שסייר במזרח התיכון בראשית שנות ה – 40 של המאה ה-19 ביקר את הרב הראשי של דמשק בשם חיים מימון טובי שהוא כבר 18 שנים בדמשק ובא מגיברלטר, וקיבל אזרחות בריטת מלורד פלמרסטון.

אזרחותו מסייעת לו בניהול מגעים עם הממשל העות'מאני. אשתו של הרב שוחחה אתו. בשנת 1849 פרש מחיי הציבור, ונפטר בכ"ב בטבת תרי"ז ינואר 1857.

 בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו

מאז בואם של המגורשים מספרד למרוקו ועד שנת 1918, היו בתי הדין פועלים האופן עצמאי בכל התחומים, ולא הוגבלו על ידי שום גורם חיצוני. הם היו מענישים את העבריינים בקנסות, בחרם וגם בעונש גופני. חכמים היו מסמיכים דיינים ואלה כיהנו גם בתור רבני הקהילות.

השלטונות אפשרו חיי דת וקהילה עצמאיים ולא התערבו בחייהם הפנימיים. בתי הדין פסקו בדרך כלל על פי המסורת הספרדית ותקנות קשטיליה, שהובאו על ידי המגורשים לפאס. רוב הקהילות במרוקו נהגו על פי תקנות באישורם של הנגידים וטובי הקהילה, החל משנת 1494.

אלה שתוקנו עד אמצע המאה ה-18 לוקטו ממקורות שונים והודפסו על ידי רבי אברהם אנקווא בספרו " כרם חמד ". בתקופה זו לא ידוע על שיתוף פעולה בין קהילתי או על מסגרת על קהילתית ולא על רבנות ראשית או מועצה של מפגשי רבנים.

בעקבות שלטון הפרוטקטורט של צרפת במרוקו החל בשנת 1912 חל שינוי מהותי. הוקם גוף בשם " ברית הקהילות " שהורכב מנציגי הקהילות שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה. בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלת מרוקו לבין צרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים, התקבל חוק הדיינים המורכב מעשרים וארבעה סעיפים, המסדיר את מערכת בתי הדין, סמכויותיהם, הפרוצדורה המשפטית, רישום הפרוטוקול, שחייב אישור פקיד הממשל, זכות ערעור, ההוצאה לפועל ועוד.

הדיינים שמונו על ידי השלטונות, הוגבלו לדון דיני אישות וירושות בלבד. החוק יושם, וברבאט הבירה הוקם בית דין גבוה לערעורים. בשבע ערים הוקמו בתי דין מחוזיים בהרכב של שלוה דיינים ומזכיר. בערים שבהן לא היה בית דין, מונה רב אחד שהוא בא כוחו של בית הדין בעיר הסמוכה, ועליו הוטל לפקח על סופר בית הדין.

החלטות בתי הדין בוצעו על ידי השלטונות, ובית הדין היה מוסר עבריינים לשררה כדי לאסרם. בשנים הבאות חלו עוד שינויים. לא מצאנו בספרות הרבנית של התקופה התנגדות להתערבות חיצונית במינוי הדיינים.

מועצת הרבנים.

בשנת תש"ז התכנסו רבני מרוקו ברבאט לאחד את הדינים והמנהגים הנהוגים במדינה זו, ולדון בנושאים המחייבים תיקון, ולגדור פרצות בחומת הדת, כפי שהדבר נוסח על ידם.

1 – טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מקורו.

2 – תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים, היוזם למועצה זן היה מר מיכאל בוטבול, המכונה " המנהל הראשי לכל קהילות עם ישראל במרוקו ".עד שנת תשט"ו נערכו שש התכנסויות כאלה. בשנה אחריה זכתה מרוקו לעצמאות.

פרטים על מהלכם וההחלטות פורסמו תחת הכותרת : מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית ". ומהם ניתן ללמוד פרטים על הנושאים שהעיקו על הדיינים ועל הנסיונות לתיקונם. המידע על מועצת הרבנים הגיע גם לארצות אחרות, ובעקבות הכינוס הרביעי בתשי"ב, ביקשה הרבנות הראשית באי ג'רבה לשלוח לה את החוברות, כדי להיעזר בהן בניסיונם להקים גוף דומה.

התקנון של המועצה קובע כי ישתתפו רק חברי בית הדין הגבוה, ונשיאי בתי הדין של ערי מרוקו. הוזמנו גם סופרי בית הדין הגבוה ומזכיריו, המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של ברית הקהילות במרוקו, ולישיבת הפתיחה החגיגית יועץ השלטונות הצרפתיים, או סגנו. את הישיבה היה פותח ראש בית הדין הגבוה המכונה גם הרבה הראשי.

העלאת הנושאים.

באסיפה הראשונה הוחלט שדיין הרוצה להעלות נושא, עליו לשלוח העתק הצעתו / הרצאתו חודשיים לפני מועד הכינוס כדי לאפשר למשתתפים לעיין בו. בכל כינוס היה עומד על בדר היום נושא או כמה נושאים.

אחד הדיינים היה מרצה ומציע פתרון, והמשתתפים החליטו בדרך כלל ברוח ההצעה. בנושאים מורכבים היו מחליטים להקים ועדה לטיפול בנושא, כמו בחינוך הדתי ובדיני שחיטה. בכינוס השני בשנת תש"ט הוחלט על מפגש של ששת השוחטים בערים הגדולות שיציעו בפני מועצת הרבנים את החלטתם בקשר לדינים שיהיו מקובלים על הכול.

בכינוס השלישי בתש"י הוחלט שחמישה חכמים ושלושה מומחים לשחיטה יחליטו בנדון. גם בכינוס הרביעי עלה נושא זה. היו נושאים שנדונו שוב לאחר שנה או יותר, כדי לוודא אם אכן בוצעו ההחלטות.

למרות הרצון להגיע לאחידות המנהגים בכל הקהילות, היו נושאים שהשאירו לבתי הדין המקומיים. למשל הוחלט שאין להכניס סעיף לגבי ניקור הבשר בתקנות המועצה, אלא של בעת דין יפקח על המנקר בעירו. עוד התברר שלא כל סופרי הסת"ם בקיאים.

אבל הוחלט במועצה שבתי הדין יפקחו עליהם, שכן אין אפשרות לבחון כל סופר. רק בנושא אחד, ירושת האישה והבת הנשואה, שהיה שנוי במחלוקת, הוחלט לבדוק את דעת הקהל בקהילות. בשני נושאים הוחלט על פי הנהוג במדינת ישראל 

1 – ייבום או חליצה

2 – הגרוש נדחה מדירתו, והגרושה נשארה בביתם.

הדאגה העיקרית של הדיינים הייתה הכרסום בחיי הדת והזלזול במצוות, והם ראו מחובתם להחזיר עטרה ליושנה. לפי הספרות הרבנית ומקורות אחרים, החל בעשורים האחרונים שלל המאה התשע עשרה וביתר שאת במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה ירידה בקיום מצוות בהשפעת התרבות הצרפתית בפרט והאירופית בכלל, בעיקר בערי החוף, בהן היו מגעים תכופים יותר עם הנוכרים.

הדבר התבטא בצמצום מספרם של לומדי תורה, בחילול שבת, בשתיית יין נסך, באכילת חמץ בפסח, באכילה ובשתייה ביום כיפור, בגילוי ראש, בפנייה לערכאות הגויים, בנישואי תערובת,  בהתאסלמות ובהתנצרות ועוד.

תחום אחר הוא זלזול בדיני טהרת המשפחה, הפקרות בתחום הצניעות המינית, מסיבות של ריקודים משותפים, אהבה ויחסי מים לפני הנישואין, החזקת פילגש, פנויות שהתעברו, ניאוף, לידת ממזרים, אונס ופרוצות יהודיות.

תופעתו אחרות שהיה צריך לטפל בהן ולתקנן היו נישואי בוסר, הסדרת ההילולות שתתקיימנה בצורה מכובדת, ולא יגרמו לחילול הקברים וחילול השבת, סדרים נאותים בבתי הדין והקשורים במערכת זו ופיקוח של פונקציונרים כמו סופרים, שוחטים ומוהלים והכשרתם המקצועית.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר