גירוש-ספרד


גירוש ספרד-חיים ביינארט

גירוש ספרד 1

תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.

הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.

ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.

סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.

תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.24 חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.

ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida  לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.

למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר