גירוש


איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל

גירוש יהודים

לעומת זאת, היו ראשי מדינות, שנהגו לגמרי אחרת. שלושה שליטים הצטיינו בנכונותם לקלוט יהודים מספרד ומסיציליה בארצותיהם : מלך נפולי, דוכס פֶרָרה והאפיפיור. כבר ב-8 באוקטובר 1492 אישר מלך נפולי, שכל המהגרים החדשים ייחשבו כבעלי זכויות דומות לאלה של שאר יהודי המלכות – כאילו נולדו במלכות זאת. בכך עודד אותם לבוא להתיישב בארצו, לבטח, יחד עם משפחותיהם, רכושם וסחורותיהם. הוא התנה כניסתם רק בכך, שיהיו במצב בריאות טוב, בלא חשש כלשהו, כלומר שלא יעלה חשש שהם נושאי מגיפה. על רבי החובלים של האוניות הוטל לערוך אינוונטרים ולרשום בהם " את שם האוניה, מניין היא באה ואת היום שבו הגיעה ; ואת היהודים לפי מקומות יציאתם בסדר נאות, ובכלל זה את שמו ושם משפחתו של כל ראש בית אב, מה עיסוקו או סוג מסחרו, וכמה בנים זכרים נלוו אליו וכמה נקבות ". על פקידי המלכות לדאוג לכך " שינהגו בהם כשורה ושלא יציקו להם בשום אופן. ליהודים הותר אפוא לילך לכל מקום שיחפצו לגור בו, ולעסוק שם בעיסוקיהם, כלומר בעיקר במסחר בסחורות שהביאו עמם, מן התיעוד ברור, שהמלך קיווה לעודד את המסחר בארצו וסבר שהיהודים יסייעו במגמה זו.

מספר גדול של יהודים ביקשו ליהנות מן האפשרות שניתנה להם ואומנם נכנסו למלכות נפולי בסוף שנת 1492 ובראשית שנת 1493. אלא שסדרה של אסונות פקדה את האזור וגרמה לכך, שקליטת היהודים בו נכשלה כישלון חרוץ. ראשית באה המגיפה, וכבר בראשית 1493 פגעה קשות באוכלוסיית המקום, ובמיוחד ביהודים,שמצב בריאותם בעקבות ההפלגה ותלאות הדרך היה פגיע יותר מכל האחרים. העדויות של בני הזמן מרשימות מאוד. באיגרת מן ה-21 בפבוראר 1493 תיאר, למשל, שגריר מילנו בנפולי לאדוניו הדוכס את החרדה מפני התפשטות המגיפה : " במיוחד בגלל המספר הגדול של היהודים, שהם ברובם עניים מרודים, קבצנים מסריחים, ועל כן יש בתכונתם לא רק כדי לזהם עיר אחת בלבד, כי אם איזור שלם.

אכן, כשתיאר איש זה את היהודים כעניים ברובם, הוא תיאר את גורלם של רבים מאוד מן הבאים, אשר מצבם הכלכלי הידרדר במהירות רבה. אף אם היו ביניהם כאלה שעלה בידם להגיע לאיטליה עם רכוש כלשהו, ועליהם השליך כאמור מלך נפולי את יהבו, לבד ממשפחות בודדות, כגון בני אברנאל, הרוב המכריע הגיע תוך זמן קצר מאוד עד לפת לחם. ואז באה המלחמה, כאשר קרל השמיני, מלך צרפת, ירד לאיטליה כדי לממש תביעות דינסטיות שתבע דווקא במלכות נפולי. מצבם של כלל יהודי המלכות, ובפרט של המהגרים החדשים, נחל אז מכה אנושית בעקבות הפרעות והביזה, שגרמו להן צבאותיו של קרל במהלך מסעו בשנת 1494. המצב הביטחוני המעורער עודד את התקוממויות עממיות, שאכן אירעו במקומות רבים באיטליה הדרומית ושעיקר קורבנותיהן היה היהודים. וכל אלה נלוותה התגברות הפעילות המיסיונרית הנוצרית במגמה להשלים את אשר החלו לעשות המלכים הקתוליים של ספרד. התוצאה העגומה של סדרת אירועים זו הייתה חיסול כמעט מוחלט של היישוב היהודי במלכות. מי שעדיין נותרו בידו אמצעים ויכול היה לשאת בהוצאות הדרך נדד מזרחה, אל עבר הקיסרות העות'מאנית. מן הנותרים, יש שנדחקו לשולי החברה וטיפחו זהות מיוחדת במינה, ספק יהודים ספק נוצרים, ספק אנשים מן היישוב ספק מחוצה לו. ואין צורך לומר שיש גם מי שבצר להם הצטרפו – באיחור של שנים אחדות ומתוך יאוש שלאחר אובדן רכושם – אל הנצרות המנצחת. על כל פנים, המעבר של גל ההגירה הזה באיטליה הדרומית כמעט שלא הותיר אחריו רושם.

שלא כבמלכות נפולי, עלה בידי מספר ניכר של גולים לתקוע יתד במדינת האפיפיור, ובעיקר ברומא. לבתי הכנסת שבעיר נוספו עתה בתי כנסת של יוצאי קשטילייא, ארגון, קטלוניה וסיציליה. לימים אוחדו בתי הכנסת של יוצא קטלוניה וארגון בבית אחד – בית הכנסת הקַטַלַנִי. אף בשמותיהם של בני רומא, שלימים נמנו עם המיוחסים, ניכר שהייתה קליטת המהגרים מוצלחת. במיוחד נודעו ביניהם בני משפחת קורקוס – Corcos ועזכריאל – Ascarelli ( עז כראי אל ), שיצאו מהן רבנים ומנהיגים לקהילה. נראה שלכך סייעה מאוד העובדה, שכאמור נמצא ברומא ציבור ניכר של ספרדים, נוצרים ו " נוצרים חדשים ", כלומר יהודים לשעבר, שהם או אבותיהם המירו לדת הנוצרית תחת לחץ הרדיפות, אך שמרו בלבם אמונים ליהדות ובמידה מסוימת ניהלו " חיים כפולים.

 הם נהגו כנוצרים כלפי חוץ, כלומר, הלכו לכנסייה, השתתפו בטקסים נוצריים, חלקו כבוד לסמלי הנצרות, וכדומה, ואילו בבתיהם נהגו ככל האפשר כיהודים, נמנעו מאכילת טריפות, שמרו על החגים היהודיים, נמנעו מאיזכורים מפורשים של ישו הנוצרי ושל מרים הבתולה וכדומה.

הללו הצליחו כנראה לצאת מספרד עם רכוש ניכר עוד לפני גזירת הגירוש ותפשו עמדות חשובות בחברה של רומא. היה אפוא טבעי, שהמהגרים החדשים יסתייעו בהם בקליטתם. אין אנו יודעים עדיין בבירור כמה היו יוצאי ספרד, שהצטרפו לאוכלוסייה היהודית הוותיקה ובכלל כיצד לאמוד את התוספת הדמוגרפית. על כל פנים, נראה שלא הייתה בעלת ממדים גדולים במיוחד. גם כאן, אף שההגירה החדשה הותירה רושם של ממש, בוודאי לא גרמה שידוד מערכות כללי, כפי שרשאים היינו לצפות אילו היה מדובר בהמונים. לא נרשמו מאבקים חריגים לתפישת ההנהגה בקרב הקהילה, אף לא מחלוקת במידה חורגת מן הרגיל בין " הלועזיים ", כלומר היהודים ממוצא איטלקי, לבין הללו שהיו ממוצא אשכנזי או צרפתי. הוא הדין במקומות אחרים, שפתחו את שעריהם בפני הגולים, ובראשם דוכסות בית אֶסטֶה , Este שבירתה פֶרָרָה.- Ferrara אולם גם בעיר זאת לא נקלטו תיכף אחרי הגירוש מספרד כי אם עשרות מעטות של משפחות.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט

ויטוריח (Vitoria) גירוש ספרד 1

שתי תעודות מוסרות פרטים על גורל בית הכנסת בוויטוריה." ב־6 ביוני 1492 נמסרה הודעה לחואן מרטינס די אוליוואריUlivari או Uribari , שקנה את בניין בית הכנסת בעיר, שאסור לשום אזרח לקנות נכסים אלה ש'כן בכל המלכות אין נכסים אלה נמכרים ואין מתירים שיימכרו:

אם לא קנה עדיין שלא יקנה, ואם קנה שלא ישלם את המחיר שהבטיח לשלם, ואם שולם שיבקש בחזרה את כספו… בית הכנסת יישאר כמו שאר כל בתי הכנסת. אם ינהג אחרת יהא הנכס בגדר חפץ שאין לקנותו ואין למכרו׳. ב־30 ביוני 1493 שנה ויותר לאחר איסור זה והקפאת הקנייה נענה הכתר לפנייתו של חואן די מרקמה(Marquina)  שפנה אליו מטעם הכנסייה סנטה מריה לה מאיור (Santa Maria la Mayor) שבוויטוריה. לפי דבריו, נעשות מזה שש שנים עבודות בנייה בכנסייה. בגלל עוניים והיעדר כל הכנסה  (renta) מחוץ לנדבות הניתנות לה [על־ידי המתפללים בה] ויוקר העבודות היא זקוקה לכספים רבים. לכן ביקש שהכתר יעניק לכנסייה את בית הכנסת, המגרש ואת המצבות.

הכתר היה מוכן להיענות לפנייה, אך מכיוון שמן המסים שהיהודים שילמו ומס האלקבלה על היין היהודי השייכים לכתר לא שרדו כספים כלשהם, ביקש הכתר שהכספים לצורכי הכנסייה יבואו מן הרכוש הציבורי היהודי. אם בית הכנסת לא הוענק לשום אישיות משפטית   algunas universidades מוסר הכתר בשלמות וללא כל אפשרות של ביטול לכל החיים את בית הכנסת והמגרש הסמוך לו ואת מצבות בית הקברות למבקשים. על שופטי המקום להעביר לרשות הכנסייה את הנכסים הללו ועליהם לדאוג ששום אדם לא יוכל לפעול נגד מענק זה. שטח בית הקברות יהיה שדה מרעה ואחו לעיר ויטוריה, ואם ביום מן הימים תתעורר תביעה או שיהיה ספק כלשהו, יובאו אלה לפני השופטים החילוניים של הכתר ולא לפני שופטי הכנסייה.

ב־16 בספטמבר 1493 עמדה ראשות העיר על דעתה לקבל את בית הכנסת לצרכיה וכדי למסור את הבניין לפדרו דיאס די אוריאוינדו(Uriondo), שהגיע לעיר לשם הקמת בית אולפנא. ב־10 בינואר 1495 הורה הכתר לאלקלדי של ויטוריה לתת כיסוי בסך של 1,000 מרבדי על חשבון שעבוד שהיה לעיר על מסי היהודים. היה זה תשלום שהקהילה התחייבה לשלם מדי שנה לתחזוקת החומות. ב־5 בפברואר הורה הכתר לאותו אלקלדי להוציא למכירה פומבית את המצבות והלבנים ומן התמורה לשלם לעיר את סכום השעבוד הנ״ל. אם אלה לא יגיעו לתמורה הנדרשת ישלם חואן מרטינס די אוריבארי סך של 15,000 מרבדי לעיר והוא יחזיק בבעלותו בבית הכנסת כפי שקנה אותו בשעתו.

 

טואי(Tui)

ככל הנראה לא היתה בטואי שבצפון והסמוכה לפורטוגל שכונה יהודית נפרדת. לראשונה נזכרים שם יהודים במחצית הראשונה של המאה הט״ו. ברי שהיו לקהילה בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת נמצא ברחוב הנקרא היום Rua da Olivera בסמוך לחומה שמימי המלך פרנאנדו השני. עם הגירוש נמסרו נכסי הקהילה להגמון ולכמורה שבקתדרלה.60

טולידו(Toledo)

גזירות קנ״א ותלאות המאה הט״ו השאירו בטולידו מספר בתי כנסת מועטים. למעט בית הכנסת שבנה שמואל הלוי בשנות החמישים של המאה הי״ד ובית הכנסת הישן, שנמצא בשכונה והפך כנסייה בידי ויסנטי פרר בשנת 1411 ונקרא בשם סנטה מריה לה בלנקה, איננו יודעים הרבה על גורל בתי הכנסת ובתי המדרש האחרים. בעיות בתי הכנסת נתעוררו שם במיוחד, כפי שהדברים כבר נתחוורו לעיל, לאחר הגירוש עם אבדן ההכנסות מן המלוות שלהם שועבדו הכנסות ממסי היהודים. כך אירע לפרנאנדו דאוואלוס, אלונסו דאוואלוס ופרנאנדו סוארס, תושבי טולידו, שפנו על כך אל הכתר. השלושה הפסידו את הכנסותיהם עם הגירוש, והכתר, כדי להיטיב עמהם בזכות שירותיהם בעבר לכתר ובזכות השירותים שהם עתידים לתת לכתר, העניק להם את בית הכנסת הישן וכל מה שהיה שייך לבית הכנסת, על מנת שיימכרו אותו במכירה פומבית שיוציא אל הפועל פדרו דל קסטיליו, חבר מועצת המלכות והקורחידור של טולידו. את התמורה יש לשלם לשלושת הנזכרים לעיל וכן לכל מי שבידו מלווה משועבד למס השנתי, מס השירות ומחצית השירות וההכנסה מן המקולין היהודי. הקורחידור יחלק את התשלומים לפי המגיע לכל אחד בשעבוד שנתחייבו לו. ברם, לא נמצא לבית הכנסת קונה והוא עבר לבעלותם של השלושה. ב־7 בינואר 1497 הם מסרו את המבנה בחכירה לשם הכנסה (censo) לסוחר דיאגו די ויליאריאל ולאשתו אלווירה לופס תמורת 5,000 מרבדי ועוד חמש תרנגולות שישולמו מדי שנה. דיאגו די ויליאריאל הוציא בשלוש השנים הראשונות 30,000 מרבדי לצורכי תיקון המבנה ובבנייה חדשה. במשך שבע שנים שולמו לבעלים 22,500 מרבדי. הכתר הסכים להורדת סכום זה מן החכירה.

בנוגע לבית הכנסת של שמואל הלוי, שנתכנה לאחר שהפך כנסייה בשם טראנסיטו(sinagoga del Transito)  , פנה מגואדלחרה הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה ב־ד ביולי 1494 אל הכנסייה בטולידו וביקש פרטים על העברת בית הכנסת למסדר קלעתרבה, כחליפין לכנסיית סנטה פי שנמסרה לנזירות. באותו מכתב מסר הקרדינל שבחודש אוגוסט 1492 פנה הכומר של כנסיית סן תומי(הסמוכה לבית הכנסת) וביקש שהבניין יוענק לו. מסדר קלעתרבה התנגד לכך וטען שבית הכנסת נמצא בתחום שיפוטו. הקרדינל נמנע מלהיענות לכומר של סן תומי. הוא ביקש פרטים על כנסיית סנטה פי, אם היא שייכת למסדר קלעתרבה ואימתי נמסרה לנזירות. איננו יודעים מה היתה תשובת הכמורה. לפי נתוני הזמן לא פסקה בעלות המסדר על בית כנסת מפואר זה וכך היה במשך מאות בשנים. מכל מקום, נמצאנו למדים מצו הכתר מן ה־14 באוקטובר 1494 לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בטולידו, כי בעלות הכתר על נכסי היהודים שרירה וקיימת. נראים הדברים בתעודה שמדובר בראש וראשונה ברכוש פרטי שהיהודים השאירו במקולין ובבתים שהיו בבעלות הקהילה. ברשימה זו נזכר בית בסמוך ליבית הכנסת החדש׳. איננו יודעים אם הכוונה לבית הכנסת של שמואל הלוי או לבית כנסת אחר שנבנה לאחר תום בניית בית הכנסת שנשא את שמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר