מורשת יהדות מרוקו

אור הצדיק ניצח במלחמה

בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א באשקלון. לפי עדותו של בעל המקום, אנשי משטרה ביקרו שם, וראו אור חזק יוצא מן ההיכל ומאיר את כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו

^{שההצלה קרובה. ואכן, למחרת נסתיימה המלחמה.}

^{התנגדות העירייה לבנייה}

^{באחת השנים, באה לביתו של רבי שמעון ועקנין ז״ל באשקלון משלחת המורכבת משלושה נציגי הרבנות הראשית, שלושה מנציגי מהעירייה, שלושה מחברת עמידר ושלושה מהמשטרה, כדי לצוות עליו להרוס את בית-הכנסת על שם רבי דוד ומשה זיע״א, שהוא בנה אז במו ידיו. עמד הקדוש לצידו, ובסוף הביקור ניתן לו אישור להמשיך ולסיים את בניית בית-הכנסת. לאחר מכן, כשביקשו לבנות מרפסת כתוספת לאותו בית-כנסת, נתקלו בהתנגדות מצד העירייה, אבל למרות זאת, הושג אישור מראש העיר בזכות הקדוש.}

^{הגבאי שניצל במלחמה}

^{מספר מר אלי סויסה – גבאי בית הכנסת כיום. במלחמת יום הכיפורים כשהיה חייל, הוא וחיילים נוספים היו בחרמון, כשהם נוסעים בזחל״ם.}

פתאום הם הותקפו במתקפת מטוסים, שלא ידעו איזה מטוסים אלו ולאיזה צד הם שייכים. המטוסים יישרו את כל הקרקע ומר אלי סויסה ידע שחייו בסכנה מידית. או אז הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה שיעזור לו, ופתאום הוא ראה כוך בהר שם. הוא מיהר להיכנס אליו, וחייו ניצלו ־ בזכות הצדיק.

עוד מספר מר אלי סויסה: יום אחד בקרתי בציון של רבי דוד ומשה במרוקו, ביום ההילולה. הלכתי ליד המצבה, עליה הונחה כוס זכוכית גדולה עם שמן ופתילה שהודלקה לכבוד ההילולה. ישב מר אלי סויסה ליד המצבה והסתכל על הלהבה, ופתאום ראה נחש גדול, שחור, יוצא לו מול פניו. מבועת הוא קפא במקומו – לא יכול היה לזוז כאילו שיתוק תקף אותו. אף אחד מנוכחים במקום לא שם לב – כולם היו עסוקים בהילולה ובשמחה, בשירה ובזמרה. הדבר היחידי שיכול היה לעשות היה לתפוס את רגלו של רבי מכלוף, שבא איתו והיה לידו. רבי מכלוף שראה את הנחש, אמר למר אלי סויסה: ״תבקש ממנו משהו, תבקש!", אך מר אלי לא יכול היה לזוז מהפחד שאחז בו ולפת אותו, ובינתיים הנחש נעלם. רבי מכלוף אמר לו: ״למה לא ביקשת?!".

במלחמת יום הכיפורים הופיע ר' דוד ומשה בחלום לר׳ שמעון ועקנין ז״ל (בעל בית הכנסת) ומסר לו שהוא נמצא בתעלה ושומר על החיילים.

מספרת גברת חנינה אי: ״בפעם הראשונה שהייתי בציון של רבי דוד ומשה זיע״א, התחלתי להכין תבשיל בשביל לסעוד במקום, ובמהלך הבישול שמתי לב שהבשר לא מתבשל. חברתי שאלה אותי: ״המלחת את הבשר?״ ואז נזכרתי שאמנם שכחתי למלוח את הבשר, מלחתי אותו ואז הנחתיו להתבשל. הצדיק לא רצה שיבוא מכשול על ידי האנשים אשר טרחו לבוא לציונו.

מעשה באשה אחת, שהייתה חולה מאוד ונדרה כי כשתקום מחולייה תביא סעודה גדולה לציון הקדוש. לאחר שהבריאה, הדבר הראשון שעשתה היה לקיים את הנדר, והלכה לציון הקדוש והביאה עימה סעודה גדולה. בדעתה היה לבשל את הבשר ולחלקו לעניים הרבים שפקדו את רחבת הציון. וראה זה פלא: כשהכול כבר היה מוכן בסירים לבישול, הדליקה האישה את האש, וזו מיד כבתה. שוב הבעירה את האש, ושוב האש דלקה מעט וכבתה. וכך אירע על זו הדרך כמה וכמה פעמים, עד שלא הייתה שום אפשרות להדליק את האש כלל. האישה קראה לאחת הנשים הזקנות הכשרות שהיו במקום וסיפרה לה על המקרה המוזר עם האש. האישה מיד שאלה אותה: "האם הכשרת את הבשר?" כששמעה בעלת הבשר את השאלה סטרה בצעקה על לחייה וזעקה: ״אוי לי ואוי לנפשי, כי מתוך הלחץ שלי והנסיעה, שכחתי למלוח את הבשר, והצדיק שמר עליי שלא אכשל ולא אכשיל אחרים.

כשסיימו לחלק את המנות בסעודה בציון שאלו את הסועדים: ״מי לא קיבל את המנה שלו?" מכיוון שנשארו עוד מנות והמנות היו מתחלקות שווה בשווה בין הסועדים, הרימה אישה אחת שכבר קיבלה מנה את ידה, וידה לא חזרה עד שנדרה שתשחט ואז ידה השתחררה.

לא גונבים את קופת הצדיק

מעשה שהיה עם מרת זקנתי סעדה הי״ו, שהייתה קשורה בקשר אמיץ ובאמונה צרופה, בצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. היא נהגה לערוך סעודת מצווה לכבודו ביום ההילולה במרוקו ובארץ הקודש. בביתה הייתה מונחת קופת הצדיק, שהייתה שמה בתוכה פרוטות לצדקה, כל אימת שהדליקה נר תמיד לכבוד הצדיק. את הקופה הייתה לוקחת איתה לציון הצדיק, ושם הייתה מרוקנת אותה. בהזדמנות זו הייתה שמה אותה על הציון זמן רב, מתוך אמונה שבכך תשרה בה מקדושת הצדיק. בקופה זו, הייתה רגילה לשמור צרור ובו תכשיטי הזהב שלה ושל בני המשפחה, ששוויו היה רב מאוד.

יום אחד, בעודה שוהה בקומה התחתונה שבביתה, עלו גנבים לעליית הבית, וגנבו את התיבה של קופת הצדיק עם כל הזהב והתכשיטים והכסף אשר בה. בעלות המנחה, כשעלתה אימי שתחייה לעליית הבית, הבחינה בנעשה. כל הבית היה הפוך, וגם הקופה נעלמה. מיד הודיעה לסבתה ע״ה, והיא פתחה בסדרת תפילות למציאת כספה וזהבה, שכל רכוש המשפחה ונכסיה היו בקופה זו, והכול בבת אחת אבד לה. הדליקה נר לכבוד הצדיק, נדרה לצדקה וביקשה מן הצדיק, רבי דוד ומשה זיע״א, שלא ינוח ולא ישקוט ויהיה מליץ טוב בעדה, שהקב״ה לא ייתן לגנב להנות מגניבתו. היא נשאה תפילתה שהגנב יבוא בעצמו ויחזיר הקופה עם הממון והזהב והתכשיטים כמות שהם, ויהיה בזה קידוש ה׳ שיידעו כולם גודל אמונת חכמים. והנה, הגנב שהיה בעל עבר פלילי עשיר, בגניבות גדולות והיה מבוקש מאוד למשטרת קזבלנקה, ומרוב מומחיותו  תמיד היה מצליח להתחמק מידיהם, הפעם – זכות רבי דוד ומשה עמדה לה למרת זקנתי ע״ה. הוא נתפס על חוף הים  בדרכו להשליך הקופה עם הזהב שבה אל הים. לשאלת החוקרים ולפליאתם מדוע הלך לזרוק את שללו אשר גנב? השיב: ״קרה לי דבר מוזר ביותר: קופה זו, כאילו נדבקה בידיי, ולא יכולתי להיפטר ממנה. כל חפצי הזהב והתכשיטים אף ששוויים רב, לא הצלחתי למוכרם אפילו בסכום פעוט, וכל מי שהצעתי שלל זה, משום מה סירב לקנותו״. עוד סיפר: ״גם מיום שגנבתי קופה זו תחושתי רעה כאילו ״מעשי כשפים" פגעו בכל ענייני: הכול נתקע ולא הולך. אני חש שזה בגלל הקופה שהשלכתי עם תכולתה אל הים, ובכך האמנתי שיבוא קץ ל״מחול השדים" שסביבי, אלא שגם בזה לא הצלחתי, וכל אימת שרציתי לזורקה, הדבר לא יצא לפועל, כאילו היא דבוקה בידי ולא ניתן להוציאה ממני". לאחר החקירה, הגנב ביקש בעצמו להחזיר את הקופה למקומה. הוא הובא לבית סבתי בליווי שוטרים, מסר את הקופה כמות שהיא, וביקש מחילה מסבתי ע״ה. היא קיבלה וכיבדה אותו עם השוטרים שליווהו, וסיפרה להם שהקופה שייכת לצדיק רבי דוד ומשה. סבתי תיארה להם את האיש וזכותו הגדולה, וכי היא הייתה בטוחה שהקופה תוחזר במוקדם ובמאוחר. היא גם אמרה, שנכון דיבר הגנב, שכל הצרות שבאו עליו אחר הגניבה היו תוצאה של מה שקרה עם הקופה, כי זכותו של הצדיק רדפה אותו על אשר העז לשלוח יד אל הקודש.

כשהתפרסם הדבר, היה קידוש ה׳ גדול בשכונה, ידעו כולם יהודים וערבים, שגדולים מעשה צדיקים בחייהם ועל אחת כמה וכמה בפטירתם.^,

היהודי הפסיק לעשן בזכות הצדיק

יהודי אחד שהיה מעשן כבד, לא יכול היה להפסיק עד כדי כך שגם בשבת נהג לעשן. חברו הציע ללכת איתו לציון של רבי דוד ומשה זיע״א, אך אשתו התנתה את הצטרפותה אליהם, אם יבטיח שלא יעשן שם בשבת. בני הזוג – אותו יהודי ואשתו ־ ביקשו ממנו שלא יעשן, והבטיח

,'הם. הגיעו לציון של הצדיק, והמעשן אמר לאשתו: "עדיף לי לא לאכול ולא לשתות מאשר לא לעשן. הניחו לי לישון עד שתצא השבת". רק סיים את דבריו, והגיעה רוח חזקה והפילה אבן גדולה מהגג – כ-2ו ק״ג משקלה – ונפלה כ-20 ס״מ מראשו. כולם חשבו שהאבן נפלה על ראשו ממש וצעקו לצדיק שיציל אותו. ואז, האיש שלא נפגע למרבה המזל – קם ממקומו וצעק לצדיק שירחם עליו, והוא מבטיח שלא יעשן יותר. וכך היה: מאז הוא לא עישן כלל.