דימי-אסלאם-עומר


היהודים בארצות האסלאם- ברנרד לואיס-האסלאם ודתות אחרות

 

בעיה רגישה היתה העסקתם של לא״מוסלמים במשרות ממשלתיות בכירות, והיא אולי הנושא הנפוץ ביותר לתלונות. ד'מים מעטים, גם בתקופה הקדומה וגם בתקופות מאוחרות יותר, הצליחו להגיע לעמדות רבות כוח והשפעה תחת שליטים מוסלמים. רבים יותר שירתו בדרגות הבינוניות והנמוכות של הפקידות הממשלתית. הדבר היה בעל חשיבות מיוחדת בחברה אשר בה הגישה אל הפעילות הכלכלית של המדינה היתה הדרך הבטוחה ביותר, ולעתים אף היחידה, אל העושר. מימרה המיוחסת לח׳ליף עֻמַר הראשון נוגעת לעניין: ״אל תמנה יהודים ונוצרים למשרות ציבור, מפני שעל־פי דתם הם עמים של שוחד. אבל [באסלאם] השוחד אינו חוקי״. עמדתם של חכמי המשפט לגבי העסקת הד'מי היא חד־משמעית, כמו לדוגמה בתשובה הזאת, מאת משפטן בן חמאה השלוש־ עשרה:

שאלה: יהודי נתמנה להיות מפקח על המטבעות באוצר המוסלמים, לשקול את הדִרהַמִים הנכנסים והיוצאים ולבחון אותם, ועל דיברתו סומכים בעניין זה. האם מינויו מותר על־פי החוק הקדוש או לא? האם אלוהים יגמול לשליט אם יפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים? האם כל מי שמסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול מאלוהים?

תשובה: אסור למנות יהודי למשרה כזאת, אסור להשאיר אותו בה ואסור לסמוך על דיברתו בכל עניין הקשור לכך. השליט, אלוהים יתן לו הצלחה, יזכה לגמול כשיפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים, וכל מי שיסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול. אלוהים אמר: ״המאמינים אל תקחו לכם מתי־סוד מזולתכם. לא ירפו מחבל בכם. יבקשו אשר תבוא עליכם רעה גדולה. כבר נגלתה המשטמה מפיהם. אך אשר יסתיר קרבם רב מזה. אכן ביארנו לכם האותות אם משכילים אתם״(קראן, ג 114 – תרגום ריבלין). פירושו של דבר הוא, שאל לך לאמץ נוכרים, כלומר, כופרים, ולהרשות להם לחדור אל ענייניך הקרובים ביותר. ״לא ירפו מחבל בכם״: פירושו של דבר, שהם לא יירתעו מכל דבר שבכוחם כדי להסב לכם נזק, חבלה או פגיעה. ״כבר נגלתה המשטמה מפיהם״, כי הם אומרים ״אויביכם אנו״.

ואולם, למרות הפסיקות והוויכוחים הללו, הנוהג של העסקת לא־מוסלמים היה ונשאר כמעט כללי – מסיבות מעשיות ולאו־דווקא עיוניות. הם היו מועילים, ובכך היה די. במסורת הסופרים נשתמר סיפור מעניין, המיוחם לימי הח׳ליף עמר הראשון. הח׳ליף, ששהה במסגד, ביקש את אבו מוסא, מושל כופה, שישלח את מזכירו למסגד כדי שיקרא לו מכתבים אחדים שהגיעו מסוריה. אבו מוסא השיב שהמזכיר אינו יכול להיכנס למסגד. עמר שאל: ״מדוע, האם הוא נמצא במצב של טומאה?״ ״לא״, השיב אבו מוסא, ״אבל הוא נוצרי״. הח׳ליף היה המום, היכה על שוקו בזעם ואמר לאבו מוסא: ״מה אתך! יכה אותך האל! אינך יודע את דברי אלוהים הכל־יכול: ׳המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית׳ [קראן, ה 56]? לא יכולת לקחת לך מוסלמי אמיתי?״ לכך השיב אבו מוסא: ״אמונתו היא שלו; [עבודת] המזכירות שלו היא שלי״. כוונתו של אבו מוסא ברורה – אמונתו של אדם היא עניינו; על מעסיקו להתעניין רק בכישוריו המקצועיים. אולם המספר משאיר לח׳ליף אל המילה האחרונה: ״לא אכבד אותם, שעה שאלוהים השפיל אותם; לא ארומם אותם, שעה שאלוהים הכניע אותם; לא אקרב אותם, שעה שאלוהים הרחיק אותם״. הבחנה זאת בין השתייכותו הדתית של אדם, שאפשר להסתייג ממנה, לבין כישוריו המקצועיים, שעשויים להיות מועילים, זכתה לניסוח מילולי רק לעתים רחוקות, אך לעומת זאת יושמה בפועל לעתים קרובות.

הענישה הכספית של הכופר היא מהותית לתפיסת היחסים בין שני הצדדים ומרכזית לד'מה ככלל. שלא כמרבית ההגבלות האחרות על הד׳מים היא נשענת על פיסקה ברורה בקראן והיא מעוגנת היטב במסורות ובסיפורים ההיסטוריים הקדומים ביותר. בתקופה הקדומה ביותר, כאשר, בהתאם לנוהג המקובל באותם הימים, המוסלמים היו זכאים להתייחם אל העמים הכבושים כאל שלל מלחמה ולמכור אותם לעבדות, הדרך שהם הלכו בה, זו של הטלת מס גולגולת, היתה מעשה של תבונה ושל חסד כאחד. הדבר מודגש בבירור בחיבור קדום על מיסוי, המצטט איגרת, שמיוחסת לח׳ליף עֻמר הראשון והמופנית לאחד המושלים שלו:

לא אתה ולא המוסלמים הנמצאים עמך תתייחסו אל הכופרים כאל שלל ותחלקו אותם ביניכם [לעבדים]… אם תקחו מם גולגולת, אין לכם תביעה או זכות עליהם. האם הרהרת בדבר, שאם נקח אותם ונחלקם בינינו, מה ייוותר למוסלמים שיבואו אחרינו? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. המוסלמים בימינו יאכלו [מעמלם של] האנשים הללו כל זמן שהם בחיים, וכאשר אנו והם נמות, בנינו יאכלו מבניהם לעד, כל עוד הם נותרים, משום שהם עבדים לעם שדתו האסלאם, כל עוד דת האסלאם תגבר.

לכן, הטל עליהם מם גולגולת ואל תעשה אותם לעבדים ואל תניח למוסלמים לדכא אותם, או לפגוע בהם, או לצרוך את רכושם, אלא במידה המותרת, ותשמור בנאמנות על התנאים שהענקת להם ועל כל מה שהקצבת להם.

ההבחנה הכספית בין מאמין לכופר נשארה בתוקף בכל העולם המוסלמי עד המאה חתשע־עשרה ומעולם ובשום זמן לא נתבטלה. לעומת זאת, באשר למגבלות האחרות, נראה שהיה קיים שוני רב ביישומן בפועל. ככלל, מתקבל הרושם שהתעלמו מהן לעתים קרובות יותר משאכפון בקפדנות. אין ספק שאפשר לייחס את ההתרשלות הזאת, בחלקה לפחות, לכוחן המוגבל של רשויות המדינה הביניימית על המוני נתיניה, אך בחלקה גם לרתיעה אמיתית של השליטים מפני אכיפת המגבלות המוגיעות והמשפילות יותר.

מכל מקום, גם אם הוקל לפעמים, הדגם הזה של הגבלה היה לחלק מדרך החיים המוסלמית. בדומה לחברות ולמצבים אחרים, מטרתו הסמלית היתה להוכיח ברבים מי השתייך, ולו גם מרחוק, לקבוצה השלטת, ומי לא, ולשמור על ההבחנה בין שתי הקבוצות.

המידה שבה הקלו או החמירו במגבלות הללו היתה תלויה בגורמים רבים, ואחד החשובים שביניהם היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. קל יותר להיות סובלני כשחזקים, מאשר שעה שחשים חולשה וסכנה. היחסים בין מוסלמים לד'מים הושפעו מן היחסים בין האסלאם לעולם החיצון. לא ייפלא איפוא שהחל בתקופת מסעי הצלב ואילך, ככל שהעולם המוסלמי נעשה חלש ועני יותר בהשוואה לעולם הנוצרי, מצבם של הנתינים הלא־מוסלמים במדינות המוסלמיות הלך והורע. הם סבלו מאכיפה חמורה יותר של ההגבלות וגם ממידה של הפרדה חברתית – דבר שלא קרה לעתים קרובות בעבר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר